בקצב הלב

1.

אני כולי בשומקום,

אולי יש לך איזה איפשהו בשבילי היום?

האחים אווט, סלינה

קֶל ואני מעמיסים את שני הארגזים האחרונים על המשאית. אני סוגרת את הדלת ומסיטה את הבריח, נועלת בפנים שמונה־עשרה שנה של זיכרונות, שכוללים כולם את אבא שלי.

עברה חצי שנה מאז שנפטר. מספיק כדי שאחי קל בן התשע לא יבכה בכל פעם שאנחנו מדברים עליו, אבל גם טָרי מספיק כדי שניאלץ להשלים עם ההשלכות הפיננסיות הפתאומיות הכרוכות בניהול משק בית חד־הורי. משק בית שלא יכול להרשות לעצמו להישאר בטקסס, בבית היחיד שהכרתי אי־פעם.

"לֵייק, תפסיקי להיות כזאת שלילית," אומרת אימא שלי ומוסרת לי את המפתחות לבית. "נראה לי שתאהבי את מישיגן."

היא אף פעם לא קוראת לי בשם הרשמי שנתנה לי. היא ואבא שלי התווכחו במשך תשעה חודשים איך לקרוא לי. היא אהבה את השם לֵיילה, כמו בשיר של אריק קלפטון. אבא אהב את השם קֶֶנֶדי, ממשפחת קנדי. "לא משנה איזה מהקֶנֶדים," הוא היה אומר. "אני אוהב את כולם!"

הייתי כמעט בת שלושה ימים כשבית החולים הכריח אותם לקבל החלטה. הם הסכימו לקחת את ההברה הראשונה מכל אחד מהשמות והתפשרו על לֵייקֶן, אבל אף אחד מהם מעולם לא פנה אלי בשם הזה. הם תמיד קראו לי לֵייק.

אני מחקה את נימת הקול של אימא שלי, "אימא, תפסיקי להיות כזאת חיובית! אני אסבול במישיגן."

אימא שלי מסוגלת להעביר נאום שלם במבט אחד. אני קולטת את המבט.

אני עולה במדרגות המרפסת ונכנסת אל הבית לסיור לפני הסיבוב האחרון של המפתח. כל החדרים ריקים עד צמרמורת. בכלל לא נראה כאילו אני מסתובבת בבית שחייתי בו מאז שנולדתי. ששת החודשים האחרונים היו מערבולת של רגשות, רעים כולם. לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב את הבית הזה — את זה אני מבינה. פשוט ציפיתי שזה יקרה אחרי שאסיים את התיכון.

אני עומדת בתוך מה שהוא כבר לא המטבח שלנו, וקולטת תֶפס פלסטיק סגול לשיער מתחת לארון, בחלל שבו עמד פעם המקרר. אני מרימה אותו, מנגבת ממנו את האבק ומעבירה אותו בין האצבעות הלוך ושוב.

"זה יצמח מחדש," אמר אבא.

הייתי בת חמש, ואימא שלי השאירה את מספרי הציפורניים שלה על השיש בחדר האמבטיה. אז אני, מתברר, עשיתי את מה שעושים רוב הילדים בגיל הזה. גזרתי לעצמי את השיער.

"אימא כל כך תכעס עלי," בכיתי. חשבתי שאם אגזור לעצמי את השיער, הוא יצמח מיד בחזרה ואף אחד לא ישים לב. גזרתי קטע די רחב מהפוני שלי וישבתי אולי שעה מול המראה בציפייה שהשיער יצמח מחדש. אספתי את הקווצות החומות הישרות מהרצפה והחזקתי אותן ביד, תוהה איך אוכל לחבר אותן בחזרה לראש, ואז התחלתי לבכות.

כשאבא נכנס לחדר האמבטיה וראה מה עשיתי, הוא פשוט צחק ואסף אותי בידיו, ואז הניח אותי על השיש. "אימא לא תשים לב, לייק," הוא הבטיח והוציא משהו מארון האמבטיה. "במקרה לגמרי יש לי פה קסם מיוחד." הוא פתח את כף ידו וחשף את התפס הסגול. "כל עוד זה יהיה בשיער שלך, אימא לא תדע מכלום." הוא הבריש הצדה את קווצות השיער הנותרות והידק את התפס. לאחר מכן סובב אותי עם הפנים למראה. "רואה? כמו חדשה!"

הסתכלתי על ההשתקפות שלנו במראה והרגשתי שלאף ילדה בעולם אין מזל כמו שלי. לא הכרתי אף אבא אחר שיש לו תפסי קסם לשיער.

את התפס הזה הצמדתי לשיער מדי יום במשך חודשיים, ואימא שלי לא אמרה על זה מילה. היום, בדיעבד, אני מבינה שהוא בטח סיפר לה מה עשיתי. אבל בתור בת חמש האמנתי בקסמים שלו.

אני דומה יותר לאימא שלי מאשר לו. גם אימא וגם אני ממוצעות בגובה. אחרי שתי לידות הג'ינסים שלי כבר לא עולים עליה, אבל את כל השאר אנחנו חולקות לא רע. לשתינו יש שיער חום שהוא או חלק או גלי, תלוי במזג האוויר. לעיניים שלה יש גון אזמרגד עז יותר משלי, אם כי אולי העור החיוור שלה פשוט מבליט אותן יותר.

אני מעדיפה את אבא שלי בכל הדברים החשובים. היו לנו אותו חוש הומור יבש, אותו אופי, אותה אהבה למוזיקה, אותו צחוק. קֶל הוא סיפור אחר. הוא דומה לאבא שלי חיצונית — בשיער הבלונדיני הדהוי ובתווי הפנים הרכים. הוא בן תשע ונראה קטן לגילו, אבל הוא מפצה באופי על מה שחסר לו בגודל.

אני ניגשת לכיור, פותחת את הברז ומשפשפת באגודל שלוש־עשרה שנים של טינופת שהצטברו על התפס. קל נכנס בהליכה אחורית למטבח בדיוק כשאני מנגבת את הידיים בג'ינס. הוא ילד מוזר, אבל אני אוהבת אותו הכי בעולם. הוא אוהב לשחק משחק שהוא קורא לו "יום אחורה", ובו הוא מעביר את רוב היום בהליכה לאחור, בדיבור לאחור, ואפילו מבקש לקבל את הקינוח קודם. מן הסתם, בגלל הפרש הגילים הגדול בינינו והעובדה שאין לנו עוד אחים ואחיות, הוא צריך למצוא דרך לבדר את עצמו לפעמים.

"להזדרז אומרת אימא לייקן!" הוא אומר לאחור.

אני מכניסה את תפס השיער לכיס הג'ינס, יוצאת שוב החוצה ונועלת את הבית שלי בפעם האחרונה בהחלט.

במהלך הימים הבאים אימא שלי ואני נוהגות בתורות בג'יפ שלי ובמשאית ההובלה ועוצרות רק פעמיים במלונות כדי לישון. קל נוסע פעם איתי ופעם עם אימא, ואת היום האחרון מעביר איתי במשאית. את הקטע האחרון והמתיש של תשע שעות אנחנו נוסעים בלילה, ועוצרים רק פעם אחת להפסקה קצרה. כשאנחנו מתקרבים לעיירה החדשה שלנו, איפְּסילַנטי, אני סוקרת את הסביבה וקולטת שאמנם רק ספטמבר, אבל החימום ברכב דולק. אצטרך מלתחה חדשה, זה ברור.

כשאני פונה בפעם האחרונה ימינה אל הרחוב שלנו, הג'י־פי־אס מעדכן אותי "הגעת ליעד!"

"הגעתי ליעד שלי," אני צוחקת לעצמי בקול רם. הג'י־פי־אס שלי לא מבין כלום.

זה רחוב ללא מוצא, לא ארוך מאוד, שמשני צדיו שתי שורות של שמונה בתי לבֵנים חד־קומתיים. ברחבת החניה שבכניסה לאחד הבתים יש מגרש כדורסל, וזה מעורר בי תקווה שאולי קֶל ימצא מישהו לשחק איתו. אני חייבת להודות שהשכונה נראית נורמלית. המדשאות מטופחות, המדרכות נקיות, אם כי יש יותר מדי בטון. הרבה יותר מדי בטון. אני כבר מתגעגעת הביתה.

בעל הבית החדש שלנו שלח לנו במייל תמונות של הבית, וכך אני מזהה מיד איזה מהם שלנו. הוא קטן. הוא ממש קטן. בטקסס היה לנו בית בסגנון חווה שישב על כמה וכמה דונם של אדמה. פיסת האדמה הפצפונת שמקיפה את הבית הזה כוללת כמעט רק בטון וגמדי גינה. דלת הכניסה פתוחה מעט, ואני רואה איש מבוגר — מן הסתם, בעל הבית — יוצא החוצה ומנופף.

אני ממשיכה עוד כחמישים מטר אחרי הבית כדי שאוכל להיכנס לחניה בהילוך אחורי, כך שהדלת האחורית של המשאית תפנה אל דלת הכניסה לבית. לפני שאני מכניסה לרוורס, אני שולחת יד ומנערת את קל כדי שיתעורר. הוא ישן כמו בול עץ מאז אינדיאנה.

"קל, תתעורר," אני לוחשת. "הגענו ליעד שלנו."

הוא מותח את הרגליים ומפהק, ואז משעין את המצח על החלון כדי להתבונן בבית החדש שלנו. "הי, יש ילד בחצר!" אומר קל. "את חושבת שגם הוא גר בבית שלנו?"

"חסר לו," אני עונה. "אבל הוא בטח שָכֵן. קפוץ החוצה ולך תציג את עצמך בזמן שאני מחנה."

כשהמשאית חונה בהצלחה, אני מעבירה להילוך חניה, פותחת את החלונות ומדוממת את המנוע. אימא שלי עוצרת לצדי בג'יפ שלי, ואני מסתכלת עליה בזמן שהיא יוצאת החוצה ואומרת שלום לבעל הבית. אני נשענת לאחור על גב המושב, מניחה את הרגל מתחת לשמשה הקדמית ומסתכלת על קל ועל החבר החדש שלו נלחמים בחרבות דמיוניות ברחוב. אני מקנאה בו. מקנאה בעובדה שהוא מסוגל לקבל את המעבר בכזאת קלות, בזמן שאני תקועה בתפקיד הילדה הכועסת והמרירה.

הוא התבאס כשאימא רק החליטה לעבור. בעיקר כי הוא היה באמצע העונה של ליגת הבייסבול לילדים. היו לו חברים שיתגעגע אליהם, אבל בגיל תשע החבר הכי טוב שלך הוא בדרך כלל דמיוני וחי מעבר לים. אימא הכניעה אותו די בקלות אחרי שהבטיחה לו שיוכל להירשם לחוג הוקי, משהו שרצה לעשות בטקסס. נדיר לפגוש ענף ספורט נוקשה כל כך באזורים הכפריים של דרום ארצות הברית. אחרי שהיא הסכימה לזה, הוא היה די מעודָד לקראת מישיגן, שלא לומר נלהב.

אני מבינה למה היינו חייבים לעבור. אבא התפרנס בכבוד מניהול חנות צבעים. אימא עבדה בעת הצורך כאחות, אבל רוב הזמן טיפלה בבית ובנו. כחודש אחרי שהוא מת, היא הצליחה למצוא עבודה במשרה מלאה. ראיתי שהיא מתוחה ומלאת מועקה בעקבות מותו של אבא, ומהיותה כעת ראש המשפחה.

ערב אחד בזמן הארוחה היא הסבירה לנו שההכנסות שלה לא יספיקו לכיסוי כל החשבונות והמשכנתה. היא אמרה שמצאה עבודה בשכר גבוה יותר, אבל שנצטרך לעבור. היא קיבלה הצעת עבודה מברנדה, חברתה הוותיקה מהתיכון. הן גדלו יחד באיפסילנטי, העיירה שאימא נולדה בה, ממש לא רחוק מדטרויט. השכר בה גבוה יותר מכל מה שתוכל למצוא בטקסס, ולכן אין לה ברירה אלא להיענות להצעה. אני לא מאשימה אותה במעבר. סבא וסבתא שלי נפטרו, ואין אף אחד שיעזור לה. אני מבינה למה אנחנו צריכים לעשות את זה, אבל גם אם מבינים מצב מסוים, זה לא תמיד הופך אותו לקל יותר.

"לייקן, את מתה!" צועק קל מבעד לחלון הפתוח ונועץ בצווארי את החרב הדמיונית שלו. הוא מחכה שאשמט לאחור, אבל אני רק מגלגלת עיניים אליו. "דקרתי אותך. את אמורה למות!" הוא אומר.

"תאמין לי, אני כבר מתה," אני ממלמלת, פותחת את הדלת ויוצאת החוצה. הכתפיים של קל שמוטות לפנים, הוא בוהה בבטון בראש מורכן, והחרב הדמיונית שלו תלויה בדלדול לצד גופו. החבר החדש שלו עומד מאחוריו ונראה מובס לא פחות ממנו, ואני מיד מצטערת שהעברתי אליהם את מצב הרוח הרע שלי.

"אני כבר מתה," אני אומרת בקול המפלצתי ביותר שלי, "כי אני זומבי!"

הם מתחילים לצרוח כשאני פושטת ידיים לפנים, מטה את הראש הצדה ומשמיעה קול גרגור. "מוחות!" אני נוהמת והולכת אחריהם ברגליים מאובנות מסביב למשאית. "מוחות!"

אני מקיפה לאט את חזית המשאית בידיים שלוחות קדימה, ואז אני מבחינה שמישהו תופס את אחי ואת החבר החדש שלו בצווארון החולצה.

"תפוס 'תם!" צועק הזר שאוחז בשני הילדים הצורחים.

הוא נראה מבוגר ממני בכמה שנים וקצת יותר גבוה. רוב הבנות היו מתארות אותו כ"שווה", אבל אני לא רוב הבנות. הילדים מנפנפים בידיים וברגליים, והשרירים שלו נמתחים מתחת לחולצה כשהוא מתאמץ להמשיך להחזיק בהם.

בניגוד לקל ואלי, לגבי אלה אי־אפשר לטעות: הם אחים. חוץ מהפרש הגילים הבולט, הם זהים. לשניהם יש אותו עור חלק בצבע זית, אותו שיער שחור כמו פיח, אפילו אותה תספורת קצוצה. הוא צוחק כשקל ניתק ממנו ומתחיל לפלח אותו ב"חרב" שלו. הוא מרים אלי את העיניים ואומר "הצילו" בלי קול, ואז אני מבינה שאני עדיין קפואה בתנוחת הזומבי שלי.

האינסטינקט הראשון שלי הוא לזחול בחזרה אל תוך המשאית ולהתחבא שם על הרצפה עד סוף חיי. אבל במקום זה אני צועקת "מוחות" עוד פעם אחת ומסתערת קדימה, ועושה את עצמי כאילו אני נושכת את האח הקטן בקודקוד. אני תופסת את קל ואת החבר החדש שלו ומתחילה לדגדג אותם, עד שהם נמסים ומתכרבלים על רצפת הבטון של החניה.

כשאני מזדקפת, האח הגדול מושיט יד. "היי, אני ויל. אנחנו גרים בצד השני של הרחוב," הוא אומר ומצביע אל הבית שעומד ממש מול שלנו.

אני לוחצת את ידו. "אני לייקן. נראה לי שאני גרה כאן," אני אומרת ומעיפה מבט אל הבית שמאחורי.

הוא מחייך. לחיצת היד שלנו מתארכת, ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום. אני שונאת רגעים של שתיקות מביכות.

"טוב, אז ברוכים הבאים לאיפסילנטי," הוא אומר. הוא מנתק את ידו מידי ומכניס אותה לכיס המעיל שלו. "מאיפה באתם?"

"טקסס?" אני משיבה. אני לא ממש יודעת למה קצה המשפט שלי נשמע כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת בכלל את השאלה למה זה יצא כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת את הסיבה לכך שאני מנתחת — אני מבולבלת. זה בטח בגלל המחסור בשעות שינה שצברתי בשלושת הימים האחרונים.

"טקסס, מה?" הוא אומר. הוא מתנדנד קדימה ואחורה על העקבים. המבוכה מתעצמת כשאני לא עונה. הוא שולח מבט מטה אל אחיו ומתכופף כדי לתפוס לו בקרסוליים. "אני צריך להביא את הקטנצ'יק הזה לבית ספר," הוא אומר, ואז מניף את אחיו מעלה ומעמיס אותו על הכתפיים. "חזית קרה מגיעה הלילה. כדאי שתנסו לפרוק היום כמה שאתם יכולים. זה אמור להימשך כמה ימים, אז אם אתם צריכים עזרה בפריקה אחר הצהריים, תעדכנו אותי. אנחנו אמורים להיות בבית בסביבות ארבע."

"בטח, תודה," אני אומרת. הם חוצים את הרחוב, ואני ממשיכה להתבונן בהם עד שקל דוקר אותי בגב התחתון. אני נופלת על הברכיים ולופתת את הבטן, ואז רוכנת קדימה וקל מטפס עלי ומחסל אותי סופית. אני שולחת עוד מבט אל הצד השני של הרחוב ורואה שוויל מתבונן בנו. הוא סוגר את דלת המכונית ליד המושב של אחיו, ניגש אל דלת הנהג ומנופף לשלום.

רוב היום עובר עד שאנחנו מסיימים לפרוק את כל הארגזים והרהיטים. בעל הבית שלנו עוזר לנו עם החפצים הגדולים שאימא ואני לא יכולות להרים בעצמנו. אנחנו עייפות מכדי לטפל בארגזים שבתוך הג'יפ, ומסכימות לדחות את זה למחר. אני קצת מאוכזבת כשהמשאית סוף־סוף ריקה; עכשיו כבר אין לי תירוץ לבקש את עזרתו של ויל.

ברגע שהמיטה שלי מורכבת, אני מתחילה להביא מהמסדרון ארגזים שהשם שלי כתוב עליהם. אני מספיקה לפרוק את רובם ולהציע את המיטה שלי, ואז אני שמה לב שהרהיטים בחדר שלי מטילים צללים על הרצפה. אני מסתכלת אל מחוץ לחלון, והשמש שוקעת. או שהימים כאן קצרים יותר, או שאיבדתי תחושת זמן.

כשאני נכנסת למטבח, אני מוצאת את אימא ואת קל מסדרים כלים בארונות. אני מתיישבת על אחד מששת הכיסאות הגבוהים ליד הדלפק, שמשמש גם שולחן אוכל לנוכח היעדרה של פינת אוכל. הבית הזה הוא לא משהו. כשנכנסים בדלת הקדמית, יש מין חדר כניסה קטן שמוביל אל הסלון. בין הסלון למטבח מפרידים רק מסדרון משמאל וחלון מימין. השטיח בצבע בז' בסלון מוקף באותה רצפת עץ שיש גם ביתר הבית.

"הכול כל כך נקי כאן," אומרת אימא שלי וממשיכה לסדר צלחות. "לא ראיתי אפילו חרק אחד."

בטקסס יש יותר חרקים מגבעולי דשא. כשאתה לא מצליף ביתושים, אתה הורג צרעות.

"אז יש דבר אחד טוב במישיגן, כנראה," אני מגיבה. אני פותחת קרטון פיצה שמונח מולי וסוקרת את המבחר.

"דבר אחד טוב?" היא קורצת אלי בעודה רוכנת על הדלפק, לוקחת משולש פפרוני וזורקת אותו לתוך הפה. "אני הייתי אומרת שיש לפחות שני דברים טובים."

אני עושה את עצמי כאילו לא הבנתי אותה.

"ראיתי אותך מדברת עם הבחור הזה הבוקר," היא אומרת בחיוך.

"אוי, תעשי לי טובה, אימא," אני עונה בקול הכי אדיש שאני מצליחה לגייס. "אני די בטוחה שלא נופתע לגלות שטקסס היא לא המדינה היחידה שמאוכלסת בבני המין הגברי." אני ניגשת למקרר ולוקחת פחית משקה מוגז.

"מה זה מוכלסת?" שואל קל.

"מאוכלסת," אני מתקנת אותו. "זה אומר שמתגוררים בה, גרים, דרים, שוכנים, שוהים, חיים." מתברר שקורס ההכנה לפסיכומטרי משתלם.

"אה, קצת כמו שאנחנו מכליסים את איפסילנטי?" הוא אומר.

"מאכלסים," אני מתקנת אותו שוב. אני מסיימת את משולש הפיצה שלי ולוקחת עוד שלוק מהפחית. "אני גמורה, חבר'ה. אני הולכת לישון."

"את מתכוונת להגיד שאת הולכת להכליס את החדר שלך?" אומר קל.

"אתה לומד מהר, חרגול קטן." אני מתכופפת, מנשקת אותו בקודקודו ופורשת לחדרי.

כמה טוב לזחול אל מתחת לשמיכה. לפחות המיטה שלי מוכרת. אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין שאני בחדר הישן שלי. החדר הישן והחמים שלי. הסדין והכרית קרים כמו קרח, אז אני מושכת את השמיכה מעל לראש כדי לייצר קצת חום. תזכורת לעצמי: לאתר את הרדיאטור דבר ראשון על הבוקר.

וזה בדיוק מה שאני עומדת לעשות כשאני זוחלת אל מחוץ למיטה, והרגליים היחפות שלי פוגשות את הרצפה הקפואה שמתחתן. אני מוציאה סווטשרט מהארון וזורקת אותו מעל הפיג'מה תוך כדי חיפוש אחר גרביים. המאמצים עולים בתוהו. אני הולכת בשקט על קצות האצבעות לאורך המסדרון בניסיון לא להעיר אף אחד, ותוך כדי כך מנסה לחשוף כמה שפחות מכף הרגל לקור של רצפת העץ. כשאני עוברת ליד החדר של קל, אני רואה על הרצפה את נעלי הבית שלו בצורת דארת ויידר. אני חומקת פנימה ונועלת אותן, ואז עושה את דרכי למטבח בתחושת הקלה מסוימת.

אני מחפשת את קנקן הקפה אבל לא מוצאת אותו. אני זוכרת שארזתי אותו בג'יפ, וחבל — כי הג'יפ חונה בחוץ. קר שם בחוץ עד גיחוך.

אני לא מוצאת את המעילים בשום מקום. בספטמבר בטקסס אין כמעט צורך במעיל. אני לוקחת את המפתחות ומחליטה פשוט לרוץ בטיל אל הג'יפ. אני פותחת את דלת הכניסה, ומין חומר לבן כלשהו מכסה את כל החצר. רק אחרי שנייה אני מבינה מה זה. שלג? בספטמבר? אני מתכופפת, חופנת קצת בכף היד ובוחנת אותו. בטקסס לא יורד הרבה שלג, אבל כשיורד, זה לא שלג כזה. השלג של טקסס דומה יותר לגושים קטנטנים של ברד קשה כמו אבן. השלג של מישיגן הוא בדיוק איך שדמיינתי שלג אמיתי: רך, צמרירי וקר! אני משליכה אותו מהר ומנגבת את הידיים בסווטשרט בדרך אל הג'יפ.

אני לא מגיעה אליו. בשנייה שנעלי הבית של דארת ויידר פוגשות בבטון המרופד בשלג, אני כבר לא מסתכלת על הג'יפ שמולי. אני שרועה על הגב, בוהה בשמים תכולים. מיד חולף בי גל כאב בכתף הימנית, ואני מבינה שנָחַתי על משהו קשה. אני מושיטה יד לאחור ושולפת מתחתי גמד גינה, שחצי מכובעו האדום נשבר לרסיסים. הוא מגחך אלי. אני גונחת, מרימה את הגמד ביד הבריאה ומקרבת אותה בחזרה כדי להעיף אותו ממני, אבל מישהו עוצר אותי.

"זה לא רעיון טוב!"

אני מזהה מיד את קולו של ויל. הוא נשמע רגוע כמו הקול שהיה לאבא שלי, אבל עם זה, יש בו גם משהו סמכותי. אני מזדקפת לישיבה ורואה אותו צועד לעברי לאורך שביל החניה.

"את בסדר?" הוא צוחק.

"אני ארגיש הרבה יותר טוב אחרי שאשבור לדבר הזה את הצורה," אני אומרת ומנסה להרים את עצמי ללא הצלחה.

"את לא באמת רוצה לעשות את זה, גמדים מביאים מזל," הוא אומר כשהוא מגיע אלי. הוא מוציא לי את הגמד מהידיים ומניח אותו בעדינות על הדשא המכוסה שלג.

"כן," אני עונה וסוקרת את החתך בכתף, שהשאיר בינתיים עיגול אדום בוהק על שרוול הסווטשרט. " ממש מביאים מזל."

ויל מפסיק לצחוק כשהוא רואה את הדם על החולצה שלי. "אוי, אלוהים, אני כל כך מצטער. לא הייתי צוחק אם הייתי יודע שנפצעת." הוא מתכופף, אוחז בידי שלא נפצעה ומרים אותי על רגלי. "את צריכה לחבוש את זה."

"אין לי מושג איפה יש תחבושת כרגע," אני עונה וחושבת על ערימות הארגזים הסגורים שעדיין לא פרקנו.

"תצטרכי לבוא איתי. יש לנו כמה במטבח."

הוא פושט את מעילו, כורך לי אותו סביב הכתפיים ואוחז בידי כדי להעביר אותי אל הצד השני של הרחוב. אני מרגישה קצת פתטית עם העזרה שלו — אני יכולה ללכת בכוחות עצמי. אבל אני לא מתנגדת, ומרגישה צבועה בפני התנועה הפמיניסטית כולה. הידרדרתי למעמד של עלמה במצוקה.

אני פושטת את המעיל שלו, פורשת אותו על גב הספה ונכנסת בעקבותיו למטבח. עדיין חשוך בפנים, מן הסתם, כולם עוד ישֵנים. הבית שלו מרווח יותר משלנו. החלוקה לחדרים זהה, אבל נדמה שהסלון גדול במטר או שניים. חלון ישיבה גדול עם ספסל וכריות נוחות משקיף אל החצר האחורית.

תמונות משפחתיות אחדות תלויות על הקיר מול המטבח. רובן של ויל ואחיו הקטן, אך בכמה מהן נראים גם הוריו. אני בוחנת את התמונות בזמן שוויל מחפש תחבושת. את הגֶנים הם קיבלו כנראה מאבא שלהם. בתמונה אחת, שנראית הכי חדשה אם כי בכל זאת עברו כמה שנים מאז שצילמו אותה, אבא שלו מחבק את שני הבנים ומצמיד אותם יחד לצילום מאולתר. השיער השחור שלו מאפיר פה ושם, ושפם שחור גדול מעטר את חיוכו הענקי. תווי הפנים שלו זהים לאלה של ויל. לשניהם יש עיניים שמחייכות כשהם צוחקים וחושפים שיניים לבנות מושלמות.

אימא של ויל מהממת ביופייה. יש לה שיער בלונדיני ארוך, ולפחות בתמונות היא נראית גבוהה. אני לא מצליחה לזהות בה שום תווי פנים שעברו אל הבנים. אולי ויל קיבל את האופי שלה. כל התמונות על הקיר מוכיחות הבדל אחד גדול בין הבתים שלנו — המקום הזה הוא בית.

אני נכנסת למטבח ומתיישבת ליד הדלפק.

"צריך לנקות את זה לפני שחובשים," הוא אומר בעודו מפשיל שרוולים ופותח את הברז. הוא לובש חולצת צווארון מכופתרת בגוון צהבהב, שנראית מעט שקופה באורות המטבח וחושפת את קווי המתאר של הגופייה שלו. יש לו כתפיים רחבות, והשרוולים שלו מהודקים סביב שרירי הזרוע. הקודקוד שלו נוגע בארון שתלוי מעליו, ולפי הדמיון בין המטבחים שלנו, אני מעריכה שהוא גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים בערך. אני בוהה בדוגמה שבעניבה השחורה שלו, שזרוקה מעבר לכתפו כדי שלא תירטב, ואז הוא סוגר את הברז וחוזר אל הדלפק. הפנים שלי מאדימות כשאני לוקחת את המפית הרטובה מידיו, לא גאה בתשומת הלב הרבה שהגוף שלו מקבל ממני.

"זה בסדר," אני אומרת ומסיטה את השרוול כך שיחשוף את הכתף. "אני יכולה לעשות את זה."

הוא פותח תחבושת בזמן שאני מנגבת את הדם מהפצע. "אז מה את עושה בחוץ בפיג'מה בשבע בבוקר?" הוא שואל. "אתם עדיין פורקים?"

אני מנענעת בראשי ומשליכה את המפית לפח. "קפה."

"אה. אני מנחש שאת לא בנאדם של בוקר." ויל אומר את זה בנימת הצהרה יותר מאשר בשאלה.

כשהוא מתקרב כדי להניח לי את התחבושת על הכתף, אני מרגישה את הנשימות שלו על צווארי. אני משפשפת את הזרועות כדי להסתיר את עור הברווז שמשתלט עליהן. הוא מצמיד את התחבושת לכתף וטופח עליה.

"הנה. כמו חדשה," הוא אומר.

"תודה. ואני כן בנאדם של בוקר," אני אומרת. " אחרי שאני מקבלת את הקפה שלי." אני קמה ומעיפה מבט בכתפי, כאילו בוחנת את התחבושת בזמן שאני זוממת את המהלך הבא שלי. כבר הודיתי לו. אני יכולה להסתובב ולצאת עכשיו, אבל זה ייראה לא מנומס אחרי העזרה שהושיט לי לפני רגע. אם סתם אעמוד כאן ואחכה שיקשקש איתי קצת, אני עלולה להיראות טיפשה כי לא הלכתי. אבל למה בכלל אני חושבת פעמיים על פעולות בסיסיות כשאני לידו? הוא סתם עוד שכן!

כשאני מסתובבת, הוא עומד ליד השיש ומוזג כוס קפה. הוא ניגש אלי ומניח אותה על הדלפק מולי. "חלב או סוכר?"

אני מנענעת בראשי. "שחור זה מצוין. תודה."

הוא רוכן מעל הדלפק ומתבונן בי שותה את הקפה. לעיניים שלו יש בדיוק אותו גוון ירוק כהה כמו לאימא שלו בתמונה. נראה שהוא כן קיבל ממנה משהו. הוא מחייך ושולח אל השעון שלו מבט, שמנתק את העיניים שלנו אלה מאלה. "אני צריך ללכת. אחי מחכה במכונית, ואני צריך להגיע לעבודה," הוא אומר. "אני אלווה אותך הביתה. את הכוס את יכולה להשאיר אצלך."

אני מסתכלת על הכוס, ואז לוקחת עוד לגימה ומבחינה באותיות הגדולות שמעטרות את דופנה. האבא הכי בעולם. בדיוק כמו הכוס שאבא שלי היה שותה בה קפה. "אני אהיה בסדר," אני עושה את דרכי אל דלת הכניסה. "נראה לי שאני כבר סגורה על כל העניין הזה של ללכת זקוף."

הוא יוצא החוצה בעקבותי וסוגר את דלת הכניסה מאחוריו, מתעקש שאקח איתי את המעיל שלו. אני כורכת אותו סביב הכתפיים, מודה לו שוב וחוצה את הרחוב.

"לייקן!" הוא צועק בשנייה שאני עומדת להיכנס הביתה. אני מסתובבת אליו. הוא עומד ברחבת החניה שלו.

"May the force be with you!" הוא צוחק ונעלם בתוך המכונית שלו, בעודי עומדת שם ומשפילה מבט אל נעלי הבית של דארת ויידר, שעדיין מעטרות לי את כפות הרגליים. קלאסי.

הקפה עוזר. אני מאתרת את הרדיאטור, ועד ארוחת הצהריים הבית כבר מתחיל סוף־סוף להתחמם. אימא וקל נסעו למשרדי חברות החשמל והמים כדי להעביר את כל החשבונות על שמה, ואני נשארת עם הארגז האחרון, אם מתעלמים ממה שעדיין נמצא בג'יפ. אני פורקת עוד כמה חפצים ומחליטה שהגיע הזמן להתקלח. מן הסתם, אני סוגרת כבר שלושה ימים במראה נערת השאנטי שלי.

אני יוצאת מהמקלחת, עוטפת את עצמי במגבת ומעיפה את השיער קדימה כדי להבריש ולייבש אותו. כשהוא יבש, אני מכוונת את המייבש לעבר המראה אפופת האדים ומְפַנה לי עיגול כדי שאוכל להתאפר קצת. השיזוף שלי מתחיל לדהות. כאן לא יהיה אפשר סתם לשכב בחוץ, אז כדאי שאתרגל לגוון חיוור יותר.

אני מסתרקת, אוספת את השיער לקוקו ומורחת קצת ליפגלוס ומסקרה. אני מוותרת על הסומק, כי נראה שכבר אין בו צורך. השילוב בין מזג האוויר למפגשים הקצרים עם ויל כנראה ישאיר את הלחיים שלי אדומות.

אימא וקל כבר הספיקו לחזור ולנסוע שוב בזמן שהייתי במקלחת. היא השאירה לי פתק, שהיא וקל נוסעים אחרי המכונית של החברה שלה ברנדה כדי להחזיר את המשאית העירה. שלושה שטרות של עשרים דולר נחים על השיש לצד המפתחות של הרכב ורשימת קניות במכולת. אני חוטפת אותם והולכת אל הג'יפ — והפעם אני גם מצליחה להגיע אליו.

רק כשאני מעבירה להילוך אחורי, אני קולטת שאין לי מושג לאן אני נוסעת. אני לא יודעת שום דבר על העיירה הזאת, בטח לא אם ברחוב הבא צריך לפנות שמאלה או ימינה. אחיו הקטן של ויל עומד בחצר הקדמית שלהם, אז אני מחנה במקביל למדרכה שלהם ופותחת את החלון ליד מושב הנוסע.

"הי, בוא שנייה!" אני קוראת אליו.

הוא מסתכל עלי בהיסוס. אולי הוא חושב שאני שוב בדרך למצב זומבי. הוא ניגש אל המכונית, אבל נעצר מטר מהחלון.

"איך אני מגיעה לסופרמרקט הקרוב?" אני שואלת אותו.

הוא מגלגל עיניים. "את רצינית? אני בן תשע."

או־קיי. אז הדמיון לאחיו הוא כלפי חוץ בלבד.

"טוב, באמת תודה," אני אומרת. "איך קוראים לך בכלל?"

הוא מחייך אלי חיוך ממזרי וקורא, "דארת ויידר!" ואז צוחק ורץ לכיוון הבית.

המשך הפרק זמין בספר המלא