פרולוג
*א*
היזהרו מהתגשמות משאלותיכם...
החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה בתוך שעות. אתם מסוגלים לתאר לעצמכם עד כמה החיים מסוגלים להשתנות במהלך שנים ספורות? רציתי למצוא את עצמי, רציתי להרגיש שיש לי ערך, רציתי לאהוב, רציתי את הכול.
האם ציפיתי ליותר מדי?
האם זאת אשמתי?
האם מישהו באמת יכול לצפות לסוף טוב?
לא ידעתי... כבר לא הייתי בטוחה בשום דבר.
החיים שלי נגמרו והחלו כשפגשתי את סבסטיאן ואנוול, והנה, שלוש שנים לאחר מכן, הייתי לבד, מבולבלת, מתוסכלת וכעוסה.
אמון ודחייה, שתי משמעויות מנוגדות לגמרי בשני קצוות הספקטרום. כבר לא ידעתי מה טוב ומה רע. לא היה לי מושג מי אני או מה אני עושה. הייתי פשוט אבודה, ממש כמו ברגע שבו יצאתי מ"בית החתולות".
אני אוהבת אותו, אבל האם אהבה מספיקה?
האם אהבה יכולה באמת לנצח, או שזה קורה רק באגדות?
הייתי מבולבלת כל כך.
כל מה שידעתי זה שאני משאירה לסבסטיאן מכתב פרידה על השולחן במטבח, עומדת ככה, מזוודה ארוזה ומוכנה ללכת. יצאתי החוצה מביתנו, מהמקום שבנינו יחד, מתוך החלומות והאהבה שלנו, והכלב צ'אנס לצידי.
עזבתי את סבסטיאן.
נכנסתי למונית שלקחה אותי אל מסלול ההמראה. נשמתי עמוקות ויצאתי לרחוב כדי לעשות את דרכי אל המדרגות המובילות למטוס הסילון.
האם אני מסוגלת לעשות את זה?
האם זו ההחלטה הנכונה?
האם זו מי שאני?
האם זה מה שאני רוצה?
אומרים שהעולם לא מפסיק להסתובב... האם כל מה שעשיתי חוזר עכשיו לחיי?
הרמתי את המזוודה שלי ועליתי למטוס.
ישבתי שם, כשידיי מונחות בחיקי והכלב יושב לידי.
הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו היה שאני נוסעת למיאמי.
אני חוזרת הביתה.
בחזרה ל-VIP.
*ס*
אהבתי רק אישה אחת בחיי. מהיום הראשון שבו נעצתי את מבטי בעיניים הירוקות הבוהקות, המפתות והמהפנטות האלה, נמשכתי פנימה. זאת הייתה משיכה מגנטית שהפכה את חיי על פיהם והכריחה אותי לחיות ולנשום רק בשבילה. היא הייתה חברת הנפש שלי, האדם היחיד בעולם שנועד לי ורק לי. אני לא מתכוון להניח לה ללכת סתם כך...
כבר איבדתי אותה פעם.
אני לא מוכן לחזור על אותה שגיאה.
היו כל כך הרבה דברים שעליהם התחרטתי בחיי, והיא לעולם לא תהיה אחד מהם. לא משנה איך נפגשנו ואיך זה התחיל. ברגע שגופה הזעיר נפל אל בין זרועותיי - ידעתי. נועדנו להיפגש ולהיות יחד. הייתה לכל זה סיבה. מטרה נעלה, שהבנתי ברגע שאמרה לי את שמה.
היא שלי.
החיבור המיידי שחלקנו והמשיכה העזה שהביאה אותנו זה לזה היו בלתי נמנעים. זה מה שקורה כששני חצאים של אותו לב הופכים לשלם. הם נקשרים זה לזה לכל החיים. השגיאות שעשיתי בחיי חזרו לרדוף אותי כעת, אבל איך אוכל להוכיח לחצי השני של ליבי שאני פועם עבורה, ועבורה בלבד?
איך אגרום לה להבין שאני אמות ולא אפגע בה שוב? לסבסטיאן אין קיום ללא איזבל.
היא הייתה הכול בשבילי...
הבחורה שלי.
אני לא אדם טהור, אני יודע. שילמתי על הטעויות שלי מחיר כבד מאוד. פגעתי בנשים שהיו מאז ומעולם יקרות מאוד לליבי. אבל חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. תקראו לי פחדן, תקראו לי אנוכי, תקראו לי רמאי, תקראו לי בן־זונה. זה מגיע לי. אין משהו שתוכלו להאשים אותי בו, שלא התעניתי בו בעצמי. חיכיתי לה שלושים וארבע שנים. אהבתי אותה, אני עדיין אוהב אותה. תמיד אוהב אותה.
למרות שעמדתי שם, מחזיק בידי מכתב מהאישה שגופי, ליבי ונשמתי היו שייכים לה. לעזאזל. היא הייתה הרבה יותר מזה. הגוף האנושי זקוק למים כדי לשרוד. הוא יכול לשרוד שלושה ימים בלי, אבל אז יתמוטט. איזבל הייתה המים שלי.
סבסטיאן,
אני אוהבת אותך. שלא תחשוב לרגע שאני לא... אני פשוט כבר לא בטוחה שזה מספיק. למרות שרציתי, אני לא מסוגלת לשכוח את עברי. ליבי אומר וחש דבר אחד, אבל מחשבותיי מסתחררות ואומרות לי משהו אחר. הקשבתי לליבי בעבר, ואני לא יכולה לעבור את זה שוב... אני לא מוכנה.
אנחנו שונים לגמרי.
אני מצטערת, אל תשנא אותי.
שלך תמיד,
אִיזָה.
גייסתי את כל כוחי כדי לא להתפרק. לא יכולתי להרשות את זה לעצמי. הייתי חייב להישאר צלול ומפוכח כדי לגרום לה לחזור אליי. הייתי חייב להישאר חזק. אני לא אותו אדם שהייתי לפני שלוש שנים...
עשיתי את דרכי אל הדלת בצעדים מהירים, ומה שמצאתי שם שבר את ליבי.
לכל הרוחות.
על הרצפה הייתה תמונה קרועה של אוליביה. העברתי את אצבעותיי בשערי, ורציתי לתלוש אותו מראשי. זה היה כל כך דפוק. איך אני אתקן את זה? איך אוכל לגרום לה להבין שאני רוצה אותה?
רק אותה.
אני מתכוון להילחם עליה, גם אם זה יעלה לי בחיי.
ואם מישהו ינסה לעמוד בדרכי, אני אחסל אותו.
למדאם אין מושג עם מי היא מתעסקת.
היא שלי.
ועכשיו אני חייב להוכיח לה את זה, אחת ולתמיד.
פרק 1
**א**
"אלוהים, כמה הכוס שלך מדהים," הוא גונח באוזני, לפני שהוא יונק אותוה אל תוך פיו. "השתוקקתי לזה כל כך הרבה זמן. אין לך מושג כמה לילות עינגתי את עצמי וחשבתי עלייך, חשבתי על זה ורק על זה."
"כן... כן... כן," אני נכנעת.
"איך זה שאתך זה מרגיש טוב כל כך?" הוא מחמיא לי.
הגוף שלי היה שלו, מכוסה כולו בנשימתו ובאנחותיו. בכל פעם שהלם בתוכי, הרגשתי אותו לוקח לעצמו עוד חתיכה ממני. לא הייתי במצב רוח מתאים, אבל זה לא שינה דבר, משום שאתו זה הרגיש טוב כל כך. הכאב המעורב בעונג. העובדה שמדובר בחטא. נכנעתי לו בכל ישותי. זה מה שהייתי צריכה.
להרגיש בטוחה.
להרגיש אהובה.
להרגיש נחשקת.
"אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לזה. הייתי אידיוט," הוא ממלמל, ומושך את רגליי מעלה, אל עצם הירך שלו, והולם בנקודה המדויקת בתוכי שמעבירה רטט בעורי הבוער, רטט הפורץ מבפנים החוצה. אחר, ועם זאת מוכר. שקט, לעומת הסערה שבה היו נתונים חיי; הכאוס שהקיף אותי היה רגוע וצונן. וזה קרה בזכותו. הוא היה המקום הבטוח שלי. כמו תמיד הוא היה.
נזקקתי לזה, חזרתי ולחשתי בשקט שוב ושוב.
הנשימה שלו הואצה והעור שלו החל מתכסה זיעה, ידעתי שהוא קרוב והליבה שלי הוצפה לכבודו בלחות. עיניי היו עצומות כל הזמן הזה; איכשהו, זה גרם לי להרגיש שהכול בסדר, זה הקל עליי, כאילו אם עיניי אינן פקוחות, זה לא ממש קורה. כששפתיו לכדו את שפתיי, הרגשתי את הלשון החלקלקה והמשיית שלו מפצירה בפי להיפתח לכבודו. נתתי לו את מה שרצה וגנחתי בסיפוק כשנשך את שפתי התחתונה, ממש לפני שטמן את לשונו בתוך פי המייחל.
הוא כיסה אותי בנשיקות, מהשדיים שלי ועד לצוואר, ועל פני כל פניי. כמעט פרצתי בבכי כשנישק את מצחי במחווה אוהבת ועדינה.
"ילדונת," הוא כמעט לחש אל צווארי בעודו מכסה אותו בנשיקות רכות. "תפקחי את העיניים, תני לי לראות את העיניים הירוקות היפהפיות האלה שעליהן אני חולם," עודד אותי בקול מפתה.
נאנחתי ונשמתי עמוקות, ובאותו רגע נראיתי מלאת סיפוק, מאושרת, אפילו מרוצה. כאילו התנשפתי מלאת תאווה ותשוקה... אבל לא. הייתי מבולבלת ועצובה. אזרתי אומץ והעזתי לפקוח את העיניים, והן קלטו מיד את התאווה והכמיהה שלו אליי. עיניו אמרו לי את כל מה שלא חשבתי שאני מסוגלת לשמוע...
מה אני עושה כאן?
"אלוהים, כמה הכוס שלך הדוק. אני קרוב כל כך. תגידי לי מה את צריכה."
"אני צריכה אותך," עניתי בלי לחשוב, בלי לדעת מה עוד אני יכולה לומר.
היה נדמה שזה מספק אותו. הוא הלם בתוכי, פנימה והחוצה, עוד כמה פעמים בזמן שצווארי וגבי החלו מתקמרים ומתנתקים מהמזרן כשהפורקן שלי הגיע, והוא אחז בעדינות בעורפי כדי שלא אוכל להסיר את עיניי מעיניו בגן העדן של אהבה ומסירות מוחלטת שהוא חשב שאנחנו יוצרים. הוא רצה שנחלוק את הרגע, ואני נתתי לו את זה. בדיוק כמו שעשיתי עם כל כך הרבה גברים לפניו. לא הרגשתי דבר מכל מה שרציתי להרגיש.
"אלוהים..." הוא נהם, והפורקן שלו הגיע מיד, חודר לעומק ליבתי ומפזר בתוכי את זרעו.
המצח שלו ריחף מעל שלי בעוד שנינו מתנשמים, מנסים למצוא דפוס אחיד. החדר היה מלא ריח של סקס... הסקס שלנו, וזה עורר בי בחילה.
"אני אוהב אותך, ילדונת," אמר בקול שופע כנות.
"גם אני אוהבת אותך, דֶבוֹן."
ואז פרצתי בבכי.
