ערות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ערות
מכר
אלפי
עותקים
ערות
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים
4.3 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    "ברור לי שבשנות העשרים שלי לא ידעתי ליהנות מסקס, לא הבנתי את המשמעות שלו ולא ראיתי בו משהו טוב ונעים. היו לי פרצי תשוקה ופרפורמנס של סקס, כמו חלק מסצנה, ועשיתי את זה כי זה משהו שהיה צריך לעשות. לא זכור לי שחוויתי אז אורגזמה. לא אהבתי שיורדים לי, ורק בשנים האחרונות הבנתי שזה בגלל שלא יכולתי לשאת את התנוחה הזאת שבה מישהו אחר שולט בי ובתשוקה שלי."
     
    "הגבר שלא שכב איתי, חזר יום אחד מחודש באוסטרליה והדבר הראשון שהוא עשה כשהגיע זה לפרוק את המזוודות. חשבתי לעצמי שאני לא רוצה לחיות עם מי שפורק את המזוודות ולא 'עושה אותי' על השיש מיד כשהוא חוזר. השיער נשר לי, העור שלי נעשה צהוב. במו עיניי ראיתי את ההשפעה של חיים ללא סקס על אישה."
     
    "עכשיו, כשהילדים כבר לא בבית וזה רק שנינו, הוא משכיב אותי גם בסלון וזה כיף לא נורמלי. תמיד אמרתי לו, 'אדוני, אני לא רוצה כמו מכונת תפירה. אם אתה רוצה רק לטרוף ולגמור אני הולכת לישון. אתה רוצה? לאט-לאט. בעדינות. אין כזה דבר "בא לי".' אני לא מוותרת על משחקי אהבה מקדימים. אני לא ספק אינטרנט. אני רוצה להתענג!"
     
    "ערוֹת" הוא אסופת קולות של נשים שמפרקות את הקשרים הסבוכים שבין אשמה ובין תשוקה ועונג; זהו ספר המבקש לשנות היסטוריה ארוכה של שתיקה. הוא מדבר מיניות כפי שנשים תופשות אותה, ללא תיווך, ומתאר את היחסים המורכבים של נשים עם גופן. בספר עשרים ושלושה מונולוגים שכתבה תמר מור סלע. סיפורים של נשים אמיתיות, גלויות לב, שֵם ופנים; מונולוגים על מסעות אישיים, פנימיים ועמוקים אל העולם המיני של כל אחת מהן ואל אינספור האדוות הנפרשות ממנו. הסיפורים האישיים חושפים את המבנה החברתי המרחיק נשים מעצמן ומשתיק את מיניותן, ובה בעת מתארים את הכוחות שחותרים במעלה הזרם ומשמיעים את קולן של נשים המתעקשות לחגוג את תשוקותיהן ולהפיק עונג מן האש הבוערת בהן.
     
    "ערוֹת" הוא ספר שייגע בכל אישה שתקרא בו - צעירה או מבוגרת, שמרנית או משוחררת, זו השְלֵמה עם המיניות שלה וזו המבקשת לעצמה מיניות אחרת.
     
    תמר מור סלע היא עיתונאית ויוצרת. ספרה "להיות אמא" ראה אור בידיעות ספרים ב-2010.
    ראומה זוהֵר חיות היא צלמת ואמנית רב תחומית

    פרק ראשון

    פתיחה
     
    באחד הבקרים של אוגוסט האחרון יצאתי לרוץ על חוף הים של תל אביב. היה חם מאוד אפילו שעוד לא זרחה השמש. כשסיימתי לרוץ החלטתי להיכנס למים. והים של אוגוסט משוגע וסוער ומלא זרמי מעמקים. ידעתי את זה. ובכל זאת נכנסתי. הרחקתי אל תוך המים העמוקים ופתאום, משום מקום, ראיתי גל עצום מתקדם לעברי. בלי לחשוב יותר מדי, בעיקר כי לא היה לי זמן לחשוב, צללתי תחתיו כדי שלא יתנפץ עלי אבל שם, מתחת לגל, נקלעתי למערבולת שלא יכולתי לשער את עוצמתה. בבת אחת נשטפתי ונזרקתי והתגלגלתי בעוצמה, כמעט נחבטת עם הראש בקרקעית וזה היה מפחיד, מרגש ומלא חיים. אני זוכרת את כל מה שהבנתי בשברירי השנייה הקטנים. שעלי להניח לה לקחת אותי. לשטוף אותי. לגהור מעלי. לערבל אותי בתוכה. לא היתה בי התנגדות וממילא לא היה בה טעם. לא יכולתי לעצור אותה. הייתי ערה מאוד ורפויה מאוד. מתוך עומק הסחרור והפחד ידעתי שאצא משם ערה עוד יותר. וחיה.
    שלוש שנים כתבתי את הספר הזה. והוא היה כמו אותה מערבולת של אוגוסט חם. ידעתי שהיא שם. ובכל זאת נכנסתי. יצאתי למסע אישי. מה שאני עושה בדרך כלל כשמתעורר בי עניין לבחון משהו בתוכי. הלכתי לדבר עם נשים את הדבר הזה שאין מדברים בו. שאולי מדברים בו בחדרי חדרים. אולי בין החדר הימני העליון לחדר השמאלי התחתון של הלב, מתקיימת מדי פעם שיחה חטופה. שברי מילים שעפות באוויר באופן מקרי. לא יותר. אני רציתי יותר. רציתי לצלול אל הזרמים התת-קרקעיים של המיניות הנשית. להבין מה מניע אותה ומה עוצר בעדה. מה מדליק אותה ומה מכבה אותה. מה מאפשר אותה ומה לא מניח לה לבקוע.
    עשרים ושלושה סיפורים מרכיבים את הספר הזה. כתבתי את כולם בגוף ראשון. כולם אמיתיים מראשיתם ועד סופם. כולם נכתבו לאחר מפגשים ארוכים ועמוקים עם עשרים ושלוש נשים שהיו מוכנות לדבר איתי בפנים גלויות ובשמן האמיתי (חלקן מופיעות בשם בדוי, בעיקר מטעמים של דת ותרבות). הן דיברו באופן אמיץ ופתוח את המקום שלמדנו שאסור. שאסור להחצין. אסור לספר. אסור לגלות. המסרים שמוטמעים בנו כילדוֹת, כנערות ואחר כך כנשים בוגרות הם תמיד כפולים: תהיי צנועה וחסודה. אל תבלטי מדי. אל תחשקי מדי. אל תהיי מינית מדי. אל תפתי מדי ואל תתפתי מדי. ומצד שני תהיי יפה, מושכת וסקסית. מיום היוולדנו מרחפת מעלינו רשימה ארוכה של סטנדרטים שאנחנו אמורות למלא כדי להיחשב יפות ומיניות.
    שנים ארוכות עוברות עד שנשים מעזות לחשוף בפני עצמן את האמת המינית העמוקה שלהן. עד שהן מבינות שמיניות היא לא רק מין אלא האופן שבו את מרשה לעצמך להלך בכל שדה ברגליים יחפות. היא ההלימה בין מי שאת באמת, לבין מי שאת מרשה לעצמך להיות בעולם. היא ההבנה של מה עושה לך טוב. למה את משתוקקת. שנים רבות עד שמתחברים הפנים והחוץ לכדי אחדות. עד שמתבטל הפיצול בין הגוף לבין המהות הפנימית. עד שהרצון והעונג נפגשים. דרך המונולוגים שבספר נפרמים הקשרים הסבוכים שבין אשמה לבין תשוקה ועונג. נחשף המבנה החברתי המרחיק נשים מעצמן ומשתיק את מיניותן, ובה בעת מתוארים הכוחות שחותרים במעלה הזרם ומשמיעים את קולן של נשים המתעקשות לחגוג את תשוקותיהן ואת האש הבוערת בהן.

    סקירות וביקורות

    זו זכות לתת שירות קריאה בקובץ 'ערות' מלמדת כי ההטרדה המינית שמזעזעת כל כך את החברה הישראלית נוכחת, בשקט ובהסכמה, גם ביומיום הזוגי הבורגני הפתיחה שכתבה המחברת, תמר מור סלע, עשויה לעורר חשד: יש בה ריצה על החוף, כניעה למערבולת, יציאה למסע אישי, "מה עושה לך טוב‭,"‬ ועוד מונחים שגורים מעולם ההעצמה הנשית. גם כריכת הספר (ורוד פוקסיה מעוטר בפרח דמוי איבר רבייה נשי) והצילומים שמלווים אותו (מקטעי גוף, צעיפי תחרה, ערפל וסימבוליקה) אינם מעידים על תוכנו. 23 המונולוגים שמרכיבים את הספר עצמו חפים ברובם מהשיח הזה והם נקראים כדו"חות כרונולוגיים: ההיסטוריה המינית של כל דוברת כפי שהחלה בילדות, בנערות, או אפילו בארצות המוצא של ההורים, ומסתיימת בהווה. חולשתו הספרותית של 'ערות' היא למעשה חלק מכוחו הגדול: מור סלע בחרה שלא להביא את קולותיהן של הנשים כמו שהם, אלא לכתוב את סיפוריהן בשפתה שלה - עברית טובה, מדויקת, קצבית, אך נטולת כל מאפיין אחר, כמעט כאילו נכתבה על ידי תוכנה מיומנת. חרדית בת 60 משתמשת, מן הסתם, בביטויים אחרים ובנגינה שונה לחלוטין ממעצבת אופנה לסבית בסוף שנות ‭ 20-ה‬ שלה, אבל מור סלע הסירה מהדוברות כל מאפיין של שפתן הפרטית. הסיפור שונה והקול אחיד. יש כאן סירוס, אבל גם ניקוי וזיקוק של התמה המרכזית - ההיסטוריה של החיים המיניים - שנחווית לפעמים כקול פנימי, או אפילו אידיאי, של "האישה‭,"‬ או "החברה הטובה‭."‬ השפה כה בהירה עד שהיא נעלמת, ונותר רק גוף הסיפור, חשוף ואפקטיבי. השילוב בין הקליניות המסוימת לבין הכנות שמציע 'ערות' שייך לזמננו באופן מהפכני כמעט. אנחנו מוצאים מסוגו בפייסבוק, במונולוגים כואבים המופיעים מפי זרים או זרים למחצה, ולפעמים גם בתוכניות ריאליטי. זהו ערטול מהסוג החדש; חשיפה ללא אינטימיות. 'ערות' מצליח להיות מיני אך לא מחרמן, מעורר מחשבה יותר מרגש. לנוכח האפשרות ההפוכה, היובש המסוים הזה בהחלט עומד לזכותו. עוד אלמנט שהופך את 'ערות' לעדכני הוא קיבוץ של קולות נשיים בלבד, מה שעשוי להיתפס כ"מעגל נשים עוצמתי" או לחילופין כגטו נשי, תלוי בעמדת המתבונן/ת. כך או כך, זוהי רוחה של התקופה המוזרה, שבה נשים - גם, או בעיקר ליברליות - נוטות יותר ויותר להתכנסות עם בנות מינן. הליהוק של 'ערות' הוא רחב: זונה לשעבר, יועצת זוגית במגזר הדתי, שחקנית מפורסמת - אבל המשותף לכולן הוא הישראליות. ניכר שישראל ארוגה אל תוך חיי המין של המספרות ללא היתר. המין שלהן אינו רק מין, הוא מין מהלינה המשותפת, מין מהצבא, מין מבני-ברק, מהנסיעה להודו, מהעלייה מברית המועצות, מהמועדונים בתל-אביב, מרצח רבין; מין של המשפחה האשכנזית היחידה בשכונה מזרחית בחולון. הגוף הוא פוליטי, התשוקות הן פוליטיות, וגם הנרטיב של השחרור - לכאורה - הוא אחרי הכל פוליטי. המעידות מופיעות ברובן בשמן המלא - ואכן, אלו עדויות לשמן, וככאלו הן מעלות באוב את העדויות המצטברות על הטרדות מיניות. העובדה המדהימה, גם אם מובנת מאליה, העולה מדפי הספר, היא עד כמה נשים תופסות עצמן כנותנות שירות; בכמה בתים המין משמש ככלי להרגעה ולריצוי, חובה שיש למלא כדי שהחיים יוכלו להמשיך הלאה. מכאן ש"ההטרדה המינית" המזעזעת את אמות הסיפים של החברה הישראלית, נוכחת, בשקט ובהסכמה, ביומיום הבורגני: "הרבה פעמים ההתנהלות של כולנו בבית נקבעת לפי מדד ההיענות. שכבתי או לא שכבתי‭...‬ זה חלק ממה שאת צריכה לעשות כדי שהגבר שלך יהיה שמח ואם לא תעשי את זה הוא יבגוד בך" (נטע‭.(‬ רבים בספר הקולות הנשיים המבקשים לאפשר לאישה להיות כבולה, נשלטת, אשת איש, נכבשת. יותר מזה, כך נשמע המשפט האחרון בספר, שסוגר כמעט 300 עמודים של שיחות גלויות על מיניות נשית: "והוא לוקח אותי למקום שאליו רוחי נושבת‭."‬ אם לנתח אותו כפסוק מהכתובים, הרי ששחרורה המיני של האישה, לפי '‭,'ערות‬ עשוי להתחיל בחיבור עם זכר (שהוא תמיד חסר שם בין דפי ספר זה‭;(‬ שהוא עשוי להמשיך בהכרזת בעלות של הזכר על האישה, הנלקחת כחפץ; ועשוי להסתיים לא בגופה של האישה, אלא ברוחה. "זהו ספר המבקש לשנות היסטוריה ארוכה של שתיקה‭,"‬ נכתב בגב הכריכה. אלא שכפי שטען גם רענן שקד במוסף זה בשבוע שעבר - זו קביעה לא מדויקת. המיניות הנשית אינה שותקת ואינה מושתקת. היא מדוברת בעיתוני הנשים, על בימת התיאטרון, בשיחות הנפש, ועוד יותר בשנות החִברות הדיגיטלי שלנו, שבהן נשים שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים משתפות פכים אינטימיים מחיי המין והרגש שלהן. אם יש שתיקה סביב מיניות מודעת, היא דווקא שתיקתם של הגברים: תנו לנו לשמוע על יחסי גוף ונפש אצל הגבר שהיה התיכוניסט האחרון שאיבד את בתוליו; על המהלך הרגשי שהוביל נער לבקש בפעם הראשונה שירותי מין בתשלום; על יחסי אב ובן מול גוף האם; על מה שקורה בישיבות התיכוניות; על תפיסת הגוף והגבריות במהלך שירות קרבי מפי הגברים עצמם ולא מפי חוקרים. מבלי להפחית מחשיבותו של 'ערות' - איך קרה והאם זה טוב ששוב אלו הנשים שפותחות ראשונות את הדלת לחדר השינה ולחדרי הלב. עוד 3 ספרים על מיניות נשית: גיאוגרפיה אינטימית > נטלי אנג'ייר מחשבות מיניות > עמליה זיו נשים מעל > ננסי פריידיי בתמונה: עבודה של ג'סיקה סטולר, 2012 שרון קנטור 7 לילות 10/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "ערות": מונולוגים מהמקום ההוא צפי סער הארץ ספרים 16/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

    סקירות וביקורות

    זו זכות לתת שירות קריאה בקובץ 'ערות' מלמדת כי ההטרדה המינית שמזעזעת כל כך את החברה הישראלית נוכחת, בשקט ובהסכמה, גם ביומיום הזוגי הבורגני הפתיחה שכתבה המחברת, תמר מור סלע, עשויה לעורר חשד: יש בה ריצה על החוף, כניעה למערבולת, יציאה למסע אישי, "מה עושה לך טוב‭,"‬ ועוד מונחים שגורים מעולם ההעצמה הנשית. גם כריכת הספר (ורוד פוקסיה מעוטר בפרח דמוי איבר רבייה נשי) והצילומים שמלווים אותו (מקטעי גוף, צעיפי תחרה, ערפל וסימבוליקה) אינם מעידים על תוכנו. 23 המונולוגים שמרכיבים את הספר עצמו חפים ברובם מהשיח הזה והם נקראים כדו"חות כרונולוגיים: ההיסטוריה המינית של כל דוברת כפי שהחלה בילדות, בנערות, או אפילו בארצות המוצא של ההורים, ומסתיימת בהווה. חולשתו הספרותית של 'ערות' היא למעשה חלק מכוחו הגדול: מור סלע בחרה שלא להביא את קולותיהן של הנשים כמו שהם, אלא לכתוב את סיפוריהן בשפתה שלה - עברית טובה, מדויקת, קצבית, אך נטולת כל מאפיין אחר, כמעט כאילו נכתבה על ידי תוכנה מיומנת. חרדית בת 60 משתמשת, מן הסתם, בביטויים אחרים ובנגינה שונה לחלוטין ממעצבת אופנה לסבית בסוף שנות ‭ 20-ה‬ שלה, אבל מור סלע הסירה מהדוברות כל מאפיין של שפתן הפרטית. הסיפור שונה והקול אחיד. יש כאן סירוס, אבל גם ניקוי וזיקוק של התמה המרכזית - ההיסטוריה של החיים המיניים - שנחווית לפעמים כקול פנימי, או אפילו אידיאי, של "האישה‭,"‬ או "החברה הטובה‭."‬ השפה כה בהירה עד שהיא נעלמת, ונותר רק גוף הסיפור, חשוף ואפקטיבי. השילוב בין הקליניות המסוימת לבין הכנות שמציע 'ערות' שייך לזמננו באופן מהפכני כמעט. אנחנו מוצאים מסוגו בפייסבוק, במונולוגים כואבים המופיעים מפי זרים או זרים למחצה, ולפעמים גם בתוכניות ריאליטי. זהו ערטול מהסוג החדש; חשיפה ללא אינטימיות. 'ערות' מצליח להיות מיני אך לא מחרמן, מעורר מחשבה יותר מרגש. לנוכח האפשרות ההפוכה, היובש המסוים הזה בהחלט עומד לזכותו. עוד אלמנט שהופך את 'ערות' לעדכני הוא קיבוץ של קולות נשיים בלבד, מה שעשוי להיתפס כ"מעגל נשים עוצמתי" או לחילופין כגטו נשי, תלוי בעמדת המתבונן/ת. כך או כך, זוהי רוחה של התקופה המוזרה, שבה נשים - גם, או בעיקר ליברליות - נוטות יותר ויותר להתכנסות עם בנות מינן. הליהוק של 'ערות' הוא רחב: זונה לשעבר, יועצת זוגית במגזר הדתי, שחקנית מפורסמת - אבל המשותף לכולן הוא הישראליות. ניכר שישראל ארוגה אל תוך חיי המין של המספרות ללא היתר. המין שלהן אינו רק מין, הוא מין מהלינה המשותפת, מין מהצבא, מין מבני-ברק, מהנסיעה להודו, מהעלייה מברית המועצות, מהמועדונים בתל-אביב, מרצח רבין; מין של המשפחה האשכנזית היחידה בשכונה מזרחית בחולון. הגוף הוא פוליטי, התשוקות הן פוליטיות, וגם הנרטיב של השחרור - לכאורה - הוא אחרי הכל פוליטי. המעידות מופיעות ברובן בשמן המלא - ואכן, אלו עדויות לשמן, וככאלו הן מעלות באוב את העדויות המצטברות על הטרדות מיניות. העובדה המדהימה, גם אם מובנת מאליה, העולה מדפי הספר, היא עד כמה נשים תופסות עצמן כנותנות שירות; בכמה בתים המין משמש ככלי להרגעה ולריצוי, חובה שיש למלא כדי שהחיים יוכלו להמשיך הלאה. מכאן ש"ההטרדה המינית" המזעזעת את אמות הסיפים של החברה הישראלית, נוכחת, בשקט ובהסכמה, ביומיום הבורגני: "הרבה פעמים ההתנהלות של כולנו בבית נקבעת לפי מדד ההיענות. שכבתי או לא שכבתי‭...‬ זה חלק ממה שאת צריכה לעשות כדי שהגבר שלך יהיה שמח ואם לא תעשי את זה הוא יבגוד בך" (נטע‭.(‬ רבים בספר הקולות הנשיים המבקשים לאפשר לאישה להיות כבולה, נשלטת, אשת איש, נכבשת. יותר מזה, כך נשמע המשפט האחרון בספר, שסוגר כמעט 300 עמודים של שיחות גלויות על מיניות נשית: "והוא לוקח אותי למקום שאליו רוחי נושבת‭."‬ אם לנתח אותו כפסוק מהכתובים, הרי ששחרורה המיני של האישה, לפי '‭,'ערות‬ עשוי להתחיל בחיבור עם זכר (שהוא תמיד חסר שם בין דפי ספר זה‭;(‬ שהוא עשוי להמשיך בהכרזת בעלות של הזכר על האישה, הנלקחת כחפץ; ועשוי להסתיים לא בגופה של האישה, אלא ברוחה. "זהו ספר המבקש לשנות היסטוריה ארוכה של שתיקה‭,"‬ נכתב בגב הכריכה. אלא שכפי שטען גם רענן שקד במוסף זה בשבוע שעבר - זו קביעה לא מדויקת. המיניות הנשית אינה שותקת ואינה מושתקת. היא מדוברת בעיתוני הנשים, על בימת התיאטרון, בשיחות הנפש, ועוד יותר בשנות החִברות הדיגיטלי שלנו, שבהן נשים שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים משתפות פכים אינטימיים מחיי המין והרגש שלהן. אם יש שתיקה סביב מיניות מודעת, היא דווקא שתיקתם של הגברים: תנו לנו לשמוע על יחסי גוף ונפש אצל הגבר שהיה התיכוניסט האחרון שאיבד את בתוליו; על המהלך הרגשי שהוביל נער לבקש בפעם הראשונה שירותי מין בתשלום; על יחסי אב ובן מול גוף האם; על מה שקורה בישיבות התיכוניות; על תפיסת הגוף והגבריות במהלך שירות קרבי מפי הגברים עצמם ולא מפי חוקרים. מבלי להפחית מחשיבותו של 'ערות' - איך קרה והאם זה טוב ששוב אלו הנשים שפותחות ראשונות את הדלת לחדר השינה ולחדרי הלב. עוד 3 ספרים על מיניות נשית: גיאוגרפיה אינטימית > נטלי אנג'ייר מחשבות מיניות > עמליה זיו נשים מעל > ננסי פריידיי בתמונה: עבודה של ג'סיקה סטולר, 2012 שרון קנטור 7 לילות 10/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "ערות": מונולוגים מהמקום ההוא צפי סער הארץ ספרים 16/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
    ערות תמר מור סלע
    פתיחה
     
    באחד הבקרים של אוגוסט האחרון יצאתי לרוץ על חוף הים של תל אביב. היה חם מאוד אפילו שעוד לא זרחה השמש. כשסיימתי לרוץ החלטתי להיכנס למים. והים של אוגוסט משוגע וסוער ומלא זרמי מעמקים. ידעתי את זה. ובכל זאת נכנסתי. הרחקתי אל תוך המים העמוקים ופתאום, משום מקום, ראיתי גל עצום מתקדם לעברי. בלי לחשוב יותר מדי, בעיקר כי לא היה לי זמן לחשוב, צללתי תחתיו כדי שלא יתנפץ עלי אבל שם, מתחת לגל, נקלעתי למערבולת שלא יכולתי לשער את עוצמתה. בבת אחת נשטפתי ונזרקתי והתגלגלתי בעוצמה, כמעט נחבטת עם הראש בקרקעית וזה היה מפחיד, מרגש ומלא חיים. אני זוכרת את כל מה שהבנתי בשברירי השנייה הקטנים. שעלי להניח לה לקחת אותי. לשטוף אותי. לגהור מעלי. לערבל אותי בתוכה. לא היתה בי התנגדות וממילא לא היה בה טעם. לא יכולתי לעצור אותה. הייתי ערה מאוד ורפויה מאוד. מתוך עומק הסחרור והפחד ידעתי שאצא משם ערה עוד יותר. וחיה.
    שלוש שנים כתבתי את הספר הזה. והוא היה כמו אותה מערבולת של אוגוסט חם. ידעתי שהיא שם. ובכל זאת נכנסתי. יצאתי למסע אישי. מה שאני עושה בדרך כלל כשמתעורר בי עניין לבחון משהו בתוכי. הלכתי לדבר עם נשים את הדבר הזה שאין מדברים בו. שאולי מדברים בו בחדרי חדרים. אולי בין החדר הימני העליון לחדר השמאלי התחתון של הלב, מתקיימת מדי פעם שיחה חטופה. שברי מילים שעפות באוויר באופן מקרי. לא יותר. אני רציתי יותר. רציתי לצלול אל הזרמים התת-קרקעיים של המיניות הנשית. להבין מה מניע אותה ומה עוצר בעדה. מה מדליק אותה ומה מכבה אותה. מה מאפשר אותה ומה לא מניח לה לבקוע.
    עשרים ושלושה סיפורים מרכיבים את הספר הזה. כתבתי את כולם בגוף ראשון. כולם אמיתיים מראשיתם ועד סופם. כולם נכתבו לאחר מפגשים ארוכים ועמוקים עם עשרים ושלוש נשים שהיו מוכנות לדבר איתי בפנים גלויות ובשמן האמיתי (חלקן מופיעות בשם בדוי, בעיקר מטעמים של דת ותרבות). הן דיברו באופן אמיץ ופתוח את המקום שלמדנו שאסור. שאסור להחצין. אסור לספר. אסור לגלות. המסרים שמוטמעים בנו כילדוֹת, כנערות ואחר כך כנשים בוגרות הם תמיד כפולים: תהיי צנועה וחסודה. אל תבלטי מדי. אל תחשקי מדי. אל תהיי מינית מדי. אל תפתי מדי ואל תתפתי מדי. ומצד שני תהיי יפה, מושכת וסקסית. מיום היוולדנו מרחפת מעלינו רשימה ארוכה של סטנדרטים שאנחנו אמורות למלא כדי להיחשב יפות ומיניות.
    שנים ארוכות עוברות עד שנשים מעזות לחשוף בפני עצמן את האמת המינית העמוקה שלהן. עד שהן מבינות שמיניות היא לא רק מין אלא האופן שבו את מרשה לעצמך להלך בכל שדה ברגליים יחפות. היא ההלימה בין מי שאת באמת, לבין מי שאת מרשה לעצמך להיות בעולם. היא ההבנה של מה עושה לך טוב. למה את משתוקקת. שנים רבות עד שמתחברים הפנים והחוץ לכדי אחדות. עד שמתבטל הפיצול בין הגוף לבין המהות הפנימית. עד שהרצון והעונג נפגשים. דרך המונולוגים שבספר נפרמים הקשרים הסבוכים שבין אשמה לבין תשוקה ועונג. נחשף המבנה החברתי המרחיק נשים מעצמן ומשתיק את מיניותן, ובה בעת מתוארים הכוחות שחותרים במעלה הזרם ומשמיעים את קולן של נשים המתעקשות לחגוג את תשוקותיהן ואת האש הבוערת בהן.