עושה כרצונו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עושה כרצונו
מכר
אלפי
עותקים
עושה כרצונו
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

עושה כרצונו

3.9 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    ״חייבת להיות סיבה מספיק מוצדקת שאימא
    כל־כך טובה ומסורה מחליטה לעזוב,
    ולא מספרת את האמת על מה שקרה...״
     
    אסתי וינשטיין נמצאה ללא רוח חיים ליד חוף הקשתות באשדוד, לאחר שישה ימים של חיפושים. היא שמה קץ לחייה, שהיו סוערים ומלאי מכאוב, ושלאחר מותה נחשפה אליהם מדינת ישראל כולה. 
    בת למשפחה מכובדת של חסידי גור, שעזבה את העולם החרדי ונותקה מרוב ילדיה. אישה שרוב חייה נאלצה לשתוק ולעשות כרצונם של אחרים — עד שלא יכלה יותר. כאשר החליטה למות, היא החליטה גם לשבור את שתיקתה. לדבר. בעצם, לצעוק. לבתה האחת מתוך שבע, זו ששמרה אתה על קשר ושהייתה האדם הקרוב אליה בעולם, השאירה את הספר שכתבה. 
    עושה כרצונו הוא סיפור קורע לב על דסי, וסיפור על בעלה יעקב, וסיפור על עולם חסידי אפוף סודות. זה סיפור על רגעים משפחתיים אפלים, על ניסיונות שחרור נואשים, על בחירה ועל בריחה, על ייאוש ועל נקמה. 
    עושה כרצונו הוא סיפור על אהבה ועל שיברון לב, שתקראו מבעד לדמעות.
    ״תעשו הכול!! שאנשים ישמעו על הספר ויקראו אותו!״  כתבה אסתי וינשטיין במכתב הפרידה שלה.
    הנה הוא לפניכם.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
    לבי נשבר כשקראתי את הספר של אמא שלי. אני מניחה שגם לבכם יישבר.
    אמא שלי היתה אישה חזקה ואוהבת שנאלצה לשמור על סוד. היא נאלצה לשמור עליו בכדי להגן עלי ועל אחיותי – על המשפחה שלה. היא נאלצה לשמור עליו בגלל החינוך שקיבלה, ובגלל החֶברה שבה גדלה. והיא שמרה עליו עד שלא יכלה יותר. עד שהייסורים הכריעו אותה והביאו אותה לבחירה שאין ממנה חזרה.
    היא הייתה בת חמישים כשהתאבדה. ארבעים ושתיים שנים חיה כחרדית, מאחורי חומות. שמונה שנים חיה כאישה חופשייה – אך אושרה לא היה באמת שלם. כשהחליטה לעזוב את העולם החרדי נסגרו מאחוריה השערים, והיא נותקה מרוב מה שהכירה ומרוב מי שאהבה.
    היא נולדה למשפחה מכובדת של חסידי גור. נישאה בגיל צעיר. ילדה שבע בנות. אך חיי הנישואים, על הקפדנות החריגה הנדרשת בהם למי שהולכים בנתיב של גור, היו קשים לה. במשך תקופה ארוכה נאלצה לחיות חיים כפולים. עוד זמן חלף, והם נעשו קשים ומסובכים עוד יותר. אמא החליטה שאיננה יכולה עוד לחיות במחנק שנכפה עליה. היא עזבה את העולם של חסידות גור, אך גילתה שבזה לא נגמרו ייסוריה. עם שש משבע בנותיה, כולן מלבדי, נותק הקשר. הן נשארו מאחור ולא פגשו בה עוד. גם את נכדיה, מלבד אחד, לא יכלה לפגוש. קיר בלתי עביר של ניכור חצץ בינה לבין עולמה הקודם. היא ניסתה לדבר, אבל קולה לא נשמע. היא ניסתה לשבור את הקיר, אך גילתה שאין בכוחה לעשות זאת. אני חשבתי שעוד תצליח. אבל היא התייאשה, ובחרה במוות.
    הספר שהשאירה אחריה הוא מעין כתב אישום נגד החברה שלא איפשרה לה להמשיך ולקיים קשר עם משפחתה. כתב אישום נגד הניכור שהיה מנת חלקה, ונגד הניתוק שנכפה עליה. אמא קיוותה שהסיפור של דסי ויעקב, הגיבורים שלה, יטלטל כמה לבבות. היא קיוותה שירעיד כמה יסודות. היא קיוותה שיסדוק במשהו את הקיר שלא הצליחה לשבור.
    אני מפרסמת את הספר הזה, ללא שינויים, כפי שכתבה אותו, כפי שלא השלימה אותו, כי כך רצתה שאעשה. אני מפרסמת אותו כדי שגם אתם תראו את אמא שלי כמו שאני ראיתי אותה - חכמה, אמיצה, נערצת.
    אני מפרסמת אותו, כי גם אני מקווה שהוא ישנה משהו. מקווה ובוכה.
     
    תמי מונטג, 2016
    עושה כרצונו אסתי וינשטיין
    הקדמה
     
    לבי נשבר כשקראתי את הספר של אמא שלי. אני מניחה שגם לבכם יישבר.
    אמא שלי היתה אישה חזקה ואוהבת שנאלצה לשמור על סוד. היא נאלצה לשמור עליו בכדי להגן עלי ועל אחיותי – על המשפחה שלה. היא נאלצה לשמור עליו בגלל החינוך שקיבלה, ובגלל החֶברה שבה גדלה. והיא שמרה עליו עד שלא יכלה יותר. עד שהייסורים הכריעו אותה והביאו אותה לבחירה שאין ממנה חזרה.
    היא הייתה בת חמישים כשהתאבדה. ארבעים ושתיים שנים חיה כחרדית, מאחורי חומות. שמונה שנים חיה כאישה חופשייה – אך אושרה לא היה באמת שלם. כשהחליטה לעזוב את העולם החרדי נסגרו מאחוריה השערים, והיא נותקה מרוב מה שהכירה ומרוב מי שאהבה.
    היא נולדה למשפחה מכובדת של חסידי גור. נישאה בגיל צעיר. ילדה שבע בנות. אך חיי הנישואים, על הקפדנות החריגה הנדרשת בהם למי שהולכים בנתיב של גור, היו קשים לה. במשך תקופה ארוכה נאלצה לחיות חיים כפולים. עוד זמן חלף, והם נעשו קשים ומסובכים עוד יותר. אמא החליטה שאיננה יכולה עוד לחיות במחנק שנכפה עליה. היא עזבה את העולם של חסידות גור, אך גילתה שבזה לא נגמרו ייסוריה. עם שש משבע בנותיה, כולן מלבדי, נותק הקשר. הן נשארו מאחור ולא פגשו בה עוד. גם את נכדיה, מלבד אחד, לא יכלה לפגוש. קיר בלתי עביר של ניכור חצץ בינה לבין עולמה הקודם. היא ניסתה לדבר, אבל קולה לא נשמע. היא ניסתה לשבור את הקיר, אך גילתה שאין בכוחה לעשות זאת. אני חשבתי שעוד תצליח. אבל היא התייאשה, ובחרה במוות.
    הספר שהשאירה אחריה הוא מעין כתב אישום נגד החברה שלא איפשרה לה להמשיך ולקיים קשר עם משפחתה. כתב אישום נגד הניכור שהיה מנת חלקה, ונגד הניתוק שנכפה עליה. אמא קיוותה שהסיפור של דסי ויעקב, הגיבורים שלה, יטלטל כמה לבבות. היא קיוותה שירעיד כמה יסודות. היא קיוותה שיסדוק במשהו את הקיר שלא הצליחה לשבור.
    אני מפרסמת את הספר הזה, ללא שינויים, כפי שכתבה אותו, כפי שלא השלימה אותו, כי כך רצתה שאעשה. אני מפרסמת אותו כדי שגם אתם תראו את אמא שלי כמו שאני ראיתי אותה - חכמה, אמיצה, נערצת.
    אני מפרסמת אותו, כי גם אני מקווה שהוא ישנה משהו. מקווה ובוכה.
     
    תמי מונטג, 2016