פתח דבר
באור הדהוי שבמבואה היא מרגישה זרה בלבד.
אחות שופעת חיוכים מובילה אותה הלאה. ספר המבקרים. חתימה, בבקשה. דלתות עם מנעולי קוֹדָן, ואחריהן הבל ריחות של ארוחת צהריים, כמעט מוצק באוויר. מרק פטריות מוקרם.
בחדר הראשון — מערך שולחנות וכיסאות, שרידי הבינגו החגיגי מאמש. משחק ותיק לאזרחים ותיקים. גרגורי יונים הומות. היא מתבוננת. מהדקת את הצרור שלה אל חזהּ. מבחינה בכרטיסי ניקוד עודפים שנשרו ארצה. אבל המקום ניחן בברק שלא ציפתה לו. אגרטל חבצלות על השידה, וכל המשטחים מצוחצחים עד כדי כך שהיא כמעט רואה בהם את פניה; אם כי אחרי שלושה ימים טרופי שינה היא בוודאי מעדיפה להסב את מבטה.
בחדר הסמוך, פרלמנט של כורסאות בחצי עיגול מול הטלוויזיה; שידור חוזר של ״האָב טד״, הקול מונמך עד אלם. ובכל זאת היא שומעת זמזום קלוש של מוזיקה קלאסית המתנגנת בקרבת מקום, כך שהכמרים נראים כמו סרט אילם, מחזה מגוחך של צווארוני קולָר ושפתיים שאומרות קדימה, אבי, כן כן כן.
אבל צופי הטלוויזיה שמחים על היסח הדעת. אדווה של ראשים הנפנים אל הנכנסת. צווארים קמוטים נסחטים עד תום, בנעורים מחודשים. ועיניים שלא מצליחות לשייך אותה — נכדה של מישהו? אחיינית? תורו של מי לקבל אורחים? סמי האריס הוא הימור בטוח בדרך כלל, קרובי משפחה לא חסרים לו, גם אם רוב הברגים כבר השתחררו. אולי אפילו בטי אוֹמירה — כבר יובלות איש לא ביקר אותה, כי כל השבט שלה החליט להגר לקנדה, משהו שקשור ל״שפל הנוכחי״, הזדמנות חוזרת שקבורה תחת השלג.
אבל המתחזה הזאת לא מרימה את מבטה מהרצפה. היא עדיין מחבקת את החפץ שבזרועותיה כשהיא פוסעת בעקבות האחות אל חדר השמש, שבו יושבים עוד כמה מהם, ממוסגרים באור הרפה.
עד שהן מוצאות אותו לבסוף, ספוּן בפינה.
הוא לובש חולצה מרופטת. עניבה. כיפה קטנה מונחת על ראשו. כיפה יהודית, מתברר (אף שהרגע הסמלי מתעמעם קצת לנוכח קנאת הגברים האחרים), שמכסה יפה את טלאי קרחתו. הוא יושב בלי ניע, בוהה בגינה האחורית, שבה כמה יונים תולשות גושים קטנים מהקרקע המרופשת.
זוג יונים, יש בני מזל כאלה.
אבל עיני צופים סקרניות זונחות את בעלי הכנף לטובת ההתגלות הזאת — ביקור ראשון לזקן הזה. שנים הוא נמצא פה, וזה אף פעם לא קרה! לכל אחד מהם יש תיאוריה לגביו, כמובן, אוסף השערות שנלחשות מפה לאוזן. אפילו בין אנשי הצוות, שמתגנבים לחדר התיקיות כדי להעיף מבט במסמכים, לראות אילו קרובי משפחה נשארו לו, אם בכלל; מה הסיפור שלו. אבל התיקייה לא אומרת כלום. ריקה לגמרי. בית האבות הקפדן ביותר בדבלין, ובכל זאת האיש הצליח להשתחל בין הסדקים.
האחות משאירה את הצמד הבלתי־סביר, טבע דומם בשתיקה. המוזיקה הקלאסית עוברת לקטע הבא. הבחורה נראית תשושה. כעבור זמן־מה קם הזקן ומוביל אותה לאורך המסדרון, למורת רוחם של השאר — דווקא כשהתחיל להיות מעניין! — עד שהם מגיעים אל חדרו ונכנסים. ועכשיו הגיע תורה לבהות.
החדר מכוסה כולו — ארבעת הקירות, מן התקרה עד השטיח, סמורים מרוב ניירות, שכבה על גבי שכבה. דפי פוליו. משורטטי שורות או חלקים. אף פיסת קיר לא מציצה ביניהם. וכל דף מכוסה בכתב ידו של הזקן. מדי יום הוא כותב דף נוסף ומצמיד אותו אל כל השאר, נועץ עמוק את הנעצים החלודים מן הקופסה שבמגירת השידה. טקס מוזר, חושבים האחרים; מוזר מכל טקס אחר. ואם ימשיך כך לעד, האם הקירות יסגרו עליו אט־אט? מילותיו ימחצו אותו עד מוות? מיתה משונה.
אנשי הצוות מנסים לנצל כל הזדמנות לקרוא את הכתוב — כל תירוץ להציץ לחדרו. החלפת מצעים. הכנסת כביסה נקייה. בהתחלה קשה להתמצא בשרבוטים, אבל המילים עצמן, איך הן מדברות. ממיסות את הלב.
מה עם גבר ואישה ששולחים פתקי אהבה בעזרת יונת דואר, עד שבסופו של דבר האישה מתאהבת ביונה?
הכול התחיל ברחוב קלָנבּראסיל, ב־1941, מקום בלתי־סביר לאהבה.
זיכרונות? הם תוהים אחר כך בחדר הצוות, על תה וביסקוויטים שאצבעות רבות מדי נגעו בהם. אירועים מהעבר? או פרי דמיונו? אולי הוא היה סופר פעם?
״ג'ייזוס, ואני תוהה מה אני הייתי?״
תחת כובד המבוכה הבחורה מתיישבת — כיסא עץ למרגלות המיטה — עדיין חובקת אל חזה את הצרור המוזר. ואילו הזקן נמלא חיים לכאורה, מתרוצץ סביב, מרפרף באצבעותיו על קצות הדפים החופפים, כמו נוצות ברבור שעשוי לפרוש כנף ולעוף.
היא כוססת ציפורן; מעיפה סהרון לבן ארצה.
כשהנטל נעשה כבד מנשוא, היא מושיטה אותו קדימה, מִנחה.
הוא עוצר; לוקח אותו מידיה.
ספר די גדול, בעל כריכת עור שחורה, שאותיות זהב עמוקות מוטבעות בה, לוכדות את שמץ האור החודר מן החלון כדי להתבונן.
הכרך נראה כבד כל כך בחיקו של הזקן — משקולת נייר, כאילו האיש עלול להינשא ברוח.
הבחורה מתחילה לדבר אט־אט, להסביר את המתנה, כנראה. אוזניים כרויות מאחורי הדלת. ספר טוב? ירושה משפחתית? איש לא יודע. אך ככל שהיא מדברת, הוא הולך ושוקע, עוד ועוד לתוך עצמו, כאילו זה עתה קיבל בשורת איוב. ואילו היא, לעומתו, צומחת ועולה, נחפזת עכשיו, מאששת את הסדר הטבעי, גובהת עוד ועוד, עד שהיא עומדת, מחייכת, יפהפייה אמיתית, כך מתברר, אם כי דיבורה בהול; ופתאום היא חייבת ללכת, בלי כל אזהרה, והדלת נטרקת מאחוריה בחבטת קץ כל הזמנים.
פרץ הרוח מרטיט את קצות הדפים על הקירות, לחישה שמגיעה לאוזניו של הזקן בלבד. אף שבמהלך כל הביקור לא פצה את פיו.
כעבור יומיים כבר השילו הקירות את פלומתם. מעטפה גדולה מונחת גדושה על הכיסא, חתומה בטיפת רוק בודדת שהצליח להעלות מול המראה בבוקר. הנעצים מקובצים על שידת המיטה כמו מערך שיניים עקורות.
הוא מחכה עד אחרי ארוחת הצהריים ופונה אל האחות. על המעטפה, באותו כתב יד רועד, הכתובת — המילים האחרונות שיכתוב אי־פעם, כך יתברר — ובראשה השם ששורבט בספר המבקרים ביום ההוא: זאת שיצאה בחיפזון כזה, שלא הספיקה אפילו לחתום שוב בצאתה, כך שעכשיו נראה כאילו לא עזבה כלל.
הדיירים כבר סיימו את המרק, ועכשיו הם מתקוטטים על הוופלים המצוּפּים שמוגשים לקינוח. שלווה שבה ויורדת עליהם כשהם קוראים זה לזה את הבדיחות הצולעות שמסתתרות בעטיפות הצבעוניות:
״למה ציפורים עפות דרומה בחורף?״
״כי רחוק מדי ללכת לשם...״
זרזיף צחקוקים. מבטים חפוזים נשלחים לעברו. אבל הזקן טרוד בעניינו, מהנהן אל האחות לאות תודה, ומדשדש בחזרה אל החדר החשוף, שדבר לא נותר בו מלבד הספר האחד הזה — טריז עור שחור עם שקעי זהב; סרט הדבקה מעוקם לאורך השִדרה, כדי שלא יתפרק.
הוא לוקח אותו בידיו. הוא מביט בכותרת, עדיין מתקשה להאמין. ואז הוא קורא, בידיעה שאולי לא יפסיק, לא מחר וגם לא מחרתיים, אחרי שהיונים יעופו למקום טוב יותר למרות הדחף לחזור הביתה. כי בסופו של דבר, זה הסיפור היחיד שנותר.
