אריק חייו של אריאל שרון

ילד שמן ומסכן

 

ילדותו של אריאל שרון היתה כנראה נעימה יותר מכפי שהיה מוכן להודות. בתמונות משפחתיות משנות ה־30 הוא נראה מרוצה למדי. ילד קטן, עגלגל וצלול עיניים בבגדים נקיים ומסודרים, אפילו מוקפדים מדי, נועץ מבט נחוש במצלמה. ניכר בו שהוא רגוע בחברת הוריו, אחותו ושלל דודיו ודודותיו.

הרקע נראה דל בדרך כלל. קירות בית המשק המשפחתי, הפנימיים והחיצוניים כאחד, מורכבים מקרשים עירומים ומדלתות לא מהוקצעות. חצר המשק אינה מסודרת, אך המקום נראה הומה ושוקק חיים.

 

שנים לאחר מכן, כפוליטיקאי ובהמשך כמנהיג הליכוד, הִרבה שרון לדבר על המתיחות ששררה בין הוריו לבין יתר המשפחות במושב כפר מל"ל בשרון. מעולם לא נמאס לו לספר כיצד נפצע בסנטרו כשנפל מחמור בגיל שלוש, וכיצד העדיפה אמו לשאת אותו בידיה מרחק של שלושה קילומטרים, דרך השדות, אל רופא פרטי בכפר סבא, ובלבד שלא תצטרך ללכת אל המרפאה בכפר מל"ל, שנוהלה בידי קופת החולים של ההסתדרות. שמואל וּורה שיינרמן, הוריו של שרון, סירבו להיות חברים בהסתדרות.

כמה מוותיקי המושב הגיבו בזלזול לשמע הסיפור הזה ורמזו שהוא מנופח: פולחן עצמי פולקלוריסטי של איש ימין לכאורה, אשר גדל בעצם במשפחה מתנועת העבודה במושב של תנועת העבודה. גם ורה, הגיבורה הבודדה בסיפוריו הנוסטלגיים של בנה, לא אישרה שמניעים אידיאולוגיים עמדו ביסוד העימותים של משפחת שיינרמן עם ועד המושב. "לא היינו [רוויזיוניסטים]," אמרה בריאיון בגיל 85 במשק בכפר מל"ל שאותו המשיכה לנהל. "מי בכלל ידע מה זה פה.

 

פשוט מי שדרש קצת סדר מיד קראו לו רוויזיוניסט."

אך אריק לא חטא לאמת כשתיאר את הוריו כמתבודדים נוקשים וקשי־עורף בחברה שהעדיפה את מי שהולך בתלם. ורה ושמואל היו מראשוני כפר מל"ל. הם הצטרפו למושב עם עלייתם ב־1922. תחילה גרו באוהל. לאחר מכן בנה שמואל את הבקתה הרעועה שבה — למעט כמה תוספות קטנות — המשיכה המשפחה לחיות עד אמצע שנות ה־40, עת יכלה סוף־סוף להרשות לעצמה בית אמיתי. יהודית — דיתה בפי כל — נולדה ב־1926, ואריאל — אריק — בא לעולם שנתיים אחריה. היו מריבות על קרקעות. כפר מל"ל נדרש לתרום חלק משדותיו ליישובים סמוכים שהוקמו אחריו. במקרה אחד — שגם עליו לא נִלאָה אריק לספר בגאווה — החליטה ורה על ניתוק חד־צדדי של הכרם הקטן של משפחת שיינרמן מהאדמות שתוכננו להימסר למושב הסמוך, רמות השבים. בחצות הלילה, כשבעלה לא היה בבית וילדיה ישנו, התגנבה החוצה עם רובה בידה האחת ומספריים לחיתוך תיל באחרת וביטלה את קו הגבול החדש. אנשי המושב חשדו כי מדובר בפעולה של בוזזים בדווים, אך היא העמידה אותם על טעותם ואיימה לחזור על המעשה אם הגדר לא תוצב בקצה הרחוק של כרמהּ.

 

כאינדיבידואליסט, וכאגרונום מדופלם וחדשן, ניסה שמואל שיינרמן להכניס למשקו הקטן גידולים שעד אז לא גודלו בפלסטינה. הוא שתל בוטנים ובטטות. במשך שנים הם נחשבו לגידולי הדגל של המשפחה. "מה יש? אפשר להגיד שאריק גדל קטן ורע מזה?" ציינה ורה כעבור שנים. אבל הגידולים הנדירים הללו לא נחלו הצלחה מסחררת, וקשיי הפרנסה המשיכו. ורה מחלה על כבודה, כתבה לאחיה יוסף, שהשתקע באיסטנבול, ושאלה אם יוכל למצוא עבודה עבור שמואל.

במשך שנתיים עבד שמואל בטורקיה. בשובו היה להוט להתחיל לגדל כותנה, אך במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית איש לא רצה להקשיב. הוא שתל אבוקדו, עוד חידוש אקזוטי באותם ימים, וגם מנגו וקלמנטינות. אט־אט השתפר מצבו הכלכלי, אך שכר הלימוד של דיתה ואריק בבית הספר התיכון המשיך להכביד על התקציב המשפחתי.

 

חינוך על־יסודי לא היה אז עניין מקובל עבור ילדי הכפר, והתעקשותם של ורה ושמואל להעניק אותו לילדיהם רק הגבירה את לחשושי שכניהם, שהאשימו אותם ביהירות ובגאוותנות. רוב ילדי כפר מל"ל הסתפקו בשמונה שנים בבית הספר היסודי המקומי ובגיל ארבע־עשרה נכנסו לעבודה מלאה במשק. אריק תרם את חלקו למשק לפני עלות השחר. ואז, בחולצה כחולה ובמכנסי חאקי, לבוש החובה של צעירי הקיבוץ והמושב, נסע באוטובוס לתל אביב.

תיכון "גאולה" — מוסד פרטי שנועד בעיקר לבניהם ובנותיהם של נכבדי היישוב הבורגנים — שכן לחוף הים. אריק חסך את דמי הנסיעה לפלאפל ולגזוז אחרי הלימודים וצעד במשך חצי שעה מתחנת האוטובוסים המרכזית ועד בית הספר. עד שעות אחר הצהריים כבר חזר הביתה ועבד בשדות עד חשֵכה. ואז — שיעורי בית. בבגרותו נהג שרון לשבח את הוריו על שהטמיעו בו את התאווה והסבולת לעבודה קשה וממושכת.

 

"כילד," כתב ב"לוחם" (Warrior), האוטוביוגרפיה שפירסם באנגלית בשנות ה־80, "האזנתי לאבי מדבר על האצילות שבעבודת הכפיים. עד שבגרתי וטיפחתי דעות משלי בנושא, העבודה עצמה כבר היתה בעצמותַי... בגיל שמונה או תשע כבר עשיתי במו ידי את העבודות הקשות והתובעניות ביותר. באביב הייתי יוצא לפעמים עם הסוס והעגלה אל השדה וחורש את התלמים".

בתל אביב היה שרון מבלה לעתים את השעות שאחרי הלימודים עם סבתו מרים, אלמנתו של סבו מרדכי. היא דיברה איתו ברוסית והרעיפה עליו "סיפורים על חייה בפטרוגרד, שבה למדה להיות מיילדת; בברסט־ליטובסק, שבה עבדה במקצוע שרכשה; ובבאקו, שאליה ברחה המשפחה אחרי המלחמה". שורשיו הרוסיים ושליטתו הבסיסית בשפה הביאו לשרון תועלת פוליטית רבה כעבור עשרות שנים, כאשר יותר ממיליון עולים יהודים דוברי השפה נהרו לישראל. הועיל לו גם הסיפור שרווח במשפחת שיינרמן, ושמקורותיו אינם ברורים, ועל פיו מרים המיילדת היא זו שהביאה את מנחם בגין לעולם. העובדות הברורות הן שבגין אכן נולד בברסט־ליטובסק, ושאביו ומרדכי היו ידידים ופעלו יחד בתא הציוני המקומי.

שרון המבוגר שיבח את הוריו גם על שנטעו בו את אהבת התרבות. "הֱיֵה בן כפר," דחק שמואל האגרונום בבנו, "אך גם בן תרבות." שמואל היה מוזיקאי חובב, אך נלהב, וחרף מזגו החם מצא כמה חברים שינגנו איתו. הוא גם צִייר. ורה היתה קוראת בלתי נלאית והקפידה להאביס את ילדיה בקלאסיקות מהספרות הרוסית. למרות התקציב הדחוק קיבל אריק כינור בגודל "רבע" ומומנו גם שיעורי נגינה. ההורים לקחו אותו לערבים מוזיקליים בביתו של ד"ר שטייניץ, פסנתרן מהולל תושב רמות השבים שגם הרצה על מוזיקה.

 

כמו רבים מתושבי רמות השבים, גם בני הזוג שטייניץ — שניהם רופאים במקצועם — ברחו מגרמניה של היטלר וניסו כעת להמציא את עצמם מחדש כאנשי אדמה בארץ ישראל. פסנתר הכנף שלהם עזר להם להתמודד עם המעבר לחיי הכפר. "הסבא שלך," כך נהג ראש הממשלה שרון להקניט את חבר הכנסת יובל שטייניץ כמעט 70 שנה לאחר מכן, "הוא היה אדם הגיוני." זה היה בעת ששטייניץ היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ושרון, בשילוב של קסם אישי ואירוניה, ניסה לפתות אותו לנטוש את מחנה נתניהו, שהתנגד להתנתקות, ולהצטרף אל תומכיה. הוא נהנה לספר לחברי הוועדה כיצד בנערותו, כשהיה רועה את הבקר, אהב לעצור ולהאזין לצלילים שנישאו מתוך ביתו של שטייניץ הסבא.

 

אצבעותיו של האיכר הצעיר התקשו אמנם להתמודד עם מיתרי הכינור, אבל הקונסרבטוריון המאולתר של ילדותו בכפר מל"ל וברמות השבים השריש בו את האהבה למוזיקה הקלאסית, וזו נמשכה כל חייו. יריבים פוליטיים שטעמו את נחת לשונו ביום, ידעו שלעת ערב ימצאו אותו מחויך וטוב לב במושבו הקבוע בהיכל התרבות של תל אביב, מאזין לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

מנהג זה הופסק מטעמי ביטחון לאחר שנבחר לראשות הממשלה.

 

אחת מחברותיו ללימודים זכרה שאריק היה תלמיד טוב, וכי באופן כללי המורים חיבבו אותו. אך הצטיינותו ניכרה במיוחד בשיעורי קרב פנים אל פנים (קפא"פ), שבהם היה יד ימינו של המדריך, ועזר ללמד את הבנים והבנות שימוש יעיל במקל קפא"פ. גם ניצני כישוריו הצבאיים התחילו להתגלות כבר אז. בטיול בכיתה י', כשהמורה איבד את דרכו, הוביל אריק את ילדי העיר, המודאגים וצרובי השמש, אל חוף מבטחים.

שמואל המשיך להתנצח ולהתנגח עם שאר המשפחות במושב עד סוף חייו. הוא מת צעיר, ב־1956. בהלווייתו, שנערכה בבית העלמין של המושב, אריק ספד לו. אלוף־משנה אריאל שרון, בנעלי צנחן אדומות ובכומתת צנחן אדומה, כבר היה אז גיבור לאומי, אך גם דמות שנויה במחלוקת; הוא עמד דום לכבודו של אביו, שלף דף מקופל מכיס ירכיתו והקריא, כיאה למעמד, דברי אהבה וגעגוע לאידיאליסט עקשן וחף מפשרות.

 

חייל ואדם

היה נושא אחד שעמד על סדר יומו של כפר מל"ל ועליו לא ניטשה מחלוקת בין המשפחות הממושמעות ומשפחת שיינרמן הסוררת: חובת ההתגוננות מפני הערבים הפלסטינים שחיו באזור. ורה לא שכחה מעולם את האימה שחשה לילה אחד במהלך מאורעות תרפ"ט, כשלמושב הגיעו שמועות על אלפי ערבים המתקהלים בקלקיליה הסמוכה מתוך כוונה לפשוט על המושב. עם יתר האימהות היא הסתתרה ברפת בטון, בשעה שהגברים התכוננו להילחם על חייהם. המתקפה לא הגיעה. לבר המצווה שלו קיבל אריאל מאביו פגיון קווקזי עתיר־פיתוחים שהביא עמו מבאקו. זו היתה מתנה סמלית, אך שני הצדדים — המעניק והמקבל — הכירו בחשיבותה.

שמירת הלילה על המושב היתה תמיד חלק מחיי האיכרים. אחרי בר המצווה הצטרף אריק למצבת השומרים. בגיל ארבע־עשרה, כמו שאר החבר'ה הטובים, הוא נשבע אמונים ל"הגנה". טקס ההשבעה התקיים, כיאה, באישון ליל, וכלל, כמתבקש, את התנ"ך והאקדח והנר המהבהב. ה"הגנה" היתה ארגון חשאי לכאורה, אך כולם ידעו על קיומו, ורוב הנערים והבחורים קיבלו עידוד להתנדב לשורותיו. האימונים התקיימו בשבתות ובאחד מערבי ימי החול.

זמן קצר לאחר שהתגייס כנער צעיר ונלהב, נקלע אריק למחלוקת ההיסטורית הראשונה מני רבות שרדפו אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו ושהטילו צל גם על חייו הפוליטיים. עבור אריק היה מדובר בהיסטוריה בשני מובנים: לא זו בלבד שהאירועים שדובר בהם נעשו אירועי־מפתח בתולדות הציונות — גם תפקידו שלו בהם היה נתון לוויכוח, לא פעם נוקב, אשר נמשך שנים ארוכות, אפילו עשרות שנים, אחרי שהאירועים עצמם כבר היו להיסטוריה.

 

היו אלה אירועי הסֵזוֹן, בין דצמבר 1944 לאפריל 1945, שבמסגרתם נרדפו אנשי האצ"ל והלח"י בידי ה"הגנה"; מקצת הנתפסים הוסגרו לידי בריטים וגורשו למחנות מעצר במזרח אפריקה, אחרים הוחזקו במקומות מסתור בקיבוצים, והיו שֶעוּנוּ קודם ששוחררו.

את רוב המרדפים והעינויים ניהלו לוחמי הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של ה"הגנה", אך לעתים השתתפו בהם גם אנשי "הגנה" רגילים. האם אריק שיינרמן, אשף האַלוֹת הצעיר, השתמש במקלותיו ובאגרופיו במהלך אירועי הסזון של 1945? המנהיג לעתיד של הליכוד בוודאי לא היה רוצה כתם כזה בעברו. הראיות למעורבותו קלושות. שרון עצמו הכחיש מעורבות כזאת מכול וכול. "תיעבתי [את הסזון]", הוא כתב בספרו "לוחם". "בעינַי, די היה במעצרם ובענישתם של אותם לוחמים. אבל להסגיר אותם לבריטים? איך יהודים יכולים להסגיר יהודים? זה נראה כמו פשע, מעשה מביש שאיני רוצה כל קשר אליו".

כעבור שנתיים, כשסוגיית פלסטינה עלתה על שולחנו של ארגון האו"ם הצעיר, החלה שוב ההנהגה הציונית לנקוט יד קשה נגד המחתרות הרוויזיוניסטיות. הפעם, כך נראה, אריק התגייס לעניין בלהט. בשלב הזה הוא כבר היה מפקד בצבא הלא רשמי של המדינה שבדרך. אחרי שסיים את התיכון בקיץ 1945, הוא נבחר להשתתף בקורס מפקדי המחלקות של ה"הגנה" בקיבוץ רוחמה בנגב. גם כאן התבלט בקרבות פנים־אל־פנים ובלימודי השׂדאות, אך למורת רוחו סיים את הקורס בדרגת "רב־טוראי על תנאי", ולא רב־טוראי.

 

הוא רצה להתגייס לפלמ"ח. הוריו רצו שיירשם ללימודים במדעי החקלאות. לבסוף הצטרף דווקא למשטרת היישובים העבריים, זרוע חוקית שפעלה במסגרת כוחות הביטחון של המנדט הבריטי במטרה להגן על היישובים היהודיים ולסייר בכבישים שחיברו ביניהם, ואשר שימשה גם מסווה נוח שאיפשר לצעירים "קרביים" כמו אריק להמשיך להתאמן בנשק ולאמן בו יהודים אחרים בלי שהשלטונות יציקו להם.

השירות בכוח זה פינה לו זמן לעבודה במשק המשפחתי. "יום אחד", כתב לימים, "בשעה שעבדנו יחד בפרדס... אמר [שמואל], 'אריק, אני רוצה לומר לך, אני אקבל בברכה כל מה שתחליט לעשות בחייך. אבל דבר אחד אתה חייב להבטיח לי: לעולם, אף פעם, אל תיתן יד להסגרתם של יהודים בידי לא־יהודים. אתה חייב להבטיח לי שלעולם לא תעשה זאת.'"

אלא שבפועל, הסזון השני, של שנת 1947, לא היה כרוך בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטיים. מנהיג היישוב דוד בן גוריון כבר ראה בבריטים, שסגרו את חופי הארץ בפני פליטים יהודים מאירופה, אויבים לכל דבר. מכיוון שכך הסתפקו אנשי ה״הגנה״ בהכאה ובמעצרים של אנשי אצ"ל. באזור כפר מל"ל הוזהרו מגייסים של האצ"ל לבל יתקרבו ליישובים, ומשלא שעו לאזהרות, הוכנסו ידיו של אחד מהם לתוך צינור השקיה ושוּבּרו. פעיל אחר ננעל במפעל לייצור קרח למשך יממה. יש טוענים כי אריק, שהיה מסופח כעת לשירות המודיעין הצעיר של ה"הגנה", הוא שליקט את המידע שהוביל לתקיפות הברוטליות האלה. בתקרית אחרת עקב אריק אחר חמישה אנשי אצ"ל חמושים בטומיגנים וסייע ליחידה של אנשי "הגנה" לארוב להם. אך אנשי האצ"ל פתחו באש ונמלטו. מהירי נפצע אחד מאנשי ה"הגנה" באחוריו.

 

במרוצת השנים קמו אנשים אחדים וגוללו בפירוט זיכרונות מאותן פעולות, שאריק המבוגר היה מעדיף לשכוח. "הוא נטל חלק פעיל, פעיל מאוד, בכל מה שעשינו נגד אנשי האצ"ל והלח"י," אמר ב־1983 דדי זלמנסון, אחד מחבריו של אריק ב"הגנה". "הוא רדף אחרי כשאני הייתי עם אנשים ברחובות, עם מקלות של טוריות," אמר ב־1990 יוסף מֶנקֶס, מוותיקי האצ"ל. "שרון ואנשיו נכנסו לבית הקפה ובמשך כעשר דקות הרסו מכל הבא ליד," סיפר ב־2005 בן־עמי זמיר, איש אצ"ל אחר. הוא נזכר שאריק הגיע במשאית בראש חוליה של אנשי "הגנה". "הוא ביקש 'תן לי גזוז' והצביע לעבר ארגז המשקאות שהיה מונח על האדמה. התכופפתי לעבר הבקבוקים ואז הוא הניף את ידו והִכה בכל הכוח בראשי עם האלה, ידית הטורייה. ראשי כוסה בדם שנטף על כולי. למזלו הרע של שרון, אחי, שהיה איש פלמ"ח, היה אז בדיוק בחופשת שבת. הוא הסתער עליהם, ואחותי שבדיוק חיממה מים לתה שפכה את המים עליהם..." אריק, שהיה ראש ממשלה בעת פרסום הדברים, הכחיש אותם מכול וכול. "לא השתתפתי בסזון הקטן ולא בסזון הגדול ומעולם לא הכיתי יהודי במקל של טוריה."

בספרו האוטוביוגרפי "לוחם" כתב שרון כי הלוחמים פורעי החוק שבו את לבו, וכי קינא ב"פעולותיהם ובגבורתם. אבל הייתי גם ב׳הגנה׳, ואני מאמין שלאנשים אין זכות לצאת ולעשות ככל העולה על רוחם, אמיצים ככל שיהיו." זהו נוסח כתיבה המשקף הליכה על חבל דק. הקריירה הצבאית של שרון הוכתמה במעשי נקם מוגזמים וגחמניים, ובעת כתיבת הספר בשנות ה־80 הוא שאף לעמוד בראש מפלגה שההערצה העיוורת לאצ"ל זרמה בדמה. שרון טען לא פעם שהקריירה הצבאית שלו עוכבה — במשך שנים הוא לא הועלה בדרגה ולא מונה לרמטכ"ל — משום שלא היה "מאנשי שלומנו", או במילים אחרות, לא היה מפא"יניק שאפשר לסמוך עליו. "לא משלנו?" נחר בבוז אחד מוותיקי תנועת החירות, מרדכי ציפורי. "לא משלנו? הוא השתתף בסזון והִכה אנשי אצ"ל בזמן החטיפות."

החיים לא היו רק אלות ומחרשות. אריק היה מאוהב. "היא לא היתה בדיוק האהבה הראשונה שלי", כתב כעבור שנים, "אבל מה שהרגשתי עכשיו נראה שונה לחלוטין מכל מה שהרגשתי לפני כן". מרגלית צימרמן, גלי בפי כולם, היתה תלמידה בת שש־עשרה בפנימייה לילדי עולים שהיתה צמודה למשק של הוריו. הוא צפה בה בחשאי כשניכשה עשבים, והוקסם. לשמחתו, תפקידו ב"הגנה" כלל העברת אימונים ביסודות הלחימה לַבָּנים בכיתתה של גלי, והוא העביר באמצעותם את בקשתו הראשונה להיפגש עמה. "חתכתי פרצה בגדר התיל שהקיפה את החצר כדי שהיא תוכל לחמוק פנימה... בערבים היינו יוצאים ויושבים ליד הבאר הישנה של המושב בלב המטעים, מחזיקים ידיים ומדברים בחשכה."

 

ב־29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האו"ם ברוב קולות לחלק את פלסטינה לשתי מדינות, יהודית וערבית (בירושלים וסביבתה היה אמור לקום משטר נאמנות מטעם האו"ם). בכל רחבי הארץ יצאו היהודים במחולות ובשירה ובכו מאושר. בן גוריון צפה בחגיגות בלב כבד. "ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה", כתב ביומנו, "ושנאבד בה את מיטב בחורינו".

אותם צעירים גויסו כעת באלפיהם לשירות מלא במה שהפך לצבא רשמי כעבור כמה חודשים, במאי 1948, עם קיפולם של דגלי בריטניה וההכרזה על הקמת המדינה היהודית. בחודשים שהפרידו בין החלטת האו"ם לבין הקמת המדינה הידרדר המצב בפלסטינה למלחמת אזרחים. ההנהגה הפוליטית הפלסטינית דחתה מכול וכול את החלטת החלוקה. לוחמים פלסטינים, בסיוע מתנדבים ערבים מעיראק, מסוריה וממצרים, תקפו יישובים ועורקי תחבורה יהודיים. ה"הגנה", שפריסתה הדלה לא הספיקה להגן על כל יישוב בארץ, תקפה פרוורים וכפרים שנחשבו למעוזי הכוחות הפלסטיניים. הבריטים, מצדם, הכריזו על תאריך עזיבה, ולמעשה התנערו מאחריותם לביטחון הארץ. חייליהם הגנו אך ורק על נתיבי הפינוי שלהם עצמם. בן גוריון שיגר שליחים למדינות העולם בבקשה נואשת לסיוע בנשק; הוא חזה בוודאות קודרת שמדינות ערב ישלחו את צבאותיהן הסדירים אל שדה הקרב ברגע שהמדינה היהודית תקרום עור וגידים.

 

אריק גויס ב־12 בדצמבר. תחילה לחם בלב הארץ, לא רחוק מכפר מל"ל. "פעילותנו התרכזה סביב כביש החוף הישן. פשטנו על בסיסים ערביים והצבנו מארבים... ברוב המקרים יצאנו מבסיסנו באמצע הלילה, ופילסנו את דרכנו בין הפרדסים... לפני אור ראשון כבר שכבנו במארב, וחיכינו לכלי הרכב הראשונים שנסעו בשעות הבוקר המוקדמות בין הכפרים הערביים לבין בסיסיהם... מפעולה לפעולה, שמתי לב ששאר הלוחמים במחלקה בוטחים יותר ויותר ביכולתי להוביל אותם אל הפעולות הללו."

מלחמת הגרילה היתה "אכזרית, פראית ורצופה מעשי זוועה". ביום האחרון של 1947 הרגו ערבים חמושים 39 פועלים יהודים בבתי הזיקוק בחיפה. ה"הגנה" השיבה בהרג של 60 ערבים בכפר בַּלַד א־שייח' ליד חיפה. במהלך פברואר 1948 הניחו טרוריסטים שתי פצצות בירושלים והרגו תריסר ערבים ו־60 יהודים. במרס נהרגו 17 יהודים ורבים אחרים נפצעו בפיצוץ משאית במטה הסוכנות היהודית בירושלים. ב־9 באפריל הרג האצ"ל 110 אזרחים פלסטינים במתקפה על הכפר דיר יאסין שבפאתי ירושלים. כעבור ארבעה ימים, במתקפת נקם, נהרגו 77 עובדי סגל רפואי במארב נגד שיירה שנסעה לבית החולים היהודי הנצור בהר הצופים.

אריק השתייך לחטיבת אלכסנדרוני — אוסף מאולתר של יחידות "הגנה" מקומיות שהתגבשו בהדרגה לכדי גוף צבאי סדיר. אחרי התקפה לילית גדולה על לוחמים עיראקים בכפר בּיר עַדַס, הוא מונה רשמית למפקד מחלקה. "רבים מהחיילים בפיקודי היו מכפר מל"ל, נערים שלמדתי איתם ושיחקתי איתם, אף שבין משפחותינו ניטשו סכסוכים במשך שנים. אך כעת הקשר בינינו נעשה אחר לגמרי."

 

אחדים מאותם חברי ילדות נפלו במהלך חודשי לחימת הגרילה שקדמו למלחמה נגד צבאות ערב הפולשים לאחר הכרזת העצמאות. בזמן אמת היה קשה להבדיל בין ה"לפני" ל"אחרי".

מה שייחד את היום הזה [ה' באייר] היה החופשה הקצרה שקיבלתי. זכיתי לראות את גלי לראשונה זה כמעט חודשיים. באותו לילה הייתי אמור לפקד על פשיטה על גשר קלקיליה... היה לי מספיק זמן לחזור הביתה, לתת לגלי נשיקה ולומר להתראות. בדרכי לכפר הנוער שבו עדיין התגוררה, שמעתי רדיו... קולו של בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. ״בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית״. אלה היו מילים יפות, מלאות עומק. אך הן לא ריגשו אותי... בעיני, קיבלנו את עצמאותנו כבר לפני חצי שנה. היינו שקועים בה עד צוואר, ולחמנו עליה מאז נובמבר. הלילה הקרוב, בגשר לקלקיליה, לא יהיה שונה מכל יתר הלילות.

ה"הגנה", שנקלעה למצוקה בחודשים הראשונים שלאחר החלטת החלוקה, רשמה כמה הצלחות בשבועות שקדמו להכרזת העצמאות. באפריל פרצו כוחותיה זמנית את המצור על ירושלים היהודית והזרימו אליה שיירות אספקה אחדות, ובהן מזון, דלק ותחמושת. ערים מעורבות, שהחלטת האו"ם כללה בגבולות המדינה היהודית, נכבשו: טבריה ב־18 באפריל, חיפה ב־23-22 באפריל, צפת ב־14-13 במאי. רבים מתושביהן הערבים ברחו. יפו ועכו, שהיו אמורות להיכלל במדינה הערבית, נכבשו אף הן, וכך גם חלק גדול מהגליל המערבי. מצד שני, יישובי גוש עציון שמדרום לירושלים נפלו בידי הלגיון הערבי ולוחמים פלסטינים מקומיים. מאות תושבים וחיילים נהרגו או נלקחו בשבי לירדן.

גורלה של ירושלים היה מונח על כף המאזניים. החלטת החלוקה העניקה לעיר מעמד של "ישות נפרדת" (corpus separatum, שטח בין־לאומי ניטרלי), אך ברגע שהתברר כי גורלה של פלסטינה יוכרע בלחימה, ולא בדיפלומטיה, הפכה ירושלים לפרס הנחשק ביותר — הן עבור בן גוריון והן עבור שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה.

שני השכנים הערמומיים קיוו שלא ייאלצו להילחם זה בזה. בן גוריון שלח את גולדה מאיר לשאת ולתת עם האמיר מתוך שאיפה שעבר הירדן תספח אליה בדרכי שלום חלק משטח פלסטינה. אבל השיחות כשלו. הלגיון הערבי, קטן אך מאומן, התבלט באיכותו מעל כל יתר צבאות ערב הפולשים.

שמעון פרס, שהיה אז עוזר צעיר של בן גוריון, חידד את הנקודה בספר "בן גוריון": "במקום הראשון היתה ירושלים. היה לו ויכוח עם יגאל ידין [סגן הרמטכ"ל], שרצה שהצבא יתקדם לכיוון אשקלון, מפני שהמצרים הגיעו לאשקלון. הוא [ב"ג] אמר, 'לא. ירושלים קודם.' כך גם בצד הירדני: גלאב אמר, 'נלך מבית שאן עד חיפה, נחצה את ישראל לשתיים.' ועבדאללה אמר, 'לא. קודם כול ירושלים.' מעניינת, ההקבלה הזאת".

 

וכך מצא את עצמו אריק שיינרמן הצעיר משתתף בהתקפה על יחידות הלגיון שהתבצרו במצודת המשטרה שהקימו הבריטים בלטרון וחלשה על הדרך לירושלים. הקרב נגדם לא היה אמור להיות עוד פשיטה לילית נועזת נגד התארגנות מקרית של כוחות לא־סדירים, אלא קרב יזום נגד חיילים ממושמעים, חמושים בארטילריה ובמקלעים כבדים. מוכנותו של הצד הישראלי ללחימה היתה מעטה עד ייאוש.

ב־26 במאי 2005, במהלך טקס האזכרה לחללי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, נזכר ראש הממשלה שרון באותו לילה גורלי, 57 שנה לפני כן:

מטע הזיתים ליד חולדה העתיקה. מחלקתי ואני משתרעים בחום היום מתחת לעצי הזית. הרהורים בטרם קרב. מתמזגים עם הקרקע המכוסה חלוקי אבן, כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. שורשיות והרגשת מולדת, שייכות, בעלות.

לפתע, בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות את דרכה. מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות. שמות כמו: הרשל ויאז'ק, יאנם ויאטק, פיטר ויונז'י, נזרקו לאוויר. כל כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המצהיבה. הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה...

הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים. נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכול בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע — תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי.

המגויסים החדשים עוד לא ידעו, המשיך שרון, על המשתמטים מגיוס בקרב בני היישוב הוותיק, וגם לא על אנשים מקרב אצולת הממון של אז ששלחו את בניהם אל מעבר לים, פן יבולע להם במלחמה. "אלה היו אנשי הגח"ל — גיוס חוץ לארץ — שכונו לעתים 'גחלייצים' בשמץ של זלזול. שירים לא שרו עליהם... מספרים טבועים על זרועותיהם. אודים מוצלים מאש... סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאיתנו באלף שנים."

זה היה נאום שנכללו בו רמזים פוליטיים, ולקראת סופו עבר שרון מרמזים למסרים ישירים.

פה נמצאים מפקדַי וחברַי. איתכם ותחת פיקודכם התחלתי את דרכי. מכם למדתי. אז חשבתי שאחרי המלחמה אחזור הביתה לעבודה וללימודים. אבל עמידתנו במערכות ישראל לא הסתיימה. במבט לאחור נראה לי שאני כבר כשישים שנה בחזית. החלטתי לעשות כל מאמץ לנסות ולהגיע לימים אחרים, לשקט ולשלום שכל כך חשובים לנו. זה מאמץ קשה ומכאיב, ואני עצמי עומד בעניין זה בחזית קשה. אולי הקשה ביותר שעמדתי בה מעולם. אבל אני אעשה זאת כי לדעתי זה חשוב ונכון לעם ישראל, וגם כאן אני צריך את החברוּת שלכם.

 

את זכרו של יום הקרב בלטרון הוא נשא עמו כל חייו. הוא למד ממנו אמיתות טקטיות שאותן יישם כעבור זמן בקרבות גדולים הרבה יותר. הוא למד ממנו שיעור במנהיגות: את יסודות המורל בשדה הקרב. יש הטוענים שהוא למד ממנו גם כמה אמיתות בסיסיות על מקומה של מדינת ישראל בארץ ישראל ובאזור כולו. חיים שלמים נדרשו לו עד שהפנים עד תומן את האמיתות האלה. אך בסוף — מעט לפני הסוף — הן חילחלו.

הוא כמעט מת שם באותו היום; מצמא ומאובדן דם מקליע שפגע בירכו ויצא דרך בטנו. בנו עמרי סיפר כי בכל פעם שאביו עבר ליד המקום ההוא, במשך 50 שנה ויותר, הוא נתקף צמא בלתי נסבל. המחלקה שלו אמנם היתה מצוידת הרבה יותר טוב מיחידת העולים החדשים, אבל משום־מה לא סופקו לה מימיות. המחלקה היתה אמורה להוביל את ההתקפה על המוצבים הירדניים שבראש הגבעה ועל המצודה והמנזר הסמוכים. אריק תיכנן לחצות את כביש ירושלים ולהתקרב אל כוחות המגן בחסות החשכה. יתר הכוח יבוא בעקבותיו.

אבל בגלל עיכובים לוגיסטיים — כוח מרגמות חיוני לא הגיע; האוטובוסים שהסיעו את החיילים אל שדה הקרב תעו בדרך — יצאה ההתקפה לפועל רק לקראת עלות השחר. הזריחה תפסה את המחלקה בשטח פתוח, עדיין בצד הלא נכון של הכביש, ומשכה אליה מטח בלתי פוסק של פצצות מרגמה וכדורי מקלעים מפסגת הגבעה. מספר האבדות גדל במהירות. מכשיר הקשר נפגע. החיילים השתטחו בתוך ואדי רדוד וחיכו, בתחושת ביטחון הולכת ודועכת, לתגבורת. בינתיים הרגישו הירדנים והלוחמים הפלסטינים הלא־סדירים שאריק ואנשיו בעצם ננטשו, והתקדמו ברגל לעבר המחלקה הישראלית המכותרת.

הם התקרבו עוד ועוד... בצעקות ״אטבח אל־יהוד״, ביריות. בכל פעם הדפנו אותם, ונחנקנו מצחנת אבק השרֵפה שהתערבבה עם העשן שהיתמר מעלינו מן השרפות בשדה החיטה... בתוך הלחימה, תחת השמש, ומול הרוח החמה שנשבה על פני המישור — כמעט מתנו מצמא.

 

סביב הצהריים הגבירו הירדנים את הירי, פעולה המבשרת בדרך כלל על התקפה נוספת. הקמתי את עצמי כדי לראות מה קורה, והרגשתי משהו הולם לי בבטן ומפיל אותי לאחור. שמעתי את פי אומר "אמא", וברגע שהמילה יצאה העפתי מבט סביבי כדי לראות אם מישהו שמע. דם כבר ניגר דרך חולצתי וממכנסי, שם הופיע, כאילו במטה קסם, פצע נוסף בירך. נשכבתי, עדיין בדעה צלולה, אבל הרגשתי את כוחי הולך ודועך.

עד השלב הזה של הקרב כמעט מחצית מ־36 אנשי המחלקה כבר מתו, ורוב הנותרים היו פצועים. התותחים הישראליים נדמו בבת אחת, וכאשר אריק הביט בזהירות סביבו, הוא ראה חיילים ערבים על הגבעה מאחוריו, במקום שקודם היתה בו יחידה ישראלית אחרת.

מעת לעת הם כרעו מעל צורות שחורות שבקושי היה אפשר להבחין בהן... בן רגע הבנתי מה רואות עיני. אנשינו אינם. מתו או נסוגו. הצורות השחורות שעל צלע הגבעה היו ההרוגים; הערבים שכרעו עליהם בזזו והשחיתו את הגופות. ואז הבנתי את הדממה. היינו לבדנו בשדה. יתר היחידות קיבלו פקודה לסגת. זו היתה מטרתו של ירי הארטילריה. לחפות על הנסיגה... הם לא ידעו שאנחנו עדיין כאן, עדיין בחיים... נתתי פקודה והצבעתי על הכיוון — לחזור לאחור, היישר דרך העשן ומעל הטראסות.

הערבים שעל צלע הגבעה נעו לאט, עברו מגופה לגופה, לא מודעים לקיומנו כאן למטה... שמחה פנחסי, נער נהדר מכפר סבא, חטף פגיעה קשה ברגליים ולא הצליח לזוז. במבט ובהנהון מהיר הוא סימן לנו שיחפה על הנסיגה... "אבל, אריק," הוא אמר, "לפני שאתה הולך, תן לי רימון." נתתי לו אותו, בידיעה שאפסו כל התקוות, גם לו וככל הנראה גם לנו, כל היתר. לא יכולתי לבקש מאיש לסחוב אותו, ממש כפי שאיש לא היה יכול לסחוב אותי.

 

אריק זחל בכאב רב על ארבע לעבר הטראסות שהתנשאו מעל השדה הבוער. הוא ידע שאין לו כוחות לטפס עליהן. חייל צעיר ממחלקתו משך אותו בחצי־גרירה. "הוא היה נער חדש, בן שש־עשרה בלבד. הוא הצטרף אלינו רק יומיים קודם, ומשום־מה לא הצלחתי להיזכר בשמו. הבטתי בו באימה. לסתו התחתונה חטפה כדור וגוש של דם קרוש היה דבוק אליה... הוא לא היה מסוגל לדבר. אני הייתי עייף מדי."

"הוא אמר כל הזמן, 'תברח, תימלט, תציל את עצמך,'" נזכר כעבור שנים הצעיר שהציל את אריק. "אבל אני התעקשתי. לא שמעתי בקולו." "יחד זחלנו על טראסה אחת, ואז על עוד אחת," ממשיך שרון לשחזר. בסופו של דבר אסף אותם ג'יפ שבו נהגו, לגמרי במקרה, רבקה ושמואל בּוֹגין, אח ואחות מכפר מל"ל. "ואז חזר אלי שמו של הנער שהציל את חיי. זה היה יעקב בוגין. בן־דודם. כעבור רגע... התעלפתי."

הנסיעה אל בית החולים היתה ארוכה ורצופת הפרעות. במהלך הנסיעה היה אריק מעורפל הכרה, והיה נדמה לו ששמע אנשים אומרים שנפגע "באיבר המין... [בעֶקרוֹן] ניגשו אלינו כמה מנשות הכפר עם כדי חלב ומזגו לנו כוסות. הייתי צמא כל כך, אבל הן הביטו בבטן שלי ולא היו מוכנות לתת לי לשתות. לא הצלחתי להחזיק את עיני פקוחות... אבל כשהייתי ער לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הפצע שלי." בבית חולים שדה ברחובות "הניחו את האלונקה שלי על הקרקע, ואחות מקסימה, מתנדבת, ביקשה ממני להשתין. לא יכולתי. היא ביקשה שיביאו לי קטטר, ואני אמרתי, 'רגע, אני אנסה שוב.' הפעם הצלחתי. היא נשקה לי בפה, ואז הבנתי שהפצע שלי לא נמצא במקום שבו חששתי שהוא."

 

במהלך השבועות שבהם שכב בבית החולים בתל אביב, חזר אריק ושיחזר בראשו את הקרב. 15 מחייליו נהרגו, ו־11 אחרים נפצעו. הוא הכיר את כולם היטב; הם היו מכפר מל"ל ומהיישובים הסמוכים. הוא הכיר רבות ממשפחותיהם, אנשים שחייהם לא יחזרו לעולם להיות כפי שהיו. אחדים מההורים באו לבקר אותו בבית החולים. הוא לא ידע מה לומר להם. הוא הרגיש שאין הוא מסוגל לומר בביטחון שֶמוֹת יקיריהם היה בלתי נמנע.

מעולם, לא אז ולא לאחר מכן, הוא לא הטיל ספק בהחלטה האסטרטגית של בן גוריון להטיל על ביצורי לטרון עוד ועוד גדודים, שחלק מחייליהם בקושי יודעים לירות ברובה. בסופו של דבר איתר הצבא נתיב חלופי לירושלים, "דרך בורמה" המפורסמת, והשתמש בה כדי לשגר אספקה אל העיר. במשך שנים נחלקו ההיסטוריונים הצבאיים בשאלה אם האחיזה העיקשת של כוחות הלגיון הערבי בלטרון, שגבתה מישראל מחיר כבד, סייעה לפחות לצמצם את היקף פריסתם בירושלים ולפגוע ביעילותם בקרב על העיר (שבסופו נותרו שני הצדדים מותשים, והעיר נותרה מחולקת למשך תשע־עשרה השנים הבאות). את דברי הביקורת שלו שמר אריק לרמה הטקטית, ובעניין הזה היה תקיף ונוקב. הוא האשים את המפקדים הבכירים כי תיכננו את המבצע באופן כושל ולקוי, שלא וידאו כי יתחיל בשעה היעודה, ומעל לכול שלא פיקדו על הכוחות בעצמם, ולכן לא יכלו לשנות את תוכניותיהם ולאלתר בהתאם להתפתחות הקרבות. "לא היה ולו קצין בכיר אחד בשטח, וזה מה שהיה חסר באותו רגע קריטי," סיפר שרון כעבור שנים לידידו הוותיק ומזכירו האישי, אורי דן.

 

אריק הוטרד גם מן השלווה הסטואית שבה השלימו לדעתו הקצינים ויתר המפקדים בשורותיו של צה"ל הצעיר וחסר הניסיון עם הפקרתם של הפצועים והמתים בשדה הקרב. הוא תהה בינו לבינו מהו קוד ההתנהגות הראוי לצה"ל, במיוחד לנוכח העובדה שראה במו עיניו את המעשים הברבריים שבוצעו בדם קר בחיילים, חיים ומתים כאחד, שהופקרו בשטח.

"אני הייתי צריך לקבל החלטה קשה מאוד להשאיר הרוגים בשטח ולהשאיר פצועים בשטח, והייתי צריך לחיות עם זה," אמר לימים תת־אלוף במיל' אשר לוי, מפקד פלוגתו של אריק בלטרון. "כי אם לא הייתי מחליט, כולם היו נהרגים. חבר'ה נהרגו שם, וחלק נפלו בשבי הירדני. אין ספק שהקרב הזה היה בשבילי, וגם בשבילו, חוויה מאוד טראומטית. הידיעה שהשארת חברים שלך פצועים או הרוגים בשטח, בצדק או לא בצדק, היא חוויה קשה מאוד לכל מפקד."

לימים טען שרון כי בעקבות חוויותיו בלטרון הוא הנחיל לכוחות שבפיקודו קוד התנהגות נוקשה, כמעט מקודש, האוסר להשאיר חייל חי או מת בשדה הקרב, וכי עם הזמן חילחל הרעיון אל כל שורות הצבא. למעשה, הסביר לוי, העיקרון התקבל לפני כן והיה אמור לחול על פעילותה של ה"הגנה" טרם קום המדינה ועל צה"ל מיומו הראשון. השאלה היתה באיזו נחישות יש ליישם אותו.

עד 11 ביוני, המועד שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בתיווכו של שליח האו"ם הרוזן ברנדוט, חזר צה"ל והובס בלטרון, אבל במקומות אחרים הצליחו חייליו להתבצר בעמדותיהם. הפסקת האש החזיקה מעמד חודש אחד בלבד, אבל בן גוריון דאג לנצל כל רגע במהלך אותו החודש וחיזק מאוד את כוח האש של צה"ל בעזרת אמצעי לחימה שקנו שליחיו ברחבי העולם. יתרה מכך, צה"ל גדל מאוד בזכות זרם העולים, שהגדיל את מאגר כוח האדם שעמד לרשותו. בתחילת יוני 40 אלף בני אדם (כעשירית מהם נשים) כבר נשאו נשק; עד אמצע יולי גדל מספרם ל־63,500, ובסוף השנה הוא כבר עמד על יותר ממאה אלף. צבאות ערב הפולשים — מסוריה, עיראק, לבנון, מצרים, עבר הירדן וערב הסעודית — היו גדולים בהרבה, אבל לא הצליחו לנצל עד תום את פוטנציאל כוח האדם שלהם בחזית הפלסטינית.

 

בן גוריון ניצל את ההפוגה גם כדי לארגן ולגבש את צה"ל. הוא עמד על כך שאצ"ל, וגם הפלמ"ח, יתמזגו בצבא הכללי, ולא ישמרו על פיקוד נפרד ויחידות נפרדות. המבוי הסתום מול האצ"ל הגיע לשיאו עם בואה של ספינת הנשק "אלטלנה", שבן גוריון הורה להפגיזה בִּמקום לאפשר את פיזור מטענה בעיקר בין יחידות האצ"ל, כפי שדרש מפקד המחתרת מנחם בגין. ההיסטוריונים זוקפים לזכות בגין את העובדה שהורה לאנשיו שלא להשיב אש, וכך מנע מלחמת אזרחים בעיצומה של מלחמת העצמאות.

ב־9 ביולי התחדשה הלחימה. צה"ל כבש במהירות את הערים הערביות רמלה ולוד, שלפי תוכנית החלוקה היו אמורות להיכלל במדינה הפלסטינית. 50 אלף תושביהן נמלטו — בעצם גורשו בידי הכוחות הישראליים — מזרחה. אריק, שהחלים בינתיים מפציעתו וחזר אל הגדוד שלו, השתתף בפעולות באזור לוד. בזיכרונותיו כתב על התקפת־נגד של הירדנים, "שפשטו על היחידה ואז טבחו בפצועים. 28 גופות נמצאו, חלקן הגדול ללא אוזניים, כשאיברי המין שלהם חתוכים ותחובים בתוך פיהם. במשך ימים סרקנו את האזור בחיפוש אחר איברים חסרים, ומצאנו אותם פזורים ברחבי הגבעות: אצבעות, אוזניים, איברי מין שהתאבנו על האדמה המאובקת... מצאתי את עצמי חושב על אלה שהושארו מאחור בשטח."

אחרי עשרה ימים של לחימה עזה הוכרזה הפסקת אש נוספת. אריק העביר אותה בבית החולים. הוא נהג בג'יפ שלו לצד מפקד פלוגתו, "ואיכשהו הצלחתי להתהפך, ובתוך כך שברתי כמה צלעות ונפצעתי בעמוד השדרה."23 באמצע אוקטובר התחדשה הלחימה בפעם השלישית והאחרונה. ישראל פעלה בכל כוחה להדוף את המצרים מהנגב, ואת הסורים והעיראקים והלבנונים מהגליל. המאמץ נחל הצלחה רבה, אך לא מוחלטת. באר שבע נכבשה ב־21 באוקטובר, ובהמשך אותו חודש חצו יחידות צה"ל את גבול הצפון אל תוך לבנון. אך חטיבה מצרית שכללה כ־4,000 לוחמים התבצרה בפאלוג'ה שבנגב ומיאנה לסגת.

אריק, שחזר שוב לעמוד על רגליו ושירת כמפקד הסיירת של חטיבתו, טעם שוב את טעם התבוסה ושפיכות הדמים. "סַיִיד טַהַא הזה [מפקד החטיבה] היה גיבור אמיתי. לא היה לו שום סיכוי אמיתי לפרוץ את הכיתור או לצאת משם בעזרת חילוץ, אך החטיבה שלו... הדפה כל התקפה... לבסוף תוכננה התקפה גדולה לליל 27 בדצמבר. הגדוד שלנו יצר הסחה בכפר פאלוג'ה, בזמן שהגדוד השני יצא להתקפה העיקרית על עיראק אל־מנשיה [מצודה שבנו הבריטים והוחזקה עתה בידי המצרים]. זאת היתה קטסטרופה. עד שהצלחנו לנתק מגע, כבר איבדנו 98 איש מתוך 600 בסך הכול."

המלחמה הסתיימה בהסכמי שביתת נשק, שנחתמו במחצית הראשונה של 1949 עם מצרים, לבנון, עבר הירדן וסוריה (עיראק סירבה לחתום). ישראל, שתוכנית החלוקה של האו"ם הקצתה לה 55 אחוז משטח פלסטינה, התרחבה לכדי 78 אחוזים מהשטח. רוב התושבים הפלסטינים של המדינה היהודית המורחבת הסתלקו או גורשו. מתוך השטח הנותר, הגדה המערבית סופחה בידי עבר הירדן, ורצועת עזה נכבשה בידי מצרים.

 

למרות מחיר הדמים הכבד — 5,682 חללים, כמעט אחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית של פלסטינה — צה"ל יצא כמנצח.

עם שחרור הלוחמים איבד צה"ל לא רק את גוף הלחימה שלו, אלא גם את מיטב קציניו הצעירים. הפלמ"ח, שהיה כוח הלחימה המקצועי היחיד של ה"הגנה" לפני הקמת המדינה, לא ראה בעין יפה את החלטתו של בן גוריון לפרקו כליל ולמזגו עם הצבא הסדיר. רבים מאנשיו העדיפו לחזור אל הקיבוצים שלהם, ולא לטפח קריירה צבאית. אריק מונה למפקד סיירת גולני. "גם בתום המלחמה היו כמה אזורי ספר שמעמדם לא הוכרע, או שהיה שנוי במחלוקת, והתכתשויות עם המצרים ועם הירדנים והלבנונים היו לעניין שבשגרה. זו היתה העת לקביעת גבולות ולהכשרת מגויסים חדשים בתחומי הסיור, איסוף המידע והלחימה הלילית. התפקיד התאים לי כמו כפפה ליד." ב־1950 העלה אותו מפקדו בגולני, אברהם יפה, לדרגת סרן והמליץ לשלוח אותו לקורס מפקדי גדודים.

על הקורס פיקד יצחק רבין, מבכירי הפלמ"ח, שעשה חיל במלחמת העצמאות והחליט להשלים עם פירוק הפלמ"ח ולבנות לעצמו קריירה בצה"ל. לאחר שסיים את הקורס, מונה אריק לקצין המודיעין של פיקוד מרכז — זינוק חד ומפתיע בסולם הדרגות, שנתן לו הזדמנות להטביע את חותמו על הקצונה הבכירה. המפגש הראשון שלו עם משה דיין, אז אלוף פיקוד הדרום, התרחש במהלך תרגיל אימונים גדול. אריק היה מרותק לגלות שהאלוף, שכבר עלה אז לתהילה, קוצר את הצלחותיו בזכות סירובו לשחק על פי הכללים. דיין החל את התקפתו על פיקוד המרכז עוד לפני שמשחק המלחמה החל רשמית, ובנה לעצמו יתרון אסטרטגי, אם כי בסופו של דבר "נגמר לו הדלק". אריק פתח במתקפת־נגד, שהצילה לפחות חלק מכבודו האבוד של פיקוד המרכז. לאחר מכן ננזף בטענה שקציני מודיעין אינם מובילים מבצעים בשטח — ובאותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את חיל המודיעין.

במהלך אותה שנה נפגעה פעילותו בצבא בגלל התקפי מלריה, שכדי לרפאה נדרש לקחת כמויות הולכות וגדלות של כינין. בסופו של דבר המליצו לו הרופאים הצבאיים על מנוחה מוחלטת ועל שינוי אקלים כדי לנקות את המערכת מהחיידק, והוא יצא לראות את העולם. אבל תחילה, "הלכתי עם אבי לחנות בגדים בתל אביב, שם קניתי את ז'קט הספורט הראשון שלי וזוג 'נעלי חצי', כפי שקראו להן אז בישראל על מנת להבדיל בינן לבין המגפיים הגבוהים שכולם נעלו תמיד במשק. כשהגעתי לנמל התעופה אורלי בפריז, דודי העיף מבט אחד בחליפתי והחוויר." לאחר שהולבש כראוי בידי החייט של הדוד יוסף, בילה אריק שבועיים בעיר, ספג את התרבות וחי את חיי הלילה של פריז. לאחר מכן נסע ללונדון, שבה חיו שלושה מחבריו מהמלחמה: יצחק מודעי ודב שיאון, שניהם קצינים ישראלים צעירים, וסיריל קרן, יהודי אנגלי שהתנדב לצה"ל ב־1948 וכעת חזר לבריטניה ועשה הון מסחר בשטיחים.

מלונדון טס אריק לניו יורק, ושם אירחה אותו דודתו סָנָה, אחותו של אביו. היא עזרה לו להוציא רשיון נהיגה כשהסבירה לבוחן שהוא קצין בצבא הישראלי ולפיכך דובר אנגלית בסיסית בלבד. לאחר מכן היא טסה לפלורידה, ואילו הוא יצא במכוניתה למסע נינוח דרך טנסי, לואיזיאנה וטקסס והצטרף אליה בפאלם ביץ' לחגיגות השנה החדשה — 1952. "עד שחזרתי לישראל, כבר הרגשתי כמו איש העולם הגדול. וחשוב מכך, נראה היה שהמלריה נעלמה."

 

משחזר ללבוש מדים, הוצב בפיקוד הצפון; שם חזרה דרכו והצטלבה בזו של דיין, ושם חזר אריק ואותת לגנרל המהולל שהם קורצו מאותו חומר: דבקים במטרה, ערמומיים ורבי־תושייה. שני חיילים ישראלים חצו את גבול ירדן ונלקחו בשבי. דיין, שהיה כעת אלוף פיקוד הצפון, שאל את קצין המודיעין שלו אם אפשר לדעתו לחטוף שני חיילים ירדנים כדי לזרז את החזרת הישראלים. אריק הקפיד לשוות נימה אדישה לקולו וסיפק תשובה לא מחייבת: "אני אבדוק את זה." אבל ברגע שדיין יצא מהחדר, התקשר לאחד מקציניו, שלמה חפר, וקבע לנסוע איתו לנקודה מרוחקת בגבול.

הם העמידו פנים שהם מחפשים פרה שאבדה, ופתחו בשיחת צעקות עם סמל ירדני ושלושה חיילים, שבסופה הזמינו את הירדנים לחצות את הגבול ולשתות קפה מתחת לעץ. בערבית סבירה ביקש אריק מהסמל לשלוח את אחד מאנשיו בחזרה לירדן כדי לנסות לברר מה עלה בגורלה של הפרה. הסמל שלח שניים. ברגע שנעלמו מן העין, שלפו אריק וחפר את נשקיהם ודחסו את שני הנותרים לתוך הרכב שלהם. למחרת בבוקר מצא דיין פתק על שולחנו: שני ירדנים נמצאים בתאים שמתחת למשרדו, ממתינים לחקירה. אריק הגיש דוח על הפעולה, ודיין כתב על כריכתו הערה שיועדה לרמטכ"ל: "לדעתי ראוי מבצע זה, שנעשה בתבונה ובתעוזה רבה, לציון מיוחד".

"זו היתה תחילתו של קשר לכל החיים בינינו," כתב שרון לימים, "קשר מורכב, שהתאפיין ברגשות כבוד עמוקים אך גם בחשדנות... הוא פשוט התמוגג מן המחשבה שמישהו עשה כזה דבר... בדרך כלל הוא ביטא את כוונותיו בצורה מעורפלת והשאיר מרחב רב ליוזמה ולפרשנות... אם הפעולה הוכתרה בהצלחה, מה טוב. אבל אם היא נכשלה, האחריות היתה שלך, לא שלו".

 

על חבל דק

כהונתו של דיין בפיקוד הצפון ארכה חצי שנה בלבד, ולאחריה קודם לתפקיד ראש אג"ם ועבר לשרת במטכ"ל בתל אביב. בה בעת לא הפסיקו הוריו של אריק, ובמיוחד אמו, להציק לבנם ולדחוק בו שימשיך בלימודיו. הצבא לא שש לאבד קצין מבטיח והציע לו לצאת לחופשה למטרות לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. נקבע כי במהלך התקופה הזאת הוא יהיה מפקד גדוד מילואים בחטיבת ירושלים. וכאילו כדי להשלים את התמונה, גם גלי עברה לירושלים. לאחר שהשלימה את לימודיה כאחות פסיכיאטרית, היא מצאה עבודה בבית חולים פסיכיאטרי קטן באחד מפרוורי הבירה. בני הזוג התחתנו בטקס צנוע במשרדו של רב צבאי שאריק הכיר. הם שכרו דירת מרתף, ואריק התמסר בשקדנות ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה. "זו היתה תקופה נהדרת",27 הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי.

אבל לא לאורך זמן. המצב בגבולות הידרדר. מאז תום המלחמה (ולמעשה גם לפני כן) הסתננו פליטים פלסטינים לישראל דרך הגבולות הלא־מסומנים של הגדה המערבית ורצועת עזה. מקצתם ביקשו לשוב לבתיהם: אם אחד מבני המשפחה הצליח לחזור למקום מגוריו, היה סיכוי לכל היתר לחזור בתואנה של איחוד משפחות. מסתננים אחרים ניסו פשוט לקצור את החיטה, לקטוף את הפירות או למסוק את הזיתים שצמחו על אדמותיהם לשעבר. ברבים מהשטחים הללו עבדו כעת יהודים: הממשלה הקימה במכוון יישובים חדשים סמוך לקווי שביתת הנשק כדי לבסס את טענתה של המדינה על כל סנטימטר שהיה בידיה אחרי המלחמה. עולים חדשים נשלחו אל יישובי הגבול, והממשלה עודדה אותם לעסוק בחקלאות.

 

עד מהרה עוררו ההסתננויות עימותים אלימים, ולעתים אף קטלניים. מקצת הפליטים־מסתננים לא הסתפקו במשקיהם או בכפריהם מפעם, אלא סרקו את האזור כולו בחיפוש אחר יבולים, כלים, צינורות השקיה, בהמות, כל דבר שראוי לקחת. בכמה יישובים הוקמו מיליציות חמושות, שלקחו את החוק לידיים כדי להגן על הרכוש, הואיל והגבול היה פרוץ, והיה ברור שהצבא אינו מסוגל לסייר לכל אורכו. בעקבות שחרור הלוחמים בתום המלחמה הצטמצמה מצבת הכוחות של צבא הקבע ל־30 אלף איש בקירוב.

הממשלה, מצדה, הורתה לצבא לנקוט מדיניות בלתי מתפשרת של "ירי על מנת להרוג" לאורך קווי שביתת הנשק. המטרה היתה כפולה: להרחיק את הפליטים־מסתננים מחשש משיבה המונית שעלולה לערער במהירות את המאזן הדמוגרפי הנוח של 80 אחוז יהודים לעומת 20 אחוז ערבים; ולאשרר באופן יומיומי את תוקפם של קווי שביתת הנשק, אפילו בהיעדר הסכמי שלום מלאים. בהמשך להוראות הממשלה, פירסם המטכ"ל פקודות שאסרו על ירי בנשים ובילדים. גם במסתננים גברים היה אסור לירות ללא התראה מספקת, אלא אם כן הם היו הראשונים שפתחו באש. בפועל, אפילו לאחר כניסתן לתוקף של ההגבלות הללו המשיכו מקצת יחידות צה"ל לפעול על פי הנוהל של "ירי על מנת להרוג". יחידות אחרות עצרו מסתננים לא אלימים ושלחו אותם בחזרה אל מעבר לגבול או מסרו אותם לידי משקיפי האו"ם.

מדיניות ההרתעה הנוקשה נגד הפליטים־מסתננים עוררה אז, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, ויכוח פוליטי עז. הדעות חלוקות גם בשאלה אם המדיניות הישראלית היא שגרמה להחרפת המצב: יותר ויותר מסתננים פלסטינים החלו להגיע בכנופיות חמושות ויצאו למסעות הרג חסרי הבחנה. בתגובה יצאה ישראל לפעולות גמול מעבר לגבול נגד הכפרים או מחנות הפליטים שמהם הגיעו לדעתה התוקפים.

חוסר ההתאמה בין אותה מדיניות רהבתנית לבין הביצוע בשטח הוא ששאב את אריק בחזרה אל הצבא והזניק אותו לעמדות מפתח צבאיות ולתהילה לאומית. שוב ושוב הסתיימו פעולות הגמול מעבר לגבולות בכישלון מתסכל. נראה היה שמאז המלחמה איבד הצבא את חושי הלחימה המחודדים שלו. יחידות צה"ל נהדפו ללא כל קושי בידי אנשי מיליציות ירדנים דלי תחמושת. במקרים רבים חוליות הפשיטה לא הצליחו אפילו ליצור מגע עם האויב ואיבדו את דרכן בחשכה.

 

ביולי 1953 קיבל אריק הזדמנות להראות איך עושים זאת נכון. מישאל שחם, מפקד חטיבת ירושלים, קיבל אישור מהמטכ"ל לנהל מרדף אחר מסתנן פלסטיני אלים במיוחד שהתגורר בכפר נבי סמואל, המשקיף על ירושלים מצפון. אבל שחם לא הצליח לגייס יחידת חי"ר סדירה שתבצע את המשימה, ולכן קרא לאריק, שפיקד על אחד מגדודי המילואים שלו, וביקש ממנו לצאת למשימה עם כל הלוחמים שיצליח לארגן. עד רדת הערב כבר חגרו שבעה לוחמי עילית את אפודיהם ובדקו את הטומיגנים שלהם. זאת היתה חבורה אקלקטית: לא היו בה אנשים מהגדוד של שרון, אלא חברים לנשק מימי המלחמה ושני חיילים בשירות פעיל שנשלפו בחשאי מיחידותיהם. העובדה שהמארב הזה, שהתנהל כמעט כמו פעולת גרילה, בוצע בעידודו של שחם, אלוף־משנה בצבא הקבע, שיקפה את ייאושו מן המחיר הכמעט יומיומי — בנפש וברכוש — שהמסתננים גבו מישראל באזור שבפיקודו.

בסופו של דבר הסתיימה הפעולה בכישלון. האיש לא היה בביתו, ומטען הדינמיט שהניחו אנשיו של אריק לא הצליח לפוצץ את דלת הבית. כמה מתושבי הכפר התעוררו מהרעש ופתחו בירי עז על הפושטים, ואלה מצדם הטילו כמה רימונים ונסוגו בחופזה. ובכל זאת, כשחזרו לבסיסם עם שחר וגוללו בפני שחם את השתלשלות העניינים, הוא היה מרוצה. לפחות הצליחו להגיע אל היעד וליצור איתו מגע. זה היה הרבה יותר ממה שהושג במבצעים כאלה בדרך כלל.

שחם כתב לראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון ודחק בו להקים כוח צה"לי מיוחד שיֵצא לפשיטות גמול. כאשר התבקש להמליץ על קצין שיפקד על הכוח, אמר שהוא יודע בדיוק מיהו האיש המתאים. אריק, שחשק בתפקיד, התכווץ לנוכח המחשבה על התגובה הצפויה של גלי, שלא לדבר על זאת של ורה. יש לי מבחן חשוב בהיסטוריה, מילמל אל שחם. "למה ללמוד היסטוריה כשאפשר לעשות היסטוריה?" השיב מפקד החטיבה. שבועיים לאחר מכן זומן אריק אל הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, וזה הציע לו רשמית להקים את הכוח המיוחד המוצע ולעמוד בראשו.

"'אני מת מרעב, מה עם הדורבן שצדנו אתמול?' 'הדורבן על האש, מטוגן עם בצלים בגודל של ביצי פר.'"

חילופי הדברים הגסטרונומיים הללו, שהתנהלו בין רב־סרן אריק, מפקדה הכרסתן, המכסיף ובעל פני התינוק של יחידה 101, לבין סגנו שלמה באום, הם אחד הזיכרונות החזקים ביותר של משה ינוקא, שהגיע בהיותו קצין צעיר לריאיון בבסיסה של יחידת העילית בהרי ירושלים. המפקד, נזכר ינוקא, נעל סנדלים, ועל חגורתו היה תלוי אקדח גדול.

אריק ברר בקפידה את אנשיו ושאב אותם מכל שורות הצבא, בדרך כלל למורת רוחם של מפקדים יריבים. אף שעודד אווירה לא רשמית בין מפקדים ללוחמים, בהשראת המסורת השוויונית של הפלמ"ח, הוא היה תובעני וחסר רחמים בכל הקשור לתוכניות האימון הקפדניות שהנהיג ב־101. בבסיס היחידה הונהגה משמעת רופפת, אך במהלך המבצעים היתה המשמעת נוקשה ובלתי מתפשרת. גאוות היחידה של אנשי 101 היתה מבוססת על אמות מידה חדשות וגבוהות בהרבה של המושג "משימה מוצלחת". הקצינים דירבנו את הלוחמים והלוחמים דירבנו אלה את אלה להתמיד בלחימה גם כשיש נפגעים, להשלים את ההתקפות עד תום ותמיד להחזיר את חבריהם ההרוגים והפצועים הביתה, ולא להותירם לחסדי האויב.

 

אריק החל לדחוק בשחם ובמטכ"ל להטיל עליו משימות. אחת הראשונות היתה לגרש בחזרה לסיני שבט בדווי שהקים מאהל בנגב. חיילי 101 הגיעו בג'יפים והסתערו על המאהל תוך כדי ירי. כמה בדווים נפצעו, והאחרים ברחו בבהלה. הישראלים הבעירו את האוהלים והחרימו כלי נשק שננטשו. הם רדפו אחרי הבדווים הנמלטים עד הגבול, ושם, באזור מפורז בין שטח ישראל לשטח מצרים, נתקלו הג'יפים שלהם בכוח מצרי גדול יותר. "צאו מכאן, או שנעשה לכם מה שעשינו ב־48'," נבח אריק אל החיילים המצרים. "אנחנו יוצאים מכאן עכשיו. אם תירו, נחזור מיד ונתקיף אתכם."

זה עבד, ועם שובם לבסיס היו הלוחמים משועשעים מהאירוע. אבל היו ביחידה גם מי שלא חשו בנוח לנוכח הפעולה נגד הבדווים. מאיר הר ציון, מלוחמי ה־101 ומי שמשה דיין הכריז עליו לימים כעל הלוחם הטוב ביותר שקם למדינת ישראל, סיפר כעבור שנים באוטוביוגרפיה שלו על "ההרגשה הקשה" שהתעוררה בו אז. "האם זהו אויב? המוצדק כל זה?" אריק ניסה לשכנע אותם שישראל צריכה לבסס את ריבונותה ולחזק את גבולותיה, וכי זוהי הדרך היחידה לעשות זאת. דיין עצמו כתב בזיכרונותיו שאותם בדווים, בני שבט עזאזמה, "שירתו את המודיעין המצרי בידיעות ובפעילות חבלה ומיקוש בישראל".

זמן קצר לאחר הפעולה הזאת קיבלה ה־101 פקודה לצאת לפעולה נגד מחנה הפליטים אל־בּוּרייג' ברצועת עזה, ושוב התעורר ויכוח בשאלה מה יעלה בגורלם של האזרחים החפים מפשע. שמואל פלאח, אחד החיילים, סירב להשתתף בהתקפה. אריק איפשר לו לעבור למחלקה אחרת, שתפקידה היה לפוצץ בית של מפקד בצבא המצרי. בתדרוך שקדם למבצע קבע אריק כי אפשרות מותם של נשים וילדים אינה צריכה למנוע את ביצוע המשימה. הוא טען שהנשים הן "זונות בשירות המסתננים החמושים שהורגים את אזרחינו החפים מפשע". הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, טילפן לשחם ותבע הסברים על מותם של 15 אזרחים במבצע. שחם זימן את אריק, וזה הסביר שאחד השומרים הפעיל את האזעקה, וכי בעקבות כך הלוחמים נקלעו למצוקה והיו חייבים לצאת ממחנה הפליטים תוך כדי ירי.

חפץ ובלום, "הרועה", עמ' 94; בנזימן, "לא עוצר באדום", עמ' 45.

 

ייתכן שדווקא הזלזול שלו בחיי ערבים היה הדבר ששיכנע את שחם להמליץ על מינוי אריק למפקד היחידה. לימים סיפר תא"ל מיל' אלטשולר שלחטיבה באו שני מג"דים חדשים, אריק ושלמה להט (צ'יץ'), שלמד אף הוא באוניברסיטה העברית. "תראה הבדל בין מפקדים. צ'יץ' הגיע וקיבל מאיתנו יחידה במילואים. דבר ראשון שאל 'איפה מתאמנים?' בא אריק שרון איתו ביחד — זה קיבל גדוד וזה קיבל גדוד — אריק שרון אמר 'איפה אפשר כאן להילחם בערבים? להרוג ערבים'. זה ההבדל בינו ובין האחרים."33

אבל רס"ן אריק שיינרמן בן ה־24 לא קבע את המדיניות. הוא רק יישם אותה בצורה יעילה יותר מכפי שיושמה לפני הקמתה של ה־101. בזכות כושר המנהיגות שלו, תחילה ב־101 ואחר כך כמפקד יחידת הצנחנים, נחלו פעולות הגמול הצלחה גדולה יותר מבעבר. זו גם היתה הסיבה להחרפת הסכסוך עם המדינות השכנות; הפעולות נחלו הצלחה רבה מדי, כפי שבן גוריון עצמו העיר לימים.

אבל כמו מישאל שחם, וכמו משה דיין וקצינים בכירים אחרים, אריק הזדהה בכל לבו עם מדיניות הגמול. למעשה, במפקדת ה־101 בסָטאף שבהרי ירושלים נשמעו שוב ושוב התפרצויותיו וגידופיו של מפקד היחידה כלפי מקבלי ההחלטות על שאינם נוקטים יד קשה עוד יותר בלחימה בגבולות, ובמיוחד על שאינם מאשרים ליחידה שלו מבצעים נוספים מעבר לגבול.

ב־12 באוקטובר 1953 רצחו מסתננים פלסטינים אם ושני ילדיה ביהוד. גנרל גלאב, המפקד הבריטי של הלגיון הערבי, גינה את מעשי הרצח והבטיח לערוך מצוד אחר הרוצחים. הוא הזמין את ישראל לשלוח כלבי גישוש אל מעבר לגבול כדי לעזור בחיפושים, אך הכלבים איבדו את עקבות הריח.

 

למרות זאת למחרת בבוקר נפגשו הרמטכ"ל מקלף וסגנו דיין עם ממלא מקום שר הביטחון פנחס לבון ועם בן גוריון, שהיה בחופשה ולפיכך לא היה מעורב רשמית בקבלת ההחלטות. הם החליטו לצאת לפעולת גמול נגד קיבּיָא, כפר פלסטיני בגדה המערבית. התוכנית היתה לפוצץ 50 מתוך 280 בתי הכפר. אריק זומן למפקדת פיקוד המרכז ברמלה. ה־101 היתה אמורה לבצע פעולת הסחה שתאפשר לגדוד הצנחנים לבצע את הפעולה המרכזית. מפקד הצנחנים היסס, והסביר שאנשיו אינם מאומנים ואינם מוכנים לפעולה כזאת. אריק מיהר להתערב. ה־101 מאומנת ומוכנה, הוא אמר. הוא יכול לתפוס פיקוד על הכוח כולו ולהוביל את המבצע למחרת בלילה.

אריק עצמו עמד בראש הכוח המשולב, שכלל 100 צנחנים ו־25 לוחמי 101. כשחזר עם שחר, דיווח כי תריסר אנשי המשמר הלאומי הירדני ושני ליגיונרים נהרגו בחילופי האש בשלביו הראשונים של המבצע.

כעבור דקות ספורות כבר היינו בכפר עצמו, שיחזר שרון בזיכרונותיו. כאשר התהלכנו ברחובות, שררה בכפר דממה מצמררת, שאותה הפרו רק צלילי מוזיקה ערבית אשר בקעו מרדיו שהושאר דולק בבית קפה ריק. מאחד המחסומים הגיע דיווח על מאות מתושבי הכפר שנוהרים החוצה... בחצות התחלנו להרוס את מבני האבן הגדולים של הכפר... חיילים נשלחו לערוך חיפוש בכל בית ובית כדי לוודא שאין איש בפנים; ואז הונחו המטענים ופוּצצו.

אבל היו אנשים בפנים. שרון כותב כי חזר לביתו בירושלים כדי לישון, וכי רק בהמשך היום נודע לו מהרדיו הירדני ש"69 אנשים נהרגו, רובם אזרחים ורבים מהם נשים וילדים. לא האמנתי למשמע אוזני."

סביר להניח שאף אחד מאנשי המטכ"ל בתל אביב או מקציני פיקוד המרכז ברמלה לא התכוון למרחץ דמים כזה. ישראל טענה שחללי ההתקפה הסתתרו ככל הנראה במרתפים ונהרגו בשוגג בפיצוצים. אנשי הלגיון הערבי טענו כי על רבות מהגופות נמצאו פצעי ירי. בן גוריון רק החמיר את המצב כשעלה לשידור ברדיו כעבור כמה ימים וטען שההתקפה על קיביא לא בוצעה כלל בידי צה"ל, אלא בידי קבוצה של פורעי חוק יהודים מקומיים, שזעמו על הפשיטות הבלתי פוסקות על יישובי הספָר שהגיעו לשיאן ברצח המשולש ביהוד. לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל התכחשה לחלקו של צה"ל בפעולות הגמול ובדתה מעשיות על פורעי חוק. איש לא נפל בפח, במיוחד לנוכח העובדה ש־600 ק"ג של חומרי נפץ הונחו במיומנות רבה במטרה לפוצץ 46 מבנים בקיביא — לא בדיוק מסוג הפעולות האופייניות לחוליה מאולתרת. בריטניה, פטרוניתה של ירדן, הביעה "צער וזעזוע" לנוכח הזוועה. וושינגטון תבעה "למצות את הדין עם האחראים". ישראל ספגה גינויים ותוכחות בכל רחבי העולם.

 

מאחורי מראית העין הצדקנית של ירושלים הסתתרו הלם ודאגה. בן גוריון ביקש לפגוש את הקצין האחראי למבצע בקיביא. "זה היה רגע מרגש בשבילי," נזכר שרון לימים בלשון המעטה שאינה אופיינית לו. אפשר לומר שהוא התפוצץ מגאווה. "הזקן" חקר אותו על המבצע ועל אנשי ה־101. אולי חשד בהם כי הם לוחמי אצ"ל לשעבר המועדים למעשי טבח ולמרדנות. אריק אמר לו שמדובר בעיקר בצעירים בני מושבים וקיבוצים. "אלה מיטב בחורינו, אמרתי לו, ואין סיכוי שהיו פועלים אלא על פי פקודה. ואז אמר בן־גוריון, 'זה לא באמת משנה מה יאמרו על קיביא ברחבי העולם. הדבר החשוב הוא כיצד יראו זאת כאן באזור. זה ייתן לנו אפשרות לחיות כאן.'"

שרון אולי ייפה את הדברים, אך הוא הבין היטב את דבריו של ראש הממשלה. לצד החשש מההשלכות הבין־לאומית של הפעולה בקיביא, שררה בסביבתו של בן גוריון תחושת סיפוק מהעובדה ששוב אפשר לסמוך על הצבא שיעביר לצד השני מסר עקוב מדם, אך חד־משמעי. "אף שהיו לפעולה זו, שלא באשמת איש, גם תוצאות טרגיות", כתב דיין, "מבחינה צבאית זו היתה פעולה ממדרגה ראשונה... חשוב מכול היה לקחו של צה"ל, החלטות הממשלה להנחיות המטכ"ל שוב לא היו בגדר משאלות, אלא תחזיות מינימום. במקום יחידות החוזרות, כבעבר, ומתרצות מדוע לא הצליחו לבצע את המוטל עליהן, היה על הצנחנים להסביר לאחר כל פעולה מדוע עשו אף יותר מן המשוער".

 

ובכל זאת, הנזיפה הבין־לאומית היתה תזכורת כואבת לפגיעותה של ישראל. הלקח, כותב דיין, היה ש"יש להפנות את תגובותינו לאובייקטים צבאיים. מה ש'מותר' לערבים — ואף לעמים אחרים — לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל. לא רק זרים, גם אזרחי ישראל ויהודי העולם מצפים מאיתנו ל'טוהר נשק', הרבה יותר מהמקובל באיזה צבא שהוא".

מדיניות הגמול שונתה מן הקצה אל הקצה. אזרחים ערבים, כפרים ערביים ומחנות פליטים לא נחשבו עוד למטרות לגיטימיות, וצה"ל נדרש להתמקד בצבאות של המדינות המקיפות את ישראל. לא היה זה סוד שצבאותיהן הסדירים, ובמיוחד הכוחות המצריים ברצועת עזה, מחמשים ומעודדים את כנופיות המסתננים הפלסטינים החמושים שכונו "פדאיון". ולפיכך המדינות עצמן היו האחראיות. בישראל סברו, או קיוו, כי השפלות צבאיות חוזרות ונשנות ידרבנו את המצרים להשתלט על המסתננים.

מעלליה של יחידת 101 לא נחשפו אז לציבור הרחב, אבל האגדות עברו מפה לאוזן בתוך הצבא. כאלה היו גם הסיפורים על מעלליהם של אנשי היחידה שלא בתפקיד, והם תרמו לתהילתם בעיני חיילים פחות מיוחסים. אנשי 101 הפגינו אחוות לוחמים אליטיסטית, פראית ועזת־מצח. ליל שבת אחד בדצמבר 1953 נהג אחד מחיילי 101 בג'יפ של היחידה, וליד טבריה עיכבה אותו המשטרה הצבאית. הלוחם לא התייחס לשוטרים בכבוד הראוי. בתגובה הם לקחו אותו לבסיסם, ושלושה מהם הכו אותו. הלוחם סיפר על האירוע לחבריו, ובתוך שעות אחדות התאספו כמה מהם ועשו את דרכם לטבריה, ושם הסתערו על בסיס המשטרה הצבאית, איתרו את שלושת התוקפים והתנפלו עליהם עם אלות. כל השלושה נזקקו לאשפוז.

בעקבות האירוע נפתחה כמובן חקירה, ושחם ננזף קשות; הוא זימן אליו את אריק, וזה שירבט התנצלות נפוחה אל ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ובה הביע "את צערי הרב על התקרית החמורה שאירעה... אנשַי כולם, מכירים בחומרת מעשיהם ומביעים את צערם על המקרה שבטוחני שלא יישנה. אני מקווה שמקרים חמורים אלו לא יעיבו על היחסים הטובים השוררים מאז ומתמיד בין יחידתי לבין המשטרה הצבאית". חברי חוליית הנוקמים נשלחו הביתה לחופשה של שבועיים; כשחזרו, הודיע להם אריק שהם מרותקים לשבועיים בבסיס.

חמישה חודשים אחרי קיביא תמה דרכה של יחידת 101 כגוף צבאי עצמאי, והיא מוזגה ביחידת הצנחנים 890. בכך יושמו ככל הנראה שני לקחים מפרשת קיביא: מצד אחד, דיין (שמונה לרמטכ"ל בדצמבר 1953) רצה להחדיר את רוח הלחימה של יחידת הקומנדו של אריק לכוח לחימה גדול יותר; מצד שני, הוא רצה "לביית" את רוח הלחימה הזאת, למשמע אותה ולעקר ממנה את המרכיב האנטי־ממסדי. במילים אחרות, הוא רצה פחות פעולות שיביכו את ישראל.

המיזוג נתפס בעיני הלוחמים עצמם כהשתלטות עוינת. פה ושם נשמעו לחישות התנגדות. כמה מטובי הלוחמים ביחידה הצטרפו אליה כדי לברוח מהקפדנות והדקדקנות של יחידות הצבא הרגילות. עכשיו, כשהם ישתייכו לגדוד רגיל, לא יהיו עוד הכאות של שוטרים צבאיים. אריק הזמין את דיין לסטאף לפגישת שידול ושכנוע. "הצבתם אמות מידה חדשות של לחימה, של השלמת משימות," החניף דיין לאגו האישי והקבוצתי שלהם, "עכשיו הגיע הזמן להחדיר את אמות המידה הללו לצבא כולו."

אף אחד מהצדדים לא התלהב מהמיזוג. לסא"ל יהודה הררי, מפקד יחידת הצנחנים וקצין לשעבר בצבא הבריטי, היו ציפיות ברורות לפקד על היחידה המורחבת. דיין העמיד אותו על טעותו. הצנחנים עצמם התייחסו בחשדנות לחבורה המרושלת שסופחה בעל כורחה לבסיסם המבהיק וה"מתוקתק" בבית ליד. טקס חילופי המפקדים אמר הכול. הררי, זקוף כברוש, במדים מעומלנים, חצה בצעדים מדודים ומדויקים את מגרש המסדרים, פניו אל הדגל, והורה לקצינים שביקשו לעזוב איתו לצאת משורותיהם ולעמוד לצדו. רבים נענו לו.

אריק פיזר במהירות את אנשי 101, שכללו עשרות ספורות, בין הפלוגות של היחידה החדשה, שכללה 400 איש. לאחר מכן הוא שיגר את כל הפלוגות לאימונים ממושכים באזורים שונים במדינה כדי לפוגג את כל רגשי הטינה שעוד נותרו בחיילים. "בתוך שבועות אחדים התברר לכול," כתב לימים צבי ינאי, שהיה קצין צעיר ביחידה, "שלא יחידה 101 התמזגה בגדוד 890, אלא הגדוד התמזג ב־101".

אנשי יחידה 101 — כעת צנחני יחידה 890 — הפסיקו להתנכל למשטרה הצבאית; וחשוב הרבה יותר — לאזרחים פלסטינים. אך לנוכח הדפוס החדש של תקיפת יעדים צבאיים, ובקנה מידה גדול בהרבה מבעבר, הסכנות הגלומות במבצעי הגמול גדלו עוד, בוודאי בעיניהם של שר החוץ משה שרת והיונים הפוליטיות בממשלה. ההחרפה היתה בלתי נמנעת, לנוכח העובדה שהעימותים היו עתה בין צבאות. מספר החיילים שנהרגו, נפצעו ונפלו בשבי — חיילים מצרים, חיילים ירדנים וגם חיילים סורים — היה גבוה להחריד והביך את ממשלותיהן של המדינות השכנות. אך הפדאיון המשיכו להסתנן. המתיחות באזור החריפה בהדרגה ונעשתה מסוכנת יותר ויותר.

יכולותיו הצבאיות של שרון, כישוריו הטקטיים ומנהיגותו יוצאת הדופן תרמו גם הפעם להצלחת המבצעים שבוצעו במסגרת מדיניות הגמול המתוקנת. וגם הפעם, לא הוא שקבע את המדיניות. הוא אמנם ביצע אותה בהתלהבות, אבל בסופו של דבר הוא היה איש הביצוע, לא האדריכל. הוא לא הגה את המדיניות. מי שמאשימים את שרון, במסגרת הדיון ההיסטורי על התקופה הזאת, כי הוא שעורר את שרשרת האירועים שהובילו למבצע סיני ב־1956, זוקפים יותר מדי לזכותו (או לחובתו). אין ספק כי שאפתנותו הבלתי נלאית, אישיותו המוחצנת וביקורתו הקולנית ושלוחת הרסן על המתונים גרמו לו להיראות כגורם חשוב יותר מכפי שהיה באמת (וכל אלה אף הגבירו את קולם של מקטרגיו). אין ספק גם כי שרון פּוּנַק בידי בן גוריון, שראה בו (כפי שראה גם בדיין) את האבטיפוס של הגיבור הצבר האולטימטיבי, וששרון, מצדו, ניצל עד תום את דלתו הפתוחה של ראש הממשלה ושר הביטחון, למורת רוחם הרבה של קצינים מבוגרים ובכירים ממנו. אך שלא כמו צעירים מבריקים כמו דיין, שמעון פרס וטדי קולק, ש"הזקן" טיפח והעדיף את חברתם על פני זו של חברי מפלגתו הוותיקים, שרון מעולם לא היה מאנשי החוג הפנימי. הצעירים ההם היו קובעי מדיניות, ולו רק משום שנכחו בחדר בעת גיבוש המדיניות וניסוחה. שרון מעולם לא היה אחד מהם.

בן גוריון היה מי שדרש מאריק, כפי שדרש מקצינים ומדיפלומטים אחרים, לעברת את שמו הגלותי. ורה ושמואל (שנקרא בעבר סמואל) הסכימו לכך מיד, אם כי הם עצמם שמרו על שם משפחתם הישן.

אין כל תיעוד לדעתה של גלי בעניין. עם זאת, יש רמזים לכך שבאופן כללי, אשתו הצעירה של אריק לא היתה מרוצה מהשינוי החד במסלול חייהם. כששב לצבא והחל לחזור הביתה מאוחר (או לא לחזור כלל) מפשיטות או מתרגילים, גלי לא הסתירה את עצביה המרוטים. "היא היתה עושה לו צרות," נזכר חברו מהצבא גדעון אלטשולר יותר מ־50 שנה לאחר מכן. "גרנו אשתי ואני בבית הכרם בשכירות בשכנות לשרון ומרגלית, והיינו בחברות טובה. לא תמיד הם חיו באחווה. כשהוא היה חוזר מפעולות, לפעמים אשתו, היא לא הבינה שזה לא הרגע שאישה צריכה להתחשבן עם בעלה."39 כשאריק תפס פיקוד על יחידת הצנחנים, גבר עוד המתח בחיי הזוג הצעיר, שעדיין לא נולדו לו ילדים. "אריק כמעט לא הגיע לחופשות בבית," כך על פי גרסה אחת, "וגם כשהיה בא לבקר את רעייתו לכמה שעות, נאלצה מרגלית להקשיב בעיקר לסיפוריו מהצנחנים. היא ביקשה ממנו, פעם אחר פעם, להיות יותר לצדה, אבל ראשו של אריק היה שקוע לגמרי בצבא."

 

‎שלושה חודשים לאחר מכן, בעקבות רצח של חקלאי בשדות כפר סבא, נקבע בסיס של הלגיון הערבי בעַזוּן שבגדה המערבית כיעד. בן גוריון פרש בינתיים לשדה בוקר, ובראשות הממשלה עמד כעת משה שרת המתון. שרת אישר את מתווה פעולת הגמול. אריק בחר בעצמו שבעה מלוחמיו לביצוע המשימה. מפקד המבצע היה אהרון דוידי, סגנו של אריק. החיילים הלכו 15 קילומטרים בתוך שטחי הגדה המערבית, בלילה אפל ללא ירח, ובראשם מאיר הר ציון, מפקד פלוגת המודיעין של היחידה, שהיה בעל כישורי ניווט יוצאי דופן. בין חברי החוליה היו עוד שני אנשי 101 לשעבר, יצחק ג'יבלי ויורם נהרי. שרון וכל השבעה גהרו יחד על תצלומי אוויר ומפות, ועם רדת הלילה הוא נפרד מהם בגבול. הם לבשו בגדים אזרחיים ונשאו טומיגנים לא צבאיים. צה"ל כבר החל לכוון את פעולות הגמול שלו נגד הצבאות השכנים, אך עדיין ביקש, כך מסתבר, לשמור לעצמו את היכולת להכחיש את מעורבותו ולבדות עוד סיפורים על פעולות של "פורעי חוק".

עם הגיעם אל המחנה התפצלו הלוחמים לשתי קבוצות. כל אחת מהן הסתערה על אוהל גדול, ירתה צרורות של אש אוטומטית והשליכה רימונים. במהלך הנסיגה נפגע ג'יבלי ברגלו. חבריו הרימו אותו והמשיכו לרוץ, אך הוא נפגע שוב, הפעם בצוואר. החברים חבשו אותו במהירות. הלגיונרים שנשארו בחיים ירו בפראות לכל עבר. הכוח ידע שבקרוב יֵצאו בעקבותיו. ג'יבלי התחנן שישאירו אותו שם. "רק תן לי רימון," הוא אמר לדוידי. "כשהם יגיעו אלי, אני אפוצץ את עצמי יחד איתם." דוידי התייעץ עם הר ציון. אתוס הלחימה אסר עליהם להשאיר פצוע בשטח, אך הם החליטו שאין בררה; אם יישארו, גורלם יהיה כגורל חברם הפצוע (הם הניחו כי ג'יבלי ימות או יתאבד). אלא שג'יבלי לא נהרג, אלא נלקח בשבי. על קיר תאו, כך סיפר 40 שנה לאחר מכן, חרט את האותיות הראשונות בשמותיהם של אריק ודוידי. "כשנכנסתי לתא, הייתי זקוק לזריקת עידוד. לקחתי מסמר וחרטתי על הקיר את מאיר, ציירתי הר וכתבתי אגד — אריק, גנדי, דוידי. הייתי מביט על הקיר הזה, וזה היה מזכיר לי איפה אני חי."

אריק, שהופתע ושמח מאוד לשמוע שג'יבלי חי, היה נחוש כעת להחזירו בדרך המוכרת לו ביותר: חטיפת חיילים ירדנים בכל מקום שיצליח לשים עליהם את ידו. בהזדמנות אחת הוא הורה לצבוע ג'יפ בלבן ולכתוב עליו UN, והלביש שניים מחייליו בבגדי איכרים פלסטינים ואת הר ציון במדי שוטר. התוכנית היתה שהר ציון ייסע אל הגבול כדי "להחזיר" את שני ה"איכרים" התועים. כשיגיע סיור ירדני כדי "לקבל" אותם, יחטפו השלושה את הקצין ויחזרו איתו לשטח ישראל. אבל הקצין שהגיע למקום השגיח בצבע הטרי של הג'יפ או זיהה שבגדי האיכרים מזויפים, ונסוג בעוד מועד. במקרה אחר שלח אריק שתי חיילות אל מעבר לגבול כדי לפתות לגיונרים, ושוב ללא הצלחה.

 

הוא התנהג כאחוז דיבוק וחזר שוב ושוב על הסיסמאות שצנחנים לא משאירים חבר בשטח (אף על פי שעשו זאת) ושצה"ל עושה כל שביכולתו כדי להחזיר את אנשיו הביתה. בעת ההיא הוא כבר היה סגן־אלוף — דרגה שקיבל לאחר שנפצע ביולי 1954 כשהוביל התקפה על מוצב מבוצר של צבא מצרים בגבול רצועת עזה ממערב לקיבוץ כיסופים. "נפצעתי בירך," הוא שיחזר בנאום נוסטלגי שנשא כעבור 49 שנה כראש ממשלה.

הפציעה היתה דומה לזו שנפצעתי בקרב לטרון במלחמת העצמאות באותו מקום. כאב הפציעה הפיזי הוא אותו כאב, כאב חד, אבל אז, בקרב לטרון, הייתי מ"מ צעיר — פצוע שננטש בשטח לאחר קרב קשה ומפלה צבאית, ואילו בפעולה בכיסופים — כך נקרא המוצב — חרף הכאב היתה הרגשת ביטחון — פציעה לאחר ניצחון כשאתה בין חברים עם יחידה חדורת ביטחון ורוח לחימה ומעל לכול, הוודאות והביטחון שלא תופקר בשטח. הידיעה שהרעוּת של חברים לנשק תעמוד בכל מבחן היא שנתנה לנו, מהמפקדים הבכירים ועד אחרון הטוראים, את הנחישות והביטחון לעמוד בכל משימה במהלך כל אותה תקופה ובמלחמות שהיו לאחר מכן.

הסיסמאות ששרון חזר עליהן שיקפו את רוח הלחימה שביקש להטמיע בצנחנים, וברבות הימים הן חילחלו לשורות הצבא כולו והיו לאידיאלים שיש לשאוף אליהם.

בפיקודו של אריק היה אפשר להצדיק החלטת מפקד להשאיר פצוע בשטח רק בנסיבות הקשות ביותר, כפי שקרה במקרה של ג'יבלי. שינוי נוסף, מבחינתו של אריק, היה המאמץ שצה"ל היה צריך להשקיע לדעתו כדי להחזיר הביתה את שבוייו. ניסיונותיו הבלתי נלאים לחטוף ירדנים עוררו מתיחות קשה בינו לבין דיין וראש אג"ם, אל"מ מאיר עמית.

קראתי לאריק [שרון], כתב דיין ביומנו ב־25 באוגוסט. אמרתי לו שאין אישור לפעולה מעבר לגבול כדי לחטוף בן ערובה ולהחליפו אחר כך בג'יבלי... [אמרתי] כדי לסיים פרשה של פעולות בלא אישור יש תנאי, ואחד בלבד, שנוכל לעבוד יחד: אם אישור לפעולה מסוימת לא ייראה בעיניו, יבוא ויציע שינוי. לא אתרעם ולא אתפלא אם פעולה שהיתה לה מגמה מסוימת, היו לה תוצאות אחרות לחלוטין, בתוקף התנאים בעת הפעולה. אך בשום פנים ואופן לא אסכים כי מגמתה תשונה מראש, שלא לפי מה שאושר. אריק אמר כי הוא מבין, מסכים ומבטיח.

 

דיין ושרון לא התגברו מעולם על אותה "פרשה של פעולות בלא אישור". השיחה הזאת היתה הראשונה מתוך שיחות רבות שניהלו השניים בשנתיים הבאות וגם לאחריהן, כששרון עמד בראש יחידות גדולות בהרבה בפיקודו הכולל של דיין.

בזיכרונותיו ציין דיין כי בן גוריון רחש "חיבה מיוחדת" לשלושה קציני צה"ל: חיים לסקוב, אסף שמחוני ושרון. האב המייסד ראה בכל השלושה את האנטיתזה לגלותי, את "היהודי הלוחם, הנועז, הבוטח בעצמו, היודע את מקצועו — את השדה, את הערבים, את הנשק ואת תבונת המלחמה. בן גוריון לא יכול לשאת פלפול, דיבורים סחור־סחור. הוא לא אהב את הגמרא והמשנה, לבו מרד באלפיים שנות גלות. הוא התרפק על עם ישראל של ימי הבית הראשון, היושב על אדמתו, עובד ונלחם, עצמאי, שורר בביתו ומדבר בלשון עמו ויוצר את תרבותו. חיים, אסף ואריק היו בעיניו כישראלים האלה." הביוגרף של בן גוריון, מיכאל בר זוהר, כותב כי "הזקן" אמר לו שהיו שני חיילים שהעריץ יותר מכול בזכות גבורתם ותושייתם: דיין ושרון.

שרון עצמו לא הבין שהקלות והתכיפות שבה זומן ללשכתו של בן גוריון היו לצנינים בעיני קצינים אחרים, בכירים ממנו. "גם בחדר מלא אלופים וקציני מטה, הוא היה קורא לי שאשב לידו... המצב הזה חייב אותי לנהוג בטקט רב, אבל בגיל 26 לא עמדתי על הצורך בכך..."

בלי קשר למתיחות בינו לבין שרון המשיך דיין לעמוד בעקביות על החשיבות העצומה של פעולות הגמול לחיזוקו של צה"ל. "דיין ראה בפעולות התגמול שיטה לחינוכו של צה"ל ולהכשרתו כגוף לוחם", כתב לימים מרדכי בר און, מי שהיה אז שלישו האישי. "כישלונותיו הקרביים החוזרים ונשנים של צה"ל בשנים שקדמו למינוי לתפקיד הרמטכ"ל, ובייחוד בשנת 1953, הדאיגו אותו מאוד, והוא ראה את עיקר משימתו כרמטכ"ל לשוב ולעשות את צה"ל לגוף לוחם... פעולות התגמול היו בעיניו כלי מרכזי".

דיין התעקש שחטיבות הרגלים הסדירות של הצבא ישפרו את יכולתן הצבאית, ושיותר יחידות יפַתחו את יכולות הקומנדו שאותן למדו הצנחנים במאמץ כה רב. עם הזמן, כתב דיין בזיכרונותיו, החלו גם יחידות אחרות להשתתף בפעולות הגמול. "הצנחנים חדלו להיות שמה של יחידה בצה"ל, והפכו לתפיסה של ממש, תפיסת הלחימה הנועזת". גדוד הצנחנים "קבע סטנדרד גבוה של לחימה," אמר דיין לקציני המטכ"ל בפברואר 1956, "הוכיח שאפשר להגיע לרמת לחימה גבוהה והשפיע בכך על הצבא כולו. הוא הדגים מה אפשר להשיג ומה צריכה להיות נכונותו של הפרט בקרב. אם אדם אחד הצליח לקדם בשטח זה את הצבא כולו — עשה זאת המפקד אריק [שרון], שקבע עם גדודו את הסטנדרד והראה איך אפשר להילחם."

 

אבל היו גם רגעי חולשה, אפילו פחדנות; וחרף הלקחים שנלמדו כביכול מהפעולה בקיביא, היו גם כשלים אתיים חמורים. בפברואר 1955 חצו מאיר הר ציון ושלושה צנחנים את הגבול והרגו בדם קר חמישה בדווים — נקמה על רצח אחותו של הר ציון. האחות, שושנה, יצאה לטיול עם חבר, והשניים נכנסו לתחום ירדן בדרכם לים המלח. הם לא חזרו מהטיול. מאיר הר ציון עזב רשמית את הצבא, גייס לעזרתו שלושה מחבריו הצנחנים ויצא בעקבות הרוצחים. הם איתרו שישה בדווים, רצחו חמישה, ואת השישי השאירו בחיים כדי שיספר מה קרה. הר ציון טען כי אלה היו הרוצחים, אך לא היתה כל הוכחה חותכת לכך. "הפרשה כולה החזירה אותנו לתקופת החמולות", כתב שרון בספרו "לוחם".

חמולות או לא — שרון סיפק להר ציון רכב, נהג שייקח אותו ממש עד הגבול ("הטוב ביותר שהיה לי" — יצחק ג'יבלי, ששוחרר בינתיים מהשבי הירדני) וכלי נשק לביצוע מסע הנקם שלו. יתרה מכך, דיין ידע בזמן אמת ששרון עשה זאת. "דיין התקשר לשאול מה קרה... 'ניסיתי לשכנע אותו [את הר ציון],' אמרתי, 'אבל הוא לא היה מוכן להקשיב. אז עזרתי לו קצת.' 'אפשר עדיין לעצור אותו?' שאל דיין. 'לא,' עניתי. 'עכשיו כבר מאוחר מדי.'" עם שובם של הארבעה, קיבלו אותם הצנחנים בחגיגות ובסעודת מלכים.

ראש הממשלה שרת דרש להעמיד את הארבעה לדין, "אחרת... לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים [של יהודים]." בן גוריון, שחזר בינתיים משדה בוקר וכיהן כשר הביטחון, הסכים איתו. הר ציון וחבריו נעצרו. שרון שכר את שירותיו של עורך דין צעיר ומוכשר בשם שמואל תמיר כדי שייצג אותם. אלא שתמיר החריף וחד הלשון היה חבר חירות, והשלטון התייחס אליו כאל קוץ בישבן. בן גוריון רתח מזעם, ככל הנראה על תקיעת הסכין בגב המפלגה יותר מאשר על מעשי ההרג שבוצעו בעידודו של שרון. הוא העמיד בפני שרון שתי אפשרויות חדות ונחרצות: נַתק מיד את קשריך עם תמיר בלי לומר לו מדוע, או פְּרוש מהצבא. שרון בחר באפשרות הראשונה ורק כעבור שנים הסביר לתמיר מדוע נאלץ לעשות זאת.

 

באיגרת מתרפסת וצבועה ששלח לדיין — הצביעות, כך נראה, היתה הדדית — הכחיש שרון נמרצות כל שמץ של חוסר נאמנות. "אינני יודע באם קיימת היום בצה"ל איזו יחידה שהיא שיש בה מפקדים וחיילים חדורים הערכה ולויאליות כה רבה (והיא רבה בכל צה"ל) לרמטכ"ל, כפי שהיא קיימת בגדוד הצנחנים". הוא הודה כי "שגיתי שגיאה חמורה" בעניינו של הר ציון, אבל עמד על כך שכוונתו היתה "חיובית כפי ששקלתי אותה באותו רגע ובאמת ובתמים נראתה לי כזאת... לא היתה כוונתי חס וחלילה לסבך את צה"ל במשפט ראווה, וודאי שלא היתה לי כל כוונה פוליטית בעניין עורך הדין".

בן גוריון הוקיע ביומנו את שרת על שפירסם את שמות שלושת שותפיו של הר ציון, והצדיק את סירובו של הר ציון לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה. בסופו של דבר נערכה רק חקירה צה"לית פנימית. לא נערך משפט, ואיש לא נענש. הר ציון חזר למדים בתוך חודשים. "התוצאה הסופית של הפרשה", כותב ההיסטוריון בני מוריס, "שיקפה בכללותה את עמדתו של בן גוריון. כבר מתחילה גס לבו בהענשת ארבעה מן הלוחמים החביבים עליו, ומה גם שבאורח בלתי נמנע כמעט היה משפטם שופך אור על מעשים אחרים של יחידה 101 וגדוד הצנחנים, שסימן שאלה מוסרי ריחף מעליהם".

 

בינתיים החלה להתפתח דרמה מדאיגה הרבה יותר בין ישראל למצרים. ב־17 בפברואר 1955 נרצח חקלאי ישראלי ליד רחובות. היה ברור שהרוצחים באו מרצועת עזה. שרון הגיש תוכנית לתקיפת גמול על יחידה מצרית שישבה מדרום לעיר עזה. בן גוריון ודיין שילבו כוחות ושיכנעו את שרת להסכים לה. הפקודה שיקבלו הצנחנים, הם הסבירו, תאסור עליהם במפורש להרוג חיילי אויב, "אלא אם יוכח שהדבר חיוני להשלמת המשימה", שהוגדרה כפיצוץ מבנים במחנה ובתחנת הרכבת הסמוכה.

כדי למנוע רחרוחים חשדניים של משקיפי האו"ם יצאו הצנחנים מבסיסם הקדמי בקיבוץ כפר עזה בלוויית חיילות, כשהם שרים וצוחקים יחד כאילו יצאו לטיול. כשהתקרבו אל הגבול, התפצלו הצנחנים לשלושה כוחות תקיפה. כוח אחד שם פעמיו אל בסיס הצבא המצרי, כוח שני נע אל תחנת הרכבת, וכוח שלישי הניח מארב על הכביש הראשי מדרום כדי למנוע הגעת תגבורות מצריות.

בגלל טעויות ניווט נקלעו הכוח הראשון והשני לחילופי אש עזים עם החיילים המצרים. שמונה צנחנים נהרגו ותריסר נפצעו. בצד המצרי נמנו 14 הרוגים. בניינים אחדים נהרסו, והיחידות התוקפות נסוגו תחת אש, כשהן לוקחות עמן את החללים והפצועים. הכוח השלישי חיסל בינתיים שיירה של כוחות תגבור מצריים והרג 22 איש בלי לספוג אף אבֵדה בנפש. דיין, שהמתין על הגבול, האזין בפנים חתומות לדיווחו העגום של שרון. "החיים חיים והמתים מתים," הוא אמר, סובב את ההגה ועזב את המקום.

 

בן גוריון פירסם מזמור תהילה לצנחנים. "הממשלה הטילה עלי פה אחד להביע ליחידה שהשתתפה בקרב, לחיילים ולמפקדים, ולגדוד הצנחנים כולו, רגשי הוקרה והערצה לרוח הגבורה היהודית שנתגלתה בקרב זה... אני בטוח שהרגשה זו של הממשלה היא הרגשת העם כולו. אהבת העם בישראל נתונה לגדוד הצנחנים אשר הוכיח שוב קבל עולם כולו עליונות הגבורה היהודית והוסיף דף מפואר לספר הניצחונות של צבא הגנה לישראל. אין אנו ששים לקרב", המשיך שר הביטחון, "ואנו מצטערים על כל דם שפוך, בין יהודי ובין לא יהודי, אבל מוטב שיהיה ברור לכול, כי כוחנו איתנו ואין דמנו הפקר... גדודכם המפואר מורכב כולו ממתנדבים ומכיל בתוכו ילידי הארץ ועולים, ותיקים וחדשים, יוצאי עדות המזרח ומערב, מכל ארצות אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה; גדוד זה הוא מופת חי גם לאחדותו הפנימית, האורגנית, של העם היהודי..." הוא חתם את הודעתו במילים: "באהבה ובהערצה".

 

מַעבר אחד רחוק מדי

מבחינה מדינית, הפעולה בעזה היתה אסון: מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל. מנקודת מבט היסטורית, הפעולה מתבלטת מתוך האירועים שגרמו להחרפת המתח בין שני הצבאות, להאצת מירוץ החימוש בין שתי הממשלות ובסופו של דבר להפיכת הסכסוך הערבי־ישראלי לשדה קרב עקיף בין שתי המעצמות הגדולות.

מצרים ליבתה את המתח בהגבירה את תמיכתה במסתננים הפלסטינים. חוליות הפדאיון שיצאו מרצועת עזה היו למעשה שלוחות של צבא מצרים, וחומשו ומומנו בידי המודיעין שלו. הן יצאו לפשיטות בעומק שטחה של ישראל, ואלה גררו פעולות גמול נרחבות יותר, שבוצעו בדרך כלל בידי הצנחנים וכוונו נגד יחידות צבא מצריות. באוגוסט 1955, בתוך פרק זמן של ארבעה ימים בלבד, נהרגו 11 אזרחים, נפצעו תשעה, ונגרם נזק עצום לרכוש בהתקפות של חוליות פדאיון בדרום ישראל ובמרכזה. הצנחנים, שנעזרו לראשונה בכוחות משוריינים, השתלטו על תחנת משטרה מצרית בח'אן יונס, הרסו את בניין התחנה, הרגו 72 מצרים ופצעו 58. לצה"ל היו הרוג אחד ו־11 פצועים.

כעבור כשלושה חודשים, לאחר שצבא סוריה חזר ותקף ביריות דייגים ישראלים בכנרת, התפרסו הצנחנים לאורך חופה הצפוני־מזרחי של הימה (שהיה מוחזק בידי הסורים) והשמידו כמה מוצבים סוריים. הם הותירו מאחוריהם יותר מ־50 הרוגים סורים ולפחות אותו מספר של פצועים ולקחו עוד עשרות בשבי. בקרב אנשיו של שרון נמנו שישה חללים ועשרה פצועים. הפעולה היתה "יותר מדי מוצלחת", כפי שהתלונן בן גוריון (שחזר באותה שנה לכהן גם כראש הממשלה) בפני דיין ושרון, שבאו לתל אביב כדי להסביר את שאירע.

ההסלמה בגבול היתה מטרידה כפליים, משום שבשלב הזה כבר ניצבה מול ישראל מצרים חזקה ומאיימת הרבה יותר, שנהנתה מארסנל הנשק הסובייטי. את ה"פצצה" הטיל הנשיא החדש, גמאל עבד א־נאצר, בנאום שנשא בספטמבר 1955. מצרים, הכריז, חתמה על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה ותקבל בקרוב משלוחים ראשונים של נשק סובייטי מתקדם. לאמריקאים היה ידע מוקדם כלשהו על התפנית הממשמשת במדיניות החוץ של מצרים. באמצעות קשרי המודיעין שלהם הם ניסו לסכל את כניסתה של מצרים למעגל ההשפעה הסובייטי, אך לשווא. בשביל ישראל היה זה כרעם ביום בהיר. שלוש מעצמות המערב — ארצות הברית, בריטניה וצרפת — הסכימו ב־1950 להגביל מאוד את מכירות הנשק שלהן למדינות המזרח התיכון. האם כעת, נוכח האתגר שהציבה מולם מוסקבה, ירככו את ההגבלות הללו?

באוגוסט 1956 הידרדר עוד מארב שהציבו הצנחנים נגד המסתננים על גבול רצועת עזה לכדי קרב נרחב בכוחות המצריים. תריסר מצרים נהרגו, בהם כמה אנשי צוות רפואי. האירועים רק הגבירו את חששותיה של ישראל, שכן בשלב הזה היא כבר ניהלה משא ומתן חשאי עם צרפת בנוגע לעימות צבאי אפשרי עם מצרים. הדבר האחרון שבן גוריון ודיין נזקקו לו כעת היה תקרית גבול שתצית התלקחות לא מתוכננת טרם זמנה. "גברו גילויי מורת הרוח שלו [של דיין] ממפקד הצנחנים", כתב ההיסטוריון הצבאי מוטי גולני, "שניהל לדבריו 'מדיניות עצמאית'".

 

המתח בין דיין לשרון התפרץ שוב באוקטובר — הפעם בגלל התקפת גמול על משטרת קלקיליה. בהתקפה, שהידרדרה לקרב מלא בין כוחות צה"ל לכוחות הלגיון, נהרגו 18 לוחמי צה"ל ונפצעו 68. מספר נפגעים כזה היה הרבה מעבר לקורבן שהציבור ובן גוריון היו מוכנים להקריב בפעולת גמול. גם העובדה שכמעט 100 ירדנים — חיילים, אנשי מיליציות ושוטרים — נהרגו בפשיטה על קלקיליה לא המתיקה את כאב האובדן. העובדה שהתקרית התרחשה שבועיים בלבד לאחר פעולת גמול אחרת (בחוסאן ליד בית לחם) שגבתה אף היא מחיר כבד — עשרה צנחנים הרוגים — עשתה את תוצאותיה קשות עוד יותר לעיכול.

כעבור שבוע, ב־17 באוקטובר, זימן אליו דיין את הקצינים שהשתתפו בפעולה בקלקיליה לצורך תחקור. הוא הסביר את המגבלות שבהן פועלת הממשלה: הצורך להימנע מפגיעה באזרחים וממתן עילה לבריטים לעָרב את יחידות חיל האוויר שלהם המוצבות בקפריסין. הוא דחק בקצינים להשמיע את קולם בחופשיות, אבל כששרון ואחרים מתחו ביקורת על מדיניותו והתנהלותו, הוא התפרץ והאשים את שרון באדישות כלפי הנפגעים הישראלים. שרון מסכן חיי חיילים ללא צורך, טען דיין, על מנת להרוג כמה שיותר חיילים ערבים ולהשיג ניצחונות "שלמים" יותר. בלי קשר להיבטים הטקטיים החיוביים והשליליים של הפעולה בקלקיליה, הכול הבינו שאסטרטגיית פעולות הגמול מניבה תוצאות הפוכות מהרצוי, וכי הפעולות גורמות להחרפת פעולות הנקם המקומיות עד לרמות אלימות שאיש לא ציפה להן. "לדעתי," הודה דיין, "תהיה אתנחתא שבה נחשוב מחדש היטב על שיטת התגמול שלנו."

דיין היה היחיד בין יושבי החדר שידע כי רבים הסיכויים שבתוך שבועות תפרוץ מלחמה של ממש בין ישראל למצרים, וכמו גם בין צרפת למצרים. הוא ידע שגם בריטניה עשויה להצטרף לצרפת. לצד מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס ועוד קומץ עוזרים, היה דיין מעורב במשא ומתן סודי שניהלו ישראל וצרפת על התרחיש הרה הגורל הזה. חמישה ימים לאחר מכן, כשמשקפי שמש מסווים את הרטייה המוכרת שלו, התלווה לבן גוריון ("הזקן" הסתתר מאחורי מגבעת שכיסתה את חצי־הקרחת המפורסמת שלו) ולפרס וטס איתם במטוס של חיל האוויר הצרפתי, דרך צפון אפריקה, אל ועידת פסגה שנערכה בסֵוְור, שם סוכמו סופית פרטי הקנוניה הצבאית. גי מוֹלֶה, ראש הממשלה הסוציאליסט של צרפת, שר החוץ שלו כריסטיאן פּינוֹ ושר ההגנה מוריס בּוּרזֵ'ס־מוֹנוֹרי, הבטיחו לבן גוריון להגן על שמי ישראל מפני המפציצים המצריים בשעה שצה"ל יתקוף כוחות מצריים בסיני. פרס, שניהל אפיק משא ומתן נפרד עם מנהיגי צרפת, השיג מהם הבטחה לספק לישראל סיוע טכני ואת האורניום הדרוש להקמת תוכנית נשק גרעינית.

 

עבור צרפת ובריטניה היה הסכם סוור בגדר ניסיון של הדקה ה־90 להפיל את נאצר ולמנוע השתלטות מצרית מוחלטת על תעלת סואץ. ב־1954 הסכימה בריטניה בחירוק שיניים להוציא בתוך שנתיים את כוחותיה מאזור התעלה, ובכך לשים קץ ל־77 שנות נוכחות צבאית בריטית על נתיב המים הזה. בהסכם נקבע כי בריטניה תוכל להמשיך להחזיק חלק מבסיסיה באזור התעלה בפיקוח אזרחי, כדי שחייליה יוכלו להשתמש בהם בעתות מלחמה. ביולי 1956, חודש לאחר שהיחידות הבריטיות האחרונות עזבו את האזור, הודיע נאצר כי מצרים מלאימה את חברת תעלת סואץ, שהיתה ברובה בבעלות ממשלת בריטניה ובעלי מניות צרפתים. הוא הכריז גם שהכנסות החברה ישמשו לבניית הסכר באסואן — מיזם שארצות הברית ובריטניה משכו ממנו אך לאחרונה את ידיהן (בהמשך נבנה הסכר בסיוע סובייטי). התעלה כבר לא שימשה כבעבר עורק חיים שחיבר בין בריטניה להודו הבריטית, אבל עדיין היתה נתיב חיוני ורווחי של סחר בין־לאומי, במיוחד של מכליות הנפט שתנועתן הלכה וגברה. בריטניה ניזוקה ממעשהו של נאצר והושפלה ממנו. לצרפת היתה עוד סיבה לצאת נגד נאצר: היא התרעמה על תמיכתה של מצרים במורדי FLN באלג'יריה.

מבחינתה של ישראל, המלחמה עם מצרים נועדה להשיג שלושה יעדים:

להנחית מהלומה על צבא מצרים ולהשמיד רבים ככל האפשר מאמצעי הלחימה החדשים שסיפקו לו הסובייטים;

להסיר את הסגר על מצרי טיראן ולפתוח את נמל אילת לאוניות סוחר;

לשים קץ להסתננות של הפדאיון שבחסות מצרים, מתוך הנחה שאם אלה ייעצרו, גם ירדן תרסן את המסתננים שבאו מתחומה.62

לחטיבת הצנחנים של שרון (ערב המלחמה גדלה יחידת הצנחנים והיתה לחטיבה שמספרה 202) נקבע תפקיד מרכזי בשלב הראשון של פעולות האיבה. הסכם סוור קבע כי כוחותיה של ישראל יפתחו ב"מתקפה נרחבת על הכוחות המצריים ב־29 באוקטובר בערב במטרה להגיע אל אזור התעלה למחרת". בפועל היה אפשר לבצע זאת בדרך אחת בלבד — הצנחת חיילים מהאוויר. "משידווחו על האירועים הללו," המשיך ההסכם, "יפנו ממשלות בריטניה וצרפת במהלך 30 באוקטובר 1956 אל ממשלות מצרים וישראל, בהתאמה ובעת ובעונה אחת, בדרישה" להסיג את כוחותיהן למרחק עשרה קילומטרים מהתעלה. נוסף על כך, מצרים תידרש "להסכין עם כיבושן הזמני של עמדות מפתח על גדות התעלה בידי כוחות בריטיים־צרפתיים על מנת להבטיח את חופש המעבר של כלי שיט מכל המדינות בתעלה עד להשגת הסדר קבע".

 

איש לא ציפה, כמובן, שמצרים תסכים לכל זה; במקרה כזה, קבע ההסכם, "הכוחות הבריטיים־צרפתיים יפתחו בפעולות צבאיות נגד הכוחות המצריים בשעות הבוקר המוקדמות של 31 באוקטובר". בינתיים ישראל תראה עצמה משוחררת מן הדרישה להישמע לתביעות של בריטניה וצרפת ו"תשלח כוחות על מנת לכבוש את חופו המערבי של מפרץ עקבה ואת קבוצת האיים טיראן וסנפיר על מנת להבטיח את חופש השיט במפרץ עקבה". בפסקה אחרת של ההסכם נכתב כי "יש לשמור בחשאיות מוחלטת את ההסדרים שהושגו במסגרת ההסכם הנוכחי".

עד כמה שמר בן גוריון על חשאיותם של ההסדרים ולכמה זמן? ואם להיות ספציפיים יותר: עד כמה היה שרון מודע לתמונה הגדולה לפני הלחימה ובמהלכה, ועד כמה הבין אותה? השאלה הזאת חשובה לצורך הבנת ההתנהלות של שרון — התנהלות שהביאה, לטענת מבקריו, למותם המיותר של כמעט 40 צנחנים ולפציעתם של יותר מ־100.

שרון עצמו טען כי ידע הכול לפני כולם. "בזמן שאנחנו ליקקנו את פצעי קלקיליה," הוא כותב, "יצאו בן גוריון, דיין ושמעון פרס לפריז כדי לנהל משא ומתן עם הצרפתים והבריטים שיאחד את כל שלוש המדינות לפעולה משותפת נגד מצרים. כשחזרו, ב־25 באוקטובר, נסעתי לפגוש את בן גוריון. הוא סיפר לי בקצרה שנחתמה עסקה שתאפשר לכל השלוש — ישראל, צרפת ובריטניה — להשיג את יעדיהן... היינו רחוקים ימים ספורים מאירועים שיטלטלו את עולמנו. כשעמדתי שם, כמעט יכולתי להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה מרפרף באוויר".

זה לא תמוה כפי שזה נשמע: סגן־אלוף צעיר שקופץ לבקר את ראש הממשלה ושר הביטחון ושומע מפיו על תוכנית סודית שבכירי הצבא עדיין לא נחשפו אליה.64 שרון ביקר לעתים תכופות אצל "הזקן". לדוגמה: ב־4 בנובמבר, כשמבצע סיני כבר היתה בשלבי סיום, בא שרון לביתו של בן גוריון כדי לדווח אישית על המבצע בפיקודו. אשתו מרגלית באה איתו וזכתה לקבלת פנים חמה מצד ראש הממשלה.

 

בשעות אחר הצהריים של 29 באוקטובר המריאו כמתוכנן אנשי גדוד 890 של שרון — 395 לוחמים בסך הכול בפיקודו של רפאל איתן (רפול) — במערך של מטוסי דקוטה לעבר מעבר המיתלה, כ־250 קילומטרים מגבול ישראל־מצרים. התכנון המקורי היה לצנוח בקצה המערבי של המעבר, פחות מ־40 קילומטרים מהתעלה. אבל המודיעין דיווח על פריסת כוחות מצריים באזור הזה, ולכן הועברה הצניחה אל קצהו המזרחי של המעבר. שינוי התוכנית התגלה כהחלטה הרת גורל.

שרון עצמו פיקד על יתר לוחמי חטיבת הצנחנים, שהסתייעו בפלוגה מוקטנת של 13 טנקים צרפתיים קלים מסוג אמק"ס־13 וחצו בדהרה את המדבר כדי לחבור אל הכוח של איתן. שלושה מוצבים מצריים מבוצרים עמדו בדרכם אל המיתלה. בערב 29 בחודש הם כבשו את כּוּנתילָה, כ־20 קילומטרים בשטח מצרים. "העברנו את כוחות ההסתערות אל עורפם של המצרים," כתב שרון לימים, "כדי שיוכלו להתקרב בחסות השמש השוקעת והמסנוורת".

ב־30 בחודש עם שחר "היינו מול תַמַד, נווה מדבר בדווי שבוצר בכבדות מאחורי שדות מוקשים וגדרות היקפיים, ואויש בידי שתי פלוגות רגלים מצריות". הפעם הוא הסתער היישר קדימה, כשהשמש מאחוריו, עם טנקים, זחל"מים וג'יפים. "רכבי התקיפה הרימו מערבולות אבק ענקיות שאפפו את המדבר, והאור הבוהק של הבוקר זהר מאחוריהן. ממש ברגע האחרון יצאנו מתוך ענן האבק בקו אחד היישר אל עומק קווי ההגנה המצריים. גם תַמַד נכבש במהירות".

המכשול האחרון היה העיירה א־נַח'ל, 65 קילומטרים ממערב, שבצמוד אליה הוקם מחנה צבא. כוחותיו של שרון כבשו את המקום לפנות ערב במתקפה חזיתית מהירה. "השארתי פלוגה אחת מאחורי בתמד המבוצר, וכעת השארתי גדוד בא־נח'ל. בירכתי מוחי קיננה המחשבה שאולי הבריטים והצרפתים לא יפעלו, ובמקרה כזה אזדקק לקו הגנה שיחפה על הנסיגה מן המדבר". שאר הגדוד צלח את 110 הקילומטרים האחרונים ללא התנגדות, וכבר באותו ערב, בשעה עשר, חברו היחידות הראשונות לכוח של איתן.

רפול, כתב שרון, הופצץ במהלך היום על ידי מטוסי קרב מצריים והופגז בידי יחידת רגלים ממונעת שהתקדמה דרך המיתלה ממערב. אך המטוסים הישראליים הפציצו והשמידו את הכוח הזה, והטייסים דיווחו "כי כעת המעבר נקי מנוכחות מצרית נראית לעין". שרון היה נחוש בדעתו לחצות את המעבר עד קצהו המערבי. בעדותו לאחר המלחמה בפני האלוף חיים לסקוב, שמונה בידי דיין לחקור את הלחימה במיתלה, אמר שרון שנפגש עם אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, ב־29 באוקטובר בשעה שלוש לפנות בוקר, והשניים הסכימו כי ברגע ששאר הכוח יחבור אל הצנחנים, הם יתקדמו דרך מעבר המיתלה אל נקודת הנחיתה המקורית, בקצה המערבי. לאחר מכן הם יציבו גדוד אחד משני צדי המעבר.

 

אלא שבשחר 31 באוקטובר התקבלה פקודה מהמטכ"ל בתל אביב, שאסרה כל תנועה נוספת מערבה. מטוסי סילון מצריים הגיחו בגובה נמוך והפציצו את הצנחנים, שהיו מטרות פגיעוֹת בתוך שוחותיהם הרדודות. טייסת קרב ישראלית הניסה את המטוסים המצריים והפילה שלושה מהם. שרון כותב כי הטייסים הישראלים הודיעו לצנחנים כי "חטיבת שריון מצרית נעה אלינו" מכיוון בּיר גפגפה, בסיס צבא גדול מצפון למיתלה. ושוב הציע שרון להיכנס עם כוחו אל תוך המיתלה. הפעם הוא נימק את הצעתו בטענה ש־1,200 הלוחמים שבפיקודו חמושים בנשק קל בלבד — רק שלושה מטנקי האמק"ס־13 החדשים הצליחו להגיע עד המיתלה; היתר התקלקלו ולא היו להם חלקי חילוף — ולפיכך הם יהיו כמו ברווזים במטווח עבור כוחות השריון המצריים שנעו במערך פרוס לרווחה בשטח המישורי שממזרח למעבר. עליהם לתפוס עמדות הגנתיות על מדרונות המיתלה ולתקוף בתול"רים ובמטולי בזוקה את הטנקים המצריים בעת שאלה יפלסו את דרכם בתוך הערוץ הצר. ושוב התקבלה הפקודה מתל אביב: הישארו במקומכם. פיקוד הדרום שלח את ראש המטה שלו, רחבעם זאבי, במטוס פייפר כדי לסקור את המצב בשטח ולוודא ששרון ממלא את הפקודה.

שרון שיכנע את זאבי לאשר שיגור סיור שיבדוק את המעבר ויוודא שהוא נקי מכוחות מצריים. "'תיכנסו עמוק ככל האפשר,'" כך זוכר שרון את דבריו של זאבי, "'רק אל תסתבכו בקרב...' אירגנתי מיד כוח שייכנס לתוך המעבר. המחשבה שלי היתה שהכוח הזה יצלח את 30 הקילומטרים אל הקצה המערבי, יתפוס עמדות שם וימנע מהכוחות המצריים לתקוף מהכיוון הזה. ואז תוכל יתר החטיבה לנוע פנימה ולהתפרס כדי להתגונן מפני כוחות השריון... למשימה זו הוצאתי שלושה טנקים יחד עם שתי פלוגות רגלים בזחל"מים".

רחבעם זאבי זכר את הדברים בצורה שונה למדי. "אמרתי לו [לשרון], פטרול סיור מאושר, אבל לא יותר," העיד זאבי בפני לסקוב. "אנחנו יושבים ומדברים... אני רואה שמסתדרת שיירה על כל הדרך ליד המצבה... זחל"מים, ג'יפים ושני אמק"סים, נדמה לי. אני אומר לאריק: מה זה? אז הוא אומר לי: זונות, נבלות, כשאני אומר להם להכין סיור, אז כבר כל אחד מנפח את זה... אבל סמוך עלי, זה לא יותר מאשר סיור... אמרתי לאריק אוי ואבוי, אתה מוכרח שהסיור יביא רק מידע."

שרון הטיל על אחד המג"דים שלו, מרדכי (מוטה) גור, לפקד על הכוח הלא־מוגדר שיצא למשימה לא־מוגדרת. הוא נתן לו, כתב לימים, "פקודות מפורשות שלא להסתבך בלחימה... אבל קילומטר וחצי אחרי הכניסה למעבר נתקל הזחל"ם הראשון במטח אש מעמדות נסתרות במרומי מדרונות הערוץ. הנהג נהרג במקום, והזחל"ם סטה הצידה ועצר. הזחל"ם השני המשיך לנוע, וגם הוא נפגע ונעצר."

 

הכוח בפיקודו של גור נסע היישר אל תוך מלכודת מתוכננת היטב. חיילים מצרים, שהתחפרו בכוכים ובשוחות שהשקיפו על המעבר וכמעט לא נראו מהאוויר, המטירו אש צולבת ממרגמות וממקלעים על כלי הרכב הישראליים. הצנחנים שלא נפגעו במטח הראשון יצאו מכלי הרכב שלהם, מצאו כל מחסה אפשרי והשיבו אש (ביעילות חלקית מאוד) לתוקפיהם. גור החליט להישאר במקומו ולהילחם ולא לנסות לסגת. הוא הצליח לשגר רץ אל שרון כדי לתאר לו את התופת שאליה נקלע. הוא התחנן לסיוע בדחיפות.

שרון שיגר שתי יחידות בפיקודם של רפאל איתן ואהרון דוידי שיצטרפו לקרב. "המצב היה עדין מאוד. היינו חשופים במישור שבקצה המעבר. פצועים רבים כבר פונו מאזור הקרב. הרגשתי שעלי לנקוט צעדים מיידיים כדי לארגן הגנה היקפית מול השריון המצרי המתקרב ולפנות את הפצועים". הוא החל בפריסה מחדש של שאר החטיבה על המדרונות בכניסה למעבר, ובה בשעה התווכח עם חיל האוויר, שלא שׂשׂ להנחית מטוסי דקוטה במדבר. בסופו של דבר הם החליטו להסתכן והחלו להעביר את הנפגעים אל מחוץ לאזור הקרב.

גור וכוחותיו המידלדלים נלחצו לאחור ולחמו בשארית כוחותיהם עד השקיעה. אז החליט יצחק חופי, סמח"ט הצנחנים שהצטרף לסיור המקורי ונע מערבה עם שני טנקים וכמה זחל"מים, להשיב מתקפה דרך המעבר ולספק אש חיפוי — אש שבחסותה, ובעזרת התגבורות, הצליחו הצנחנים לסגת סוף־סוף. לאחר רדת החשכה שלח שרון שתי יחידות קטנות, שהתגנבו לאורך הרכס והבריחו את המצרים מעמדותיהם. "הם תקפו את הכוכים ואת שוחות הירי של המצרים בזה אחר זה בלחימה פנים־אל־פנים. במשך שעתיים הידהדו קולות הקרב ברחבי המעבר, עד שלבסוף, בשמונה בקירוב, הם התחלפו בדממה מבשרת רעות".

למחרת בבוקר, נזכר שרון, התכוננו הצנחנים להילחם בטנקים המצריים שהתקרבו אליהם. אבל הקול היחיד שבא מהמדבר היה קול הטרטור של שני מטוסי פַּייפֶּר קאבּ ישראליים, שחיפשו לשווא את השריון המצרי. כעת, משהתקרבה (באיחור) ההתערבות של צבאות בריטניה וצרפת בנעשה, העדיפו המצרים לפנות לכיוון צפון־מערב, לחצות את התעלה ולסגת.

יותר מ־250 מצרים נהרגו בכוכים ובעמדות שחלשו על המיתלה. אבל האבֵדות שספגו הצנחנים — 38 הרוגים 6 ו־120 פצועים — היו מכה קשה וכואבת לחטיבה. בסופה של מבצע סיני, שארכה 100 שעות, התברר כי היו אלה כחמישית מסך האבדות של צה"ל במלחמה. עבור ישראל, המלחמה עצמה היתה הצלחה מהדהדת. שלושה טורים של צה"ל, שהורכבו בעיקר מחיילי מילואים, נכנסו בסערה אל תוך סיני בעקבות הצנחנים. אחד מהם נע מאילת דרומה, כבש את שארם א־שייח' בקצה הדרומי של סיני, וניטרל את התותחים שחסמו את מצרי טיראן. גם על הצנחנים הוטל לתקוף את שארם א־שייח', אבל עד שהם הספיקו להתארגן לאחר קרב המיתלה ולנוע דרומה לאורך החוף המערבי של סיני, כבר היה מאוחר מדי. טור שריון אחר תקף את הביצורים הכבדים שהגנו על המתחם המצרי אבו עגילה בצפון־מזרח סיני. זה היה הקרב הקשה ביותר במערכה כולה, ובסופו הצליח הכוח הישראלי לגבור על המצרים והמשיך הלאה לעבר איסמעיליה שעל תעלת סואץ. הטור השלישי והצפוני ביותר כיתר את רצועת עזה, השתלט על רפיח בקצה הדרומי שלה, ואז התפצל. מחציתו פנתה צפונה ותקפה את היחידות המצריות ברצועה, ומחציתו השנייה שעטה לאורך חוף הים התיכון, כבשה את אל־עריש והמשיכה הלאה לעבר קנטרה שלגדות התעלה.

המחיר הסופי ששילמה ישראל במלחמה היה 172 הרוגים, 700 פצועים וארבעה שבויים. בשורות המצרים נמנו אלפי הרוגים ופצועים ו־5,581 שבויים.

עבור הבריטים והצרפתים היתה המלחמה חוויה הרבה יותר קשה: אחרי שלל מחדלים ועיכובים יצאו כוחותיהם המשולבים מקפריסין, ממלטה ומחצי תריסר נושאות מטוסים ומחצו את ההתנגדות המצרית. אבל נאצר הורה להטביע את כל ספינות המטען שהיו בתעלת סואץ, כך שבריטניה אמנם החזירה לעצמה את השליטה בתעלה, אבל היא וצרפת לא יכלו לפתוח אותה מחדש לתנועת כלי שיט. צבא מצרים ספג אמנם מהלומות קשות, אבל נאצר עצמו נחל ניצחון גדול. לא זו בלבד שהוא לא הודח — נדמה היה כי כעת הוא פופולרי יותר מתמיד בארצו ובעולם הערבי.

 

שתי מעצמות־העל, ארצות הברית וברית המועצות, הגיבו במחאה כוללת וקולנית. הנשיא דווייט אייזנהאואר, שנבחר לכהונתו השנייה ב־6 בנובמבר, איים בצעדים כלכליים נגד בריטניה אם לא תיסוג לאלתר. המנהיג הסובייטי ניקולאי בולגאנין נופף כמה פעמים בחרב הגרעין מעל ראשה של ישראל, וגם מאייזנהאואר שמעה ישראל דברי תוכחה, מתורבתים יותר אך חמורים לא פחות. בן גוריון, שנהנה להתפייט על "מלכות ישראל השלישית" שהרחיבה את גבולותיה עד למעוזים בעלי שמות תנ"כיים בדרום הרחוק, מיהר להתקפל והסכים לסגת מסיני. מועצת הביטחון של האו"ם הקימה כוח לשמירה על השלום ופרסה אותו לאורך גבול ישראל־מצרים ובשארם א־שייח'. במרס 1957 נכנסו חובשי הכומתות הכחולות גם לרצועת עזה, ויחידות צה"ל האחרונות נסוגו אל מעבר לקו הפסקת האש.

בעקבות המלחמה נפגעה יוקרתו של שרון ונחלש מעמדו בצה"ל, והקריירה הצבאית שלו עמדה בסכנה. "למה אנחנו הטובים מחוץ ללחימה?" הוא מחה במכשיר הקשר באוזני פיקוד הדרום ב־31 באוקטובר, במסגרת הפצרותיו שיאפשרו לו לנוע אל תוך מעבר המיתלה. "מתי נפסיק למלא תפקידי שמירה בעלי חשיבות משנית ונוכל גם להילחם?"70 לדעתו של ההיסטוריון מוטי גולני, תשדורת זו מלמדת כי שרון לא הבין "את התמונה הגדולה" אפילו כשהיה ממש בתוכה.71 לא היה כל צורך להתקדם אל תוך המיתלה ולהסתכן בקרב עקוב מדם, שכן ההשלכות הרצויות של מבצע ההצנחה כבר החלו להתממש. האולטימטום הבריטי־צרפתי הוכרז כמתוכנן בבוקר 30 באוקטובר, 12 שעות לאחר ההצנחה הישראלית. הוא נדחה כצפוי בידי מצרים, ושתי המעצמות האירופיות השיקו את פעילותן הצבאית באותו בוקר, 31 בחודש, בגיחות הפצצה מעל אזור התעלה. לשרון לא היתה אפוא כל סיבה לקדם את כוחותיו מערבה.

למוטה גור, שהוביל את ה"סיור" אל תוך מעבר המיתלה, היתה ביקורת חריפה על שרון.

אף אחד לא ניהל את הקרב החטיבתי... בדרך למיתלה אריק היה איתנו. הוא סבל מאפיסת כוחות, תוצאה של התכנונים המתישים בשבוע־שבועיים שקדמו למבצע. כשאריק נוכח, הוא נוכח. פה הוא לא היה קיים. כל הזמן ישן, או היה עסוק בדברים אחרים. לאחר שראינו שאי אפשר להוציא ממנו החלטות, דוידי החליט במקומו. כך כבשנו את כונתילה, את תמד ואת נחל [המוצבים בדרך למיתלה]. אבל מפקד החטיבה — יוק. וזה לא לחצי שעה או שעה. לשעות... הוא היה בפניקה, כנראה משום שפעל בניגוד להוראות, ומשום שכמות הנפגעים הילכה עליו אימים... הוא התמוטט תחת הלחץ.

כתב האישום הפומבי הזה הוטח בשרון 30 שנה לאחר מבצע סיני, כאשר שרון וגור היו יריבים פוליטיים. אבל גור שטח את ההאשמות האלה גם בתוך הצבא כבר בתום הלחימה. והיו לו גם דברים חמורים יותר לומר. "אף פעם לא ראיתי את הגב שלו בהסתערויות", אמר גור במפגש רווי מתח וכעס של קציני הצנחנים שאותו כינס שרון עצמו במרס 1957. "היכן היה בקרב עזה? ח׳אן יונס? חוסאן? כנרת? קלקיליה? ובעיקר במיתלה... מאחת וחצי בצהריים ועד שמונה וחצי בערב לא היה שרון במקום, לא התערב בקרב ולא הופיע ברשת הרדיו."

עד השלב הזה רבים מהקצינים כבר יצאו בגלוי נגד מפקדם. הם רצו לסלק אותו. הוא דחק בהם לדבר בחופשיות. הם האשימו אותו למעשה בפחדנות. הוא ניסה להגן על התנהגותו במיתלה: הוא טען שהיה עליו לארגן את יתר החטיבה לקראת התקפת השריון המצרי שלה ציפה בכל רגע. הוא היה חייב לארגן מִנחת מאולתר למטוסי חילוץ הנפגעים. הוא ניהל את הקרב מהכניסה למעבר, הכניס עוד ועוד תגבורות ותיכנן כיצד לאגף את המצרים המחופרים במדרונות.

האם שרון, מופת היהודי החדש והאמיץ בעיני בן גוריון, היה בעצם פחדן? כמה ממבקריו בחטיבת הצנחנים לא היססו להשמיע בגלוי את ההשמצה הזאת. "שרון לא היה איש אמיץ," אמר תא"ל (במיל') דב תמרי, אז מ"מ שנפצע במיתלה. "על גופו הוא פחד."

אחרים אישרו כי שרון אכן לא הוביל את אנשיו אל הקרב, אבל ציינו כי נוכח דרגתו ותפקידו, לא זו בהכרח אמת המידה שעל פיה יש לשפוט את גבורתו. יצחק חופי, סגנו במיתלה, אמר כי התנהגותו של שרון היתה קבילה על פי הסטנדרטים של כל יחידה לוחמת, שבה הקצינים הבכירים שולטים בקרב מאחורי קו החזית. "בסטנדרטים של צה"ל היה שרון בסדר גמור, אבל בסטנדרטים של הצנחנים, שהוא עצמו עיצב אותם, היה משהו מוזר בעניין הזה." אפילו גור, החריף במבקריו, הודה בריאיון ב־1986 כי שרון הוביל את אנשיו בכמה מפעולות הגמול. "אריק, משלב מסוים הגיע למסקנה שהוא יותר מדי חשוב [להוביל את הכוחות]. בפעולת עזה הוא הלך איתנו ובאמצע, פתאום, זז אחורה." גור שיבח את שרון על יכולתו המיוחדת לקרוא את שדה הקרב. "בגלל זה כעסתי כל כך על ההיעלמות שלו במיתלה. אם הוא היה בקשר איתנו, הכול היה נגמר בצורה שונה."

בתוך מבול ההאשמות שלאחר קרב המיתלה צצה עוד טענה, שהיתה עתידה להיות לכתם שדבק בשרון עד סוף ימיו: הוא היה שקרן כרוני. גם זה לא היה חדש. בן גוריון עצמו הציע לגיבורו הצעיר לא פעם ולא פעמיים לרסן את נטייתו שלא לומר את האמת. "אני אף פעם לא שמעתי אותו קורא לו במפורש שקרן," אמר יצחק נבון, שבמשך שנים רבות היה ראש לשכתו של בן גוריון ואיש סודו הקרוב ביותר. "בפגישה אחת של אריק עם בן גוריון, בן גוריון אמר לו, מאוד אבהי כזה, אמר לו, 'אריק, אומרים עליך שאתה לא מדייק. זה לא טוב. זה חשוב לדייק'... בקיצור — העיר לו. לא מדייק בלשון של החיילים זה מבלף לפעמים... נחמיה ארגוב, המזכיר הצבאי, היה מספר לו [לבן גוריון] מה אומרים בצבא... שרון ענה לו: 'לא, אני משתדל לדייק.' בן גוריון: 'זה לא טוב לא לדייק. צריך לדייק.' שרון: 'כן. כן. בסדר.'"

הביקורת של דיין על כזבנותו של שרון היתה פוגענית במיוחד. "התרעומת — ותרעומת כבדה — שיש בלבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא על שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטכ"ל כינו את פעולתם בשם 'סיור'. חורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה — שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי."

שמעון פרס התבונן בסערת הרגשות הזאת מעמדתו כמקורב לראש הממשלה ולהנהגת הצבא ומתוך חיבה תמידית לשרון. חצי מאה לאחר מכן הביט לאחור על האירועים ועל הקריירה רבת התהפוכות של שרון והציע פרשנות מרתקת משלו. "הדיווח על הקרב, בעיני אריק, היה חלק מהקרב. עליך להילחם לא רק באויבים. עליך להילחם גם בממונים עליך. הם קטני אמונה."

מותו של שמואל שיינרמן מסרטן ב־31 בדצמבר 1956 רק עיבה את מעטה הקדרות שכמו אפף את שרון באותה התקופה. "הרגשתי שלא הכרתי אותו", כתב שרון לימים. "בילדותי כולם היו עסוקים מדי. ואז הגיעה מלחמת העצמאות, אחר כך יחידה 101 והצנחנים. מאז גיל 17 כמעט לא הייתי בבית. אולי זה נורמלי, שילדים אינם יודעים להעריך כראוי את הוריהם עד גיל מאוחר. אך עלי, למרבה הצער, נחתה האמת הזאת רק עם הלם מותו של אבי". ואם לא די בכך, רק זמן קצר לפני כן רכשו הוא וגלי — ועוד מהאלוף לסקוב — בית בשכונת צהלה בתל אביב ודחו את הפצרותיו של שמואל החולה לבנות בית ולהתיישב על אדמת כפר מל"ל. שרון נזכר כי לקראת הסוף, בבית החולים, "אמר [שמואל] בקול רך, 'חבל שאני עומד למות. יש עוד כל כך הרבה דברים שאתה צריך בהם את עזרתי.'"

אריק הצליח, לפחות, לשמח את האב הגוסס בבשורה אחת: יש לך נכד. ב־27 בדצמבר גלי ילדה, ובני הזוג הוצפו אושר: "שנינו רצינו הרבה ילדים. אבל שנתיים קודם אמרו לנו שלא נוכל להיכנס להיריון. הבשורה הזאת היתה כמו עננה שאפפה את חיינו. "טקס הברית, שנערך כעבור שמונה ימים, היה אירוע מריר־מתוק. שמואל כבר מת, והרך הנולד נקרא על שמו: גור שמואל.

6 עוד שניים נהרגו בתקריות אחרות.