מתוקים ובריאים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתוקים ובריאים
הוספה למועדפים

מתוקים ובריאים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: יוני 2015
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 143 עמ' מודפסים
גלית שלגי – מומחית לתזונה בריאה ולתיקון הרגלי אכילה, יוצרת התוכנית "לחיות בריא" - התוכנית שמלמדת כיצד להפסיק לעשות דיאטות ולהגיע לגוף בריא ומשקל יציב לתמיד. בוגרת לימודי פסיכולוגיה, פסיכותרפיה, ולימודי תזונה טבעית שנרכשו אצל המומחים הגדולים בארץ ובעולם. היא מעבירה שיעורים לבישול בריא ולקינוחים בריאים, מרצה מבוקשת בארגונים ומכללות, בעלת קליניקה פרטית. 
נשואה לאריק ואמא של אביטל ואבישי.

תקציר

שוקולד בריא. האם יש דבר כזה? מהם המתוקים הבריאים שחייבים להיות במזווה הבריא שלכם? האם באמת אפשר להיגמל ממתוקים? כיצד מכינים עוגת גבינה ללא גבינה שטעמה נפלא? איך מכינים קינוחים בריאים שילדים אוהבים? מהי הדרך לאזן את החשק למתוק? ואיך אופים ללא סוכר וביצים?
"מתוקים ובריאים" – ספר הדרכה יחיד מסוגו שיעשה לכם המון שמחה בלב בכל הקשור למתוקים בריאים. 
"מתוקים ובריאים" – ספר שאתם ובני המשפחה שלכם הולכים לאהוב! הוא נכתב כדי לשפר את החיים של כולנו ולהפכם לבריאים וטובים יותר.
"מתוקים ובריאים" – נכתב עבור אוהבי המתוק, לאלו הנמצאים בתהליך הרזיה ורוצים לשלב מתוקים בריאים בתפריט היומי שיאזנו את רמות הסוכר בדם ואת החשק למתוק. לכל מי שאוהב מתכונים קלים ומהירים, ולכל מי שרוצה להפסיק לעשות דיאטות, לשפר את הבריאות ולאזן את המשקל שלו – לתמיד.
המתכונים טעימים ופשוטים להכנה, והם משקפים את דרך האכילה שגלית שלגי מאמינה בה, תזונה מזינה, איכותית וטבעית שאינה מזיקה לבריאות. 
בספר "מתוקים ובריאים" גלית חולקת  עם הקוראים הרבה מהידע שלה כאשת מקצוע מובילה בתחומה, ומשלבת בצורה פשוטה ובגובה העיניים עקרונות בסיסיים לשינוי הרגלים לאורח חיים בריא הנחיות, עצות, סיפורים והגיגים שיעזרו לך לתקן את הרגלי האכילה שלך אשר ישפרו את הבריאות שלך בכמה צעדים קטנים ופשוטים. 

פרק ראשון

הסיפור שלי
 
 
גדלתי במשפחה נשית. בת אמצעית מתוך שלוש בנות. אימא, שעסקה בבנקאות ונראתה תמיד במיטבה, דאגה לטפח ולהדגיש את הצד הנשי שלנו, ועודדה אותנו לעצמאות מגיל צעיר. אימא, אף שהייתה אשת קריירה ורוב שעות היום שהתה מחוץ לבית, דאגה תמיד להכין לנו אוכל בריא ומשובח, לימדה אותי לבשל מגיל צעיר, ונטעה בי את האהבה למטבח ואת הבסיס לדרך הבישול שלי גם היום.
בילדותי, אחיותיי ואני בילינו חופשות רבות אצל אחיותיה של אמי ואצל סבתי. סבתי, ממוצא מצרי, הייתה מיוחדת במינה, סוחרת מחוננת, אישה חזקה ודומיננטית מאוד, ועם זאת 'חברמנית'. לקול צלילי מוזיקה ערבית שהתנגנו בביתה, ספגתי את ריח התבשילים, את קולות השווקים, הריחות ורחש התמקחות עם סוחרים. הודות לה אהבתי לידע ולרזי הבישול.
בילדותי הייתי שובבה מאוד, מעין 'טום בוי'. הייתי חזקה ונמרצת ושיחקתי בעיקר עם הבנים. ספורט היה העיסוק שהכי אהבתי. בגיל שש המורה לספורט הבחין בכך, טיפח אותי ועודד אותי להתאמן ולהצטיין בקפיצה לרוחק, בהתעמלות מכשירים ובריצה.
פיתחתי כישרון נוסף: שירה. אני באה מבית מוזיקלי מאוד וכבר מגיל צעיר אהבתי לשיר. במשפחתי השירה היא תחביב שמשותף לכולנו (אחותי הגדולה אפילו עשתה קריירה בינלאומית משגשגת ומרשימה בתחום המוזיקה). השתתפתי במקהלת בית הספר, הופעתי בטקסים של בית הספר, וכולם אמרו שעתידי הוא להופיע על במות.
בגיל ההתבגרות כשהגיע הזמן לבחור מסלול למידה לקראת חטיבת הביניים, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך להתפתח בתחום הספורט, ואכן כך היה. אך האימונים המרובים שהעניקו לי צורת גוף "גברית" מעט הלחיצו את אמי. קושי נוסף שנתקלתי בו היה דרכי ההגעה לאותם אימוני ספורט. העובדה שהייתי מחויבת גם למוזיקה הובילה את הוריי להחלטה להוציא אותי מכיתת הספורט ולהעביר אותי לכיתה רגילה עם חברותיי.
בתקופת התיכון התחלתי לקבל תשומת לב מהבנים סביבי. נחשבתי לנערה מפותחת מהרגיל, דבר שגרם לי להיות מופנמת וביישנית. לא הייתי מודעת לגוף הנשי שלי, ואף על פי שמעולם לא הייתי "שמנה", התביישתי ברגליים השריריות שפיתחתי בתקופתי כשחקנית כדורעף, רגליים שהפכו עתה לגזעים עבים מדי לטעמי.
כמו כן התפתחו אצלי אולקוס חריף מאוד, אנמיה שגרמה לי לעייפות וסבלתי מעצירות. איך לא?
התזונה שלי לא הייתה מאוזנת ולא הייתה בריאה. הרשיתי לעצמי לאכול יותר מדי חטיפים: פיתה בחמאה הייתה הדבר האהוב עלי ביותר. קניתי חטיפים מהקיוסק של בית הספר, ואף על פי שמשקלי היה תקין יחסית, רציתי רגליים רזות יותר. ואז התחלתי לעשות דיאטות. זה היה גם משהו טרנדי בקרב חברותיי. זה מה שידעתנו, כי זה מה שהיה. מי שרוצה להיות רזה – צריכה לעשות דיאטה. התחלתי להקפיד ולאכול בעיקר מזון 'דיאטטי': שתיתי 'דיאט קולה', אכלתי לחם קל, פריכיות, מזון דל בשומן. כל הזמן הייתי בדיאטה.
כל סוג של דיאטה: דיאטת "לסתום את הפה ולא לאכול", דיאטת ספירת קלוריות, נטילת כדורים משלשלים, דיאטת מרק כרוב, ועוד תפריטים אנמיים, חסרים במזון. זו הייתה פשוט התעללות. התעללתי בגוף שלי, התעללתי בעצמי. כל הזמן התעסקתי באוכל – מה מותר ומה אסור. הייתי חסרת אנרגיה וכל הזמן היה לי חשק למתוק.
ספרתי נקודות, חיכיתי שבוע שלם למנה מותרת. איזה עונש! ירדתי קצת במשקל ובאיזשהו שלב הייתי נופלת להתקף של אכילת מתוקים, שוב מעלה הכול, לוקחת את עצמי בידיים, ושוב מתחילה דיאטה מומלצת חדשה או דיאטה שקראתי עליה בכל מיני ירחונים של נשים. הייתי בטוחה שהנה, מצאתי עכשיו את הדיאטה האחרונה האולטימטיבית. הפעם זה יצליח. ושוב, מלאת מוטיבציה, עשיתי כל מה שצריך. ירדתי קצת במשקל, אך שוב באיזשהו שלב הייתי נשברת. שוב אותו מעגל של ירידה, עליה, ירידה, עליה, דיכאון וכן הלאה.
העובדה שבכל פעם מחדש הייתי נשברת, השפיעה מאוד על הדימוי העצמי שלי. התחלתי ללבוש בעיקר חצאיות ושמלות, כי האמנתי שכך אני מצליחה להסתיר את הרגליים ה"גזעיות" שלי. לא אהבתי לצאת לבלות כי אף פעם לא מצאתי מה ללבוש. מכנסיים כמעט לא היו בארון הבגדים שלי, והבילוי המועדף עלי היה לראות סרטים בבית. מובן שזה תמיד לווה בחגיגת חטיפים ובאוכל מזיק ומשמין, שרק הנציח את בעיית האולקוס שלי ואת העיסוק באוכל. לא ידעתי מה לעשות חוץ מלנסות עוד דיאטה.
לאחר שרותי הצבאי עברתי לגור בתל אביב. נרשמתי לבית הספר לג'אז "רימון" שברמת השרון בתקווה להגשים את עצמי כזמרת. זו הייתה תקופה קסומה שבה למדתי ועבדתי עם מוזיקאים מהשורה הראשונה והופעתי במועדון צוותא. הכרתי אנשים מעניינים, התאהבתי, התחברתי לחבורת "דומינו גרוס" שאיתם הסתובבתי וביליתי את רוב לילותיי.
"תל אביב מאירה לי פנים" חשבתי לעצמי. אהבתי את העיר הזו. עד היום בכל פעם שאני מגיעה לכניסה של תל אביב שם נמצאת הקליניקה שלי, אני מרגישה שהגעתי הביתה, אף על פי שאני גרה בקריות. זו הייתה תקופה מלאת השראה עבורי. הרגשתי שאני יכולה לבטא את עצמי באופן מקסימלי. להיות מי שאני. אהבתי את המראה התל אביבי החדש שסיגלתי לעצמי, ובסך הכול הייתה זו תקופה מחשלת, רוחנית במקצת ומעצימה. אחת התקופות המשמעותיות ביותר בחיי.
בתור תל אביבית מן המניין, התחלתי ללכת לאודישנים, כמו כולם. באחד מהאודישנים שאליהם הלכתי, ישבו אתי בחדר ההמתנה נעה תשבי שהייתה אז כוכבת ילדים בתחילת הדרך, ובנות נוספות, רזות מאוד.
הסתכלתי עליהן וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני מתקבלת. שבטוח יעדיפו מישהי רזה יותר. נתקפתי חרדה.
פחדתי להיכנס לחדר האודישנים ולקבל תשובה שלילית ולכן קמתי והלכתי. ברחתי. תחושת האכזבה מעצמי והידיעה שהרסתי הזדמנות, העצימה את חוסר הביטחון שלי ופגעה ביכולות שלי. פיתחתי חרדת אודישנים.
אמנם הלכתי לכל אודישן שאליו הוזמנתי. הייתי מחכה בחדר ההמתנה וזמן קצר לפני שהיה מגיע תורי ברחתי שוב. לא היה לי אומץ להיכנס. ידעתי שאני כישרונית, אבל פחדתי שאולי אני לא רזה מספיק. במקום להתמקד בשירה ולתת את הטוב ביותר, הפחד ניצח ושיתק אותי. בכל פעם שהגיע רגע האמת בחרתי לוותר ולברוח. סבלתי מדימוי גוף שלילי, והסתכלתי על עצמי כעל בחורה נמוכה ומעוותת – אף שלדימוי זה לא היה קשר למציאות. כך הפסדתי הזדמנויות רבות.
חבריי הקרובים חשבו שיצאתי מדעתי. הם לא הבינו איך בחורה שנראית טוב לרוב הדעות, מוכשרת ומלאת יכולות, חווה חוסר ביטחון כזה ומחבלת לעצמה בסיכויים. בסופו של דבר הפסקתי ללכת לאודישנים והבנתי שאני חייבת לעבוד על הצד הרגשי שלי. רציתי להרגיש טוב יותר עם הגוף שלי ולא ידעתי איך ומה צריך לעשות. התהליך הרגשי נמשך זמן לא קצר (ונראה לי שהוא לא ייגמר לעולם(, אבל הדבר הטוב הוא שבעקבות העבודה הרגשית שעברתי התחברתי לצד הטיפולי שבי, והרגשתי שאני רוצה לעזור לאנשים שנמצאים במצב דומה. בן הזוג שהיה לי אז עודד אותי ללכת ללמוד, ובסוף נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה.
התכנית הייתה לשלב את המוזיקה כתחום טיפולי ראשי. וכך נרשמתי ללימודים באוניברסיטה.
העולם האקדמי שאליו נחשפתי קסם לי. אהבתי מאוד ללמוד. אהבתי להיות סטודנטית. גיליתי ידע עצום ומרתק ונשאבתי לתוכו.
רציתי לדעת הכול ולמדתי בשתי אוניברסיטאות במקביל (עד היום אני ממשיכה ללמוד ולהתעדכן כל הזמן.
במקביל המשכתי להופיע ב'צוותא' ולעבוד עם מוזיקאים, אבל לאט־לאט הלימודים לקחו את מרב הזמן והעניין שלי. הוקל לי שאני לא צריכה כבר להילחם עם הגוף שלי, ורציתי מאוד לטפל ולעזור לאנשים (שזה אגב היה חלומה של אמי שתמיד האיצה בי ללמוד את התחום הטיפולי.
בתקופה שהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה הגעתי לשיא מבחינת המשקל שלי. ערב אחד למדתי עם חברה למבחן ונשארתי לישון אצלה. בבוקר כשהתאפרתי והתארגנתי, הסתכלתי על עצמי במראה. זו הייתה מראה גדולה שאפשרה לי לראות את כולי לא רק מקדימה אלא גם... מאחור. לא קלטתי. לא האמנתי שזאת בעצם אני.
בפעם הראשונה ראיתי כיצד אני נראית מאחור. אותו רגע מול המראה היה רגע שבו הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי. שזה לא ייתכן. שמגיע לי להיות רזה ובריאה וכנראה אני עושה משהו לא טוב. אותה חברה הבחינה במצב הדיכאוני שבו הייתי והפתיעה אותי: היא סידרה לי פגישת ייעוץ אצל מטפלת מתחום הרפואה הטבעית שעליה שמעה המלצות, ומי יודע, אולי היא תוכל לעזור לי גם עם האנמיה והעצירות שמהן סבלתי בזמנו. הפגישה עם אותה מטפלת הייתה ללא ספק, ההתחלה של השינוי בחיים שלי, ואבן דרך משמעותית למה שאני עושה היום. בהמשך אגלה לכם כמה דברים חשובים שגיליתי.
גלית שלגי – מומחית לתזונה בריאה ולתיקון הרגלי אכילה, יוצרת התוכנית "לחיות בריא" - התוכנית שמלמדת כיצד להפסיק לעשות דיאטות ולהגיע לגוף בריא ומשקל יציב לתמיד. בוגרת לימודי פסיכולוגיה, פסיכותרפיה, ולימודי תזונה טבעית שנרכשו אצל המומחים הגדולים בארץ ובעולם. היא מעבירה שיעורים לבישול בריא ולקינוחים בריאים, מרצה מבוקשת בארגונים ומכללות, בעלת קליניקה פרטית. 
נשואה לאריק ואמא של אביטל ואבישי.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: יוני 2015
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 143 עמ' מודפסים
מתוקים ובריאים גלית שלגי
הסיפור שלי
 
 
גדלתי במשפחה נשית. בת אמצעית מתוך שלוש בנות. אימא, שעסקה בבנקאות ונראתה תמיד במיטבה, דאגה לטפח ולהדגיש את הצד הנשי שלנו, ועודדה אותנו לעצמאות מגיל צעיר. אימא, אף שהייתה אשת קריירה ורוב שעות היום שהתה מחוץ לבית, דאגה תמיד להכין לנו אוכל בריא ומשובח, לימדה אותי לבשל מגיל צעיר, ונטעה בי את האהבה למטבח ואת הבסיס לדרך הבישול שלי גם היום.
בילדותי, אחיותיי ואני בילינו חופשות רבות אצל אחיותיה של אמי ואצל סבתי. סבתי, ממוצא מצרי, הייתה מיוחדת במינה, סוחרת מחוננת, אישה חזקה ודומיננטית מאוד, ועם זאת 'חברמנית'. לקול צלילי מוזיקה ערבית שהתנגנו בביתה, ספגתי את ריח התבשילים, את קולות השווקים, הריחות ורחש התמקחות עם סוחרים. הודות לה אהבתי לידע ולרזי הבישול.
בילדותי הייתי שובבה מאוד, מעין 'טום בוי'. הייתי חזקה ונמרצת ושיחקתי בעיקר עם הבנים. ספורט היה העיסוק שהכי אהבתי. בגיל שש המורה לספורט הבחין בכך, טיפח אותי ועודד אותי להתאמן ולהצטיין בקפיצה לרוחק, בהתעמלות מכשירים ובריצה.
פיתחתי כישרון נוסף: שירה. אני באה מבית מוזיקלי מאוד וכבר מגיל צעיר אהבתי לשיר. במשפחתי השירה היא תחביב שמשותף לכולנו (אחותי הגדולה אפילו עשתה קריירה בינלאומית משגשגת ומרשימה בתחום המוזיקה). השתתפתי במקהלת בית הספר, הופעתי בטקסים של בית הספר, וכולם אמרו שעתידי הוא להופיע על במות.
בגיל ההתבגרות כשהגיע הזמן לבחור מסלול למידה לקראת חטיבת הביניים, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך להתפתח בתחום הספורט, ואכן כך היה. אך האימונים המרובים שהעניקו לי צורת גוף "גברית" מעט הלחיצו את אמי. קושי נוסף שנתקלתי בו היה דרכי ההגעה לאותם אימוני ספורט. העובדה שהייתי מחויבת גם למוזיקה הובילה את הוריי להחלטה להוציא אותי מכיתת הספורט ולהעביר אותי לכיתה רגילה עם חברותיי.
בתקופת התיכון התחלתי לקבל תשומת לב מהבנים סביבי. נחשבתי לנערה מפותחת מהרגיל, דבר שגרם לי להיות מופנמת וביישנית. לא הייתי מודעת לגוף הנשי שלי, ואף על פי שמעולם לא הייתי "שמנה", התביישתי ברגליים השריריות שפיתחתי בתקופתי כשחקנית כדורעף, רגליים שהפכו עתה לגזעים עבים מדי לטעמי.
כמו כן התפתחו אצלי אולקוס חריף מאוד, אנמיה שגרמה לי לעייפות וסבלתי מעצירות. איך לא?
התזונה שלי לא הייתה מאוזנת ולא הייתה בריאה. הרשיתי לעצמי לאכול יותר מדי חטיפים: פיתה בחמאה הייתה הדבר האהוב עלי ביותר. קניתי חטיפים מהקיוסק של בית הספר, ואף על פי שמשקלי היה תקין יחסית, רציתי רגליים רזות יותר. ואז התחלתי לעשות דיאטות. זה היה גם משהו טרנדי בקרב חברותיי. זה מה שידעתנו, כי זה מה שהיה. מי שרוצה להיות רזה – צריכה לעשות דיאטה. התחלתי להקפיד ולאכול בעיקר מזון 'דיאטטי': שתיתי 'דיאט קולה', אכלתי לחם קל, פריכיות, מזון דל בשומן. כל הזמן הייתי בדיאטה.
כל סוג של דיאטה: דיאטת "לסתום את הפה ולא לאכול", דיאטת ספירת קלוריות, נטילת כדורים משלשלים, דיאטת מרק כרוב, ועוד תפריטים אנמיים, חסרים במזון. זו הייתה פשוט התעללות. התעללתי בגוף שלי, התעללתי בעצמי. כל הזמן התעסקתי באוכל – מה מותר ומה אסור. הייתי חסרת אנרגיה וכל הזמן היה לי חשק למתוק.
ספרתי נקודות, חיכיתי שבוע שלם למנה מותרת. איזה עונש! ירדתי קצת במשקל ובאיזשהו שלב הייתי נופלת להתקף של אכילת מתוקים, שוב מעלה הכול, לוקחת את עצמי בידיים, ושוב מתחילה דיאטה מומלצת חדשה או דיאטה שקראתי עליה בכל מיני ירחונים של נשים. הייתי בטוחה שהנה, מצאתי עכשיו את הדיאטה האחרונה האולטימטיבית. הפעם זה יצליח. ושוב, מלאת מוטיבציה, עשיתי כל מה שצריך. ירדתי קצת במשקל, אך שוב באיזשהו שלב הייתי נשברת. שוב אותו מעגל של ירידה, עליה, ירידה, עליה, דיכאון וכן הלאה.
העובדה שבכל פעם מחדש הייתי נשברת, השפיעה מאוד על הדימוי העצמי שלי. התחלתי ללבוש בעיקר חצאיות ושמלות, כי האמנתי שכך אני מצליחה להסתיר את הרגליים ה"גזעיות" שלי. לא אהבתי לצאת לבלות כי אף פעם לא מצאתי מה ללבוש. מכנסיים כמעט לא היו בארון הבגדים שלי, והבילוי המועדף עלי היה לראות סרטים בבית. מובן שזה תמיד לווה בחגיגת חטיפים ובאוכל מזיק ומשמין, שרק הנציח את בעיית האולקוס שלי ואת העיסוק באוכל. לא ידעתי מה לעשות חוץ מלנסות עוד דיאטה.
לאחר שרותי הצבאי עברתי לגור בתל אביב. נרשמתי לבית הספר לג'אז "רימון" שברמת השרון בתקווה להגשים את עצמי כזמרת. זו הייתה תקופה קסומה שבה למדתי ועבדתי עם מוזיקאים מהשורה הראשונה והופעתי במועדון צוותא. הכרתי אנשים מעניינים, התאהבתי, התחברתי לחבורת "דומינו גרוס" שאיתם הסתובבתי וביליתי את רוב לילותיי.
"תל אביב מאירה לי פנים" חשבתי לעצמי. אהבתי את העיר הזו. עד היום בכל פעם שאני מגיעה לכניסה של תל אביב שם נמצאת הקליניקה שלי, אני מרגישה שהגעתי הביתה, אף על פי שאני גרה בקריות. זו הייתה תקופה מלאת השראה עבורי. הרגשתי שאני יכולה לבטא את עצמי באופן מקסימלי. להיות מי שאני. אהבתי את המראה התל אביבי החדש שסיגלתי לעצמי, ובסך הכול הייתה זו תקופה מחשלת, רוחנית במקצת ומעצימה. אחת התקופות המשמעותיות ביותר בחיי.
בתור תל אביבית מן המניין, התחלתי ללכת לאודישנים, כמו כולם. באחד מהאודישנים שאליהם הלכתי, ישבו אתי בחדר ההמתנה נעה תשבי שהייתה אז כוכבת ילדים בתחילת הדרך, ובנות נוספות, רזות מאוד.
הסתכלתי עליהן וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני מתקבלת. שבטוח יעדיפו מישהי רזה יותר. נתקפתי חרדה.
פחדתי להיכנס לחדר האודישנים ולקבל תשובה שלילית ולכן קמתי והלכתי. ברחתי. תחושת האכזבה מעצמי והידיעה שהרסתי הזדמנות, העצימה את חוסר הביטחון שלי ופגעה ביכולות שלי. פיתחתי חרדת אודישנים.
אמנם הלכתי לכל אודישן שאליו הוזמנתי. הייתי מחכה בחדר ההמתנה וזמן קצר לפני שהיה מגיע תורי ברחתי שוב. לא היה לי אומץ להיכנס. ידעתי שאני כישרונית, אבל פחדתי שאולי אני לא רזה מספיק. במקום להתמקד בשירה ולתת את הטוב ביותר, הפחד ניצח ושיתק אותי. בכל פעם שהגיע רגע האמת בחרתי לוותר ולברוח. סבלתי מדימוי גוף שלילי, והסתכלתי על עצמי כעל בחורה נמוכה ומעוותת – אף שלדימוי זה לא היה קשר למציאות. כך הפסדתי הזדמנויות רבות.
חבריי הקרובים חשבו שיצאתי מדעתי. הם לא הבינו איך בחורה שנראית טוב לרוב הדעות, מוכשרת ומלאת יכולות, חווה חוסר ביטחון כזה ומחבלת לעצמה בסיכויים. בסופו של דבר הפסקתי ללכת לאודישנים והבנתי שאני חייבת לעבוד על הצד הרגשי שלי. רציתי להרגיש טוב יותר עם הגוף שלי ולא ידעתי איך ומה צריך לעשות. התהליך הרגשי נמשך זמן לא קצר (ונראה לי שהוא לא ייגמר לעולם(, אבל הדבר הטוב הוא שבעקבות העבודה הרגשית שעברתי התחברתי לצד הטיפולי שבי, והרגשתי שאני רוצה לעזור לאנשים שנמצאים במצב דומה. בן הזוג שהיה לי אז עודד אותי ללכת ללמוד, ובסוף נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה.
התכנית הייתה לשלב את המוזיקה כתחום טיפולי ראשי. וכך נרשמתי ללימודים באוניברסיטה.
העולם האקדמי שאליו נחשפתי קסם לי. אהבתי מאוד ללמוד. אהבתי להיות סטודנטית. גיליתי ידע עצום ומרתק ונשאבתי לתוכו.
רציתי לדעת הכול ולמדתי בשתי אוניברסיטאות במקביל (עד היום אני ממשיכה ללמוד ולהתעדכן כל הזמן.
במקביל המשכתי להופיע ב'צוותא' ולעבוד עם מוזיקאים, אבל לאט־לאט הלימודים לקחו את מרב הזמן והעניין שלי. הוקל לי שאני לא צריכה כבר להילחם עם הגוף שלי, ורציתי מאוד לטפל ולעזור לאנשים (שזה אגב היה חלומה של אמי שתמיד האיצה בי ללמוד את התחום הטיפולי.
בתקופה שהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה הגעתי לשיא מבחינת המשקל שלי. ערב אחד למדתי עם חברה למבחן ונשארתי לישון אצלה. בבוקר כשהתאפרתי והתארגנתי, הסתכלתי על עצמי במראה. זו הייתה מראה גדולה שאפשרה לי לראות את כולי לא רק מקדימה אלא גם... מאחור. לא קלטתי. לא האמנתי שזאת בעצם אני.
בפעם הראשונה ראיתי כיצד אני נראית מאחור. אותו רגע מול המראה היה רגע שבו הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי. שזה לא ייתכן. שמגיע לי להיות רזה ובריאה וכנראה אני עושה משהו לא טוב. אותה חברה הבחינה במצב הדיכאוני שבו הייתי והפתיעה אותי: היא סידרה לי פגישת ייעוץ אצל מטפלת מתחום הרפואה הטבעית שעליה שמעה המלצות, ומי יודע, אולי היא תוכל לעזור לי גם עם האנמיה והעצירות שמהן סבלתי בזמנו. הפגישה עם אותה מטפלת הייתה ללא ספק, ההתחלה של השינוי בחיים שלי, ואבן דרך משמעותית למה שאני עושה היום. בהמשך אגלה לכם כמה דברים חשובים שגיליתי.