משפחתי וחיות אחרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משפחתי וחיות אחרות
מכר
מאות
עותקים
משפחתי וחיות אחרות
מכר
מאות
עותקים

משפחתי וחיות אחרות

4.8 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

תקציר

הכל מתחיל ביום אנגלי גשום ואפרורי, כשבני משפחת דארל יושבים בביתם ומתלוננים על מזג האוויר המדכא. "מה שאנחנו צריכים זה שמש!" אומר לפתע לארי, האח הבכור, ומציע רעיון הרפתקני: לעזוב הכול ולנסוע לאי היווני קורפו.
וכך אורזת המשפחה את מיטלטליה ועוברת להתגורר באי שטוף השמש ושוקק החיים. עם הגעתם לקורפו הם פוגשים את ספירו, נהג מקומי טוב לב וחד לשון שלוקח אותם תחת חסותו ופורש בפניהם את קסמיו של האי, על מפרציו הצלולים, על מטעי הזיתים הפזורים בו ועל עדרי הכבשים הרועים במדרונותיו.
יחד הם חווים שלל חוויות מרתקות, ססגוניות ומצחיקות עד דמעות, בחברת התושבים המקומיים ומגוון בעלי חיים מכל המינים.
אהבת הטבע והאדם נוטפת מכל משפט ותיאור נוף בספרו של ג'רלד דארל, שהפך ברבות השנים לחוקר נודע ופעיל מרכזי לשימור אולם החי והצומח. הסופר יואב אבני תרגם את הספר לעברית, ואנחנו מזמינים גם אתכם להתענג על קורותיהם שובות הלב של בני משפחת דארל וכל החיות האחרות.

פרק ראשון

נאום ההגנה
 
״לפעמים האמנתי בשישה דברים בלתי אפשריים
לפחות לפני ארוחת הבוקר.״
 
המלכה הלבנה, מתוך 'אליס מִבעד למראה'
 
זהו סיפור השהִייה בת חמש השנים שלי ושל משפחתי באי היווני קוֹרְפוּ. במקור הכַּוונה היתה למסור דיווח נוסטלגי־במידה על הטבע באי, אך טעיתי באופן חמור והצגתי את בני משפחתי בעמודיו הראשונים של הספר. ברגע שהופיעו על הנייר, הם השתקעו בו ואף הזמינו חברים שונים ומשונים לחלוק עימם את הפרקים בהמשך. בקושי רב ובערמומיות לא מעטה הצלחתי להציל כמה דפים פה ושם ולהקדישם באופן בלעדי לבעלי החיים.
ניסיתי לצייר תמונה מדויקת ולא מוגזמת של משפחתי בעמודים הבאים - הם מופיעים כפי שראיתי אותם. אולם כדי להסביר חלק ממוּזרוּיותיהם, אני חש שעלי להדגיש כי בזמן שבו גרנו בקוֹרְפוּ, בני המשפחה היו צעירים למדי: לָארי, הבכור, היה בן עשרים ושלוש. לֶזלי היה בן תשע־עשרה. מַרגו בת שמונה־עשרה, ואני הייתי הצעיר ביותר - בן עשר, גיל רך ונוח להתרשמות. מעולם לא היינו בטוחים לגמרי מהו גילה של אמי, מכיוון שלא זכרה אף פעם מהו תאריך לידתה. כל מה שאוּכל לומר הוא שהיתה מבוגרת מספיק כדי להוליד ארבעה ילדים. אמי אף התעקשה שאסביר שהיתה אלמנה, משום שכפי שציינה באופן נוקב - לעולם לא ניתָן לדעת מה אנשים עלולים לחשוב.
כדי לדחוס חמש שנים של אירועים, תצפיות וחיים מענגים בְּספר שיהיה קצר במעט מ״אנציקלופדיה בְּריטָניקה״, נאלצתי לקצר, לקצץ ולחבר, כך שמעט נותר מהרצף המקורי של הדברים. נוסף על כך, נאלצתי לוותר על התרחשויות ודמויות רבּות שהייתי רוצה לתאר.
אני בספק אם הדברים היו נכתבים בלי עזרתם והתלהבותם של האנשים הבאים. אני מזכיר זאת, כדי שהאשְׁמה תוכל להיות מוטלת לַכיוון הנכון. תודתי הרבה, אם כן, נתונה ל-
דוקטור תֵיאודור סְטֵפָאנִידֶס. בנדיבותו האופיינית, הוא התיר לי להשתמש בחומרים מתוך כתביו על קוֹרְפוּ שטרם פורסמו, וסיפק לי כמה מִשחקי לשון איומים, שבאחדים מהם השתמשתי.
משפחתי. הם, אחרי הכול, אחראים באופן לא מודע למרבית החומר ועזרו לי רבּות במהלך כתיבת הספר, כשהתווכחו בלהט ורק לעיתים רחוקות הגיעו להסכמה בנוגע למאורע כלשהו שבנוגע אליו נועצתי בהם.
אשתי, שהֵסבה לי עונג כשפרצה בצחוק רועם בעת קריאת כתב היד רק כדי לומר לי ששגיאות הכתיב שלי היו אלה ששיעשעו אותה.
סופי, מזכירתי, שהיתה אחראית לפיזור הפְּסיקים במקומות הנכונים ולהכחדה חסרת רחמים של טעויות דקדוקיות.
ברצוני להודות באופן מיוחד לאמי - הספר מוקדש לה. כמו נוח עדין, נלהב ונבון ניווטה בכישרון רב את תֵיבתה המלאה בצֶאֱצָאֶיהָ המוזרים בסערות החיים. תמיד עמדה בפני סכנת מרידה, תמיד איימו עליה שׁוּניות של חובות והוצאות מופרזות, אף פעם לא היתה בטוחה שהצוות יתמוך בהנחיותיה, אבל ידעה בוודאות שתואשם בכל מה שישתבש. העובדה ששרדה היא נס, אך היא שרדה ואף שמרה על שפיותה ברוב המקרים. כפי שלָארי מציין בצדק רב - אנחנו יכולים להתגאות באופן שבו גידלנו אותה. היא מהווה נקודת זכות לכולנו. כהוכחה להארה שאליה הגיעה - הנקודה שבה דבר לא מזעזע או מחריד את שלוותה - ניתן להזכיר שבאחד מסופי השבוע האחרונים, כשהיתה לבדה בבית, היתה עֵדה להגעתה של סדרת ארגזים שהכילו שני שַׂקְנָאִים, מַגְלָן שָׁנִי, נשר ושמונה קופים. אדם נחוּת ממנה היה נפחד מהשתלשלות שכזו, אך לא אמא. בְּבוקר יום שני מצאתי אותה בחניה ובעקבותיה שקנאי נרגז, שאותו ניסתה להאכיל בסרדינים מתוך קופסת שימורים. ״אני שמחה שבאת, יקירי,״ התנשפה, ״השקנאי הזה קצת בעייתי.״
כששאלתי אותה כיצד ידעה שהחיות שייכות לי, ענתה, ״מובן שידעתי שהן שלך, יקירי. מי עוד ישלח לי שקנאים?״ הדבר מוכיח עד כמה הכירה לפחות אחד מבני משפחתה.
לסיכום, אֶרצה להדגיש שכל תיאורֵי האי ויושביו נכונים לגמרי. החיים בקוֹרְפוּ דמו לחיים על בימת קומדיה ראוותנית וססגונית. האווירה המיוחדת וקִסמו של המקום הסתכמו היטב, לדעתי, במפה ימית שהיתה לנו, שהראתה את האי ואת קו החוף שלו בפירוט רב. למטה הופיעה ההערה הבאה:
זהירות: מכיוון שהמצוֹפים המסמנים את השוּניות אינם נמצאים במקומם לעיתים קרובות, על הימאים לשמור על ערנות רבה בעת הניווט סביב חופים אלה.

סקירות וביקורות

צייר לי כבשה ופיל וחיפושית הומור נונשלנטי ודקות הבחנה הופכים את 'משפחתי וחיות אחרות' לספר שפונה לכל גיל ובכל תקופה

בתמונה: ג'רלד דארל וקולגה

תמלוגים, זו הייתה הסיבה המוצהרת לכך שג'רלד דארל כתב את עשרות ספריו. לא רדיפת בצע הניעה אותו אלא הרצון לממן את מפעל חייו: מיזמים לשימור הסביבה, ששיאם מרכז החיות שהקים באי ג'רזי. 19 שנה לאחר מותו, בגיל ‭ ,70‬מסיבוכים שלאחר השתלת כבד, הקופה עדיין מצלצלת. בעיקר הודות ל'משפחתי וחיות ‭ .'אחרות‬

הספר המפורסם ביותר של דארל, שמתאר את חוויות ילדותו, יצא באמצע שנות ‭ 50-ה‬ושומר מאז על מעמד פולחני. מהטקסטים הפלאיים שפונים לקהל בכל גיל. התרגום החדש והמוצלח שלו לעברית מבהיר למה הוא עומד כל כך יפה במבחן הזמן. הוא אמנם מתאר התרחשויות מתקופה מסוימת מאוד, אבל מבוסס על עקרונות על-זמניים: הטבע מרתק אך אכזרי, משפחה לא בוחרים, וחוש הומור הוא ידידו הטוב ביותר של האדם.

‭1934-ב‬ מואסים אלמנה וארבעת ילדיה בגווני האפור של האיים הבריטיים וממירים אותם בצבעוניות של אי אחר, קורפו, שבמערב יוון. מזג האוויר משגע, הפירות עסיסיים, והאוכלוסייה מסבירת פנים. כל אחד מבני המשפחה, כולל הכלב רוג'ר, מוצא במהרה את מקומו. בן הזקונים ג'רי, לימים חוקר הטבע והסופר ג'רלד דארל, יכול להתמסר שם לאהבתו: בעלי חיים. אינספור יצורים נכנסים בגללו הביתה וטורדים לא פעם את מנוחתם של שאר הדיירים, הנוירוטיים גם ככה. כשאמו מנסה לקנות לו השכלה מסודרת דרך מורים פרטיים, אלה מצליחים לתפוס את תשומת ליבו רק כשהם משלבים את עולם החי בחומר הלימוד. "חסר נשימה עקבתי משיעור לשיעור אחר התקדמותו של חניבעל על פני הרי האלפים‭,"‬ הוא מתאר פיסה מלימודי ההיסטוריה. "הסיבות שבעטיין יצא למעשה הגבורה הזה ומה היה בכוונתו לעשות כשיגיע ליעדו לא הדאיגו אותי. לא. מה שהעסיק אותי במשלחת הזאת, שתוכננה לדעתי בצורה הרעה ביותר, היה העובדה שידעתי את שמו של כל פיל ופיל‭."‬

נקודת ההתבוננות של דארל במתרחש, ובכל החיות, גם האנושיות, משלבת בין דקות הבחנה להומור חסר מאמץ. באמצעותה הוא לא רק מסב הנאה גדולה לקוראים אלא גם מדביק אותם באובססיה שלו. קשה שלא לכאוב את גורלו העגום של הצב אכילס, להצטמרר מהדו-קרב בין השממית ג'רונימו לנקבת גמל השלמה סיסלי, ולהתפעל מהדבקות במטרה בעת לכידה מסובכת של נחשי מים. כשעוברים מ'משפחתי וחיות אחרות' למציאות, פתאום שני חתולי בית אקסצנטריים נראים כמו תצוגה די עלובה של עולם החי, וכל היתקלות בקורי עכביש מעוררת תהייה. אולי זה עכביש מלכודן?

דארל לא מסתיר את הצד האפל של הטבע, אבל הקיום האנושי שהוא מציג פשוט בתכלית: החיים של ג'רי חסרי דאגות. העימותים בין בני המשפחה תמיד מוצגים בהקצנה מחויכת. העובדה שאמו אלמנה מצוינת כבדרך אגב, ואין התייחסות לאובדן האב. גם לא למלחמת העולם השנייה שפורצת בשולי שהייתם באי. את מורכבויות הקיום האנושי הוא משאיר ל"סופרים" (למשל לאחיו הבכור לורנס דארל‭.(‬ כך גם את היומרות הספרותיות.

זה לא מונע ממנו להתנהל בכישרון מעורר קנאה במרחב המילים. הלקוניות שלו מקסימה - למשל כשהוא מתאר את הסירה שבנה לו אחיו: "היא הזכירה לי חיפושית זבל צנועה, חרק שחיבבתי מאוד‭,"‬ או את החדר שבו כינס את ממצאיו: "הקירות היו מקושטים בצמצום, אך בטוב טעם, בלוח צפחה ועליו שרידי מאובני דג, תמונה שלי לוחץ ידיים עם שימפנזה ועטלף מפוחלץ‭."‬ וכשהוא מתפייט הוא מרהיב. "לאט לאט דבק בנו קסמו של האי בעדינות כאבקת פרחים‭,"‬ הוא כותב בסוף הפרק השני. "על כל יום הייתה שרויה מעין שלווה חסרת זמן, כך שקיווית שלא יסתיים לעולם. אך אז היה הלילה משיל את עורו האפל, ויום חדש היה ממתין לנו, בוהק וצבעוני כציור של ילד וכמותו מנותק מעט מהמציאות‭."‬ פסקה שמסבירה את קסמו של הספר כולו.

יעל נעמני
בתמונה: ג'רלד דארל וקולגה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 15/08/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

צייר לי כבשה ופיל וחיפושית הומור נונשלנטי ודקות הבחנה הופכים את 'משפחתי וחיות אחרות' לספר שפונה לכל גיל ובכל תקופה

בתמונה: ג'רלד דארל וקולגה

תמלוגים, זו הייתה הסיבה המוצהרת לכך שג'רלד דארל כתב את עשרות ספריו. לא רדיפת בצע הניעה אותו אלא הרצון לממן את מפעל חייו: מיזמים לשימור הסביבה, ששיאם מרכז החיות שהקים באי ג'רזי. 19 שנה לאחר מותו, בגיל ‭ ,70‬מסיבוכים שלאחר השתלת כבד, הקופה עדיין מצלצלת. בעיקר הודות ל'משפחתי וחיות ‭ .'אחרות‬

הספר המפורסם ביותר של דארל, שמתאר את חוויות ילדותו, יצא באמצע שנות ‭ 50-ה‬ושומר מאז על מעמד פולחני. מהטקסטים הפלאיים שפונים לקהל בכל גיל. התרגום החדש והמוצלח שלו לעברית מבהיר למה הוא עומד כל כך יפה במבחן הזמן. הוא אמנם מתאר התרחשויות מתקופה מסוימת מאוד, אבל מבוסס על עקרונות על-זמניים: הטבע מרתק אך אכזרי, משפחה לא בוחרים, וחוש הומור הוא ידידו הטוב ביותר של האדם.

‭1934-ב‬ מואסים אלמנה וארבעת ילדיה בגווני האפור של האיים הבריטיים וממירים אותם בצבעוניות של אי אחר, קורפו, שבמערב יוון. מזג האוויר משגע, הפירות עסיסיים, והאוכלוסייה מסבירת פנים. כל אחד מבני המשפחה, כולל הכלב רוג'ר, מוצא במהרה את מקומו. בן הזקונים ג'רי, לימים חוקר הטבע והסופר ג'רלד דארל, יכול להתמסר שם לאהבתו: בעלי חיים. אינספור יצורים נכנסים בגללו הביתה וטורדים לא פעם את מנוחתם של שאר הדיירים, הנוירוטיים גם ככה. כשאמו מנסה לקנות לו השכלה מסודרת דרך מורים פרטיים, אלה מצליחים לתפוס את תשומת ליבו רק כשהם משלבים את עולם החי בחומר הלימוד. "חסר נשימה עקבתי משיעור לשיעור אחר התקדמותו של חניבעל על פני הרי האלפים‭,"‬ הוא מתאר פיסה מלימודי ההיסטוריה. "הסיבות שבעטיין יצא למעשה הגבורה הזה ומה היה בכוונתו לעשות כשיגיע ליעדו לא הדאיגו אותי. לא. מה שהעסיק אותי במשלחת הזאת, שתוכננה לדעתי בצורה הרעה ביותר, היה העובדה שידעתי את שמו של כל פיל ופיל‭."‬

נקודת ההתבוננות של דארל במתרחש, ובכל החיות, גם האנושיות, משלבת בין דקות הבחנה להומור חסר מאמץ. באמצעותה הוא לא רק מסב הנאה גדולה לקוראים אלא גם מדביק אותם באובססיה שלו. קשה שלא לכאוב את גורלו העגום של הצב אכילס, להצטמרר מהדו-קרב בין השממית ג'רונימו לנקבת גמל השלמה סיסלי, ולהתפעל מהדבקות במטרה בעת לכידה מסובכת של נחשי מים. כשעוברים מ'משפחתי וחיות אחרות' למציאות, פתאום שני חתולי בית אקסצנטריים נראים כמו תצוגה די עלובה של עולם החי, וכל היתקלות בקורי עכביש מעוררת תהייה. אולי זה עכביש מלכודן?

דארל לא מסתיר את הצד האפל של הטבע, אבל הקיום האנושי שהוא מציג פשוט בתכלית: החיים של ג'רי חסרי דאגות. העימותים בין בני המשפחה תמיד מוצגים בהקצנה מחויכת. העובדה שאמו אלמנה מצוינת כבדרך אגב, ואין התייחסות לאובדן האב. גם לא למלחמת העולם השנייה שפורצת בשולי שהייתם באי. את מורכבויות הקיום האנושי הוא משאיר ל"סופרים" (למשל לאחיו הבכור לורנס דארל‭.(‬ כך גם את היומרות הספרותיות.

זה לא מונע ממנו להתנהל בכישרון מעורר קנאה במרחב המילים. הלקוניות שלו מקסימה - למשל כשהוא מתאר את הסירה שבנה לו אחיו: "היא הזכירה לי חיפושית זבל צנועה, חרק שחיבבתי מאוד‭,"‬ או את החדר שבו כינס את ממצאיו: "הקירות היו מקושטים בצמצום, אך בטוב טעם, בלוח צפחה ועליו שרידי מאובני דג, תמונה שלי לוחץ ידיים עם שימפנזה ועטלף מפוחלץ‭."‬ וכשהוא מתפייט הוא מרהיב. "לאט לאט דבק בנו קסמו של האי בעדינות כאבקת פרחים‭,"‬ הוא כותב בסוף הפרק השני. "על כל יום הייתה שרויה מעין שלווה חסרת זמן, כך שקיווית שלא יסתיים לעולם. אך אז היה הלילה משיל את עורו האפל, ויום חדש היה ממתין לנו, בוהק וצבעוני כציור של ילד וכמותו מנותק מעט מהמציאות‭."‬ פסקה שמסבירה את קסמו של הספר כולו.

יעל נעמני
בתמונה: ג'רלד דארל וקולגה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 15/08/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
משפחתי וחיות אחרות ג'ראלד דארל
נאום ההגנה
 
״לפעמים האמנתי בשישה דברים בלתי אפשריים
לפחות לפני ארוחת הבוקר.״
 
המלכה הלבנה, מתוך 'אליס מִבעד למראה'
 
זהו סיפור השהִייה בת חמש השנים שלי ושל משפחתי באי היווני קוֹרְפוּ. במקור הכַּוונה היתה למסור דיווח נוסטלגי־במידה על הטבע באי, אך טעיתי באופן חמור והצגתי את בני משפחתי בעמודיו הראשונים של הספר. ברגע שהופיעו על הנייר, הם השתקעו בו ואף הזמינו חברים שונים ומשונים לחלוק עימם את הפרקים בהמשך. בקושי רב ובערמומיות לא מעטה הצלחתי להציל כמה דפים פה ושם ולהקדישם באופן בלעדי לבעלי החיים.
ניסיתי לצייר תמונה מדויקת ולא מוגזמת של משפחתי בעמודים הבאים - הם מופיעים כפי שראיתי אותם. אולם כדי להסביר חלק ממוּזרוּיותיהם, אני חש שעלי להדגיש כי בזמן שבו גרנו בקוֹרְפוּ, בני המשפחה היו צעירים למדי: לָארי, הבכור, היה בן עשרים ושלוש. לֶזלי היה בן תשע־עשרה. מַרגו בת שמונה־עשרה, ואני הייתי הצעיר ביותר - בן עשר, גיל רך ונוח להתרשמות. מעולם לא היינו בטוחים לגמרי מהו גילה של אמי, מכיוון שלא זכרה אף פעם מהו תאריך לידתה. כל מה שאוּכל לומר הוא שהיתה מבוגרת מספיק כדי להוליד ארבעה ילדים. אמי אף התעקשה שאסביר שהיתה אלמנה, משום שכפי שציינה באופן נוקב - לעולם לא ניתָן לדעת מה אנשים עלולים לחשוב.
כדי לדחוס חמש שנים של אירועים, תצפיות וחיים מענגים בְּספר שיהיה קצר במעט מ״אנציקלופדיה בְּריטָניקה״, נאלצתי לקצר, לקצץ ולחבר, כך שמעט נותר מהרצף המקורי של הדברים. נוסף על כך, נאלצתי לוותר על התרחשויות ודמויות רבּות שהייתי רוצה לתאר.
אני בספק אם הדברים היו נכתבים בלי עזרתם והתלהבותם של האנשים הבאים. אני מזכיר זאת, כדי שהאשְׁמה תוכל להיות מוטלת לַכיוון הנכון. תודתי הרבה, אם כן, נתונה ל-
דוקטור תֵיאודור סְטֵפָאנִידֶס. בנדיבותו האופיינית, הוא התיר לי להשתמש בחומרים מתוך כתביו על קוֹרְפוּ שטרם פורסמו, וסיפק לי כמה מִשחקי לשון איומים, שבאחדים מהם השתמשתי.
משפחתי. הם, אחרי הכול, אחראים באופן לא מודע למרבית החומר ועזרו לי רבּות במהלך כתיבת הספר, כשהתווכחו בלהט ורק לעיתים רחוקות הגיעו להסכמה בנוגע למאורע כלשהו שבנוגע אליו נועצתי בהם.
אשתי, שהֵסבה לי עונג כשפרצה בצחוק רועם בעת קריאת כתב היד רק כדי לומר לי ששגיאות הכתיב שלי היו אלה ששיעשעו אותה.
סופי, מזכירתי, שהיתה אחראית לפיזור הפְּסיקים במקומות הנכונים ולהכחדה חסרת רחמים של טעויות דקדוקיות.
ברצוני להודות באופן מיוחד לאמי - הספר מוקדש לה. כמו נוח עדין, נלהב ונבון ניווטה בכישרון רב את תֵיבתה המלאה בצֶאֱצָאֶיהָ המוזרים בסערות החיים. תמיד עמדה בפני סכנת מרידה, תמיד איימו עליה שׁוּניות של חובות והוצאות מופרזות, אף פעם לא היתה בטוחה שהצוות יתמוך בהנחיותיה, אבל ידעה בוודאות שתואשם בכל מה שישתבש. העובדה ששרדה היא נס, אך היא שרדה ואף שמרה על שפיותה ברוב המקרים. כפי שלָארי מציין בצדק רב - אנחנו יכולים להתגאות באופן שבו גידלנו אותה. היא מהווה נקודת זכות לכולנו. כהוכחה להארה שאליה הגיעה - הנקודה שבה דבר לא מזעזע או מחריד את שלוותה - ניתן להזכיר שבאחד מסופי השבוע האחרונים, כשהיתה לבדה בבית, היתה עֵדה להגעתה של סדרת ארגזים שהכילו שני שַׂקְנָאִים, מַגְלָן שָׁנִי, נשר ושמונה קופים. אדם נחוּת ממנה היה נפחד מהשתלשלות שכזו, אך לא אמא. בְּבוקר יום שני מצאתי אותה בחניה ובעקבותיה שקנאי נרגז, שאותו ניסתה להאכיל בסרדינים מתוך קופסת שימורים. ״אני שמחה שבאת, יקירי,״ התנשפה, ״השקנאי הזה קצת בעייתי.״
כששאלתי אותה כיצד ידעה שהחיות שייכות לי, ענתה, ״מובן שידעתי שהן שלך, יקירי. מי עוד ישלח לי שקנאים?״ הדבר מוכיח עד כמה הכירה לפחות אחד מבני משפחתה.
לסיכום, אֶרצה להדגיש שכל תיאורֵי האי ויושביו נכונים לגמרי. החיים בקוֹרְפוּ דמו לחיים על בימת קומדיה ראוותנית וססגונית. האווירה המיוחדת וקִסמו של המקום הסתכמו היטב, לדעתי, במפה ימית שהיתה לנו, שהראתה את האי ואת קו החוף שלו בפירוט רב. למטה הופיעה ההערה הבאה:
זהירות: מכיוון שהמצוֹפים המסמנים את השוּניות אינם נמצאים במקומם לעיתים קרובות, על הימאים לשמור על ערנות רבה בעת הניווט סביב חופים אלה.