הקדמה
ספינת המפרש פילסה את דרכה במימי האוקיינוס השקט, סמוך לאי טביוּני, אחד מאייה הנידחים של פיג'י. מזג האוויר נעשה אפור, וגשם טרופי החל להכות על חלונות הקטמרן. על הקטמרן כתבתי עוד בספרי הקודם, 'מפגשים במורד הרוח' אך למי ששכח, או למי שעדיין לא קרא ושאינו מתמצא ברזי כלי השיט הימיים, אספר שקטמרן הוא ספינה המורכבת משני גופי ציפה המחוברים יחדיו. היא יכולה להיות מוּנעת הן באמצעות מפרש והן באמצעות מנוע, ומשמשת כסירת תענוגות או כסירת ספורט.
לפי מערכת הניווט, המקום שאליו אני מפליג אינו ממופה במערכות המפות הדיגיטליות הנמצאות בספינה, אך אני כבר מודע לכך. איי פיג'י נשארו אחד המקומות האחרונים בעולם שעדיין אין מיפוי ימי של הריפים ושל הסלעים המקיפים אותם. נותר רק להסתמך על ניווט בעין, להציב צופה בחרטום הספינה, ולהביא אותה למעגנה בטוחה לעגינתה לפני הלילה.
לפתע התגלה מבעד לענן הגשם, על צוק שבלט מעט מעל פני המים, אתר נופש ובו כמה בקתות פיג'יאניות. מתחתיו, על קו המים, הופיעו כמה בויות, כלומר מצופי עגינה. הרוח הגוברת אילצה אותי להתניע את מנוע הספינה, להוריד את מפרשיה, להפנות את החרטום למצוף צהוב ולהיקשר אליו לעגינת הלילה. ריף אלמוגים הקיף את אזור המצוף משני צדיו, והניווט היה קשה מאוד. משני צדי הספינה בצבצו סלעים. קשרתי את הספינה למצוף בעזרת חבל נוסף. לא רציתי למצוא את עצמי, חלילה, על הסלעים לכשתרד העלטה. מרחוק הבחנתי בסירת מנוע קשורה למצוף אחר, ועל חרטומה מוטבע השם Paradise Island, כלומר אי גן העדן. האומנם הגעתי לגן העדן?! הרי אני רק בן שישים, ולפי התכניות שלי הייתי צריך להגיע לשם בעוד כשלושים שנה, לא לפני גיל תשעים.
אז מה קרה פה? ומה עושים כשמגיעים מהר כל כך למטרה הסופית?
כאשר אתה נולד, אם שפר עליך גורלך, אתה חלק ממשפחה אוהבת וחמה. כאשר אתה צעיר, אתה חולם להשכיל ולקבל תעודה. כאשר אתה מקבל מהאקדמיה את התעודה, אתה חולם על התעשרות ועל רווחה כלכלית. כאשר אתה משכיל ועשיר, אתה רוצה להיות מקובל בחברה. כאשר אתה מקובל בחברה, אתה רוצה אהבה מהמשפחה. והנה, אתה מקבל אהבה מהמשפחה, אתה מקובל בחברה, אתה בעל השכלה ובעל המאה, ואז אתה רוצה קצת מנוחה ובריחה לאי בודד. כאשר אתה חולם על אי בודד ועל בריחה, אתה חולם על משולש גן העדן. משולש גן העדן הוא אזור רחוק ולא ידוע. נניח שתשאל מישהו בעולם להיכן היה רוצה לנסוע כדי להרגיש בגן עדן. אם הוא מבין עניין, ודאי יענה לך שהיה רוצה להיות על אי במשולש גן העדן — אי שם בפסיפיק — בטונגה, בסמואה או בפיג'י. נשמע אקזוטי, לא?
ובכן, הגענו בסירתנו מישראל לפיג'י. מדובר במסע של עשרים וארבעה חודשים, לא עניין של מה בכך. והנה אנו כאן, באחת מצלעותיו של משולש גן העדן. כאשר אתה מדמיין אי בודד, אתה חולם על פיג'י ועל עצי קוקוס. כאשר אתה בפיג'י ורואה עצי קוקוס, אתה חולם על יאכטה עם מפרש. כאשר אתה כבר נמצא על ספינת מפרש בפיג'י, מוקף עצי קוקוס, על מה נשאר לך לחלום? על הילדים ועל הנכדים שנשארו בבית ועל החום המשפחתי. אחרי הכול, מה צריך בסך הכול בן אדם בשביל לחיות, אם לא קצת אוכל והרבה משפחה?
אז מה קורה כשמזג האוויר החיצוני, ואולי גם הפנימי, אינו מאפשר לך לצאת מאיי גן העדן ואתה תקוע שם? מה קורה כאשר הספינה שלך טובעת בגלל הציקלון החזק ביותר הזכור לזקני פיג'י ואתה מנסה להציל אותה? מה חושבים ומה עושים כאשר תקועים בגן העדן? פשוט יושבים וכותבים ספר על המשמעות של להיות תקועים, או לא תקועים, בגן העדן — דרך העיניים והרגשות שלך ושל אשתך, ודרך עיניהם של האנשים אשר חיים בגן העדן הזה.
ספר זה מוקדש בראש ובראשונה לאשתי ענת רביב, המלווה אותי זה ארבעה עשורים בחיי הזוגיות וכקפטן שוות־זכויות וחובות בהפלגותינו סביב העולם. המשפט השחוק לכאורה, זה הטוען שמאחורי כל בעל מוצלח יש אישה מוצלחת יותר, עובד אצלנו במאת האחוזים. הבסיס המוצק לכך הוא אהבה כנה, חברות עמוקה, הכרה בצורכי האחר, קבלה, סובלנות, כבוד הדדי ומתן מרחב מחיה על גבי שטחה הקטן כל כך של סירת המפרש. וכל זאת בלא הרמת קול, בלא קנאה או צרות עין, ומתוך פרגון ואהבה אין־סופית. "ככל שחולפות השנים", אמר מארק טווין, "אני משתכנע יותר ויותר כי טעיתי באשר לְחווה. עדיף לחיות מחוץ לגן העדן עם חווה מאשר בתוך הגן בלעדיה". ואילו אני זכיתי לחיות בתוך גן העדן עם ענת.
ספר זה מוקדש גם לדור השני ולדור השלישי:
• ד"ר גל, בתנו הבכורה, וד"ר ברק רינגל, בן־זוגה, ובנותיהם־נכדותינו אור ורז.
• דור, בננו האמצעי, ותמר, בת־זוגו.
• טל, בתנו הצעירה.
לכם, ילדינו המקסימים, השונים זה מזה בתכונותיכם ובאופייכם, והמלווים אותנו בהרפתקאותינו סובבי העולם תוך כדי שאיפה למצוינות, להגשמה עצמית ולהקמת משפחותיכם — תודה מעומק הלב על ההכלה, על הסבלנות ועל ההנאה שאתם מעניקים לנו.
כמו כן מוקדש ספר זה לאחותי נילי צור ז"ל ולאחי דב רביב, שאפשר לומר עליהם שהם גידלו אותי בד בבד עם הוריי, השקיעו בי אלפי שעות של חום, של חינוך, של הנחיה לחיים ושל חברות אמתית. הם תמיד היו שם בשבילי, נכונים לסייע, ושימשו משפחה תומכת לאחיהם הצעיר, המעט שונה ומשונה.
ולבסוף, ספר זה מוקדש לאמי ולאבי, ציפורה ואהרון רבינוביץ' ז"ל, שאהבו אותי ללא גבולות, ללא שיפוט וללא מעצורים. מצד אחד הם סימנו לי מתווה הורי קשוח למציאות החיים, אך מן העבר האחר העניקו לי גם רוך וחום ביתיים. הם רצו אותי לידם בגילם הבוגר, ולא רצו שאצא מהבית עד שיראו שאני מתחתן. הוריי הנצורים בלבי העניקו לי אהבה בלא גבולות ובלא תנאים, ומהם למדתי להעניק אותה לילדיי. אני מודע לכך שהם עבדו קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה, ועשו כל שלאל ידם במטרה להעניק לי את הרווחה הנפשית והכלכלית, כך שאוכל לחלום את חלומותיי, להגשים אותם ולחיות את חיי כפי שאני חי אותם כיום.
אני נזכר במשפט חביב ומעורר מחשבה מתוך 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה':1 "האופטימיסט מאמין שאנו חיים בעולם הטוב מכולם, הפסימיסט חושש שזה נכון". במציאות הנתונה, זו שאין בידינו לשנות, אנחנו בוחרים באופטימיזם המפוכח. אם לא אכפת לנו היכן אנו נמצאים, הרי שאיננו אבודים.
