שיחות על הערכה

שער ראשון

השאלות

פרק א

הוויכוחים הגדולים: ההקשר החברתי-היסטורי של ההערכה

א. קפיטליזם ואינדיבידואליזם או מי קובע את סדר היום

"אימא", פנתה אלי בתי ערב אחד, "אימא, מה זו ההערכה הזו שאת עושה כל הזמן?"

"הוי", נאנחתי. "קשה להסביר. מה פתאום את שואלת?"

"המרצה שלנו למדיניות ציבורית אמרה לנו היום שההערכה היא מקצוע חתרני. הערכה היא מקצוע חתרני?"

"כמו בכל דבר בהערכה, תלוי את מי שואלים", עניתי.

"נו, אימא, באמת. די כבר עם החוכמות שלך. אז מה זו הערכה? ובלי התחכמויות".

"כמה זמן יש לך?" ניסיתי עוד ניסיון התחמקות.

"מעכשיו ועד סוף החיים. רק תתחילי כבר. תתחילי מהתחלה. יש לי סבלנות".

"הערכה", אמרתי לה, "היא בתם החוקית של הקפיטליזם והמודרניות, שגדלה והתחנכה בתוך התרבות הביורוקראטית של המאה העשרים".

"מאד לא מבטיח", ענתה לי היא. "נשמע מרובע לאללה. מודרניות, קפיטליזם, ביורוקרטיה, איפה כאן החתרנות?"

"הרי אם מדובר בחתרנות, לא מדובר במשהו גלוי. בשביל לחשוף את החתרנות צריך להבין את הזהות המורכבת של ההערכה, ממה היא מושפעת, על מה היא משפיעה, ואיך, אם בכלל היא מצליחה לשמור על עצמה כתחום ייחודי".

"נשמע לי גיל ההתבגרות קלאסי", צחקה בתי. "כל השאלות של 'מי אני? מה אני? איפה אני ביחס לאחרים?' אז כדי שיהיה לי קל להבין, אפשר לרדת לגן הילדים? ליחסים המוקדמים עם ההורים?"

"ואת ממש מורשת של הפסיכולוגיזם הפוסט מודרני", סנטתי בה. "טוב נלך להורים. הוריה של ההערכה, הותירו לה, כל אחד בדרכו, מורשת שהיא מקור לוויכוחים רבים ומרים".

"כמו בכל משפחה טובה", אמרה בתי.

"אביה של ההערכה, הקפיטליזם, יחד עם אחיו התאום, האינדיבידואליזם, נולדו בעקבות או במקביל לשינוי חברתי גדול, בעקבות המהפכה התעשייתית".

"אימא! לא ביקשתי את כל השושלת מאז אדם וחווה!" נזדעקה בתי. "עד שם את הולכת?"

"אמרת שיש לך זמן עד סוף החיים? אז תקשיבי".

"טוב", גִלגלה בתי את עיניה לשמים, "תמשיכי".

"אז כמו שאת יודעת, לפני המהפכה התעשייתית אנשים חיו בשלושה מעגלים סגורים למדי. המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת והקהילה המקומית^[1]. בלי תחבורה מסודרת ובלי פייסבוק, מעט מאד היה ידוע על מה שקורה מחוץ למעגלים האלה. המשפחה והקהילה דאגו לפרטים שבתוכם בתהליכים של ערבות הדדית. היום אני דואגת לך, מחר את תדאגי לי".

"לא הייתה להם ממשלה למחות נגדה? איזה שעמום. אבל ברצינות, הם היו מאד תלויים אחד בשני, וזה גם נתן הרבה כוח למשפחה ולקהילה".

"נכון. וזה היווה בעיה למדינות שרק החלו לצמוח. הן היו צריכות להתחרות בקהילה ובמשפחה, וכך, אם נקצר מאד סיפור מורכב, צמח האינדיבידואליזם. אנשים התחילו להאמין שיותר טוב להם כשהם אדונים לעצמם".

"אבל היחידים האלה היו צריכים מישהו שידאג להם במקום המשפחה או הקהילה? לא ככה?" שאלה בתי.

"בדיוק ככה. וכתוצאה מזה קמו כל מיני גופים ממשלתיים ואחרים שדאגו ליחידים. לחלקם אנחנו קוראים היום 'משרדי ממשלה חברתיים', משרד החינוך, הרווחה וכו'. אבל גם קמו גופים פילנתרופיים חזקים, כמו כל העמותות בעולם ובארץ, וגם יחידים שתורמים כמו ביל גייטס או וורן באפט. כל אלו ממלאים את מקום הקהילה.

המהפכה התעשייתית צמחה אמנם באירופה, אבל ההערכה ככזו נולדה בארצות הברית, כנראה משום שהמגמות של הקפיטליזם והאינדיבידואליזם היו הרבה יותר חזקות שם. ההערכה נולדה מתישהו בשנות השלושים של המאה הקודמת^[2]."

"ישר לתוך המשבר הכלכלי הגדול. ועוד עם אבא קפיטליסט. מעניין. ומה זה אומר?" המשיכה בתי, ספק צינית ספק מתעניינת.

"זה אומר שבמצב המורכב הזה היו להערכה כמה תפקידים. לכאורה, אם עוסקים בקפיטליזם, השאלה שמתבקשת היא 'לאן הולך הכסף?' כלומר שאלה של עלות תועלת של תוכניות. האם התוצאות מצדיקות את הכסף שמשקיעים בהן".

"טוב זה טריוויאלי. לא חתרני ולא נעליים", אמרה בתי מאוכזבת משהו.

"כן. אבל זה רק על פני השטח", עניתי לה, "למעשה יש כאן יותר מזה".

"מה למשל?"

"התפקיד שנתן להערכה הסנדק שלה, רלף טיילר, זה שנתן לה את שמה, היה למעשה לבחון האם הסוכנויות הפורמאליות, ובמקרה של טיילר – מערכת החינוך – עושות את מה שהן צריכות לעשות^[3]. מכיוון שהערכה בוחנת את תפקודן של סוכנויות מתערבות רבות ושונות, אפשר לומר במילים גבוהות שתפקידה החברתי של ההערכה הוא לבחון את קיום החוזה שבין אותן סוכנויות, ממשלתיות, עירוניות או אף פרטיות, לבין הנזקקים לשירותן, ובניסוח אחר: את ההקצאה (הראויה) של המשאבים החברתיים".

"הקצאה ראויה של משאבים חברתיים", חזרה אחרי בתי בטון של חשיבות. "זה כבר מתחיל להישמע חתרני. כמעט. אז מה המשמעות המעשית של המילים המפוצצות האלה?"

"או, כאן בדיוק מתחיל הוויכוח. מה המשמעות המעשית של המילים המפוצצות האלה? כולם יסכימו שצריכה להיות 'הקצאה ראויה', אבל מה זה 'ראויה'? מי קובע? ההחלטה מה ראוי ומה איננו ראוי היא החלטה ערכית, אידיאולוגית, דתית או פוליטית. אין לה קני מידה אובייקטיביים. וכאן אנו נכנסים למאבק כוח לא פשוט בסוגיה מי קובע. מי קובע מה יוערך, איך יוערך, ועל פי אלו קני מידה".

"זה כמו שכולם רוצים שלום", אמרה בתי מהורהרת, "אבל כשמתחילים לצייר את המפות של השלום הזה אף אחד לא מסכים עם אף אחד".

"אלא שלהערכה היה כוח לקבוע, באמצעות השאלות שהיא שואלת, ובאמצעות הנושאים שהיא מחליטה להסתכל עליהם. הממשלות בארצות הברית וקנדה, ומיד אחר כך גם באירופה לא שמחו עם הכוח הזה של ההערכה, ואז הן עשו מה שעושה כל הנהלה חכמה עם ועד עובדים חזק מדי – קואופטציה. צירוף הועד להנהלה. הממשלות החליטו שחייבת להיות הערכה על כל פרויקט ממשלתי^[4], ובכך שינו את נקודת המבט של המעריכים. במקום שיסתכלו מה

עושה הממשלה, כעת הם יוצאים בשירות הממשלה לראות מה עושים אלו שמבצעים בשמה מדיניות, תוכניות ופרויקטים".

"וואו, איזה צעד מתוחכם".

"כן ולא, כי זו חרב פיפיות. לכאורה המבט הוא על המבצעים, אבל מדי פעם מתהפכת המראה ומראה גם את מי ששלח אותם. ובכל מקרה, מכיוון שאלו זרועות מבצעות של הממשלות, גם הממשלות נמצאות תחת ביקורת, אם כי לא ישירה".

"אני מבינה. אם ישראל יוצאת במקום לא טוב במבחנים הבינלאומיים, אז כולם צועקים שהמורים לא טובים, אבל משרד החינוך בכל זאת נמצא בלחץ".

"נכון. אז האבא של ההערכה, הקפיטליזם עם אחיו האינדיבידואליזם הורישו להערכה ויכוח גדול לא פטור אחד. הוויכוח שעוסק במהות שאלות ההערכה, מי קובע אותן, ואת מי או את מה ההערכה בסופו של דבר משרתת".

"ומה הדעות המרכזיות?"

"יש תפישות שטוענות שההערכה משרתת בעיקר את עצמה^[5], שאף אחד עוד לא הוכיח שהיא באמת תורמת או מוסיפה משהו לגוף המוערך או לחברה. שהיא בעצם ריטואל שנעשה כי 'צריך'".

"את לא מאמינה בזה?"

"אני חושבת שזו סכנה גדולה שצריך לשים אליה לב. שההערכה לא תהיה רק ריטואל. אני חושבת שההערכה צריכה לבחון את עצמה כל הזמן, מה היא עושה. אילו השפעות יש לה, וכדומה. להערכה יכולות להיות גם השלכות שליליות^[6]. יש תחום שלם בהערכה שנקרא תוקף השלכתי שעוסק בזה. והכוונה היא להשפעות הישירות או העקיפות של עצם השימוש בהערכה; להשלכות של השימוש באופן מסוים של הערכה לעומת אופן אחר; או בהשלכות החברתיות, הארגוניות או האישיות של עצם השימוש בהערכה, במדידה או בבחינה. המבחנים הבינלאומיים הם דוגמא כזו. וההשפעה יכולה להיות חיובית או שלילית".

"אף פעם לא חשבתי שלהערכה יש כל כך הרבה כוח. בעצם, אם במקום

המבחנים רחבי ההיקף במערכת החינוך, היו מחליטים לבדוק באופן כזה את יחס האנשים לכלבים שלהם, אז כל תשומת הלב של המדיה ושל הציבור הייתה שם. כולם היו מתעסקים בכלבים, ובשאלה מה נחשב יחס טוב או יחס רע?"

"בהחלט. וזה כמובן נכון גם בקני מידה יותר קטנים. בתוך ארגון, קהילה או ישות מוערכת אחרת. וזה מביא אותנו לשאלה, את מה ההערכה משרתת? הערכה היא במידה רבה מעשה פוליטי. ראשית, משום שהיא נובעת ממדיניות; שנית, מכיוון שהיא מבטאת מדיניות; שלישית, מכיוון שהיא מזינה מדיניות^[7], רביעית, משום שמשחק פוליטי והשפעות של יחסי כוחות פוליטיים הם חלק בכל פעולת הערכה, וגם מכיוון שלאופן שבו היא נעשית ולקריטריונים שלה יש השפעה גדולה על המוערך".

"ואני מניחה שמי שחושב שרק שיקולים מקצועיים יש שם הוא נאיבי או חולם?"

"אני חושבת שבפרקטיקה היומיומית של מעריכים הם בעיקר שוקלים שיקולים מקצועיים. הם לא תמיד רואים שהם כלי משחק בידי כוחות גדולים מהם. יש אדם חכם שכותב הרבה על הערכה, מייקל פטון^[8], שטוען שהערכה אינה פוליטית כאשר לאף אחד לא אכפת מהתוכנית המוערכת; אף אחד אינו יודע על התוכנית המוערכת; כסף אינו מעורב וגם כוח וסמכות אינם שיקול".

"הגדרה נהדרת", צחקה בתי. "אני מתחילה לתפוש את הקסם שההערכה מהלכת עליך. יש בה מכל טוב. עושה רושם שלדעת לחבר שאלונים זה הדבר הכי פחות חשוב בעסק".

"עוד נגיע לשאלונים. חכי. אנחנו בוויכוח אחר לגמרי. השאלונים הם מאופרה אחרת. בינתיים אנחנו רק מנסות לפענח את התפקיד של ההערכה. את מה היא משרתת."

"וכל זה עדיין תחת הוויכוח הגדול של מי מחליט מה זו הקצאה ראויה של משאבים חברתיים? גם שאר הוויכוחים הם גדולים כאלה?" נראה שבתי התחילה להבין לאיזו ביצה נכנסה.

"כל אחד בדרכו הוא ויכוח גדול. אבל את יכולה לפרוש. את לא חייבת. לא

תיבחני על זה".

"לא. תמשיכי. זה מעניין".

"אחת השאלות החשובות בהקשר הזה של את מי ההערכה משרתת, היא האם היא משרתת מערכות רחבות כמו משרדי ממשלה, או האם היא משרתת את המוערך הקונקרטי".

"זה לא אותו דבר? זו לא אותה ההערכה?"

"זה כל כך שונה, כאילו מדובר בשני תחומי דעת שונים. ואולי זה המצב", עניתי לה. "תראי, יש פה השוואה שהכנתי עם קולגה לאיזה מאמר^[9] אפשר להסתכל. לפעמים טבלה חוסכת אלף מילים"

"יש כאן ממש שתי השקפות עולם, לפחות ככה זה במבט שטחי", ציינה בתי.

"יש כאן שתי תפישות שונות לחלוטין על מהות העולם", הסכמתי איתה. "האחת, בטור הימני, רואה את הקביעויות שיש בעולם, את ההתפלגויות שניתנות לניבוי, ומנסה להבין אותן על מנת להשיג שליטה טובה יותר במערכת. השנייה רואה את העולם כפסיפס של שונויות תלויות הקשר ויחסיות, שקשה להסיק מאחת לגבי האחרות".

"אבל זה יותר מזה", אמרה בתי מקמטת את מצחה, "יש פה גם שתי השקפות שונות לגבי תפקיד ההערכה, האם היא צריכה לעזור ולשפר או האם היא צריכה לפקח".

"שתי הגישות רוצות לשפר, שתי הגישות רוצות לתמוך בלמידה.

האחת בשיפור ובלמידה של המערכתכולה, השנייה של חלקים שונים בתוך המערכת. לכן הן גם נקראות כך 'הגישה המבנית' (system agency) או 'הגישה ההומניסטית' (human agency)^[10]. ההבדל ביניהן הוא בתפישה שלהן מי הוא הקליינט – מושא ההערכה, או מי שאחראי על מושא ההערכה. אבל את לגמרי צודקת שכאשר הקליינט הוא מי שאחראי על מושא ההערכה (למשל מנהל, כאשר המוערכים הם העובדים) – יש בהערכה אלמנט חזק של פיקוח".

"מרתק", אמרה בתי מהורהרת. "בואי נראה אם אני יכולה לראות את התמונה השלמה. במסווה של בדיקת ביצוע והשגת מטרות ששוות את הכסף שהושקע בהן, ההערכה בעצם בוחנת את קיום החוזה שבין המדינה וסוכנויותיה לבין מקבלי השירותים, או כפי שאת קוראת לזה 'הקצאה ראויה של משאבים חברתיים'. האפשרות לבחון את זה נותנת להערכה כוח להחליט באמצעות השאלות שלה והנושאים שאותם היא בוחנת, מה זו 'הקצאה ראויה', סוגיה שהיא מטבעה ערכית אידיאולוגית או פוליטית. על מנת להקטין את הכוח הזה, עשו להערכה קואופטציה לתוך המנגנונים הממשלתיים, אבל השאלה נשארה פתוחה, ורק קיבלה שינוי זווית קטן, או תרגום לשאלה אחרת 'את מי ואת מה ההערכה משרתת', שאלה של השקפת עולם שניתן לכנס אותה לדיכוטומיה של המערכת כשלם מול מרכיבי המערכת. לכאורה הבדל קטן בנקודת מבט, למעשה הבדל מהותי ביותר, מכיוון שהמערכת צריכה בעצם לדאוג לרכיביה כמו הקהילה והמשפחה בזמנו, ולכן נשארנו עם השאלה

'מי קובע' או 'מה מכתיב את סדר היום' של ההערכה, השאלות שלה והסוגיות שהיא בוחנת".

"יפה אמרת בתי. תלמידה למופת".

"וזה, אם אני זוכרת נכון, רק ירושה מהאבא והדוד. ויש לנו עוד גם אימא, לא?"

"יש גם אימא", אישרתי, "ויש גם המערכת שבתוכה גדלה והתפתחה. כל אחת מהן יצרה את הוויכוחים שלה".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*