בסתר רעם

בְּסֵתֶר רָעַם

בשכבר הימים החילותי לתאר את חיי האיש, נושא סיפורי זה – חיים שמלאו את לבבי. אבל אז לא עלה בידי לגלם את הנפשות וגם לצרף את המאורעות לפי חזות-עיני והגות-רוחי. ואכתוב שתים שלוש דלתות ופסקתי מיד. – עיר לוטון מקום המעשים הללו, לא עיר-מולדתי היא. בימי עלוּמי באתי מחבל רחוק עם הורי בשעריה אז כמעט לא ידעתי עוד סיפורי בראשית. ואעזוב אותה ואינני עוד נער. ונפתלתי גם אני עם החיים ונשכני נחש השירה והחטא. ועל חטא קדום גם סַפר אסַפר.

א

בַּעַל הָרֵחָיִם

 שלמה ה"אדום" היה העשיר ביותר בלוטון ואדון העיר. סמוך לשער היה מתגורר בארמון יפה, אשר לו יותר מעשרה חלונות פתוחים אל הרחוב ולפניהם אילני-מצל. במרכבה רתומה לסוסים דוהרים היה יוצא לדרך ועבד אחד מלַוהו תמיד לשרתו. שלמה היה גבה-קומה, בעל צואר אדום ופנים אדומים, וגם בשערות זקנו , שכבר עלתה בהם שׂיבה, ניכּר היה צבען האדום. הוא היה איש שאינו אוהב לדבּר, עוצר ברוחו ומכלכל את מעשיו. את המכנסים היה נותן במנעליו הגבוהים, בימות החורף היה חובש לראשו כובע שעיר, ומלבושיו לא ארוכים היו ולא קצרים. בבית-התפילה היה עומד על יד ארון-הקודש ופניו מוּסבּים אל הקיר, כי לא אהב את ההמון. הוא שליח-הציבור, הוא ולא זה העטוף בטלית ועומד ומכרכר לפני העמוד. לשבטי-ישראל תורה ובני-תורה, ושם השמים גם פוקדים על הרעות ועל הטובות, אבל פה בארץ אך העשיר מושל. הנך בעל עשרת אלפים רו"כ, והנה אתה אדם חשוב; שלושים אלפים באוצרותיך, והרי אתה פקיד-צבא ממדרגה גבוהה; יעריכו את הונך למאַת אלף והנך בן-אֵלים, ולך הכּוח, הגבורה והתפארת, גם ההוד וההדר. משל אחר: הנה מאזני משקל, על הכף האחת מונחים למדנות, בקיאות, חכמה ותבונה, מצוות ומעשים טובים, ועומדים עליה צפופים זה בצד זה הרב דמתא, השו"בים דמתא, מלמדי העיר וחזניה, כל בעלי-הבתים, הגבאים, ואפילו נגידים סתם. – ועל הכף השנית ניצב הגביר דמתא ועיניו מביטות פעם בזעם, פעם בחסד. הלא הוא כל יכול, הלא בידו נמסרו המפתחות ללשכות העולם; והוא ברצונו מפזר, ברצונו מקמץ, ברצונו מרמז לאחד מן הקהל לבוא אליו ונוטה לו פנים לשיח עמו במשך איזה רגעים, וברצונו מטיל אימה ומביא נשמת בן-אדם לידי עלבון.

לשלמה ה"אדום" היה בית-הריחים הגדול שנבנה על יד אשדות המים בלוטון, וטחנו בו קמח, לא לצרכי בני הסביבה בלבד, כי אם על מנת להוליכו למרחקים. מסביב לבית-הריחים היו מתנשאים אסמים רחבים בנויים עץ ואבן, ובהם היו ערוכים שׂדרות שׂדרות שׂקים מלאים דגן וחיטים ושׂקים מלאים קמח. מבּוֹקר עד ערב באו אל המגרש עגלות עגלות מכל הכפרים אשר במרחבי לוטון, הללו פורקים תבואות-שדה והללו טוענים שׂקי-קמח. איכּרים ונושאי-סבל ממלאים תמיד את כל הכיכר. סוסים אוכלים לשׂוֹבע מאשר נותנים לפניהם ועוֹרם מטולא לבן מלובן הקמח. וגלגלי הריחים סובבים על צירם וקולם מנַסר ועולה משטף המים. הנחל רחב והולך ומשתפך בכוח ובעוז ונותן מחילוֹ לבני-אדם. בראשית היתה הארץ ועליה נתפשטו המים, ואחר זה נראה אופק השמים.

וגשר גדול חוצה את הנחל ועובר מעבר לעבר, וכוּכים עגולים פתוחים לרחבו, למען תת מוצא למים מתחת. שלמה עמל בכל עת לחזק את הגשר, לישרו וליפותו; והיו לו עובדים מיוחדים שעסקו בבדקו, אומרים שבימי שטף גדול, כשעבר הנחל על גדותיו ואמר לעקור בחזקה את אשר נטעו בבטנו, נלחַם שלמה גם הוא עם גלי המים ויִפח גבורה בלב ההמון, שנתקבצו מכל עבר, לבנות חַיִץ ולעמוד בפרץ.

לשלמה ה"אדום" היה גם כלב נאמן, קשור היה בשלשלת סמוך לַדלת הרחבה המובילה לחצרו, וזה בודאי שלא כדרך היהודים. בעצם לא חיבּב את המצווֹת ביותר, אבל פעם אחת קנה תיבה מלאה אתרוגים כרוכים עוד בצמר, שלא ידע אדם בהם אם נקיים ושלמים הם בכּל או כתמים מעטים באחדים, למען יזכה על כל פנים בגוֹרל. – הוא היה שותה יין בסעודתו אף בימות-החול, אוכל דגים בערב, ודרכו להשען בין מאכל למאכל במצחו על ידו ולחשוב. הוא חי על האדמה, והעולם פעם הוא מלא ופעם הוא מתרוקן. יש גובה לאילנות, לזכרים, ומסביב להם מישור וגם מדרון. אשתו הקטנה חולנית היא. וכשנישאה לו, -והוא היה אז עובד אצל בעל-אחוזה. – בריאה היתה וגם מצאה מעט חן בעיניו. עכשיו תועה היא בחדרי-הבית הרבים והרחבים והעושר אך כמעמסה לה. – נושא אתה עיניך, והנה אָמה בשחרית גופה באה החדרה ומסירה את הכּלים מן השולחן וזרועותיה אמיצות כבדיל חי. מנסר הגלגל ברקיע ובכל מלוא הנפש; ולך החפץ אז להסיר את קירות הבית מלפניך ולשרוק לכל חי, כי יאָספוּ וילַווּ אותך.              

יותר ממאה וחמישים אלף לאיש זה, ולוֹגם נכסים וקנינים, חובות ושוברות, והוא אחד בעיר: זוחלים בה בני-אדם כתולעים ומתעסקים בפרנסות פעוטות, בקבוֹץ גרה לגרה ופרוטה לפרוטה; ואחר שוב מוציאים מעט מאשר קימצו ומטפטפים בכל הוצאה והוצאה דם מאצבעותיהם. בודד בודד הגאון במועדו, המשורר במצָרו ואף העשיר בעשרו!

ובלילות הקיץ, כשתוקף החיים התעוֹרר בגוף המוצק, במועד ישכון בו כל חי במערתו וכל בשר במיטה, ההוָיה חולמת את חלומה והיוצר אף הוא מניע בכבדות את גלגלי המכונה, אז קם שלמה ה"אדום", עוזב את ארמונו, חובש את סוסו ורוכב עליו; הולך הוא לרעות את נפשו. הסוס דוהר ונושא עליו את מי שאוחז בו, והוא מניע בכל פעם את הרסן, מכה ברצועות העור באויר עד אשר נשמע קולוּ היה יודע לירות בקנה-רובה, כי אז היה מהדק את הכפתור. כּוח עצור, עצור מאד, יפלס לו נתיב! 

ב

שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת

שני בנים נשואים היו לשלמה ה"אדום": חיים-יונה ודניאל-המשי. אחים היו לאותו האב ולאם אחת, ומה שונים היו!

חיים-יונה "הבן האהוב", היה דר באגף הימני של ארמון האב, לוֹ היתה אשה גבוהת-קומה ובעלת-שכל, והיא מנהלת את כל עניני הבית, אומנת את שש בנותיה, ולה גם שעות פנויות לשיח עם חָמיה, כאשר יבקרנה בכל פעם בבוא הערב. בחדרים הללו היה איזה אור וחום של חיי נפשות ונוער. אך חיים-יונה – כמעט טפל היה פה. הוא היה איש פשוט בתכונתו וצרכיו כמעט לא-כלום. מעילו היה פתוח תמיד, את כובעו לא החליף בקיץ ובחורף, ולא היתה גם טיפה של שבת בנשמתו. הוא הוליד את בנותיו, עסק בדברים ארעיים בבית-הריחים. כי נפגש איש עמו לא היה יכול לסַפר לו דבר, וגם חסר לו כל חשק לשמוע דבר ממעשי-היום. העולם אינו רחב יותר מכיכר העיר; ואם בבוקר יאיר השמש ולפנות ערב יאָסף וילך למעונו, בודאי צריך להיות כך. הונו של זה העריכו לשלושים אלף רו"כ, ולפני חג-המצוֹת עליו היה להשתתף בעשרה רו"כ ממש לקופת מעות-חיטין ולשלם לרב בעד הונאת דבר, במחיר "שטר-מכירה", רו"כ אחד. הוא היה "קונה עליה" בימי מועד, על פי מצוַת אביו, מתפלל גם כן במזרחו של בית-התפילה; אבל בעצמו לא ידע שום עליה ברוחו. רעיתו יוכבד לא ידעה שום חיבּה בנפשה אליו. מה שייך? אדם בקומה בינונית וגוף לא חזק והוא אמנם אוכל ארוחת-צהרים עמה ועם בנותיה במסיבת השולחן, כל אחת ואחת קוראת לו אבי, והוא גם משיב על כל שאלה ומציית לכל מה שיפקדו עליו; אבל עוד רחוק זה מענין שבלב. יש חוֹם בעולם ויש קרירות ויש פושרין. צרור גדול של נשמות בני-אדם נברא מן הרקק ואין בהם תוך ואין בהן פישוט...

לא קשה להבין מדוע היה חיים-יונה הבן הקרוב יותר ללב אביו הגביר. שלמה חיבב את רעיתו יוכבד וימצא באָפקה איזה מפלט. שש נערות גדלות זו בצד זו, מהן מלאות שאון, מהן מנוחה בנפשן, דומות יותר לפירות האילן, ובלב המביט בהן יבוא איזה חום. אבל עוד סיבה אחרת היתה לכך, סיבּה גם היא גלויה לכּל. שלמה ה"אדום" לא אהב את בנו השני דניאל והרגיש ברוחו איזה ניגוד לו כל הימים.

דניאל יצא שנתים אחרי נשואיו מבית אביו ויבחר לו את הארמון הנושן, אשר נטע אותו האציל הפולני, האדון הקודם של בית-הריחים, לא רחוק מחוף הנהר. מסביב לארמון אין דירות ליהודים כלל, שם היו איזה בתי-אבן לעובדים, וגם מספר קטן של איכּרים דרו שם. בין אחוזת הריחים ובין העיר גופא היה עוד מגרש רחב, עֶברוֹ האחד היה פנוי למושב פקיד-העיר, והוא על יד הגביר – האדון השני שבלוטון והמנהל היחידי לנחלה הגדולה של עיר-המלוכה, ועֶברוֹ השני היה פנוי למושב כומר המקום. ליהודים דת-מורשה, ולאיכרים הנוצרים גם כן דת-מורשה, לאלה רב ולאלה כומר. הרב הוא מורה-צדק והכומר הוא עובד "עבודה זרה". הרב מקיים מצווֹת, לומד תורה וחי במידת ההסתפקות; והכומר אוכל ושותה לתיאבון, אינו רחוק מיצר-הרע כלל, אם גם במעילו הרחב ובשערותיו הארוכות ניכּר כנכבד בעמו. לכוהני-הבעל בימי אַחאב ואליהו היה בודאי צביון כמו זה!

דניאל בן שלמה היה אדם בעל קומה בינונית, יפה-פנים וזך-לחָייִם. במהלכו, בתנועותיו ניכּרה איזה אצילות. איש מתון היה, אם גם לבו לפעמים נגרש.

תחת ידו היו ספרי-הזכרונות ופנקסי-החשבונות של בית-הריחים ואסמיו. ואם גם סופר ומונה היה את כל ההוצאות וההכנסות הרבות ורשם יום יום דבר דבר על אָפניו, לא היה נכנע הרבה לענינים הארציים. אדרבה, רוחו שאף לדברים אחרים... דניאל היה יהחיד שבעיר, שלבש כותוֹנת לבנה מגוהצה על גבי הכותונת התחתונה והיה לו הלובן המבהיק לרוחב-נפש. בארמון הפולני היה אולם גדול, שהיה רצוף קרשים חלקים משוחים בצבע שחור, לארכו ולרחבו היו פרושות אלונטיות לבנות, וגם השולחן שעמד באמצע היה עשוּי עץ שחור כמו מתחילת ברייתוֹ.

באולם זה עמד ארון-ספרים, דלתו זכוכית, וממנו היו נשקפים ספרי התלמוד לבני-בבל מכורכים בעור אדוֹם. דניאל למד ימי נעוריו אצל מלמד גדול בתורה, והיה מרגיש הערצה לתנאים ולאמוראים, שחיו בימי הדורות הראשונים והנחילו לבני-ישראל חכמה עמוקה מני ים ודעת רחבה מאוד. ורבים רבים המפרשים והמבארים אמרי הסופרים האלה; וגם הללו חכמים היו, נבונים היו, חסידים ופרושים היו.

דניאל טובל בכל יום גם במקוה מים, שותה אחר זה בביתו צלוחית חלב ומתפלל ביחידות בחדר סמוך לאולם שזכרתי. האלהים בשמים הוא רוכב בערבות, לוֹ דברים רק עם מלאכי-חבלה ועם נפשות רמות ונאצלות; והדרים מטה עיניהם אל הסידור ואומרים בלב נכנע את תפילת הבּוֹקר, הזמירות והתשבחות וכל קטעי העבודות שתיקנו החכמים. גם לאלה לבוש ותוֹך, אותיות וכוָנה על פי יחוד. יש דברים שנאמרו בקול, בקולי-קולות, ויש דברים הנשמעים אך בהדי הלב. הנך עומד מעוטף בטליתך והעטרה של כסף בראשך, פניך מוסבים אל הקיר והנך מדבּר עם היוצר. הנך מיחד את יחוּדוֹ ומקדש את קדוּשתוֹ; הנך ממליך אותו בכל פעם – והוא כבר מלך-מלכים.

ורעית דניאל – בתיה שמה – היתה באמת יחשׂנית ומוצאה ממשפחה נכבדה ועשירה, משפחה שהיו לה מודעים גם בארץ הקיר"ה. גם דניאל שׂם פעמיו פעם לעיר בּרוֹדי, בעת שהרב הצדיק מטַלנָה גָלה לשם, וַיוֹסף מאז ויתעצם בדרכו. גם בארץ הקיר"ה רבות הן משפחות היהודים, וגם הללו סוחרים ועובדים, מתפללים ולומדים, שובתים בימי-שבתות ויש להם רבנים ושו"בים ושאר "כלי קודש". אבל האופק שם הוא אחר לגמרי מאשר בארץ מושלי רוסיה... מבּרוֹדי ללבוֹב אך מהלך יום אחד, וּמלבוֹב לווינה שוב מהלך יום אחד, ואומרים שמספר היהודים בשתי העיירות האלה לבד עולה כמעט למחצית מיוצאי-מצרים. בגולה הם בני-אברהם, מיום שנגזרה הגזירה "ועבדים עינו אותם"; ומשיח יושב ומחכה על פתחי דרוֹמי. כן כתוב באגדה אחת מאגדות התלמוד, במסכתא אחת כּרוֹכה בעור אדום ועומדת בשורה בארון-ספריו של דניאל.

בתיה עסקה בצדקה בסתר, אם גם בית-מושבה רחוק היה ממוֹשב העיר ורחובותיה הדלים. היא לא ידעה את ערך הממון, אבל ידעה את העוני, בּחסוֹר ליושבי-בית לחם ושמלה. היא גם היתה אוֹמנת לילדיה – לה נולדו נער אחד ושתי נערות, -רחצה אותם בכל יום ערב-שבת והיתה מַקפדת מאד בנקיון החדרים. היא לא גערה בשפחותיה והן היו נאמנות לה. את אישה כּיבדה מאד, אבל לא הרבתה שיחה עמו. בבוא הערב ישבה על יד החלון והביטה תמיד למרחבי הנה. על מזבח לבבה לא הוּקרב קורבן עוֹלה כליל... אמנם קרבן מנחה הביאו לה, אבל לא לקחה בעוז אחד מפרשי המלך ולא הרכיבה על סוסו ולא דהר עמה על ההרים והגבעות. היא לא קראה מימיה בספורי-עם, והיא לא ידעה את התפילות השגורות בסידור לנשים, ב"קרבן מנחה", אבל בתוך נשמתה היה סגור עוד חלק מאחת הגיבּוֹרוֹת שבסיפורי-עם...

בדממת-יפיה היתה בתיה צוֹפיה הליכות ביתה. דניאל אישה גם הוא חיבב אותה וגם הרגיש מעֵין אהבה וקרבה אליה, אבל במדור העליון של נפשו לא ראה צלמה בחזון. האב, שלמה ה"אדום", היה מבקרם רק פעם אחת או שתים בשנה, וגם אז ישב בביתם רק כשעה כאורח, ולא התקרב גם אל נכדיו. שני עולמות נפגשו יחד: שארית מעריצות קדומה והתחלה לנתיבות הרוח.