"אֲנִי רוֹצֶה לְהַצְלִיחַ," אָמַר אַלּוֹן בְּקוֹל קָטָן וּמִסְכֵּן, "אֲבָל אֲנִי לֹא טוֹב כְּמוֹ כֻּלָּם..."
הָיָה זֶה הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן לַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל.
מִמָּחָר יִהְיֶה אַלּוֹן בְּכִתָּה ב', כְּבָר לֹא הֲכִי קָטָן... כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ חַשְׁשָׁן, אֲבָל...
"אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהֵרָדֵם," בָּכָה אַלּוֹן כְּשֶׁשָּׁכַב בַּמִּטָּה.
אִמָּא לִטְּפָה אֶת מִצְחוֹ, הִרְגִּיעָה וְאָמְרָה: "אַלּוֹנִי שֶׁלִּי... סַפֵּר לִי מָה מֵצִיק לְךָ? מִמָּה חוֹשֵׁשׁ לִבְּךָ?"
עֵינָיו שֶׁל אַלּוֹן הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת, וְלִבּוֹ הָיָה עָמוּס בִּדְאָגָה.
הוּא סִפֵּר לְאִמָּא חֲוָיוֹת שֶׁזָּכַר מֵהַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה.