מלאכים באפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלאכים באפלה
הוספה למועדפים

מלאכים באפלה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    בקה פיצפטריק היא סופרת אמריקאית שספרה "מלאך משמיים", הפך לרב מכר של הניו-יורק טיימס. 
     
    פיצפטריק נולדה וגדלה בעיירה נורת' פלט, נברסקה. בשנת 2001 סיימה תואר בבריאות הציבור מאוניברסיטת בריגהאם יאנג, ובמשך תקופה עבדה כמזכירה, מורה ורואת חשבון בבית ספר אלטרנטיבי בפרובו. 
     
    בפברואר 2003, לכבוד יום הולדתה ה-24, בעלה רשם אותה לסדנת כתיבה. שם החלה פיצפטריק לכתוב את ספרה "מלאך משמיים" - ומאז לא הפסיקה לכתוב.
     
    כשהיא אינה כותבת, מספרת פיצפטריק, היא רצה, מחטטת במדפי סיילים בחיפושים אחר נעליים חדשות, או מטיילת. היא מתגוררת עם משפחתה בקולורדו.

    תקציר

    נורה גריי יודעת היטב שחייה רחוקים מלהיות מושלמים. אמנם היא התחילה במערכת יחסים עם פאץ’, המלאך השומר עליה (שהוא הכי לא מלאך שאפשר לדמיין), אבל אף על פי ששרדה ניסיון התנקשות, פאץ’ נעשה חמקמק, ונורה מוצאת את עצמה מבלה זמן רב יותר ויותר עם אויבתה המושבעת מרסי מילר. 
    בנוסף על כל אלה, דמויות הנראות כאביה רודפות את נורה, והיא מתחילה לפתח אובססיה באשר לקורות אותו מאז עזב את קולדווטר ומעולם לא חזר הביתה.  
    נורה מנסה לברר את נסיבות מותו של אביה, אבל פאץ’ לא רק שאינו עונה על שאלותיה – נראה שהוא עומד בדרכה ומסתיר ממנה סודות. נורה מתחילה לתהות אם המלאך השומר עליה באמת שומר עליה או דווקא חושף אותה לסכנות. 
     
    ספרה הראשון של בקה פיצפטריק, ‘מלאך משמים’, יצא לאור בעברית בהוצאת מודן.

    פרק ראשון

    פרולוג
    קולדווֹטר, מיין
    ארבעה־עשר חודשים קודם לכן
     
    אצבעותיו של עץ העוזרר שרטו את שמשת החלון שמאחורי האריסון גריי, והוא קיפל את פינת העמוד בספר שקרא, כי התקשה להמשיך לקרוא בהמולה שהתחוללה סביבו. רוח אביב פראית השתוללה סביב בית החווה כל אותו לילה, שורקת ומייללת, מטיחה את התריסים בציפוי העץ של הקירות החיצוניים בדפיקות חוזרות ונשנות: בום! בום! בום! הדף בלוח השנה הוחלף אמנם לזה של חודש מרס, אך האריסון לא התפתה להאמין שהאביב בפתח. עם הסופה המשתוללת בחוץ, הוא לא יופתע אם יגלה למחרת בבוקר שהאזור הכפרי כולו עוטה לובן קפוא.
    כדי לכסות על היללה החדה של הרוח לחץ האריסון על השלט הרחוק והשמיע את 'אומְבְּרה מָאי פוּ' של בונונצ'יני. לאחר מכן הכניס לאש בול עץ נוסף ושאל את עצמו, לא בפעם הראשונה, אם היה קונה את בית החווה אילו ידע כמה דלק יידרש כדי לחמם חדר קטן אחד, שלא לדבר על כל תשעת החדרים.
    הטלפון צילצל.
    האריסון הרים את השפופרת באמצע הצלצול השני, וציפה לשמוע את קולה של חברתה הטובה של בתו, שהיה לה מנהג מרגיז להתקשר בשעה מאוחרת ככל האפשר בלילה שלפני מועד הגשת שיעורי הבית.
    נשימה מהירה ושטחית נשמעה באוזנו לפני שקול הפר את רחשי הרקע. ״אנחנו צריכים להיפגש. מתי לכל המוקדם תוכל להגיע?״
    הקול צף דרך האריסון, רוח רפאים מעברו, והעביר בו צמרמורת. זמן רב עבר מאז שמע את הקול, ולעובדה ששמע אותו עכשיו היתה משמעות אחת ויחידה: משהו לא בסדר. ממש לא בסדר. הוא הבחין שהשפופרת בידו חלקלקה מזיעה, ועמידתו נוקשה.
    ״שעה,״ הוא השיב ביובש.
    הוא הניח את השפופרת על כנה באיטיות. הוא עצם את עיניו ומחשבותיו נדדו לאחור בניגוד לרצונו. היתה תקופה, חמש־עשרה שנים קודם לכן, שבה היה קופא על מקומו לשמע צלצול הטלפון, והשניות הלמו כתופים בזמן שחיכה שהקול בצד השני יתחיל לדבר. בחלוף הזמן, כשהשנים עברו בשלווה בזו אחר זו, הוא הצליח לשכנע את עצמו בסופו של דבר שהוא אדם שניצח את סודות עברו. אדם שחי חיים רגילים, אדם עם משפחה נפלאה. אדם שאין לו ממה לחשוש.
    במטבח, ליד הכיור, מזג האריסון לעצמו כוס מים וגמע אותה במהירות. בחוץ שרר חושך מוחלט, ובבואתו החיוורת נעצה בו מבט מן החלון. האריסון הינהן, כאילו אמר לעצמו שהכול יהיה בסדר. אך עיניו היו עמוסות שקרים.
    הוא רופף את עניבתו כדי להרפות את המתיחות בתוכו שכאילו מתחה את עורו, ומזג לעצמו כוס נוספת. המים כמו הסתחררו בתוכו ואיימו לשוב ולעלות. הוא הניח את הכוס בכיור והושיט את ידו בהיסוס אל מפתחות המכונית שנחו על הדלפק, כאילו עמד לשנות את דעתו.
    האריסון עצר את המכונית בסמוך לשפת המדרכה וכיבה את הפנסים. בעודו יושב בחשכה, ואדי קור עולים מפיו, הוא הביט בשורת בתי הלבנים הרעועים באזור מוזנח זה של פורטלנד. שנים רבות חלפו מאז דרכה כף רגלו בשכונה - חמש־עשרה, ליתר דיוק - ומאחר שהסתמך על זיכרונו החלוד, הוא לא היה בטוח שהוא נמצא במקום הנכון. הוא פתח את תא הכפפות והוציא משם פיסת נייר שהצהיבה מיושן. רחוב מונרו 1565. הוא עמד לצאת מהמכונית, אך דממת הרחוב הטרידה אותו. הוא שלף מתחת למושבו אקדח סמית אנד ווסון טעון ותחב אותו לחגורת מכנסיו בסמוך לגבו. הוא לא כיוון אקדח מאז ימי הקולג', ומימיו לא עשה זאת מחוץ למטווח. הוא קיווה ששעה אחר כך עדיין יוכל לומר זאת; זו היתה המחשבה הצלולה היחידה בראשו ההולם.
    צעדיו של האריסון רעמו על המדרכה השוממת, אך הוא התעלם מקול הצעדים ובחר להתרכז בצללים שהטיל הירח הכסוף. הוא התחפר עמוק יותר בתוך מעילו וחלף על פני חצרות עפר קטנות המוקפות בגדרות רשת. הבתים שמאחוריהן היו אפלים ושקטים עד אימה. פעמיים הרגיש כאילו עוקבים אחריו, אך כשהעיף מבט לאחור, לא היה שם איש.
    כשהגיע למונרו 1565 נכנס מבעד לשער והקיף את הבית לעבר צידו האחורי. הוא דפק פעם אחת וראה צל נע מאחורי וילונות התחרה.
    הדלת נפתחה לכדי סדק.
    ״זה אני,״ אמר האריסון חרישית.
    הדלת נפתחה רק במידה הנדרשת כדי להכניסו.
    ״עקבו אחריך?״ הוא נשאל.
    ״לא.״
    ״היא בצרה.״
    ליבו של האריסון החיש את פעימותיו. ״איזו צרה?״
    ״כשימלאו לה שש־עשרה הוא יבוא לחפש אותה. אתה צריך לקחת אותה הרחק מכאן. למקום שבו הוא לא ימצא אותה לעולם.״
    האריסון ניענע בראשו. ״אני לא מבין...״
    מבט מאיים קטע את דבריו. ״כשערכנו את ההסכם הזה, אמרתי לך שיהיו דברים שלא תבין. שש־עשרה הוא גיל מקולל ב... בעולם שלי. זה כל מה שאתה צריך לדעת,״ הוא סיים בחדות.
    שני הגברים התבוננו זה בזה עד שלבסוף האריסון הינהן בזהירות.
    ״תצטרך להסתיר את עקבותיך,״ נאמר לו. ״בכל מקום שתלך אליו תצטרך להתחיל מחדש. אסור לאף אחד לדעת שהגעת ממיין. לאף אחד. הוא לעולם לא יפסיק לחפש אותה. הבנת?״
    ״הבנתי.״ אך האם אשתו תבין? האם נורה תבין?
    עיניו של האריסון החלו להסתגל לחשכה, והוא הבחין באי אמון מהול בסקרנות שהאיש העומד מולו נראה כאילו לא הזדקן אפילו ביום אחד מאז פגישתם האחרונה. למעשה, הוא לא הזדקן אפילו ביום אחד מאז שחלקו חדר בקולג' והיו לחברים קרובים. תעתוע של צללים? תהה האריסון. לא היה לכך כל הסבר אחר. אך דבר אחד כן השתנה. צלקת קטנה הופיעה בבסיס צווארו של חברו. האריסון התבונן בתשומת לב רבה יותר בפגם זה ונרתע. סימן של כווייה, בולט ובוהק, גדול רק במעט ממטבע של רבע דולר. צורתו היתה כצורת אגרוף קפוץ. לתדהמתו ולאימתו גילה האריסון שחברו סומן. כפי שמסמנים בקר.
    חברו של האריסון חש בכיוון שאליו פנה מבטו ועיניו לבשו הבעה קשוחה, מתגוננת. ״יש אנשים שרוצים להרוס אותי. הם רוצים לדכא אותי וליטול ממני צלם אנוש. ייסדתי אגודה, יחד עם חבר שאני בוטח בו. אנחנו מצרפים אליה עוד ועוד חברים כל הזמן.״ הוא נעצר, כאילו אינו בטוח כמה עליו להוסיף, ואז סיים את דבריו במהירות. ״ייסדנו את האגודה כדי שתספק לנו הגנה, ונשבעתי לה אמונים. אם אתה מכיר אותי כפי שהכרת פעם, אתה יודע שאעשה כל שביכולתי כדי להגן על האינטרסים שלי.״ הוא השתתק לרגע ואז הוסיף, כמעט בהיסח הדעת, ״ועל העתיד שלי.״
    ״הם סימנו אותך,״ אמר האריסון וקיווה שחברו אינו מזהה את תחושת הסלידה שעלתה בו.
    חברו הביט בו ללא מילים.
    לאחר רגע האריסון הינהן כדי להראות שהוא מבין, גם אם אינו מקבל זאת. מוטב לו לדעת כמה שפחות. חברו הבהיר זאת פעמים רבות מספור. ״יש עוד משהו שאני יכול לעשות?״
    ״רק שמור עליה.״
    האריסון הסיט את משקפיו כלפי מעלה אל גשר אפו. הוא החל לומר במסורבל, ״חשבתי שאולי תרצה לדעת שהיא גדלה בריאה וחזקה. קראנו לה נור...״
    ״אני לא רוצה שתזכיר לי את שמה,״ קטע חברו את דבריו בגסות. ״עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעקור אותו ממוחי. אני לא רוצה לדעת עליה כלום. אני רוצה שהמוח שלי יהיה נקי מכל רמז שקשור בה, כך שלא יהיה לי כלום לתת למנוול הזה.״ הוא הִפנה לו את גבו, והאריסון הבין זאת כסימן לכך שהשיחה באה אל קיצה. האריסון עמד לרגע במקומו. שאלות רבות כל כך עמדו על קצה לשונו, אך הוא ידע שלא תצמח כל תועלת מכך שילחץ עליו. הוא דיכא את הצורך להבין את העולם האפל שבתו נקלעה אליו בעל כורחה, ויצא מהבית.
    הוא לא הספיק לעבור אלא כמחצית מגוש הבניינים כשיריית אקדח פילחה את הלילה. האריסון התכופף ופנה לאחור כמתוך אינסטינקט. החבר שלו. ירייה שנייה נורתה, ובלי לחשוב הוא פרץ בריצה מהירה בחזרה לעבר הבית. הוא הדף את השער וחצה את החצר הצדדית. הוא כמעט הקיף את הפינה האחרונה כששמע קולות ויכוח ועצר במקומו. למרות הקור, הוא הזיע. בחצר האחורית שררה עלטה, והוא התקדם באיטיות לאורך חומת הגן, נזהר שלא לבעוט באבנים שיסגירו אותו, עד שראה את דלת הכניסה.
    ״הזדמנות אחרונה,״ אמר קול חלקלק ורגוע שהאריסון לא זיהה.
    ״לך לעזאזל,״ פלט חברו.
    ירייה שלישית. חברו שאג מכאב, והיורה קרא מעליו, ״איפה היא?״
    ליבו של האריסון הלם והוא ידע שעליו לפעול. אם ימתין עוד חמש שניות הוא עלול לאחר את המועד. הוא שלח את ידו לעבר גבו התחתון ושלף את האקדח. הוא אחז באקדח בשתי ידיו כדי לייצב את אחיזתו, נע לעבר הדלת והתקרב אל היורה כהה השיער מאחור. האריסון ראה את חברו מאחורי היורה, אך כאשר יצר עימו קשר עין, לבשו פניו של חברו ארשת מבוהלת.
    לך!
    האריסון שמע את הפקודה של חברו בקול רם וברור, ולרגע האמין שהוא אכן צעק אותה בקול. אך כאשר היורה לא פנה לאחור בהפתעה, הבין האריסון בבלבול מקפיא שקולו של חברו נשמע בתוך ראשו.
    לא, חשב האריסון וניענע בראשו בדממה. תחושת הנאמנות שלו גברה על מה שלא הצליח להבין. זה האיש שהוא בילה בחברתו ארבע מהשנים הטובות ביותר בחייו. האיש שהכיר לו את אשתו. הוא לא ישאיר אותו כאן בידיו של רוצח.
    האריסון לחץ על ההדק. הוא שמע את הירייה מחרישת האוזניים וחיכה שהיורה יתמוטט. האריסון ירה שוב. ושוב.
    הצעיר כהה השיער הסתובב לעברו באיטיות. לראשונה בחייו חש האריסון שהוא מפחד באמת. מפחד מהגבר הצעיר שעמד מולו כשאקדח בידו. מפחד מהמוות. מפחד ממה שיעלה בגורל משפחתו.
    הוא הרגיש את היריות מפלחות את גופו באש צורבת שכאילו ריסקה אותו לאלפי רסיסים. הוא נפל על ברכיו. הוא ראה את פניה של אשתו מיטשטשות מול עיניו, ולאחר מכן את פניה של בתו. הוא פתח את פיו, כששמותיהן עומדים על לשונו, וניסה למצוא דרך לומר עד כמה הוא אוהב אותן לפני שיהיה מאוחר מדי.
    הצעיר אחז כעת בהאריסון וגרר אותו לסמטה שמאחורי הבית. האריסון הרגיש שההכרה עוזבת אותו תוך שנאבק ללא הצלחה לעמוד על רגליו. הוא לא יכול לאכזב את בתו. לא יהיה מי שיגן עליה. היורה שחור השיער ימצא אותה, ואם חברו צודק, הוא יהרוג אותה.
    ״מי אתה?״ שאל האריסון, והמילים הפיצו את הבעֵרה בחזהו. הוא נאחז בעובדה שעדיין יש זמן. אולי הוא יוכל להזהיר את נורה מהעולם הבא - עולם שסגר עליו כמו אלף נוצות צונחות הצבועות בשחור.
    הצעיר הביט לרגע בהאריסון, לפני שחיוך קל שבקלים עלה על פניו הקפואות כקרח. ״טעית. בהחלט מאוחר מדי.״
    האריסון הביט למעלה בחדות, מופתע מכך שהרוצח ניחש את מחשבותיו. הוא לא היה יכול שלא לתהות כמה פעמים כבר עמד אותו צעיר בתנוחה זו וניחש את מחשבותיו האחרונות של אדם גוסס. לא מעט.
    וכאילו כדי להוכיח את ניסיונו הרב, כיוון הצעיר את האקדח בלי להסס אף לרגע, והאריסון מצא את עצמו מביט אל תוך לועו של כלי הנשק. אור הירייה התלקח, וזו היתה התמונה האחרונה שראה.
    בקה פיצפטריק היא סופרת אמריקאית שספרה "מלאך משמיים", הפך לרב מכר של הניו-יורק טיימס. 
     
    פיצפטריק נולדה וגדלה בעיירה נורת' פלט, נברסקה. בשנת 2001 סיימה תואר בבריאות הציבור מאוניברסיטת בריגהאם יאנג, ובמשך תקופה עבדה כמזכירה, מורה ורואת חשבון בבית ספר אלטרנטיבי בפרובו. 
     
    בפברואר 2003, לכבוד יום הולדתה ה-24, בעלה רשם אותה לסדנת כתיבה. שם החלה פיצפטריק לכתוב את ספרה "מלאך משמיים" - ומאז לא הפסיקה לכתוב.
     
    כשהיא אינה כותבת, מספרת פיצפטריק, היא רצה, מחטטת במדפי סיילים בחיפושים אחר נעליים חדשות, או מטיילת. היא מתגוררת עם משפחתה בקולורדו.

    עוד על הספר

    מלאכים באפלה בקה פיצפטריק
    פרולוג
    קולדווֹטר, מיין
    ארבעה־עשר חודשים קודם לכן
     
    אצבעותיו של עץ העוזרר שרטו את שמשת החלון שמאחורי האריסון גריי, והוא קיפל את פינת העמוד בספר שקרא, כי התקשה להמשיך לקרוא בהמולה שהתחוללה סביבו. רוח אביב פראית השתוללה סביב בית החווה כל אותו לילה, שורקת ומייללת, מטיחה את התריסים בציפוי העץ של הקירות החיצוניים בדפיקות חוזרות ונשנות: בום! בום! בום! הדף בלוח השנה הוחלף אמנם לזה של חודש מרס, אך האריסון לא התפתה להאמין שהאביב בפתח. עם הסופה המשתוללת בחוץ, הוא לא יופתע אם יגלה למחרת בבוקר שהאזור הכפרי כולו עוטה לובן קפוא.
    כדי לכסות על היללה החדה של הרוח לחץ האריסון על השלט הרחוק והשמיע את 'אומְבְּרה מָאי פוּ' של בונונצ'יני. לאחר מכן הכניס לאש בול עץ נוסף ושאל את עצמו, לא בפעם הראשונה, אם היה קונה את בית החווה אילו ידע כמה דלק יידרש כדי לחמם חדר קטן אחד, שלא לדבר על כל תשעת החדרים.
    הטלפון צילצל.
    האריסון הרים את השפופרת באמצע הצלצול השני, וציפה לשמוע את קולה של חברתה הטובה של בתו, שהיה לה מנהג מרגיז להתקשר בשעה מאוחרת ככל האפשר בלילה שלפני מועד הגשת שיעורי הבית.
    נשימה מהירה ושטחית נשמעה באוזנו לפני שקול הפר את רחשי הרקע. ״אנחנו צריכים להיפגש. מתי לכל המוקדם תוכל להגיע?״
    הקול צף דרך האריסון, רוח רפאים מעברו, והעביר בו צמרמורת. זמן רב עבר מאז שמע את הקול, ולעובדה ששמע אותו עכשיו היתה משמעות אחת ויחידה: משהו לא בסדר. ממש לא בסדר. הוא הבחין שהשפופרת בידו חלקלקה מזיעה, ועמידתו נוקשה.
    ״שעה,״ הוא השיב ביובש.
    הוא הניח את השפופרת על כנה באיטיות. הוא עצם את עיניו ומחשבותיו נדדו לאחור בניגוד לרצונו. היתה תקופה, חמש־עשרה שנים קודם לכן, שבה היה קופא על מקומו לשמע צלצול הטלפון, והשניות הלמו כתופים בזמן שחיכה שהקול בצד השני יתחיל לדבר. בחלוף הזמן, כשהשנים עברו בשלווה בזו אחר זו, הוא הצליח לשכנע את עצמו בסופו של דבר שהוא אדם שניצח את סודות עברו. אדם שחי חיים רגילים, אדם עם משפחה נפלאה. אדם שאין לו ממה לחשוש.
    במטבח, ליד הכיור, מזג האריסון לעצמו כוס מים וגמע אותה במהירות. בחוץ שרר חושך מוחלט, ובבואתו החיוורת נעצה בו מבט מן החלון. האריסון הינהן, כאילו אמר לעצמו שהכול יהיה בסדר. אך עיניו היו עמוסות שקרים.
    הוא רופף את עניבתו כדי להרפות את המתיחות בתוכו שכאילו מתחה את עורו, ומזג לעצמו כוס נוספת. המים כמו הסתחררו בתוכו ואיימו לשוב ולעלות. הוא הניח את הכוס בכיור והושיט את ידו בהיסוס אל מפתחות המכונית שנחו על הדלפק, כאילו עמד לשנות את דעתו.
    האריסון עצר את המכונית בסמוך לשפת המדרכה וכיבה את הפנסים. בעודו יושב בחשכה, ואדי קור עולים מפיו, הוא הביט בשורת בתי הלבנים הרעועים באזור מוזנח זה של פורטלנד. שנים רבות חלפו מאז דרכה כף רגלו בשכונה - חמש־עשרה, ליתר דיוק - ומאחר שהסתמך על זיכרונו החלוד, הוא לא היה בטוח שהוא נמצא במקום הנכון. הוא פתח את תא הכפפות והוציא משם פיסת נייר שהצהיבה מיושן. רחוב מונרו 1565. הוא עמד לצאת מהמכונית, אך דממת הרחוב הטרידה אותו. הוא שלף מתחת למושבו אקדח סמית אנד ווסון טעון ותחב אותו לחגורת מכנסיו בסמוך לגבו. הוא לא כיוון אקדח מאז ימי הקולג', ומימיו לא עשה זאת מחוץ למטווח. הוא קיווה ששעה אחר כך עדיין יוכל לומר זאת; זו היתה המחשבה הצלולה היחידה בראשו ההולם.
    צעדיו של האריסון רעמו על המדרכה השוממת, אך הוא התעלם מקול הצעדים ובחר להתרכז בצללים שהטיל הירח הכסוף. הוא התחפר עמוק יותר בתוך מעילו וחלף על פני חצרות עפר קטנות המוקפות בגדרות רשת. הבתים שמאחוריהן היו אפלים ושקטים עד אימה. פעמיים הרגיש כאילו עוקבים אחריו, אך כשהעיף מבט לאחור, לא היה שם איש.
    כשהגיע למונרו 1565 נכנס מבעד לשער והקיף את הבית לעבר צידו האחורי. הוא דפק פעם אחת וראה צל נע מאחורי וילונות התחרה.
    הדלת נפתחה לכדי סדק.
    ״זה אני,״ אמר האריסון חרישית.
    הדלת נפתחה רק במידה הנדרשת כדי להכניסו.
    ״עקבו אחריך?״ הוא נשאל.
    ״לא.״
    ״היא בצרה.״
    ליבו של האריסון החיש את פעימותיו. ״איזו צרה?״
    ״כשימלאו לה שש־עשרה הוא יבוא לחפש אותה. אתה צריך לקחת אותה הרחק מכאן. למקום שבו הוא לא ימצא אותה לעולם.״
    האריסון ניענע בראשו. ״אני לא מבין...״
    מבט מאיים קטע את דבריו. ״כשערכנו את ההסכם הזה, אמרתי לך שיהיו דברים שלא תבין. שש־עשרה הוא גיל מקולל ב... בעולם שלי. זה כל מה שאתה צריך לדעת,״ הוא סיים בחדות.
    שני הגברים התבוננו זה בזה עד שלבסוף האריסון הינהן בזהירות.
    ״תצטרך להסתיר את עקבותיך,״ נאמר לו. ״בכל מקום שתלך אליו תצטרך להתחיל מחדש. אסור לאף אחד לדעת שהגעת ממיין. לאף אחד. הוא לעולם לא יפסיק לחפש אותה. הבנת?״
    ״הבנתי.״ אך האם אשתו תבין? האם נורה תבין?
    עיניו של האריסון החלו להסתגל לחשכה, והוא הבחין באי אמון מהול בסקרנות שהאיש העומד מולו נראה כאילו לא הזדקן אפילו ביום אחד מאז פגישתם האחרונה. למעשה, הוא לא הזדקן אפילו ביום אחד מאז שחלקו חדר בקולג' והיו לחברים קרובים. תעתוע של צללים? תהה האריסון. לא היה לכך כל הסבר אחר. אך דבר אחד כן השתנה. צלקת קטנה הופיעה בבסיס צווארו של חברו. האריסון התבונן בתשומת לב רבה יותר בפגם זה ונרתע. סימן של כווייה, בולט ובוהק, גדול רק במעט ממטבע של רבע דולר. צורתו היתה כצורת אגרוף קפוץ. לתדהמתו ולאימתו גילה האריסון שחברו סומן. כפי שמסמנים בקר.
    חברו של האריסון חש בכיוון שאליו פנה מבטו ועיניו לבשו הבעה קשוחה, מתגוננת. ״יש אנשים שרוצים להרוס אותי. הם רוצים לדכא אותי וליטול ממני צלם אנוש. ייסדתי אגודה, יחד עם חבר שאני בוטח בו. אנחנו מצרפים אליה עוד ועוד חברים כל הזמן.״ הוא נעצר, כאילו אינו בטוח כמה עליו להוסיף, ואז סיים את דבריו במהירות. ״ייסדנו את האגודה כדי שתספק לנו הגנה, ונשבעתי לה אמונים. אם אתה מכיר אותי כפי שהכרת פעם, אתה יודע שאעשה כל שביכולתי כדי להגן על האינטרסים שלי.״ הוא השתתק לרגע ואז הוסיף, כמעט בהיסח הדעת, ״ועל העתיד שלי.״
    ״הם סימנו אותך,״ אמר האריסון וקיווה שחברו אינו מזהה את תחושת הסלידה שעלתה בו.
    חברו הביט בו ללא מילים.
    לאחר רגע האריסון הינהן כדי להראות שהוא מבין, גם אם אינו מקבל זאת. מוטב לו לדעת כמה שפחות. חברו הבהיר זאת פעמים רבות מספור. ״יש עוד משהו שאני יכול לעשות?״
    ״רק שמור עליה.״
    האריסון הסיט את משקפיו כלפי מעלה אל גשר אפו. הוא החל לומר במסורבל, ״חשבתי שאולי תרצה לדעת שהיא גדלה בריאה וחזקה. קראנו לה נור...״
    ״אני לא רוצה שתזכיר לי את שמה,״ קטע חברו את דבריו בגסות. ״עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעקור אותו ממוחי. אני לא רוצה לדעת עליה כלום. אני רוצה שהמוח שלי יהיה נקי מכל רמז שקשור בה, כך שלא יהיה לי כלום לתת למנוול הזה.״ הוא הִפנה לו את גבו, והאריסון הבין זאת כסימן לכך שהשיחה באה אל קיצה. האריסון עמד לרגע במקומו. שאלות רבות כל כך עמדו על קצה לשונו, אך הוא ידע שלא תצמח כל תועלת מכך שילחץ עליו. הוא דיכא את הצורך להבין את העולם האפל שבתו נקלעה אליו בעל כורחה, ויצא מהבית.
    הוא לא הספיק לעבור אלא כמחצית מגוש הבניינים כשיריית אקדח פילחה את הלילה. האריסון התכופף ופנה לאחור כמתוך אינסטינקט. החבר שלו. ירייה שנייה נורתה, ובלי לחשוב הוא פרץ בריצה מהירה בחזרה לעבר הבית. הוא הדף את השער וחצה את החצר הצדדית. הוא כמעט הקיף את הפינה האחרונה כששמע קולות ויכוח ועצר במקומו. למרות הקור, הוא הזיע. בחצר האחורית שררה עלטה, והוא התקדם באיטיות לאורך חומת הגן, נזהר שלא לבעוט באבנים שיסגירו אותו, עד שראה את דלת הכניסה.
    ״הזדמנות אחרונה,״ אמר קול חלקלק ורגוע שהאריסון לא זיהה.
    ״לך לעזאזל,״ פלט חברו.
    ירייה שלישית. חברו שאג מכאב, והיורה קרא מעליו, ״איפה היא?״
    ליבו של האריסון הלם והוא ידע שעליו לפעול. אם ימתין עוד חמש שניות הוא עלול לאחר את המועד. הוא שלח את ידו לעבר גבו התחתון ושלף את האקדח. הוא אחז באקדח בשתי ידיו כדי לייצב את אחיזתו, נע לעבר הדלת והתקרב אל היורה כהה השיער מאחור. האריסון ראה את חברו מאחורי היורה, אך כאשר יצר עימו קשר עין, לבשו פניו של חברו ארשת מבוהלת.
    לך!
    האריסון שמע את הפקודה של חברו בקול רם וברור, ולרגע האמין שהוא אכן צעק אותה בקול. אך כאשר היורה לא פנה לאחור בהפתעה, הבין האריסון בבלבול מקפיא שקולו של חברו נשמע בתוך ראשו.
    לא, חשב האריסון וניענע בראשו בדממה. תחושת הנאמנות שלו גברה על מה שלא הצליח להבין. זה האיש שהוא בילה בחברתו ארבע מהשנים הטובות ביותר בחייו. האיש שהכיר לו את אשתו. הוא לא ישאיר אותו כאן בידיו של רוצח.
    האריסון לחץ על ההדק. הוא שמע את הירייה מחרישת האוזניים וחיכה שהיורה יתמוטט. האריסון ירה שוב. ושוב.
    הצעיר כהה השיער הסתובב לעברו באיטיות. לראשונה בחייו חש האריסון שהוא מפחד באמת. מפחד מהגבר הצעיר שעמד מולו כשאקדח בידו. מפחד מהמוות. מפחד ממה שיעלה בגורל משפחתו.
    הוא הרגיש את היריות מפלחות את גופו באש צורבת שכאילו ריסקה אותו לאלפי רסיסים. הוא נפל על ברכיו. הוא ראה את פניה של אשתו מיטשטשות מול עיניו, ולאחר מכן את פניה של בתו. הוא פתח את פיו, כששמותיהן עומדים על לשונו, וניסה למצוא דרך לומר עד כמה הוא אוהב אותן לפני שיהיה מאוחר מדי.
    הצעיר אחז כעת בהאריסון וגרר אותו לסמטה שמאחורי הבית. האריסון הרגיש שההכרה עוזבת אותו תוך שנאבק ללא הצלחה לעמוד על רגליו. הוא לא יכול לאכזב את בתו. לא יהיה מי שיגן עליה. היורה שחור השיער ימצא אותה, ואם חברו צודק, הוא יהרוג אותה.
    ״מי אתה?״ שאל האריסון, והמילים הפיצו את הבעֵרה בחזהו. הוא נאחז בעובדה שעדיין יש זמן. אולי הוא יוכל להזהיר את נורה מהעולם הבא - עולם שסגר עליו כמו אלף נוצות צונחות הצבועות בשחור.
    הצעיר הביט לרגע בהאריסון, לפני שחיוך קל שבקלים עלה על פניו הקפואות כקרח. ״טעית. בהחלט מאוחר מדי.״
    האריסון הביט למעלה בחדות, מופתע מכך שהרוצח ניחש את מחשבותיו. הוא לא היה יכול שלא לתהות כמה פעמים כבר עמד אותו צעיר בתנוחה זו וניחש את מחשבותיו האחרונות של אדם גוסס. לא מעט.
    וכאילו כדי להוכיח את ניסיונו הרב, כיוון הצעיר את האקדח בלי להסס אף לרגע, והאריסון מצא את עצמו מביט אל תוך לועו של כלי הנשק. אור הירייה התלקח, וזו היתה התמונה האחרונה שראה.