העץ של בני טורג'ה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העץ של בני טורג'ה
מכר
מאות
עותקים
העץ של בני טורג'ה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העץ של בני טורג'ה

3.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

פיליפ קלודל

פיליפ קלודל הוא סופר, קולנוען ומחזאי צרפתי. ספריו "הנפשות האפורות", "הדוח של ברודק" ו"הנכדה של מר לין" זכו בפרסים רבים ובשבחי הביקורת בכל רחבי העולם. "שקשוק המפתחות", שראה אור ב"תמיר//סנדיק" נבחר על ידי עיתון "הארץ" לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2015. הוא כתב וביים ארבעה סרטים לרבות "לאהוב אותך מאז" בכיכובן של אלזה זילברשטיין וקריסטין סקוט תומאס, שזכה בשני פרסי סזאר.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
מותו בטרם עת של חבר קרוב מעמת את גיבור ספרו החדש של פיליפ קלודל עם שאלות קיומיות שעניינן החיים, המוות והמקומות שבהם הם נושקים זה לזה.  
 
"מה זה אומר להיות חי? במבט ראשון הדבר נדמה מובן מאליו. ההפרדה בין החיים למתים. להימצא בקרב החיים. פשוט לחיות. אבל מה המשמעות, המשמעות העמוקה, של ההוראה "חֳיֵה"? כשאני נושם והולך, כשאני אוכל, כשאני חולם, כשאני משתין, האם אני חי עד תום? מהי דרגת החיים הגבוהה ביותר? האם יש מצבים שונים שמאפשרים לנו לדעת אם אנו חיים בהם יותר או פחות?"
 
העץ של בני טורג׳ה נע בין שתי נשים מופלאות, בין העבר וההווה, בין זיכרונות מרים שהזמן ריכך ורגעים של חסד שהעצים. קלודל מוביל את קוראיו למפגשים מרגשים ובלתי צפויים הסובבים סביב המקום שממלא המוות בחיינו, ומעלה על נס את ההבטחה שצופנים בחובם החיים.

פרק ראשון

א
 
באי סוּלוואסי מתגוררים בני שבט הטורג'ה. המוות מכתיב בכפייתיות את קצב חייהם. כשאחד מבני השבט מת, ההתארגנות ללוויה אורכת שבועות, חודשים, לעתים אף שנים. מקובל להזמין לטקס את כל בני המשפחה של המנוח — זה עשוי להגיע לאלפי אנשים המפוזרים על פני כל הארכיפלג האינדונזי ומעבר לו. על קרוביהם מוטלת האחריות להביאם, לארחם ולהאכילם. לא פעם שוקעים הקרובים בחובות אין־סופיים בשם כיבוד המסורת.
בתי עץ דקים ומקסימים כמו סירות קטנות מוקמים כדי לשכן את האורחים. בקר נקנה לקראת הסעודות. שוורים וחזירים מוקרבים כדי ללוות את המתים. ובמשך כל הזמן הזה משמרים את גופו של מי שעדיין אינו נחשב למת אלא לאדם חולה — טוּ מאסאקי, בשפת הטורג'ה.
הקבר שבו נטמן המת חצוב מסלעי צוקים מקודשים. בתוך ארונות קבורה שצורתם שקועה מניחים את עצמות בני המשפחה, לצד צלמיות מעץ שמגנות עליהם. לעתים ארונות הקבורה נרקבים ונפתחים. הגלוסקמאות נופלות ארצה ושם הן נשארות, בין העלים והאדמה.
הגעתי לארץ הטורג'ה באביב 2012. באי הלא מוכר לי מצאתי את מה שתמיד אהבתי באינדונזיה: האנשים החייכנים והשלווים, הנופים ההרריים, התלולים לעתים, שיוצרים קשת אין־סופית של גוני ירוק, החל בבהיר ועד הכהה ביותר; השמים הרחבים והכחולים שעשויים בתוך יום להיהפך לאנכיים, קולאז' של ענני עופרת גבוהים המתבקעים לפתע וממטירים גשם חם על היערות, על הדרכים ועל שדות האורז; הלילה, שמקדים לבוא באכזריותו ומוציא את החרקים והשממיות ממחבואם; ההנאה שבשתיית בירה צוננת וזלילת נאסי גוֹרֶנג מטוגן או שיפודי כבש סאטה על אחת המדרכות, בישיבה על כיסאות פלסטיק המותאמים לגמדים; ההנאה שבעישון סיגריית קְרֶטק בריח מוסקט וקינמון.
סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי עץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט־אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ.
אנו קוברים את מתינו. אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו ואינן מהדהדות עוד. אנו מקפידים לערוך טקסים שרובנו מתקשים להסבירם. אנו מוחים מעולמנו את נוכחותו של המוות. אצל בני טורג'ה המוות הוא מוקד קיומם. ובכן, מי צודק?
באותו ערב, כששתיתי בירות ועישנתי סיגריות קרטק במרפסת הקטנה של חדרי במלון, חשבתי שוב על העץ, על גזעו הניזון מעצמות שבריריות העטופות בעור שהולך ונעלם. בקומה התחתונה צחקו כמה אמריקניות זקנות בקול רם מאוד, לאחר שסיימו את ארוחת הערב שלהן במרפסת המסעדה. נתקלתי בהן בשובי למלון. הן נעלו נעלי ספורט ורודות, לבשו מכנסי טיולים מרובי כיסים בצבע חאקי, חולצות טריקו ואפודים של כתבים באזורי לחימה. ראשיהן היו מעוטרים בשערות לבנות או אדמדמות, לפעמים בגוון סגלגל. לכולן היו אותו אף משופץ, אותן עיניים מוארכות, אותן שפתיים מנופחות. הן הגיעו לנקודת הסיום של חייהן, אך פניהן נראו כמו רישום מופשט וסכמתי של צעירות מלאכותיות, זהות בכול. הן נראו כמו בובות שנמלטו מחנות שמשום־מה ניסתה למכור פריטים מפלצתיים, לא ברור לאילו לקוחות. חשבתי על כל התעלולים המיותרים שאנו מעוללים לגופנו כדי לתעתע בזמן ובפחדינו.
מולי, בלילה האינדונזי, בעודי מתענג על ניחוח הסיגריות, זיהיתי דמויות בהירות של שוורים שנמנמו בעמידה בלב שדות האורז, צווארם רכון אל הבוץ. זרזיפי גשם וערפל דק זלגו על גופם הדומם. נדמה היה שהם שייכים למאה אחרת. הם נראו לי מחוקים. הרהרתי בהיעלמות. בהגעה לעולם. בריקוד הלא־עקבי, פעמים יפה, פעמים מחריד, שנקרא חיינו. בסוף שלנו, גם כן. קרפדות פטפטו. עטלפים גדולים פצחו בדו־קרב חרישי מעל ראשי. שלושה חודשים קודם לכן מלאו לי חמישים. האם יש לכך משמעות כלשהי?
לידי, כמו תמיד, היה מונח ספר. סִפרי לאותו ערב היה מי החזיר את דורונתן? מאת איסמעיל קאדרה, שאני מקפיד לקרוא לפחות פעם בשנתיים. זה סיפור יפהפה על הבטחה, על מוות, על רוח רפאים ועל רכיבה על סוסים. זה גם סיפור על החורף, העונה שבמהלכה אני תמיד מרגיש שאני באמת אני. היו לי פנקס ועט נובע קל כנוצה שנרכש לפני יותר מעשר שנים בשוק בסייגון. אינני יודע עוד אם רשמתי לפני הערות כששבתי להרהר בעץ, בקליפתו הנסגרת על הגופות הקטנות הבלתי נראות. אינני בטוח, הכתיבה בתוך הראש היא לפעמים הכתיבה הטובה ביותר. נמצאתי אז בתקופה שבין שני סרטים, ברגע הקשה הזה שבו אדם תוהה על מעשיו, שואל את עצמו אם החיים שווים את המאמץ, אם יש להם משמעות. רגע שבו יודעים עוד פחות אם צריך להמשיך הלאה.
סרט הקולנוע האחרון שביימתי זכה לקבלת פנים פושרת. הקהל לא גדש את האולמות. הוא הצליח קצת יותר בחו"ל. בתריסר המדינות שבהן הוקרן, שבהן ליוויתי אותו, השבתי על אותן שאלות, עטיתי את אותו חיוך בשביל הצלמים ובערב ישבתי לבד בחדרי במלון, והתבוננתי בבקבוקוני המיני־בר כאילו היו חברַי לצרה. לאחר הסיבוב הזה החלטתי לשכוח מהסרט שגזל שנתיים מחיי, לפתוח דף חדש, ונסעתי לסולוואסי כשבתוכי מתחילה לפעם תשוקה חדשה לתמונות, עדיין מטושטשת ועמומה, ממתינה בסבלנות לרגע שבו תתבהר. כבר מזמן הבנתי שלא אנו עושים את הסרטים, אלא הם נולדים מתוכנו ומגיחים כראות עיניהם, ברגע שהם בוחרים.
הגרוטאות האמריקניות, אפשר לחשוב שאני מדבר על מכוניות, השתתקו. הן חזרו ככל הנראה לחדריהן. דמיינתי אותן יושבות לבדן מול המראה בחדר האמבטיה, מהרהרות כל אחת בפניה המזויפים ובוחנות את גילן האמִתי בתוככי המבט העצוב. כל שקר צופן בחובו את קריסתו העגומה.
שלושה ימים לאחר מכן חזרתי לצרפת. הגעתי לדירתי, הנחתי את המזוודות, שתיתי כוס מים מהברז והתבוננתי סביבי. הרגשתי כאילו הגעתי למדינה זרה. הריחות היו מוכרים בהחלט, אך השתייכו לתקופה עירונית שנעדרתי ממנה וטרם מצאתי בה מחדש את מקומי. רצפת העץ חרקה תחת צעדי. זבובים מתים, שרגליהם פונות לתקרה, כמשו בצוותא על אדן החלון. הרגשתי שאני גם פשוט וגם אקזוטי. בפי עוד נותר טעמה המיוחד של הקרטק.
ובכל זאת שמעתי קולות מוכרים מעל לראשי, ובייחוד את צלילי הפסנתר המזייף של מר בֶּלָגאר, שכני הקשיש והחירש למחצה מהקומה השמינית, אשר פניו והאלגנטיות המעונבת שלו הזכירו במשהו את חורחה לואיס בורחס, ושניגן שעות על גבי שעות אריות מזרח־אירופיות נוגות.
עשיתי סיבוב בחדרים, הוא הסתיים במהירות שיא כיוון שיש רק שלושה, והקשבתי להודעות שהצטברו במשיבון המהבהב על השולחן הנמוך בסלון, לצד התצלום של פלורנס, גרושתי, שחייך אלי. ובין אותן ההודעות שמעתי את ההודעה מאזֶ'ן:
"אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני."

פיליפ קלודל

פיליפ קלודל הוא סופר, קולנוען ומחזאי צרפתי. ספריו "הנפשות האפורות", "הדוח של ברודק" ו"הנכדה של מר לין" זכו בפרסים רבים ובשבחי הביקורת בכל רחבי העולם. "שקשוק המפתחות", שראה אור ב"תמיר//סנדיק" נבחר על ידי עיתון "הארץ" לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2015. הוא כתב וביים ארבעה סרטים לרבות "לאהוב אותך מאז" בכיכובן של אלזה זילברשטיין וקריסטין סקוט תומאס, שזכה בשני פרסי סזאר.

סקירות וביקורות

ללמוד למות פיליפ קלודל הוא סופר אמפתי ושוחר טוב, אבל 'העץ של בני טורג'ה' הוא רומן בנאלי וסנטימנטלי כשכותבים ביקורת שלילית על ספר, כדאי להבחין בין ספרים לא טובים מזיקים, לבין ספרים לא טובים בלתי מזיקים. כלומר, בין ספרים לא טובים שמעודדים תפיסת עולם לא מוסרית, לבין סתם ספרים לא מספיק אינטליגנטיים. בהרבה מהמקרים יש הצלבה בין שני סוגי הספרים. ועדיין, נכון לשמר את ההבחנה הזו. וכמובן, לזכור שהמקרה הראשון חמור יותר מהמקרה השני. כלומר, שפגיעה באתיקה חמורה לאין שיעור מפגיעה באינטליגנציה.

'העץ של בני טורג'ה' הוא ספר לא טוב בלתי מזיק. הסופר והקולנוען הצרפתי פיליפ קלודל כתב ספר תרבותי, רציני, "חשוב" - ובנאלי לגמרי. נושא הספר הוא המוות. הוא כתוב כמונולוג של במאי קולנוע צרפתי, קרוב מאוד לסופר עצמו, שהגיע לגיל ‭ .50‬ הוא מאבד את חברו הטוב ביותר אז'ן, מפיק סרטיו, שמת, צעיר יחסית, מסרטן. אמו שלו סנילית ומאושפזת בבית אבות סיעודי. הוא גרוש אך מקיים קשר טוב עם גרושתו. הוא מתחיל קשר עם צעירה נאה אך אינו יכול להשתחרר מאימת ההזדקנות והמוות שפורשת את חופתה השחורה על יחסיהם. למעשה, הוא שרוי בדיכאון ובתחושת חוסר טעם.

הנושא, איך לא, חשוב. הגיבור מצטט את מונטיין: "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות‭."‬ וזה אכן רומן פילוסופי. אבל הפילוסופיה שלו, כאמור, בנאלית. צריך להיות סופר מוכשר יותר כדי לעסוק בנושא כזה באופן מעניין. להצטייד בראייה המיקרוסקופית של פחד המוות, כפי שמ - תגלה ב'סוף דבר' של יעקב שבתאי. להפיק תובנות חדות וחריפות יותר, כפי שניכר בעמודי הפתיחה של 'מוות במשפחה' של קארל אובה קנאוסגורד. הרהורים מהסוג הבא אינם מספיקים: "אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום- יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו‭."‬

אבל מעבר לעובדה שקלודל לא מצליח לחדש, ניתן למנות עוד כמה בעיות בטיפול שלו בנושא הגדול שבחר. האחת נוגעת לתחושה הדקה שלא פחות משקלודל רוצה לעסוק במוות, הוא רוצה להיראות כמי שעוסק בנושא חשוב. בצד הת עניינות אותנטית, מורגש כאן רצון להרשים. הרצון הזה ניכר בציטוטים ממקורות תרבותיים שונים, שנועדו ליצור רושם מכובד, כמו גם בעובדה שקלודל מארח ברומן סלבריטאים כמו מילן קונדרה ומישל פיקולי, שמופיעים בתפקיד עצמם כדמויות משנה (את קונדרה פוגש המפיק במקרה בבית קפה, ואת פיקולי שוקל הבמאי ללהק לסרטו‭.(‬ החיים המזויפים, החיים-לנוכח-עיני-האחר, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס, יליד אותה שנה כמו קלודל, לא נידונים בספר, אם כי נראה שהם באים כאן לידי ביטוי.

וישנה גם הרגשנות. "אני מתיישב על קבר שכנו של אז'ן, ז'ורז' לוארטי ‭ .(1928-1876)‬ מתחת לתאריכי הלידה והמוות רשום שהיה משורר. ניסיתי למצוא אוסף שירים שלו, רציתי לקרוא כמה מהם לאז'ן כדי שיוכל להכיר אותו, אבל לא הצלחתי לדלות אף לא אחד, לא אצל סוחרי הספרים המשומשים וגם לא באינטרנט. בכלל, לא מצאתי שום מידע על ז'ורז' לוארטי. כאילו מעולם לא היה קיים. אנחנו חדלים לחיות, אבל אנחנו גם חדלים למות, כמה וכמה פעמים‭."‬ בנפרד מהבנאליות, ניכרת בציטוט סנטימנטליות כגישה מעוותת מציאות, כבריחה מהמציאות, כעיגול פינות שלה ‭ ")‬כדי שיוכל להכיר אותו‭.("‬

לכך אפשר להוסיף את ההשתעשעות של קלודל ברעיונות ניו-אייג'יים ביחס למוות. כאן הבעיה היא שהרעיונות האלה פשוט שגויים. למשל, הרעיון שאנחנו אחראים למחלותינו: "האם אנו תמיד הקורבנות של עצמנו, או האשמים במפלתנו אנו‭"?‬ הוא שואל. ב'סוף דבר' מציג רופא בפני גיבור הרומן, מאיר, השקפת עולם כזאת, אבל בעדינות וברגישות המופלאות של הרומן השבתאי מתקוממים הן הסופר והן הגיבור נגד ההשקפה הזו, שיש בה מהאשמת הקורבן, מהרצון הנאיבי להאמין ששליטתנו בגורלנו מוחלטת, מחוסר היכולת לקבל את הטראגיות של המציאות.

בנקודה הזו, אגב, הספר הלא טוב של קלודל גובל בסוג המזיק. אבל הוא אינו חוצה את הגבול, משום שקלודל ב'העץ של בני טורג'ה' הוא סופר שוחר טוב, אוהב אדם, אמפתי ואכפתי. אין סיבה לגרור אותו אל עמוד הקלון. יש קוראים שיתרשמו יותר ממני מהנושא ומהטיפול של קלודל בו, ולא יאונה להם שום נזק.

עוד 3 ספרים של קלודל:
הנפשות האפורות ‭ 2005 <‬
הדוח של ברודק ‭ 2009 <‬
שקשוק המפתחות‭ 2014 < ‬

בתמונה: 'גן המוות' של הוגו סימברג, 1896
אריק גלסנר 7 לילות 23/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ללמוד למות פיליפ קלודל הוא סופר אמפתי ושוחר טוב, אבל 'העץ של בני טורג'ה' הוא רומן בנאלי וסנטימנטלי כשכותבים ביקורת שלילית על ספר, כדאי להבחין בין ספרים לא טובים מזיקים, לבין ספרים לא טובים בלתי מזיקים. כלומר, בין ספרים לא טובים שמעודדים תפיסת עולם לא מוסרית, לבין סתם ספרים לא מספיק אינטליגנטיים. בהרבה מהמקרים יש הצלבה בין שני סוגי הספרים. ועדיין, נכון לשמר את ההבחנה הזו. וכמובן, לזכור שהמקרה הראשון חמור יותר מהמקרה השני. כלומר, שפגיעה באתיקה חמורה לאין שיעור מפגיעה באינטליגנציה.

'העץ של בני טורג'ה' הוא ספר לא טוב בלתי מזיק. הסופר והקולנוען הצרפתי פיליפ קלודל כתב ספר תרבותי, רציני, "חשוב" - ובנאלי לגמרי. נושא הספר הוא המוות. הוא כתוב כמונולוג של במאי קולנוע צרפתי, קרוב מאוד לסופר עצמו, שהגיע לגיל ‭ .50‬ הוא מאבד את חברו הטוב ביותר אז'ן, מפיק סרטיו, שמת, צעיר יחסית, מסרטן. אמו שלו סנילית ומאושפזת בבית אבות סיעודי. הוא גרוש אך מקיים קשר טוב עם גרושתו. הוא מתחיל קשר עם צעירה נאה אך אינו יכול להשתחרר מאימת ההזדקנות והמוות שפורשת את חופתה השחורה על יחסיהם. למעשה, הוא שרוי בדיכאון ובתחושת חוסר טעם.

הנושא, איך לא, חשוב. הגיבור מצטט את מונטיין: "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות‭."‬ וזה אכן רומן פילוסופי. אבל הפילוסופיה שלו, כאמור, בנאלית. צריך להיות סופר מוכשר יותר כדי לעסוק בנושא כזה באופן מעניין. להצטייד בראייה המיקרוסקופית של פחד המוות, כפי שמ - תגלה ב'סוף דבר' של יעקב שבתאי. להפיק תובנות חדות וחריפות יותר, כפי שניכר בעמודי הפתיחה של 'מוות במשפחה' של קארל אובה קנאוסגורד. הרהורים מהסוג הבא אינם מספיקים: "אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום- יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו‭."‬

אבל מעבר לעובדה שקלודל לא מצליח לחדש, ניתן למנות עוד כמה בעיות בטיפול שלו בנושא הגדול שבחר. האחת נוגעת לתחושה הדקה שלא פחות משקלודל רוצה לעסוק במוות, הוא רוצה להיראות כמי שעוסק בנושא חשוב. בצד הת עניינות אותנטית, מורגש כאן רצון להרשים. הרצון הזה ניכר בציטוטים ממקורות תרבותיים שונים, שנועדו ליצור רושם מכובד, כמו גם בעובדה שקלודל מארח ברומן סלבריטאים כמו מילן קונדרה ומישל פיקולי, שמופיעים בתפקיד עצמם כדמויות משנה (את קונדרה פוגש המפיק במקרה בבית קפה, ואת פיקולי שוקל הבמאי ללהק לסרטו‭.(‬ החיים המזויפים, החיים-לנוכח-עיני-האחר, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס, יליד אותה שנה כמו קלודל, לא נידונים בספר, אם כי נראה שהם באים כאן לידי ביטוי.

וישנה גם הרגשנות. "אני מתיישב על קבר שכנו של אז'ן, ז'ורז' לוארטי ‭ .(1928-1876)‬ מתחת לתאריכי הלידה והמוות רשום שהיה משורר. ניסיתי למצוא אוסף שירים שלו, רציתי לקרוא כמה מהם לאז'ן כדי שיוכל להכיר אותו, אבל לא הצלחתי לדלות אף לא אחד, לא אצל סוחרי הספרים המשומשים וגם לא באינטרנט. בכלל, לא מצאתי שום מידע על ז'ורז' לוארטי. כאילו מעולם לא היה קיים. אנחנו חדלים לחיות, אבל אנחנו גם חדלים למות, כמה וכמה פעמים‭."‬ בנפרד מהבנאליות, ניכרת בציטוט סנטימנטליות כגישה מעוותת מציאות, כבריחה מהמציאות, כעיגול פינות שלה ‭ ")‬כדי שיוכל להכיר אותו‭.("‬

לכך אפשר להוסיף את ההשתעשעות של קלודל ברעיונות ניו-אייג'יים ביחס למוות. כאן הבעיה היא שהרעיונות האלה פשוט שגויים. למשל, הרעיון שאנחנו אחראים למחלותינו: "האם אנו תמיד הקורבנות של עצמנו, או האשמים במפלתנו אנו‭"?‬ הוא שואל. ב'סוף דבר' מציג רופא בפני גיבור הרומן, מאיר, השקפת עולם כזאת, אבל בעדינות וברגישות המופלאות של הרומן השבתאי מתקוממים הן הסופר והן הגיבור נגד ההשקפה הזו, שיש בה מהאשמת הקורבן, מהרצון הנאיבי להאמין ששליטתנו בגורלנו מוחלטת, מחוסר היכולת לקבל את הטראגיות של המציאות.

בנקודה הזו, אגב, הספר הלא טוב של קלודל גובל בסוג המזיק. אבל הוא אינו חוצה את הגבול, משום שקלודל ב'העץ של בני טורג'ה' הוא סופר שוחר טוב, אוהב אדם, אמפתי ואכפתי. אין סיבה לגרור אותו אל עמוד הקלון. יש קוראים שיתרשמו יותר ממני מהנושא ומהטיפול של קלודל בו, ולא יאונה להם שום נזק.

עוד 3 ספרים של קלודל:
הנפשות האפורות ‭ 2005 <‬
הדוח של ברודק ‭ 2009 <‬
שקשוק המפתחות‭ 2014 < ‬

בתמונה: 'גן המוות' של הוגו סימברג, 1896
אריק גלסנר 7 לילות 23/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
העץ של בני טורג'ה פיליפ קלודל
א
 
באי סוּלוואסי מתגוררים בני שבט הטורג'ה. המוות מכתיב בכפייתיות את קצב חייהם. כשאחד מבני השבט מת, ההתארגנות ללוויה אורכת שבועות, חודשים, לעתים אף שנים. מקובל להזמין לטקס את כל בני המשפחה של המנוח — זה עשוי להגיע לאלפי אנשים המפוזרים על פני כל הארכיפלג האינדונזי ומעבר לו. על קרוביהם מוטלת האחריות להביאם, לארחם ולהאכילם. לא פעם שוקעים הקרובים בחובות אין־סופיים בשם כיבוד המסורת.
בתי עץ דקים ומקסימים כמו סירות קטנות מוקמים כדי לשכן את האורחים. בקר נקנה לקראת הסעודות. שוורים וחזירים מוקרבים כדי ללוות את המתים. ובמשך כל הזמן הזה משמרים את גופו של מי שעדיין אינו נחשב למת אלא לאדם חולה — טוּ מאסאקי, בשפת הטורג'ה.
הקבר שבו נטמן המת חצוב מסלעי צוקים מקודשים. בתוך ארונות קבורה שצורתם שקועה מניחים את עצמות בני המשפחה, לצד צלמיות מעץ שמגנות עליהם. לעתים ארונות הקבורה נרקבים ונפתחים. הגלוסקמאות נופלות ארצה ושם הן נשארות, בין העלים והאדמה.
הגעתי לארץ הטורג'ה באביב 2012. באי הלא מוכר לי מצאתי את מה שתמיד אהבתי באינדונזיה: האנשים החייכנים והשלווים, הנופים ההרריים, התלולים לעתים, שיוצרים קשת אין־סופית של גוני ירוק, החל בבהיר ועד הכהה ביותר; השמים הרחבים והכחולים שעשויים בתוך יום להיהפך לאנכיים, קולאז' של ענני עופרת גבוהים המתבקעים לפתע וממטירים גשם חם על היערות, על הדרכים ועל שדות האורז; הלילה, שמקדים לבוא באכזריותו ומוציא את החרקים והשממיות ממחבואם; ההנאה שבשתיית בירה צוננת וזלילת נאסי גוֹרֶנג מטוגן או שיפודי כבש סאטה על אחת המדרכות, בישיבה על כיסאות פלסטיק המותאמים לגמדים; ההנאה שבעישון סיגריית קְרֶטק בריח מוסקט וקינמון.
סמוך לאחד הכפרים בארץ טורג'ה, השוכן בקרחת יער, הראו לי עץ מיוחד במינו. העץ המרשים ועתיר ההוד ניצב ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר. העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט־אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ.
אנו קוברים את מתינו. אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו ואינן מהדהדות עוד. אנו מקפידים לערוך טקסים שרובנו מתקשים להסבירם. אנו מוחים מעולמנו את נוכחותו של המוות. אצל בני טורג'ה המוות הוא מוקד קיומם. ובכן, מי צודק?
באותו ערב, כששתיתי בירות ועישנתי סיגריות קרטק במרפסת הקטנה של חדרי במלון, חשבתי שוב על העץ, על גזעו הניזון מעצמות שבריריות העטופות בעור שהולך ונעלם. בקומה התחתונה צחקו כמה אמריקניות זקנות בקול רם מאוד, לאחר שסיימו את ארוחת הערב שלהן במרפסת המסעדה. נתקלתי בהן בשובי למלון. הן נעלו נעלי ספורט ורודות, לבשו מכנסי טיולים מרובי כיסים בצבע חאקי, חולצות טריקו ואפודים של כתבים באזורי לחימה. ראשיהן היו מעוטרים בשערות לבנות או אדמדמות, לפעמים בגוון סגלגל. לכולן היו אותו אף משופץ, אותן עיניים מוארכות, אותן שפתיים מנופחות. הן הגיעו לנקודת הסיום של חייהן, אך פניהן נראו כמו רישום מופשט וסכמתי של צעירות מלאכותיות, זהות בכול. הן נראו כמו בובות שנמלטו מחנות שמשום־מה ניסתה למכור פריטים מפלצתיים, לא ברור לאילו לקוחות. חשבתי על כל התעלולים המיותרים שאנו מעוללים לגופנו כדי לתעתע בזמן ובפחדינו.
מולי, בלילה האינדונזי, בעודי מתענג על ניחוח הסיגריות, זיהיתי דמויות בהירות של שוורים שנמנמו בעמידה בלב שדות האורז, צווארם רכון אל הבוץ. זרזיפי גשם וערפל דק זלגו על גופם הדומם. נדמה היה שהם שייכים למאה אחרת. הם נראו לי מחוקים. הרהרתי בהיעלמות. בהגעה לעולם. בריקוד הלא־עקבי, פעמים יפה, פעמים מחריד, שנקרא חיינו. בסוף שלנו, גם כן. קרפדות פטפטו. עטלפים גדולים פצחו בדו־קרב חרישי מעל ראשי. שלושה חודשים קודם לכן מלאו לי חמישים. האם יש לכך משמעות כלשהי?
לידי, כמו תמיד, היה מונח ספר. סִפרי לאותו ערב היה מי החזיר את דורונתן? מאת איסמעיל קאדרה, שאני מקפיד לקרוא לפחות פעם בשנתיים. זה סיפור יפהפה על הבטחה, על מוות, על רוח רפאים ועל רכיבה על סוסים. זה גם סיפור על החורף, העונה שבמהלכה אני תמיד מרגיש שאני באמת אני. היו לי פנקס ועט נובע קל כנוצה שנרכש לפני יותר מעשר שנים בשוק בסייגון. אינני יודע עוד אם רשמתי לפני הערות כששבתי להרהר בעץ, בקליפתו הנסגרת על הגופות הקטנות הבלתי נראות. אינני בטוח, הכתיבה בתוך הראש היא לפעמים הכתיבה הטובה ביותר. נמצאתי אז בתקופה שבין שני סרטים, ברגע הקשה הזה שבו אדם תוהה על מעשיו, שואל את עצמו אם החיים שווים את המאמץ, אם יש להם משמעות. רגע שבו יודעים עוד פחות אם צריך להמשיך הלאה.
סרט הקולנוע האחרון שביימתי זכה לקבלת פנים פושרת. הקהל לא גדש את האולמות. הוא הצליח קצת יותר בחו"ל. בתריסר המדינות שבהן הוקרן, שבהן ליוויתי אותו, השבתי על אותן שאלות, עטיתי את אותו חיוך בשביל הצלמים ובערב ישבתי לבד בחדרי במלון, והתבוננתי בבקבוקוני המיני־בר כאילו היו חברַי לצרה. לאחר הסיבוב הזה החלטתי לשכוח מהסרט שגזל שנתיים מחיי, לפתוח דף חדש, ונסעתי לסולוואסי כשבתוכי מתחילה לפעם תשוקה חדשה לתמונות, עדיין מטושטשת ועמומה, ממתינה בסבלנות לרגע שבו תתבהר. כבר מזמן הבנתי שלא אנו עושים את הסרטים, אלא הם נולדים מתוכנו ומגיחים כראות עיניהם, ברגע שהם בוחרים.
הגרוטאות האמריקניות, אפשר לחשוב שאני מדבר על מכוניות, השתתקו. הן חזרו ככל הנראה לחדריהן. דמיינתי אותן יושבות לבדן מול המראה בחדר האמבטיה, מהרהרות כל אחת בפניה המזויפים ובוחנות את גילן האמִתי בתוככי המבט העצוב. כל שקר צופן בחובו את קריסתו העגומה.
שלושה ימים לאחר מכן חזרתי לצרפת. הגעתי לדירתי, הנחתי את המזוודות, שתיתי כוס מים מהברז והתבוננתי סביבי. הרגשתי כאילו הגעתי למדינה זרה. הריחות היו מוכרים בהחלט, אך השתייכו לתקופה עירונית שנעדרתי ממנה וטרם מצאתי בה מחדש את מקומי. רצפת העץ חרקה תחת צעדי. זבובים מתים, שרגליהם פונות לתקרה, כמשו בצוותא על אדן החלון. הרגשתי שאני גם פשוט וגם אקזוטי. בפי עוד נותר טעמה המיוחד של הקרטק.
ובכל זאת שמעתי קולות מוכרים מעל לראשי, ובייחוד את צלילי הפסנתר המזייף של מר בֶּלָגאר, שכני הקשיש והחירש למחצה מהקומה השמינית, אשר פניו והאלגנטיות המעונבת שלו הזכירו במשהו את חורחה לואיס בורחס, ושניגן שעות על גבי שעות אריות מזרח־אירופיות נוגות.
עשיתי סיבוב בחדרים, הוא הסתיים במהירות שיא כיוון שיש רק שלושה, והקשבתי להודעות שהצטברו במשיבון המהבהב על השולחן הנמוך בסלון, לצד התצלום של פלורנס, גרושתי, שחייך אלי. ובין אותן ההודעות שמעתי את ההודעה מאזֶ'ן:
"אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני."