שירת רחל

הֲלָךְ נֶפֶשׁ

לא. ד. גורדון

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

דָּעַךְ הַיוֹם.

זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים

וְהָרֵי רוֹם.

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת

מֶרְחָב אִלֵּם;

הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם...

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

גוֹרָל רוֹדֶה,

אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

עַל כֹּל אוֹדֶה!

הַאַתָּה הוּא הַקֵץ? עוֹד צָלוּל הַמֶרְחָב

עַרְפִלֵי הַחַיִים עוֹד רוֹמְזִים מֵרָחוֹק,

עוֹד הַשַּׁחַק תָּכֹל וְהַדֶּשֶׁא יָרֹק,

טֶרֶם סְתָו.

אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין, אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי,

הֵן אָדְמוּ שְׁקִיעוֹתַי וְטָהַר שַׁחֲרִי,

וּפְרָחִים חִיְכוּ בְּצִדֵּי נְתִיבִי

בְּעָבְרִי.

הִיא אֵחֲרָה לָבוֹא

הִיא אֵחֲרָה לָבוֹא וּבְבוֹאָהּ לֹא הֵעֵזָה,

לֹא הֵעֵזָה לִקְרֹא: הִנֵנִי! בְּדָפְקָהּ עַל דַּלְתוֹת הַלֵּב;

כַּעֲמֹד עֲנִיָה עָמְדָה, וְיָדֶיהָ דוּמָם הוֹשִׁיטָה,

וְעָצֵב הָיָה מַבָּטָהּ, מִתְחַנֵּן, נִכְנָע וְעָצֵב.

וְעַל כֵּן חִוְרִים הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר לִכְבוֹדָהּ הֶעֱלֵיתִי,

כְּאַחֲרוֹנֵי נְגֹהוֹת בְּהַאֲפִיר דִּמְדּוּמֵי סְתָו;

וְעַל כֵּן חֲרִישִׁית שִׂמְחָתִי, חֲרִישִׁית, מְהַסֶּסֶת, מַדְאֶבֶת,

כְּהַדְאֵב תִּקְוָה נִכְזָבָה, כֶּעֱנוּת צִפִּיַת-שָׁוְא.

ירושלים, תרפ"ג