מועדון המכוניות של מצרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מועדון המכוניות של מצרים
מכר
מאות
עותקים
מועדון המכוניות של מצרים
מכר
מאות
עותקים

מועדון המכוניות של מצרים

4 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה הורביץ
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 528 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 48 דק'

עלאא אל־אסוואני

עלאא אל־אסוואני הוא מהבולטים בסופרי מצרים ומופיע תדיר ברשימות הסופרים המתורגמים הטובים בעולם. מחברם של רומנים, קובצי סיפורים קצרים, ספרי עיון ואסופות מאמרים. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות, קטפו פרסים רבים ונמכרו במיליוני עותקים ביותר ממאה מדינות. בעברית ראו אור בית יעקוביאן ומועדון המכוניות של מצרים, שזכו לאהדת הקהל והביקורת.
אל־אסוואני הוא מבקר נועז של השלטון בארצו, היה שותף לתנועת המחאה שתבעה את סילוקו של הנשיא חוסני מובארק, והוסיף להתנגד ללא פשרות לכל המשטרים שכוננו במצרים אחריה. זכה בעיטורים בינלאומיים רבים, בהם אביר מסדר האומנויות והספרות של צרפת. 

תקציר

המקום: קהיר. הזמן: שלהי שנות הארבעים של המאה ה־20. בעל הקרקעות עבּד אל־עזיז הַמאם יורד מנכסיו ומוצא את פרנסתו במחסן של מועדון המכוניות — שכיית חמדה ארכיטקטונית בלב הפועם של העיר, שבני האליטה האירופית והמלך המצרי רודף השמלות נהנים בה ממנעמי החיים. צוות העובדים במועדון, לעומת זאת, חי בפחד מתמיד מנחת זרועו וגחמותיו של רב־המשרתים אלְקוּ, המשפיל אותם ומתעמר בהם. כשהַמאם מעז לעמוד על שלו, הוא מוכה נמרצות ומת — מפצעיו ומבושה. רעייתו וארבעת ילדיו נותרים חסרי פרוטה, חשופים לניצול כלכלי, מיני ופוליטי.כאשר ערב הפיכת הקצינים של 1952 התסיסה ברחוב גולשת אל תוככי היכל הפאר הקולוניאליסטי, יושביו נאלצים להחליט אם לחיות בביטחון אך ללא חירות וכבוד, או לסכן הכול ולהילחם על זכויותיהם.
 
מועדון המכוניות של מצרים הוא סאגה סוחפת המורכבת מפרשות אהבים סוערות, קנוניה להפלת בית המלוכה ונקמה אכזרית. זהו סיפור על אי־צדק, עוני, כוח משחית והתנגדות ועל יכולתה של הרוח האנושית להכניע מנגנוני דיכוי ולהימחץ תחתם גם יחד. העלילה שטווה עלאא אל־אסוואני אמנם מתרחשת בתקופת השלטון הבריטי, אך היא בבואה של האתגרים הניצבים בפני מצרים כיום וביטוי לגלי הנוסטלגיה למונרכיה, השוטפים אותה בשנים האחרונות. 
 
עלאא אל־אסוואני הוא מבכירי הסופרים המצרים בני זמננו ונכלל תדיר ברשימות הכותבים המתורגמים הטובים ביותר, המופיעות בעיתונות העולמית.
חיבר 13 ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים ואסופות מאמרים. יצירותיו תורגמו ליותר מ־30 שפות, קטפו פרסים רבים ונמכרו במיליוני עותקים. ספרו הנודע ביותר, בית יעקוביאן, נחשב לציון דרך באירועי "האביב הערבי".
"אני מאמין שעל הספרות לייצג את חסרי הקול, או את אלו שאינם יכולים לומר מדוע הם סובלים," הוא אומר. "היא איננה כלי לשיפוט, אלא אמצעי להבנה אנושית."
אל־אסוואני הוא מבקר נועז של המשטר במצרים, ונבחר כאחד מ־100 הוגי הדעות החשובים ביותר של המגזין היוקרתי Foreign Policy. מאמרי דעה פרי עטו מתפרסמים מעת לעת ביומונים מצריים ובכלי תקשורת בולטים בעולם ונחתמים בסיסמה הקבועה "הדמוקרטיה היא הפתרון".

פרק ראשון

אשתי הבינה שאני צריך להתבודד קצת.
השארתי לה את המכונית הגדולה עם הנהג, כדי שתוכל לנסוע עם הילדים כרצונה, ואני נהגתי במכונית הקטנה אל הבקתה שלנו בחוף הצפוני. הנסיעה נמשכה שלוש שעות שבהן הייתי לבדי, רק אני ומחשבותי, וקולה של אום כּלת'ום שבקע מהרשמקול. בכניסה לכפר הנופש בדק השומר את מסמכַי. אוויר הים הקריר והמרענן טפח על פני. כל הבקתות היו סגורות והרחובות ריקים, למעט עמודי התאורה שהאירו את הדרך. חציתי את הכיכר הראשית של הכפר ופניתי אל הרחוב המוביל אל הבקתה. לפתע עקפה אותי מכונית יפנית חדשה נהוגה בידי גבר בשנות החמישים לחייו. במושב שלצדו ישבה אישה יפה, צעירה ממנו בכעשור. התבוננתי בשניים ואמרתי לעצמי שהם מן הסתם זוג אוהבים שבאו לכפר כדי להתרחק מעיני כול. התקשיתי להאמין כי התום והשלווה, הפנים הסמוקות והשתיקה הספוגה אהבה שורים בין בני זוג נשואים. הגעתי אל הבקתה, וכשפתחתי את הדלת הישנה חרקו ציריה. מילאתי אחר הוראותיה של אשתי ופתחתי את החלונות, הפעלתי את המקרר והסרתי את הכיסויים מעל הרהיטים. לאחר מכן התקלחתי במים חמים ונכנסתי לחדר השינה לפרוק את מזוודתי ולהניח את בגדַי בארון. התיישבתי בסלון מול המרפסת והזמנתי בטלפון אוכל מהחנות היחידה שהיתה פתוחה בחורף. אכלתי בתיאבון, קרוב לוודאי בהשפעת אוויר הים, ונפלה עלי תרדמה. כאשר התעוררתי כבר ירד הליל. השקפתי מהמרפסת אל הכפר, שהיה חשוך וריק זולת שורה ארוכה של עמודי תאורה. אחזה בי תחושת בדידות, ועלתה במוחי מחשבה מדאיגה:
אני בודד לגמרי מאות קילומטרים מקהיר. מה אעשה אם יקרה פתאום משהו, אקבל התקף לב, למשל, או יתנפלו עלַי שודדים חמושים? האם יש סיכוי שאהיה לגיבור אחד מאותם אירועים שעליהם אנחנו קוראים בעיתונים?
הכותרת תהיה מרעישה: "סופר ידוע נרצח בנסיבות מסתוריות". ניסיתי להתרכז כדי להפיג את חששותי ולהירגע. במרחק שלושה קילומטרים עומד בית חולים מודרני ומצויד היטב, ואם אחלה, יבהילו אותי אליו. כמו כן ידעתי שבעונת החורף מגבירה הנהלת הכפר את אמצעי האבטחה כדי למנוע גנבות, ועם השמירה ההדוקה בכל הכניסות, אפילו מכיוון הים, אין סיכוי שיתקפו אותי שודדים, מה עוד שכל השומרים הם ערבים תושבי המקום שמכירים היטב את אזור החוף ומפטרלים בו עשרים וארבע שעות ביממה. אבל מה אם השומרים בעצמם הם כנופיית שודדים? אמרתי לעצמי שזה קורה רק בסרט בלשי. התרחצתי שנית. היתה זו דרכי להיפטר ממחשבות ומרגשות בלתי רצויים. בשעה שעמדתי במקלחת, נהנה מהמים החמים השוטפים את גופי, הצטללה דעתי, ואט־אט ירדה עלי שלווה. יצאתי מהמקלחת רענן ונמרץ, הכנתי לעצמי ספל קפה והתחלתי לעבוד.
חיברתי את המחשב הנייד למדפסת והזנתי אותה בחבילת דפים שלמה. אמנם קראתי את הרומן והִגהתי אותו פעמים רבות לפני כן, אך החלטתי לשוב ולקרוא אותו פעם אחת אחרונה. הקריאה נמשכה שלוש שעות, ובמהלכה לא שיניתי ולו מילה אחת, רק הוספתי פה ושם פסיק או נקודה. סגרתי את הקובץ ויצאתי למרפסת. הצַתי סיגריה והִשקפתי על הרחוב הריק. ידעתי שאני נמנע מהדפסת הרומן ודוחה ככל האפשר את אותו רגע קשה ומיוחד. בלחיצה אחת על כפתור ההדפסה יגיח הרומן לאוויר העולם, ובצאתו לאור יהפוך לפתע מטקסט וירטואלי שנוצר בדמיוני ליצור מושלם ומוחשי בעל קיום אמיתי ועצמאי. רגע הלחיצה על כפתור ההדפסה עורר בקרבי בכל פעם רגשות עזים, מוזרים ואמביוולנטיים, מעין תערובת של גאווה, בדידות ועצב. גאווה על השלמת העבודה, בדידות בשל הפרֵדה מדמויות הרומן שהיו לי כחברים אהובים ששהיתי במחיצתם זמן רב, ועתה הגיעה העת להיפרד מהם, ועצב על כי נאלצתי לוותר על דבר־מה יקר ללבי ולהעניק אותו לאחרים. היה זה כאילו צפיתי בחתונת בתי היחידה ששמחתי על נישואיה, אך בה בעת הייתי עצוב על כי איננה שייכת לי עוד ואני מוסר אותה במו ידי לאדם אחר.
קמתי להכין לי ספל קפה נוסף במטבח, ולתדהמתי שמעתי לפתע קול צעדים. ניסיתי להתעלם ממנו ולהתרכז בהכנת הקפה, אולם הקול חזר ונשנה והיה ברור יותר. הרכנתי את ראשי וכריתי את אוזני. הפעם הייתי משוכנע שאינני חולם וכי אלה צעדים של יותר מאדם אחד. דמי קפא בעורקי. איש אינו יודע שאני כאן. מי אלה ומה הם רוצים? הצעדים קרבו יותר ויותר, ואז צילצל פעמון הדלת. ידעתי שהם בחוץ, עומדים בפתח, ושאין לי בררה אלא להתמודד עם המצב. פתחתי במהירות את מגירות המטבח בזו אחר זו, עד שמצאתי סכין ארוך וחד והנחתי אותו על המדף מול הדלת, כך שאוכל לקחתו בכל רגע. הדלקתי את המנורה בחוץ והצצתי מבעד לעינית. ראיתי גבר ואישה, אך לא קלטתי בבירור את תווי פניהם באור הקלוש. פתחתי בזהירות את הדלת.
"מה אתם רוצים?" שאלתי עוד לפני שהספיקו לדבר.
"ערב טוב, אדוני," פתחה האישה בקול עליז.
"אנחנו מצטערים להפריע לך, אבל באנו אליך בעניין חשוב," אמר הגבר בלבביות, כאילו דיבר אל חבר ותיק.
"אני לא מכיר אתכם."
"להפך, אתה מכיר אותנו היטב," חייכה האישה. נימת דיבורה הבוטחת הרגיזה אותי.
"סלחי לי, בוודאי נפלה טעות כלשהי."
לשמע דברַי פרצה האישה בצחוק. "לא נפלה כל טעות. אתה מכיר אותנו היטב."
התעלומה גברה עוד יותר.
"אינךָ זוכר שראית אותנו לפני כן?" שאל הגבר.
פחד אחז בי, משום שהיתה לי תחושה משונה של דז'ה וו. השניים נראו לי מוכרים, כאילו ראיתי אותם בעבר ושוחחתי עמם, ופגישתנו הקודמת הגיחה מנבכי זיכרוני.
"אין לי זמן לחידות כאלה," השבתי בקול רם, "מי אתם ומה אתם רוצים?"
"אתה מתכוון לתת לנו לעמוד ככה בפתח?" שאל הגבר בשקט מרגיז, "תן לנו קודם להיכנס ואחר כך נדבר."
למרבה הפלא, נשמעתי לו. התרחקתי מהדלת והנחתי להם להיכנס, כאילו נמשכתי לפתע לאזור מסתורי ואפל ואיבדתי שליטה. האזנתי לדברַי והתבוננתי במעשַי כמו אדם זר. הגבר והאישה נכנסו בשקט והסתובבו בבית כבביתם הפרטי. הם התיישבו זה לצד זה על הספה, ולראשונה ראיתי אותם בבירור. הגבר נראה בסוף שנות העשרים לחייו, בעל גוף גדול ומוצק, שחום עור ויפה תואר. האישה נראתה כבת עשרים או מעט יותר, יפת מראה ומצודדת בגופה החטוב, תווי פניה העדינים התואמים, עורה השחום הבוהק ועיניה הירוקות היפות. בגדיה האלגנטיים כמו נלקחו משנות הארבעים — חליפת חצאית כחולה מחויטת בעלת צווארון וכפתורים לבנים וכובע סרוג שחבשה על שערה הקלוע. הגבר לבש חליפת עור כריש לבנה קלילה ומבריקה, חולצה לבנה עם צווארון מעומלן, עניבה כחולה עם קשר משולש ונעליים אנגליות בשחור ולבן. הילה עתיקה אפפה אותם, כאילו יצאו זה עתה מאלבום תמונות או מסרט ישן. הייתי אובד עצות ולא הצלחתי להבין מה מתרחש. עלה על דעתי שאני סובל מהזיות ולא הייתי בטוח עוד שהגבר והאישה היושבים מולי קיימים במציאות. הגבר פתח חפיסת סיגריות לאקי סטרייק אדום שהיו פופולריות בשנות הארבעים, שלף סיגריה, אחז אותה בשתי אצבעות, טפח בה על גב כף ידו, תחב אותה לפיו, הצית אותה במצית קטן ושאף שאיפה עמוקה.
"אני כּאמל הַמַאם, וזו אחותי סאלחה המאם."
"לא ייתכן."
הבחור צחק.
"אני יודע שקשה לך להאמין, אבל זאת האמת. אני כּאמל עבּד אל־עזיז המאם, וזו אחותי סאלחה."
התבוננתי בפניו, ולפתע התמלאתי זעם.
"תשמע," צעקתי, "אני לא מסכים שתבזבז את זמני."
"תירגע ואסביר לך הכול."
"אני לא רוצה שום הסברים. בבקשה ממך, יש לי עבודה, ואני חייב לעשות אותה עכשיו."
"אנחנו חלק מהעבודה שלך," אמרה האישה בחיוך.
"בעצם אנחנו העבודה שלך," הוסיף הגבר.
לא עניתי. אחזה בי צמרמורת ולבי הלם בחוזקה. זיעה ניגרה על גופי, והרגשתי שאני עומד לאבד את הכרתי. נראה שהאיש ריחם עלי. הוא חייך אלי בלבביות ואמר בשקט:
"אדוני, בבקשה, תאמין לי. אני כּאמל המאם, וזאת אחותי סאלחה. רק אלוהים יודע עד כמה אנחנו אוהבים אותך. אני ואחותי נוצרנו בדמיונך והגחנו ממנו אל החיים האמיתיים. רקחת בדמיונך את פרטי חיינו והעלית אותם על הכתב. בשלב מסוים בתיאור הדמויות שלנו הן קרמו עור וגידים ועברו מעולם הדמיון לעולם המציאות."
המשכתי לשתוק ולהתבונן בהם, והאישה צחקה.
"אני מתארת לעצמי עד כמה אתה מופתע, אבל זאת האמת. יצאנו מהדמיון שלך ובאנו לפגוש אותך."
לא הגבתי.
"עלינו להודות לך על שהתמזל מזלנו וזכינו להימצא בין הדמויות שלך," אמר האיש בקול עליז. "אני מעריץ את מסירותך לאומנות הכתיבה. במשך שנים כתבת רומן אחד. מעטים הם הסופרים שמשקיעים מאמצים כאלה בכתיבת רומן."
"תודה," אמרתי בקול חרישי, מופתע מהרעיון שהתחלתי להתרגל למצב המוזר. התבוננתי בהם.
"אל תסתכל עלי כאילו אני אחד מפלאי העולם," אמרה סאלחה בקולה הנעים. "אתה סופר גדול ויודע שיש תופעות רבות שהן מעבר לחושים ואין להן הסבר. עשית כמיטב יכולתך ליצור דמויות חיות, והנה אנחנו חיים כאן לפניך. האם לא זה מה שרצית?"
"נניח שמה שאת אומרת נכון ושאתם באמת כּאמל וסאלחה המאם," השבתי בקול, "מה אתם רוצים ממני?"
כּאמל חייך חיוך רחב ואיפר את הסיגריה שלו במאפרה.
"יפה, נהיינו רציניים, אדוני. במחילה מכבודך, באנו כדי למנוע ממך להדפיס את הרומן."
"באיזו זכות?"
"אגיד לך בכנות. זהו רומן טוב, אבל חסרים בו דברים חשובים."
"מה למשל?"
וכאילו החלו להוציא לפועל תוכנית שהכינו מראש, חייכה סאלחה ואמרה:
"חסרים ברומן הרגשות והמחשבות שלנו."
"הרי הבעתי את הרגשות והמחשבות של הדמויות שלי במלואם."
"הבעת אותם מנקודת מבטך."
"ברור, אני הרי הסופר."
"למה שלא תיתן לנו לדבר בשם עצמנו?"
"אין לאיש זכות להתערב בעבודה שלי."
כּאמל שתק כמה רגעים, דומה שחיפש את המילים המתאימות, ואחר כך אמר בשקט:
"אדוני, בבקשה, תסמוך עלינו. אנחנו יודעים כמה מאמצים השקעת, אבל לא ייתכן שתתאר את הרגשות והמחשבות שלנו במקומנו."
"כך נוהגים כל הסופרים."
"אבל המצב שלנו שונה. הרי למעשה יצאנו אל החיים, וזכותנו לדבר בשם עצמנו. בידינו פרטים חשובים שמוכרחים להוסיף לרומן."
קמתי וצעקתי:
"תשמעו, הרומן הזה שלי והוא פרי דמיוני וניסיוני. בשום פנים ואופן לא ארשה להוסיף לו ולוּ מילה אחת שלא אני כתבתי."
סאלחה קמה והתקרבה אלי. ניחוח של בושם Soir de Paris שנדף ממנה חדר לאפי.
"אני לא מבינה למה אתה כועס, אדוני," אמרה, "אנחנו רק רוצים את טובתך. אם הרומן יצא לאור לפני שנוסיף לו את המחשבות והרגשות שלנו, ההפסד שלך יהיה גדול."
לא נותר לי עוד מה לומר, וקמתי נחרץ בדעתי לשים קץ לעניין. הלכתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה ואמרתי בקול רם:
"אם לא אכפת לכם..."
"אתה מגרש אותנו?" צעקה סאלחה והישירה אלי מבט מוכיח בעיניה הירוקות, שהיתה להן עלי השפעה מוזרה. "לא עשינו דבר שראוי ליחס בוטה כזה," היא הוסיפה, נסערת.
"צאו מהבית שלי מיד!" אמרתי בתקיפות.
כּאמל קם גם הוא ממקומו בעקבות סאלחה, אך היא לא ויתרה.
"בסדר, אם אתה מתעקש להשפיל אותנו, נלך, אבל לפני כן אני רוצה ממך רק דבר אחד."
היא מיהרה לפתוח את תיק היד שלה והוציאה תקליטור מתוך קופסה שקופה.
"זהו עותק של הרומן. הקלטנו בו את כל מה שקרה לנו בחיים," אמרה.
"אני הגיתי את חייכם."
"אתה אולי הגית אותם, אבל אנחנו חיינו אותם."
לא היה כל טעם להמשיך בוויכוח, מה גם שהרגשתי שאני עומד לאבד את עשתונותי ולעשות מעשה שטות. סאלחה המשיכה לחייך, וידה, שאחזה בתקליטור, נותרה מושטת לפנים. כאשר הבינה שאין לי כל כוונה לקחת אותו ממנה, הניחה אותו על השולחן הקטן, והשניים יצאו בשקט וסגרו אחריהם בזהירות את הדלת. עמדתי משתאה כמה רגעים, אחר כך התיישבתי בכיסא הקרוב. הייתי מבולבל לגמרי ולא ידעתי מה לעשות. הצַתי סיגריה. אלוהים, מה קורה? מי אלה? האם הם זוג נוכלים או סתם משוגעים? כך או אחרת, מנין הכירו את שמות הדמויות ברומן החדש שלי, שאיש לא קרא זולתי? האומנם דמויות ספרותיות בדויות יכולות לקום לתחייה? יש מדע שלם שנקרא פרפסיכולוגיה, העוסק בתופעות שהן מחוץ לגדר הטבע, ונבצר מאיתנו להסבירן. לפתע עלתה במוחי מחשבה מטרידה שאולי אני חולה או שמצבי הנפשי התערער והתחלתי לסבול מהזיות. אילו הייתי מכור לסמים, הייתי מסביר זאת בלקיחת מנת יתר. התנסיתי בעישון חשיש פעם אחת, וחושי קהו כל כך, שמאז לא ניסיתי עוד לעשן. לא הבנתי סופרים שמצליחים לכתוב את יצירותיהם בהשפעת סמים, שהרי הכתיבה דורשת ריכוז מרבי.
באותו הרגע תפסתי שהזוג היה מבקרים בשר ודם, אבל מאחר שהפתעתי היתה כה גדולה, נחפזתי והתייחסתי אליהם בגסות רוח. הבנתי שטעיתי כשגירשתי אותם, ושהיה עלי להתגבר על התדהמה שאחזה בי ולבקש מהם להישאר כדי להקשיב להם ולרדת לסוף דעתם. אמרתי לעצמי שאני חייב לגלות את האמת על השניים וגמרתי אומר להשיג אותם, להתנצל בפניהם ולבקש מהם לחזור. קמתי, פתחתי את הדלת וירדתי במהירות במדרגות. הייתי משוכנע שהם לא הספיקו להתרחק. החשתי את צעדי וחציתי את השביל בחצר, אך כאשר הגעתי לרחוב נעמדתי לפתע אובד עצות: האם פנו ימינה או שמאלה? ידעתי שאם אטעה בבחירת הדרך, לא אזכה לראותם עוד. הבחנתי שאיש האבטחה של הכפר, במדיו הכחולים המיוחדים, יושב בכיסא נצרים במדרכה ממול. מיהרתי לגשת אליו, והוא קם לקראתי. שאלתי אותו אם האדון והגברת שיצאו זה עתה מהבקתה שלי הלכו לכיוון הים או אל הדרך המדברית. כאן חיכתה לי הפתעה נוספת, שהכתה בי כרעם ביום בהיר: השומר אמר לי שהוא לא ראה אותם כלל. תיארתי לו את השניים בפרוטרוט, אך הוא טען שהוא יושב במקומו כבר שעות ולא ראה איש נכנס אל הבקתה או יוצא ממנה. לא ניסיתי להתווכח איתו, והתבוננתי סביבי כמי שנאחז בתקווה אחרונה. הלכתי במהירות לכיוון הים, אחר כך חזרתי והלכתי אל הכיוון הנגדי בתקווה לראותם, אך הם נעלמו כלא היו. הבנתי שכל מאמצי למצוא אותם לא הועילו, וחזרתי מתנשם ומתנשף אל הבקתה. עליתי לאטי במדרגות, ולפתע פתאום אחזה בי חרדה מהמחשבה שאני כנראה חולה וסובל מהזיות, שהרי הופיעו לפנַי אנשים שאיש לא ראה מלבדי. מצחי התכסה בזיעה, ולבי הלם בחוזקה. עלה על דעתי שיש רק דרך אחת לדעת אם היה זה חזיון תעתועים או מציאות. פתחתי את הדלת במפתח ולחצתי על מתג החשמל. אור המנורה הציף את הסלון. עצמתי את עיני, וכשפקחתי אותן הסתכלתי על השולחן. התקליטור היה מונח בדיוק במקום שבו השאירה אותו סאלחה. נשמתי לרווחה. באצבעות רועדות הוצאתי אותו מעטיפתו והכנסתי למחשב הנייד. חיכיתי מעט, עד שהקובץ הופיע על המסך, והתחלתי לקרוא.

עלאא אל־אסוואני

עלאא אל־אסוואני הוא מהבולטים בסופרי מצרים ומופיע תדיר ברשימות הסופרים המתורגמים הטובים בעולם. מחברם של רומנים, קובצי סיפורים קצרים, ספרי עיון ואסופות מאמרים. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות, קטפו פרסים רבים ונמכרו במיליוני עותקים ביותר ממאה מדינות. בעברית ראו אור בית יעקוביאן ומועדון המכוניות של מצרים, שזכו לאהדת הקהל והביקורת.
אל־אסוואני הוא מבקר נועז של השלטון בארצו, היה שותף לתנועת המחאה שתבעה את סילוקו של הנשיא חוסני מובארק, והוסיף להתנגד ללא פשרות לכל המשטרים שכוננו במצרים אחריה. זכה בעיטורים בינלאומיים רבים, בהם אביר מסדר האומנויות והספרות של צרפת. 

סקירות וביקורות

בית בקהיר עלאא אל-אסוואני הוא סופר מצוין, אבל 'מועדון המכוניות של מצרים' דומה מדי לספרו הידוע, 'בית יעקוביאן' כמו 'בית יעקוביאן', ספרו המוצלח והמצליח מ-‭,2002‬ גם הרומן הזה של עלאא אל-אסוואני, שהתפרסם במקור ב-‭,2013‬ מתרחש בחלקו הגדול באתר אחד. זירות ההתרחשות של אל-אסוואני ב'בית יעקוביאן' זהו בית הדירות שנתן לרומן את שמו, וכאן זהו מועדון המכוניות מהכותרת - הן כאלה שמאפשרות להדגים את הקונפליקטים הלאומיים המצריים: פערי המעמדות האדירים, אופיו העריץ של השלטון שמחלחל גם ליחסי עובדים מעבידים, ההתרפסות בפני המערב והמרידה בהתרפסות הזו. אל-אסוואני הוא מקרה מובהק של "הצופה לבית ישמעאל", כלומר כותב ששייך למסורת הרואה בסופר מבקר חברתי ונושא קולם של ההמונים.

ללכידות שמייצר הלוקיישן המובחן מסייעת במקרה הזה גם העובדה שגיבורי הספר הם בני משפחה אחת, משפחת המאם (בכך דומה הרומן ל'בית בקהיר' המופתי של נגיב מחפוז, יצירה מרשימה הרבה יותר). עבד אל-עזיז, אבי המשפחה, היה גבר נשוא פנים ממשפחה עשירה ומכובדת שירד מנכסיו, וכעת, בשלהי שנות ה-‭40‬ של המאה הקודמת, הוא עובר עם בני ביתו לקהיר, כדי לנסות את מזלו בבירה. כאדם ישר דרך הוא אינו בוחל בעבודה שיכולה הייתה להיחשב לבלתי ראויה בשבילו, ומשכיר את שירותיו כעוזר מחסנאי במועדון המכוניות של מצרים - מקום מפגש לעשירי מצרים, לזרים הרבים שחיים בקהיר ולמלך מצרים המושחת, בובה פוליטית בידי זרים. על צבא המשרתים במועדון מושל אלקו, דמות קלאסית של "עבד כי ימלוך", שנוהג להכות את המשרתים הסוררים. בעקבות ההשפלה של הכאה כזו מתמוטט עבד אל-עזיז ומת.

בכלל, בעימות בין אלקו לבין המוני המשרתים, הכנועים בדרך כלל, באה לביטוי אחת המגמות הפוליטיות של הרומן, שעובר עד מהרה להתמקד בבניו ובבנותיו של עבד אל-עזיז. בנו כאמל, סטודנט מבריק למשפטים, נאלץ למלא את מקום אביו במועדון המכוניות כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ומצטרף למחתרת הפועלת להשגת עצמאות מצרית (הלאומיות המצרית היא בעלת תו פרוגרסיבי מפורש, כלומר סוציאליסטית. היא אינה חותרת רק לגירוש הזרים אלא גם לביטול משטר העריצות ולהשגת דמוקרטיה, או באגף הקומוניסטי שלה, דיקטטורה של הפרולטריון). בתו סאלחה, תלמידה מבריקה גם היא, נישאת לגבר מסומם ומכה. וישנם גם הבן הבכור סעיד, אדם שפל ובעל תאווה, ובנו קשה ההבנה אך טוב הלב, מחמוד.

כמו 'בית יעקוביאן' גם הרומן הזה שטוף זימה. פיתויו של סעיד על ידי שכנתו פאיקה נוטפת המיניות מתואר כאן בפירוט, ונתח עלילתי נכבד תופס סיפורו של מחמוד, שמוצא את עצמו מתפרנס כג'יגולו לנשים מזדקנות מחוג מועדון המכוניות. בדומה לסופרים כמו בשביס-זינגר או ורגס-יוסה, גם אצל אל-אסוואני הרומן מתפקד כמעין אבישג השונמית כרוכה, שנוטלים למיטה על מנת להתחמם מעט. ב'בית יעקוביאן' הייתה לתיבול המיני הנמרץ הצדקה בכך שפערי המעמדות במצרים התבטאו, בין היתר, בזיווגם של זקנים אשמאים עם נערות מלבלבות. כאן, למרות הצדקה מסוימת בסיפורו של מחמוד המג'גגל, התחושה היא שהגוון המיני הוא פשוט חלק מתפיסת הסופר לגבי מהותו של ספר עסיסי ומושך לקריאה.

זהו רומן של מקצוען. אל-אסוואני הוא סופר מיומן, שמרן מבחינה סגנונית, והספר שלו עשוי היטב, מהנה מאוד, ומעניק לקוראו תמונה חברתית פנורמית, מעניינת, מבלי להזניח את הצד העלילתי. הבעיה היחידה נובעת מכך שכבר קראתי את 'בית יעקוביאן'. במילים אחרות: הרומן הזה דומה מדי לקודמו. נכון, לא תמיד חזרתיות של סופר פוגמת בהנאת הקריאה (רק לאחרונה שיבחתי כאן רומן של תומס ברנהרד, שגם הוא נאמן בספריו לאותם סגנון ותמה), כך שאולי הרושם המעומעם מעט שמותיר 'מועדון המכוניות של קהיר' בהשוואה לקודמו נעוץ לא בחזרתיות אלא בהבדלים ביניהם. ב'בית יעקוביאן' הייתה תחושת דחיפות. ניכר היה כי הסופר - מלבד הרצון לספר סיפור מושך לקריאה - מונע מזעקה מוסרית אדירה נגד השחיתות, העושק, פערי המעמדות והריקבון של החברה המצרית. הפעם, למרות שגם כאן מדובר ברומן מחאה פוליטי, לא מורגשת אותה דחיפות. עניין שמתבטא אולי גם בבחירה של אל-אסוואני להרחיק אחורה לעידן אחר (שנות ה-‭;40‬ לעומת שנות ה-‭90‬ שתוארו ב'בית יעקוביאן'). רומנים היסטוריים - כולל הרומן הזה - אמנם משרתים את הסופר לא פעם כדי לבטא את בעיות ההווה, ובכל זאת, יש מחיר להרחקת עדות.

עוד 3 סיפורים מקהיר:
קבצנים וגאים > אלבר קוסרי
בית בקהיר > נגיב מחפוז
סולם יעקב > ז'קלין כהנוב
אריק גלסנר 7 לילות 16/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"מועדון המכוניות של מצרים": רומן של מקצוען אריק גלסנר ynet 16/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה הורביץ
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 528 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 48 דק'

סקירות וביקורות

בית בקהיר עלאא אל-אסוואני הוא סופר מצוין, אבל 'מועדון המכוניות של מצרים' דומה מדי לספרו הידוע, 'בית יעקוביאן' כמו 'בית יעקוביאן', ספרו המוצלח והמצליח מ-‭,2002‬ גם הרומן הזה של עלאא אל-אסוואני, שהתפרסם במקור ב-‭,2013‬ מתרחש בחלקו הגדול באתר אחד. זירות ההתרחשות של אל-אסוואני ב'בית יעקוביאן' זהו בית הדירות שנתן לרומן את שמו, וכאן זהו מועדון המכוניות מהכותרת - הן כאלה שמאפשרות להדגים את הקונפליקטים הלאומיים המצריים: פערי המעמדות האדירים, אופיו העריץ של השלטון שמחלחל גם ליחסי עובדים מעבידים, ההתרפסות בפני המערב והמרידה בהתרפסות הזו. אל-אסוואני הוא מקרה מובהק של "הצופה לבית ישמעאל", כלומר כותב ששייך למסורת הרואה בסופר מבקר חברתי ונושא קולם של ההמונים.

ללכידות שמייצר הלוקיישן המובחן מסייעת במקרה הזה גם העובדה שגיבורי הספר הם בני משפחה אחת, משפחת המאם (בכך דומה הרומן ל'בית בקהיר' המופתי של נגיב מחפוז, יצירה מרשימה הרבה יותר). עבד אל-עזיז, אבי המשפחה, היה גבר נשוא פנים ממשפחה עשירה ומכובדת שירד מנכסיו, וכעת, בשלהי שנות ה-‭40‬ של המאה הקודמת, הוא עובר עם בני ביתו לקהיר, כדי לנסות את מזלו בבירה. כאדם ישר דרך הוא אינו בוחל בעבודה שיכולה הייתה להיחשב לבלתי ראויה בשבילו, ומשכיר את שירותיו כעוזר מחסנאי במועדון המכוניות של מצרים - מקום מפגש לעשירי מצרים, לזרים הרבים שחיים בקהיר ולמלך מצרים המושחת, בובה פוליטית בידי זרים. על צבא המשרתים במועדון מושל אלקו, דמות קלאסית של "עבד כי ימלוך", שנוהג להכות את המשרתים הסוררים. בעקבות ההשפלה של הכאה כזו מתמוטט עבד אל-עזיז ומת.

בכלל, בעימות בין אלקו לבין המוני המשרתים, הכנועים בדרך כלל, באה לביטוי אחת המגמות הפוליטיות של הרומן, שעובר עד מהרה להתמקד בבניו ובבנותיו של עבד אל-עזיז. בנו כאמל, סטודנט מבריק למשפטים, נאלץ למלא את מקום אביו במועדון המכוניות כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ומצטרף למחתרת הפועלת להשגת עצמאות מצרית (הלאומיות המצרית היא בעלת תו פרוגרסיבי מפורש, כלומר סוציאליסטית. היא אינה חותרת רק לגירוש הזרים אלא גם לביטול משטר העריצות ולהשגת דמוקרטיה, או באגף הקומוניסטי שלה, דיקטטורה של הפרולטריון). בתו סאלחה, תלמידה מבריקה גם היא, נישאת לגבר מסומם ומכה. וישנם גם הבן הבכור סעיד, אדם שפל ובעל תאווה, ובנו קשה ההבנה אך טוב הלב, מחמוד.

כמו 'בית יעקוביאן' גם הרומן הזה שטוף זימה. פיתויו של סעיד על ידי שכנתו פאיקה נוטפת המיניות מתואר כאן בפירוט, ונתח עלילתי נכבד תופס סיפורו של מחמוד, שמוצא את עצמו מתפרנס כג'יגולו לנשים מזדקנות מחוג מועדון המכוניות. בדומה לסופרים כמו בשביס-זינגר או ורגס-יוסה, גם אצל אל-אסוואני הרומן מתפקד כמעין אבישג השונמית כרוכה, שנוטלים למיטה על מנת להתחמם מעט. ב'בית יעקוביאן' הייתה לתיבול המיני הנמרץ הצדקה בכך שפערי המעמדות במצרים התבטאו, בין היתר, בזיווגם של זקנים אשמאים עם נערות מלבלבות. כאן, למרות הצדקה מסוימת בסיפורו של מחמוד המג'גגל, התחושה היא שהגוון המיני הוא פשוט חלק מתפיסת הסופר לגבי מהותו של ספר עסיסי ומושך לקריאה.

זהו רומן של מקצוען. אל-אסוואני הוא סופר מיומן, שמרן מבחינה סגנונית, והספר שלו עשוי היטב, מהנה מאוד, ומעניק לקוראו תמונה חברתית פנורמית, מעניינת, מבלי להזניח את הצד העלילתי. הבעיה היחידה נובעת מכך שכבר קראתי את 'בית יעקוביאן'. במילים אחרות: הרומן הזה דומה מדי לקודמו. נכון, לא תמיד חזרתיות של סופר פוגמת בהנאת הקריאה (רק לאחרונה שיבחתי כאן רומן של תומס ברנהרד, שגם הוא נאמן בספריו לאותם סגנון ותמה), כך שאולי הרושם המעומעם מעט שמותיר 'מועדון המכוניות של קהיר' בהשוואה לקודמו נעוץ לא בחזרתיות אלא בהבדלים ביניהם. ב'בית יעקוביאן' הייתה תחושת דחיפות. ניכר היה כי הסופר - מלבד הרצון לספר סיפור מושך לקריאה - מונע מזעקה מוסרית אדירה נגד השחיתות, העושק, פערי המעמדות והריקבון של החברה המצרית. הפעם, למרות שגם כאן מדובר ברומן מחאה פוליטי, לא מורגשת אותה דחיפות. עניין שמתבטא אולי גם בבחירה של אל-אסוואני להרחיק אחורה לעידן אחר (שנות ה-‭;40‬ לעומת שנות ה-‭90‬ שתוארו ב'בית יעקוביאן'). רומנים היסטוריים - כולל הרומן הזה - אמנם משרתים את הסופר לא פעם כדי לבטא את בעיות ההווה, ובכל זאת, יש מחיר להרחקת עדות.

עוד 3 סיפורים מקהיר:
קבצנים וגאים > אלבר קוסרי
בית בקהיר > נגיב מחפוז
סולם יעקב > ז'קלין כהנוב
אריק גלסנר 7 לילות 16/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"מועדון המכוניות של מצרים": רומן של מקצוען אריק גלסנר ynet 16/02/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
מועדון המכוניות של מצרים עלאא אל־אסוואני
אשתי הבינה שאני צריך להתבודד קצת.
השארתי לה את המכונית הגדולה עם הנהג, כדי שתוכל לנסוע עם הילדים כרצונה, ואני נהגתי במכונית הקטנה אל הבקתה שלנו בחוף הצפוני. הנסיעה נמשכה שלוש שעות שבהן הייתי לבדי, רק אני ומחשבותי, וקולה של אום כּלת'ום שבקע מהרשמקול. בכניסה לכפר הנופש בדק השומר את מסמכַי. אוויר הים הקריר והמרענן טפח על פני. כל הבקתות היו סגורות והרחובות ריקים, למעט עמודי התאורה שהאירו את הדרך. חציתי את הכיכר הראשית של הכפר ופניתי אל הרחוב המוביל אל הבקתה. לפתע עקפה אותי מכונית יפנית חדשה נהוגה בידי גבר בשנות החמישים לחייו. במושב שלצדו ישבה אישה יפה, צעירה ממנו בכעשור. התבוננתי בשניים ואמרתי לעצמי שהם מן הסתם זוג אוהבים שבאו לכפר כדי להתרחק מעיני כול. התקשיתי להאמין כי התום והשלווה, הפנים הסמוקות והשתיקה הספוגה אהבה שורים בין בני זוג נשואים. הגעתי אל הבקתה, וכשפתחתי את הדלת הישנה חרקו ציריה. מילאתי אחר הוראותיה של אשתי ופתחתי את החלונות, הפעלתי את המקרר והסרתי את הכיסויים מעל הרהיטים. לאחר מכן התקלחתי במים חמים ונכנסתי לחדר השינה לפרוק את מזוודתי ולהניח את בגדַי בארון. התיישבתי בסלון מול המרפסת והזמנתי בטלפון אוכל מהחנות היחידה שהיתה פתוחה בחורף. אכלתי בתיאבון, קרוב לוודאי בהשפעת אוויר הים, ונפלה עלי תרדמה. כאשר התעוררתי כבר ירד הליל. השקפתי מהמרפסת אל הכפר, שהיה חשוך וריק זולת שורה ארוכה של עמודי תאורה. אחזה בי תחושת בדידות, ועלתה במוחי מחשבה מדאיגה:
אני בודד לגמרי מאות קילומטרים מקהיר. מה אעשה אם יקרה פתאום משהו, אקבל התקף לב, למשל, או יתנפלו עלַי שודדים חמושים? האם יש סיכוי שאהיה לגיבור אחד מאותם אירועים שעליהם אנחנו קוראים בעיתונים?
הכותרת תהיה מרעישה: "סופר ידוע נרצח בנסיבות מסתוריות". ניסיתי להתרכז כדי להפיג את חששותי ולהירגע. במרחק שלושה קילומטרים עומד בית חולים מודרני ומצויד היטב, ואם אחלה, יבהילו אותי אליו. כמו כן ידעתי שבעונת החורף מגבירה הנהלת הכפר את אמצעי האבטחה כדי למנוע גנבות, ועם השמירה ההדוקה בכל הכניסות, אפילו מכיוון הים, אין סיכוי שיתקפו אותי שודדים, מה עוד שכל השומרים הם ערבים תושבי המקום שמכירים היטב את אזור החוף ומפטרלים בו עשרים וארבע שעות ביממה. אבל מה אם השומרים בעצמם הם כנופיית שודדים? אמרתי לעצמי שזה קורה רק בסרט בלשי. התרחצתי שנית. היתה זו דרכי להיפטר ממחשבות ומרגשות בלתי רצויים. בשעה שעמדתי במקלחת, נהנה מהמים החמים השוטפים את גופי, הצטללה דעתי, ואט־אט ירדה עלי שלווה. יצאתי מהמקלחת רענן ונמרץ, הכנתי לעצמי ספל קפה והתחלתי לעבוד.
חיברתי את המחשב הנייד למדפסת והזנתי אותה בחבילת דפים שלמה. אמנם קראתי את הרומן והִגהתי אותו פעמים רבות לפני כן, אך החלטתי לשוב ולקרוא אותו פעם אחת אחרונה. הקריאה נמשכה שלוש שעות, ובמהלכה לא שיניתי ולו מילה אחת, רק הוספתי פה ושם פסיק או נקודה. סגרתי את הקובץ ויצאתי למרפסת. הצַתי סיגריה והִשקפתי על הרחוב הריק. ידעתי שאני נמנע מהדפסת הרומן ודוחה ככל האפשר את אותו רגע קשה ומיוחד. בלחיצה אחת על כפתור ההדפסה יגיח הרומן לאוויר העולם, ובצאתו לאור יהפוך לפתע מטקסט וירטואלי שנוצר בדמיוני ליצור מושלם ומוחשי בעל קיום אמיתי ועצמאי. רגע הלחיצה על כפתור ההדפסה עורר בקרבי בכל פעם רגשות עזים, מוזרים ואמביוולנטיים, מעין תערובת של גאווה, בדידות ועצב. גאווה על השלמת העבודה, בדידות בשל הפרֵדה מדמויות הרומן שהיו לי כחברים אהובים ששהיתי במחיצתם זמן רב, ועתה הגיעה העת להיפרד מהם, ועצב על כי נאלצתי לוותר על דבר־מה יקר ללבי ולהעניק אותו לאחרים. היה זה כאילו צפיתי בחתונת בתי היחידה ששמחתי על נישואיה, אך בה בעת הייתי עצוב על כי איננה שייכת לי עוד ואני מוסר אותה במו ידי לאדם אחר.
קמתי להכין לי ספל קפה נוסף במטבח, ולתדהמתי שמעתי לפתע קול צעדים. ניסיתי להתעלם ממנו ולהתרכז בהכנת הקפה, אולם הקול חזר ונשנה והיה ברור יותר. הרכנתי את ראשי וכריתי את אוזני. הפעם הייתי משוכנע שאינני חולם וכי אלה צעדים של יותר מאדם אחד. דמי קפא בעורקי. איש אינו יודע שאני כאן. מי אלה ומה הם רוצים? הצעדים קרבו יותר ויותר, ואז צילצל פעמון הדלת. ידעתי שהם בחוץ, עומדים בפתח, ושאין לי בררה אלא להתמודד עם המצב. פתחתי במהירות את מגירות המטבח בזו אחר זו, עד שמצאתי סכין ארוך וחד והנחתי אותו על המדף מול הדלת, כך שאוכל לקחתו בכל רגע. הדלקתי את המנורה בחוץ והצצתי מבעד לעינית. ראיתי גבר ואישה, אך לא קלטתי בבירור את תווי פניהם באור הקלוש. פתחתי בזהירות את הדלת.
"מה אתם רוצים?" שאלתי עוד לפני שהספיקו לדבר.
"ערב טוב, אדוני," פתחה האישה בקול עליז.
"אנחנו מצטערים להפריע לך, אבל באנו אליך בעניין חשוב," אמר הגבר בלבביות, כאילו דיבר אל חבר ותיק.
"אני לא מכיר אתכם."
"להפך, אתה מכיר אותנו היטב," חייכה האישה. נימת דיבורה הבוטחת הרגיזה אותי.
"סלחי לי, בוודאי נפלה טעות כלשהי."
לשמע דברַי פרצה האישה בצחוק. "לא נפלה כל טעות. אתה מכיר אותנו היטב."
התעלומה גברה עוד יותר.
"אינךָ זוכר שראית אותנו לפני כן?" שאל הגבר.
פחד אחז בי, משום שהיתה לי תחושה משונה של דז'ה וו. השניים נראו לי מוכרים, כאילו ראיתי אותם בעבר ושוחחתי עמם, ופגישתנו הקודמת הגיחה מנבכי זיכרוני.
"אין לי זמן לחידות כאלה," השבתי בקול רם, "מי אתם ומה אתם רוצים?"
"אתה מתכוון לתת לנו לעמוד ככה בפתח?" שאל הגבר בשקט מרגיז, "תן לנו קודם להיכנס ואחר כך נדבר."
למרבה הפלא, נשמעתי לו. התרחקתי מהדלת והנחתי להם להיכנס, כאילו נמשכתי לפתע לאזור מסתורי ואפל ואיבדתי שליטה. האזנתי לדברַי והתבוננתי במעשַי כמו אדם זר. הגבר והאישה נכנסו בשקט והסתובבו בבית כבביתם הפרטי. הם התיישבו זה לצד זה על הספה, ולראשונה ראיתי אותם בבירור. הגבר נראה בסוף שנות העשרים לחייו, בעל גוף גדול ומוצק, שחום עור ויפה תואר. האישה נראתה כבת עשרים או מעט יותר, יפת מראה ומצודדת בגופה החטוב, תווי פניה העדינים התואמים, עורה השחום הבוהק ועיניה הירוקות היפות. בגדיה האלגנטיים כמו נלקחו משנות הארבעים — חליפת חצאית כחולה מחויטת בעלת צווארון וכפתורים לבנים וכובע סרוג שחבשה על שערה הקלוע. הגבר לבש חליפת עור כריש לבנה קלילה ומבריקה, חולצה לבנה עם צווארון מעומלן, עניבה כחולה עם קשר משולש ונעליים אנגליות בשחור ולבן. הילה עתיקה אפפה אותם, כאילו יצאו זה עתה מאלבום תמונות או מסרט ישן. הייתי אובד עצות ולא הצלחתי להבין מה מתרחש. עלה על דעתי שאני סובל מהזיות ולא הייתי בטוח עוד שהגבר והאישה היושבים מולי קיימים במציאות. הגבר פתח חפיסת סיגריות לאקי סטרייק אדום שהיו פופולריות בשנות הארבעים, שלף סיגריה, אחז אותה בשתי אצבעות, טפח בה על גב כף ידו, תחב אותה לפיו, הצית אותה במצית קטן ושאף שאיפה עמוקה.
"אני כּאמל הַמַאם, וזו אחותי סאלחה המאם."
"לא ייתכן."
הבחור צחק.
"אני יודע שקשה לך להאמין, אבל זאת האמת. אני כּאמל עבּד אל־עזיז המאם, וזו אחותי סאלחה."
התבוננתי בפניו, ולפתע התמלאתי זעם.
"תשמע," צעקתי, "אני לא מסכים שתבזבז את זמני."
"תירגע ואסביר לך הכול."
"אני לא רוצה שום הסברים. בבקשה ממך, יש לי עבודה, ואני חייב לעשות אותה עכשיו."
"אנחנו חלק מהעבודה שלך," אמרה האישה בחיוך.
"בעצם אנחנו העבודה שלך," הוסיף הגבר.
לא עניתי. אחזה בי צמרמורת ולבי הלם בחוזקה. זיעה ניגרה על גופי, והרגשתי שאני עומד לאבד את הכרתי. נראה שהאיש ריחם עלי. הוא חייך אלי בלבביות ואמר בשקט:
"אדוני, בבקשה, תאמין לי. אני כּאמל המאם, וזאת אחותי סאלחה. רק אלוהים יודע עד כמה אנחנו אוהבים אותך. אני ואחותי נוצרנו בדמיונך והגחנו ממנו אל החיים האמיתיים. רקחת בדמיונך את פרטי חיינו והעלית אותם על הכתב. בשלב מסוים בתיאור הדמויות שלנו הן קרמו עור וגידים ועברו מעולם הדמיון לעולם המציאות."
המשכתי לשתוק ולהתבונן בהם, והאישה צחקה.
"אני מתארת לעצמי עד כמה אתה מופתע, אבל זאת האמת. יצאנו מהדמיון שלך ובאנו לפגוש אותך."
לא הגבתי.
"עלינו להודות לך על שהתמזל מזלנו וזכינו להימצא בין הדמויות שלך," אמר האיש בקול עליז. "אני מעריץ את מסירותך לאומנות הכתיבה. במשך שנים כתבת רומן אחד. מעטים הם הסופרים שמשקיעים מאמצים כאלה בכתיבת רומן."
"תודה," אמרתי בקול חרישי, מופתע מהרעיון שהתחלתי להתרגל למצב המוזר. התבוננתי בהם.
"אל תסתכל עלי כאילו אני אחד מפלאי העולם," אמרה סאלחה בקולה הנעים. "אתה סופר גדול ויודע שיש תופעות רבות שהן מעבר לחושים ואין להן הסבר. עשית כמיטב יכולתך ליצור דמויות חיות, והנה אנחנו חיים כאן לפניך. האם לא זה מה שרצית?"
"נניח שמה שאת אומרת נכון ושאתם באמת כּאמל וסאלחה המאם," השבתי בקול, "מה אתם רוצים ממני?"
כּאמל חייך חיוך רחב ואיפר את הסיגריה שלו במאפרה.
"יפה, נהיינו רציניים, אדוני. במחילה מכבודך, באנו כדי למנוע ממך להדפיס את הרומן."
"באיזו זכות?"
"אגיד לך בכנות. זהו רומן טוב, אבל חסרים בו דברים חשובים."
"מה למשל?"
וכאילו החלו להוציא לפועל תוכנית שהכינו מראש, חייכה סאלחה ואמרה:
"חסרים ברומן הרגשות והמחשבות שלנו."
"הרי הבעתי את הרגשות והמחשבות של הדמויות שלי במלואם."
"הבעת אותם מנקודת מבטך."
"ברור, אני הרי הסופר."
"למה שלא תיתן לנו לדבר בשם עצמנו?"
"אין לאיש זכות להתערב בעבודה שלי."
כּאמל שתק כמה רגעים, דומה שחיפש את המילים המתאימות, ואחר כך אמר בשקט:
"אדוני, בבקשה, תסמוך עלינו. אנחנו יודעים כמה מאמצים השקעת, אבל לא ייתכן שתתאר את הרגשות והמחשבות שלנו במקומנו."
"כך נוהגים כל הסופרים."
"אבל המצב שלנו שונה. הרי למעשה יצאנו אל החיים, וזכותנו לדבר בשם עצמנו. בידינו פרטים חשובים שמוכרחים להוסיף לרומן."
קמתי וצעקתי:
"תשמעו, הרומן הזה שלי והוא פרי דמיוני וניסיוני. בשום פנים ואופן לא ארשה להוסיף לו ולוּ מילה אחת שלא אני כתבתי."
סאלחה קמה והתקרבה אלי. ניחוח של בושם Soir de Paris שנדף ממנה חדר לאפי.
"אני לא מבינה למה אתה כועס, אדוני," אמרה, "אנחנו רק רוצים את טובתך. אם הרומן יצא לאור לפני שנוסיף לו את המחשבות והרגשות שלנו, ההפסד שלך יהיה גדול."
לא נותר לי עוד מה לומר, וקמתי נחרץ בדעתי לשים קץ לעניין. הלכתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה ואמרתי בקול רם:
"אם לא אכפת לכם..."
"אתה מגרש אותנו?" צעקה סאלחה והישירה אלי מבט מוכיח בעיניה הירוקות, שהיתה להן עלי השפעה מוזרה. "לא עשינו דבר שראוי ליחס בוטה כזה," היא הוסיפה, נסערת.
"צאו מהבית שלי מיד!" אמרתי בתקיפות.
כּאמל קם גם הוא ממקומו בעקבות סאלחה, אך היא לא ויתרה.
"בסדר, אם אתה מתעקש להשפיל אותנו, נלך, אבל לפני כן אני רוצה ממך רק דבר אחד."
היא מיהרה לפתוח את תיק היד שלה והוציאה תקליטור מתוך קופסה שקופה.
"זהו עותק של הרומן. הקלטנו בו את כל מה שקרה לנו בחיים," אמרה.
"אני הגיתי את חייכם."
"אתה אולי הגית אותם, אבל אנחנו חיינו אותם."
לא היה כל טעם להמשיך בוויכוח, מה גם שהרגשתי שאני עומד לאבד את עשתונותי ולעשות מעשה שטות. סאלחה המשיכה לחייך, וידה, שאחזה בתקליטור, נותרה מושטת לפנים. כאשר הבינה שאין לי כל כוונה לקחת אותו ממנה, הניחה אותו על השולחן הקטן, והשניים יצאו בשקט וסגרו אחריהם בזהירות את הדלת. עמדתי משתאה כמה רגעים, אחר כך התיישבתי בכיסא הקרוב. הייתי מבולבל לגמרי ולא ידעתי מה לעשות. הצַתי סיגריה. אלוהים, מה קורה? מי אלה? האם הם זוג נוכלים או סתם משוגעים? כך או אחרת, מנין הכירו את שמות הדמויות ברומן החדש שלי, שאיש לא קרא זולתי? האומנם דמויות ספרותיות בדויות יכולות לקום לתחייה? יש מדע שלם שנקרא פרפסיכולוגיה, העוסק בתופעות שהן מחוץ לגדר הטבע, ונבצר מאיתנו להסבירן. לפתע עלתה במוחי מחשבה מטרידה שאולי אני חולה או שמצבי הנפשי התערער והתחלתי לסבול מהזיות. אילו הייתי מכור לסמים, הייתי מסביר זאת בלקיחת מנת יתר. התנסיתי בעישון חשיש פעם אחת, וחושי קהו כל כך, שמאז לא ניסיתי עוד לעשן. לא הבנתי סופרים שמצליחים לכתוב את יצירותיהם בהשפעת סמים, שהרי הכתיבה דורשת ריכוז מרבי.
באותו הרגע תפסתי שהזוג היה מבקרים בשר ודם, אבל מאחר שהפתעתי היתה כה גדולה, נחפזתי והתייחסתי אליהם בגסות רוח. הבנתי שטעיתי כשגירשתי אותם, ושהיה עלי להתגבר על התדהמה שאחזה בי ולבקש מהם להישאר כדי להקשיב להם ולרדת לסוף דעתם. אמרתי לעצמי שאני חייב לגלות את האמת על השניים וגמרתי אומר להשיג אותם, להתנצל בפניהם ולבקש מהם לחזור. קמתי, פתחתי את הדלת וירדתי במהירות במדרגות. הייתי משוכנע שהם לא הספיקו להתרחק. החשתי את צעדי וחציתי את השביל בחצר, אך כאשר הגעתי לרחוב נעמדתי לפתע אובד עצות: האם פנו ימינה או שמאלה? ידעתי שאם אטעה בבחירת הדרך, לא אזכה לראותם עוד. הבחנתי שאיש האבטחה של הכפר, במדיו הכחולים המיוחדים, יושב בכיסא נצרים במדרכה ממול. מיהרתי לגשת אליו, והוא קם לקראתי. שאלתי אותו אם האדון והגברת שיצאו זה עתה מהבקתה שלי הלכו לכיוון הים או אל הדרך המדברית. כאן חיכתה לי הפתעה נוספת, שהכתה בי כרעם ביום בהיר: השומר אמר לי שהוא לא ראה אותם כלל. תיארתי לו את השניים בפרוטרוט, אך הוא טען שהוא יושב במקומו כבר שעות ולא ראה איש נכנס אל הבקתה או יוצא ממנה. לא ניסיתי להתווכח איתו, והתבוננתי סביבי כמי שנאחז בתקווה אחרונה. הלכתי במהירות לכיוון הים, אחר כך חזרתי והלכתי אל הכיוון הנגדי בתקווה לראותם, אך הם נעלמו כלא היו. הבנתי שכל מאמצי למצוא אותם לא הועילו, וחזרתי מתנשם ומתנשף אל הבקתה. עליתי לאטי במדרגות, ולפתע פתאום אחזה בי חרדה מהמחשבה שאני כנראה חולה וסובל מהזיות, שהרי הופיעו לפנַי אנשים שאיש לא ראה מלבדי. מצחי התכסה בזיעה, ולבי הלם בחוזקה. עלה על דעתי שיש רק דרך אחת לדעת אם היה זה חזיון תעתועים או מציאות. פתחתי את הדלת במפתח ולחצתי על מתג החשמל. אור המנורה הציף את הסלון. עצמתי את עיני, וכשפקחתי אותן הסתכלתי על השולחן. התקליטור היה מונח בדיוק במקום שבו השאירה אותו סאלחה. נשמתי לרווחה. באצבעות רועדות הוצאתי אותו מעטיפתו והכנסתי למחשב הנייד. חיכיתי מעט, עד שהקובץ הופיע על המסך, והתחלתי לקרוא.