סודות באחוזת השושנים

פתח דבר

הזמן: סתיו, עבר

המקום: אזור נס ציונה

המנוסה הייתה הכרחית. היא ידעה שאסור לה לעצור — לא אם היא רוצה לחיות. שרירי רגליה התחננו להפסקה. רק לרגע אחד. רק כדי לאגור מעט כוחות.

האישה הצעירה אחזה בגזע עץ שנִקרה בדרכה, בתקווה להסתתר מאחורי ענפיו המסועפים. היא בלעה את רוקה במהירות. ליבה השתולל בין צלעותיה. נשימותיה הכבדות היו הצליל היחיד שנשמע מבעד לדממה ששררה בין עצי הפרדס החשוך.

עיניה סקרו את המרחבים האין־סופיים של הפרדס האפל, בעודה מנסה להסדיר את נשימתה. מימינה ומשמאלה הכול נראה אותו הדבר. נראה שהלכה לאיבוד למרות שהכירה את השטח היטב.

הערב היא איחרה. לרוב הייתה דייקנית, אך הפעם התעכבה. כשיצאה מדירתה גילתה שקר יותר משחשבה בתחילה. לכן שבה על עקבותיה והצטיידה ברדיד צמר. כעבור שעה קלה, לבושה בשמלה אדומה וצמודה ונעולה בנעלי עקב, הגיעה אל בית האריזה הנטוש. עיניה הציצו בשעון היד שלה. היא הניחה שהחליט לעזוב כשלא הגיעה, אך ליתר ביטחון המתינה עוד כמה דקות.

היא הציתה סיגריה ושאפה כמה שאיפות קצרות ועצבניות. קול פסיעות נשמע מאחוריה. היא השליכה את הסיגריה על הרצפה, דרכה עליה וסבה בחיוך לאחור. הוא לא אהב כשעישנה, אבל ההמתנה הארוכה בקור ובחושך מרטו את עצביה.

הדמות שהגיחה אליה מבין הצללים לא הייתה האיש שלו ציפתה. לאורו הקלוש של הירח זיהתה את פניו. חיוכה נמחק באחת ואצבעותיה תרו אחר צרור המפתחות שלה, כדי שישמש לה כנשק בעת הצורך.

הוא כינה אותה בוגדת. אחר התקדם לעברה במבט רצחני שהבהיר לה שהגיע במטרה אחת — לחסל אותה.

כשזינקה ממקומה, נפל תיקה הקטן על האדמה. רגליה נשאו אותה הרחק מבית האריזה אל עבר הפרדס הנטוש, בתקווה שדמותה תיבלע בחסות החשכה. היא רצה מהר, כאילו השטן עצמו דלק בעקבותיה.

היא שמעה את צעדיו רומסים את העשב ואת ענפי העצים הזקנים. הוא היה קרוב.

כעת נראה שסוף סוף הצליחה לחמוק מפניו. היא לא הבחינה בדמותו בין העצים. הייתכן שהחליט לוותר ועזב את המקום או שמא הוא מסתתר וממתין שתחשוב כי הסכנה חלפה ושתצא ממקום מחבואה?

לאן עכשיו? היא ניסתה להבין היכן הפרדס מסתיים והיכן נמצא הכביש המוביל לעיר. מבטה שוטט כה וכה, סוקר את המרחבים העצומים. באפלה הכול נראה אותו הדבר. היא לקחה נשימה עמוקה ונטשה את המקום.

היא פסעה במהירות, עיוורת למחצה בעלטה ונתונה לחסדי הלבנה. כשמעדה על האדמה הקשה נשבר עקב נעלה. היא התרוממה באיטיות והחרישה את קולות כאבה. ברכיה דיממו. היא חשקה את שיניה והמשיכה בצליעה אל עבר מה שנראה כמו בית מידות מפואר.

המבנה שכן מבודד על גבעה — לא היה אור בחלונות, שנאטמו כמו הדלתות בקרשים עבים. משיטוטיה במקום עם מאהבה, זכרה כי כביש הגישה של הבית מוביל אל הכביש הראשי. אם היא תגיע לשם תוכל לעצור רכב חולף ולהינצל. היא הגבירה את צעדיה והתפללה שמלאך המוות איבד את דרכו בין עצי התפוז.

הרדיד הצחור שלה בהק כמו אלומת אור בן העצים. הוא ראה שהיא פונה אל עבר האחוזה הנטושה, הליכתה איטית מתמיד. צעדיו היו חרישיים. הוא יתפוס אותה בלא קושי. כוחה תש והוא היה בכושר מעולה. ממקום מחבואו בין עצי הפרדס סקר את המבנה הדומם. דמותה נעלמה מעיניו. האם איבד אותה ביהירותו הרבה?

האישה הצעירה נשענה בכבדות על חומת המבנה וניסתה להבין היכן היא נמצאת. סורגי הברזל בגבה היו קרירים. קנוקנות וענפי הקיסוסית הסתלסלו עליהם. קוציה דקרו את אצבעות האישה. העלטה הסמיכה הקשתה עליה לראות היכן השביל הסלול שהוביל אל האחוזה. לבסוף הבחינה בשער ברזל גבוה. כביש צר עבר דרכו מהבית אל הדרך הראשית.

לראשונה חשה הקלה. כל שעליה לעשות כעת הוא ללכת בכיוון הנגדי אל האחוזה. כך תגיע אל הכביש, בתקווה שבשעה זו של הלילה יעבור שם מישהו שיאסוף אותה משם.

קול ענף שהתפצח במטע מאחורי גבה גרם לה לפעור את עיניה בבהלה. היא סבה לאחור בחדות ובחנה את הפרדס שגבל בשיפולי הגבעה. חושך. לא נראה זכר לגבר שרדף אחריה. האם דמיונה ופחדיה משחקים במוחה?

שוב נשמע רחש מבין הענפים הדוממים. הכביש היה ההזדמנות היחידה שלה להימלט מרודפה, אולם הייתה לה הרגשה שכבר מאוחר מדי בשבילה. היא זרקה מבט מבוהל בבית שהיתמר מעבר לחומה. הוא התנשא לגובה של שתי קומות ויכול היה לשמש מקום מסתור עבורה. רגלה כאבה מאוד בשל הנפילה, דבר שהאט את קצב התקדמותה. היא לא תצליח להגיע אל הכביש הראשי, חשבה והחליטה לנסות את מזלה בבית.

היא הכריחה את עצמה להתעלם מהכאב שפשט ברגלה והצליחה להגיע אל השער העצום. נואשת לחצה על הידית הכבדה. מחסום הברזל נותר נטוע במקומו. בבקשה, תחינתה הייתה אילמת. בבקשה היפתח! היא טלטלה את השער. שאון גדול של שרשראות ברזל חלודות הפר את דממת הלילה. לראשונה הבחינה בהן, מפותלות סביב סורגי הברזל כזוג נחשים.

זו הייתה טעות. רעש שרשראות הברזל סימן לו את מיקומה המדויק. היא לא תתחמק ממנו. הלילה היא תקבל את המגיע לה. ידו התהדקה על חבל עבה שהביא עימו. הוא לא חש כל עייפות מן המרדף של השעה האחרונה וידע כי עליו לסיים את המלאכה. לא הייתה לה זכות קיום. הלילה היא צריכה למות.

אף שלא היה כה קר חלף רעד בעצמותיה. היא הידקה את הרדיד לגופה ולראשונה הערב מילאו את עיניה דמעות של ייאוש. היא לא רצתה למות. לא ככה. מבעד לדמעות המצעפות, חיפשה אחר דמותו בין עצי הפרדס.

"בבקשה..." קראה אל עבר החושך, "בוא נדבר. אני מוכנה לעשות הכול..."

עצי הפרי דממו.

"בבקשה..." הדמעות נשרו על לחייה.

היא הביטה אנה ואנה, שוקלת נתיב בריחה חדש.

השקט נמשך כמו נצח־נצחים.

היא שמעה רק את הלמות ליבה הדוהר.

מזווית עיניה הבחינה באורות של יישוב רחוק והחליטה ללכת לכיוונו.

רחש קל נשמע ממש מאחוריה. אחוזת אימה מהצפוי לה הצליחה בקושי לבלוע את הרוק שבפיה.

חבל נכרך מסביב לגרונה.

מתוך אינסטינקט נשלחו ידיה להתיר את טבעת החנק. במאבק על אוויר לנשימה בעטו רגליה לאחור. עקב נעלה רמס את אחת מנעליו. הוא השמיע קול זועם ומעד לאחור, מושך אותה איתו אל האדמה הקשה. החבל השתחרר. היא קמה על רגליה, שואפת כמה שיותר חמצן לריאותיה. הוא שלח יד לתפוס אותה. הרדיד שלה נותר אצלו.

רקותיה הלמו בכאב. היא דידתה אל החושך, מנצלת את רגעי החסד שקיבלה מאלת הגורל. הצעדים הנחושים מאחוריה התקרבו אליה. היא ניסתה להאיץ את הקצב, אבל נכשלה. הוא תפס בזרועה והיא הכתה בפניו — טבעת משוננת שהייתה ענודה על אצבעה הותירה שריטה עמוקה מעל עינו הימנית.

זה לא עצר אותו, להפך — המעשה שלה רק הכעיס אותו. הוא חבט בה והיא התקפלה על ברכיה, נאנקת בכאב. הוא ניצל זאת כדי לכרוך שוב את החבל סביב צווארה. בשארית כוחותיה ניסתה להתיר את החבל, אבל הוא התהדק על גרונה, שורט את עורה, מונע מהאוויר להיכנס פנימה. היא פרכסה.

הדבר האחרון שראתה היה אורות העיר המרוחקת, הדבר האחרון ששמעה היה קול חרחוריה.

"זה בשביל כל השקרים והבגידה שלך," לחש באוזניה שכבר לא שמעו דבר. "מהיום כבר לא תגרמי נזק לאיש..."

היא התמוטטה מטה וכובד משקלה משך אותו אחריה. אחר שִחרר את החבל סביב צווארה ורכן אליה. הוא הצמיד את אוזנו אל פיה, אין נשימה. עיניה הביטו בו, ריקות ומתות. זרועותיה שנאבקו בו כמה רגעים קודם, היו מוטלות לצידי גופה חסר החיים. הוא הריח את ניחוח הבושם הזול שלה ונמלא גועל. אחר שפשף את רקתו המדממת. הוא קם על רגליו והביט בה. לא היו בו רחמים. היא קיבלה את מה שהגיע לה. הוא רק מילא את תפקידו. הוא השליך את החבל אל עבר העשבים שצמחו פרא בין ערוגות העצים והרים אותה בין זרועותיו.

הוא פנה בשלווה אל הבית הדומם.

1

נובמבר, 2010 

פסולת רבה הצטברה סביב האחוזה העות'מאנית שעל הגבעה המבודדת. בשעת בוקר מוקדמת חדרו מבעד לעננים קרני השמש והאירו את הבית ואת מה שנזרק בסמוך לו — ארגזים ריקים, מזרן מרופט וספת יחיד שידעה ימים יפים יותר. שאריות של אוכל עבש ושברי בקבוקי בירה, בדלי סיגריות משומשים, עדויות לבילוי לילי של בני נוער מהסביבה, לצד מדורה כבויה ברחבה מול הבית. כתובות גרפיטי רוססו על חומת הלבנים שהקיפה את המבנה העתיק וכיערו את מראה המרשים. בצידה המזרחי של החומה נפערה פרצה ששימשה את החוגגים ככניסה לשטח האחוזה המיותמת.

סמיר הביט מהורהר בבית שעל הגבעה. על אף העזובה והלכלוך יכול היה להבחין ביופיו. הוא שמע על העבר המפואר של הבית והצטער להרוס אותו, אבל זה מה שבעלת הקרקע, חברת לנדאו נכסים דרשה שיעשה. הקרקע תיחרש עד דק ויוקמו עליה שני מגדלי דירות יוקרתיים. הוא התבקש להרוס את האחוזה, לעקור את פרדס התפוזים הסמוך ואת בית האריזה הישן ולהכשיר את המקום לקראת חפירת היסודות.

הוא הגיע עם הפועלים שלו השכם באותו הבוקר. יחד ניתקו את שרשראות הברזל החלודות שנכרכו סביב השערים בכניסה. הטרקטורים התמקמו לצד הטנדר שלו ברחבת האספלט מול הבית. בקצה הרחבה, צמוד למה שנראה כגינה האחורית של הבית, הונחה מכולה שאמורה לשמש משרד. לצידה המתינו דחפור ומשאית לאיסוף פסולת בנייה.

סמיר נכנס למכולה עם ראש הצוות שעבד אצלו. יחד עברו על תוכניות העבודה ועל שלביה. כשסיימו קיבלו הפועלים את משימותיהם — תחילה יצטרכו לעקור את הצמחייה הפראית שטיפסה מסביב. לאחר מכן יפרקו ידנית את כל מה שעלול לסכן אותם בעת הרס הבית, כגון שמשות וחלונות.

סמיר קיבל רשות מבעל הקרקע לקחת מהאחוזה חלקים שיכולים לשמש אותו. הדלתות והחלונות היו מרהיבים ביופיים. הם יעשו את דרכם אל חנויות יד שנייה וישתלבו בתוכנית אדריכלית של לקוח בר מזל. בסופו של התהליך הדחפור ישלים את העבודה ויהפוך את הבית לגל של אבנים. הוא הציץ מחלון המשרד אל עבר הבית הדומם. שיני הפלדה של הטרקטור נגסו בשיחים ובקוצים הגבוהים, כדינוזאור שאינו יודע שובע. הוא בחן את האחוזה המתפוררת שידעה ימים יפים יותר.

סיפורה של הנחלה היה ידוע בין זקני כפרו וסופר כצ'יזבט לילדים סוררים לפני השינה. מייסדיה הגיעו לארץ לפני יותר ממאה שנה מארץ אירופאית כלשהי. הם רכשו כמה דונמים של אדמת כורכר ובנו אחוזה חקלאית על חורבות בית אבנים ישן. חלפו שנים רבות של עבודה קשה ומלחמה בקדחת, ברעב ובשכניהם העוינים, עד שלבסוף החלו הפרדסים לשגשג ולהניב פרי עסיסי ומתוק. התנובה המוצלחת הגיעה לשווקי יפו וירושלים והביאה עושר רב לבעליה. אבל גם ההצלחה המסחררת והשפע שבא בעקבותיו לא הצליחו להרגיע את הרוחות הרעות שהחלו לנשב בוואדי ובבית שעל הגבעה.

סמיר נזכר כיצד הגיבה סבתו שבועיים קודם לכן, כשסיפר בגאווה להוריו בשעת ארוחת הערב על המכרז השמן שקיבל לידיו. עיניה של הקשישה נמלאו בהלה. היא התחננה בפניו שיסרב לעבודה שהוצעה לו. הוא החליף מבטים לעגניים עם אחיו הצעירים כשהמשיכה לספר על אסון שפקד את יושבי האחוזה, על רוע שנמצא בין כותלי הבית ועל הכאב והצער שחוו דייריו. סמיר הרגיע אותה ואמר שאין בכוונתו לגור שם, אלא למחוק את המקום מהמפה. בעלי הקרקע היו ברורים מאוד בעניין — אין להשאיר זכר לנחלה. סבתו בחנה אותו מעל כוס התה הלוהט שלה ונראה כי נרגעה.

כעת הבליח על פניו חיוך משועשע כשנזכר בקללה שעליה דיברה הזקנה. הבית המוזנח שמולו לא יכול לעולל רע לאיש, גורלו נחרץ.

סמיר הביט בחזית הבית שנחשף אט אט מבין העזובה. גרם מדרגות רחב הוביל אל אכסדרה המחופה שלוש קשתות, צורת בנייה שנועדה להגן על החדרים מפני קרני השמש הצורבות בימות הקיץ. מאחורי הקשת המרכזית הציצו זוג דלתות הכניסה. הן היו צרות וארוכות, אטומות בקרשים ובמסמרים חלודים. שני חלונות היו קבועים בקיר האבנים מצידה של כל דלת והשקיפו אל הרחבה. מבעד לשרידי תריסי הברזל שנשרו עם הזמן, הבחין בזגוגיות שבורות.

הוא יצא מהמכולה וקרא לנהג הטרקטור לעצור. לפתע הוצף בסקרנות. הוא רצה להתרשם מהבית מקרוב. הוא עלה במדרגות האבן, נעצר ובחן את הקשתות בעיון. הוא לא רצה לסיים את היום בבית חולים בגלל חוסר זהירות. הקשתות נראו יציבות. הטיח שכיסה אותן שמר עדיין על צבעו הלבן. אם יצליחו לפרק אותן בשלמותן, יימצאו להן קונים. רצפת האכסדרה המקורה הייתה מכוסה באריחים פרחוניים בצבעי טורקיז וירוק, בסגנון מזרחי שהיה מקובל בבתים עם מאפיינים לבנטיניים מהמאה הקודמת.

סמיר קרב אל דלת הכניסה ונגע בקרשים. המסמרים היו רופפים במקצת, אבל היה בלתי אפשרי להסיר אותם בלי להשתמש בכלי עבודה, וכאלה לא היו ברשותו. הוא המשיך אל חלון סמוך וניסה להציץ בנעשה בבית דרך חרך שחשפו תריסים שבורים. החדר היה אפל ומבעד לזגוגית הפצועה אי אפשר היה לראות דבר. סמיר עשה את דרכו בחזרה אל המשרד ונתן מבט אחרון במבנה המרשים שעמד בראש הגבעה. קומת חדרים נוספת התנוססה מעל קומת הקרקע. בקומה הזאת לא ניכרו אלמנטים קישוטיים, למעט משקוף אבן רחב סביב החלונות שהיו אף הם מוגפים בתריסים. החלונות השקיפו אל עשרות דונמים של פרדסים נטושים ושדות פתוחים. כשסימן לנהג הטרקטור להמשיך בפעולתו חש סמיר צביטה של צער.

שני פועלים ניגשו אל אחורי הבית כדי להסיר את התריסים ולפנות את הזגוגיות מהחלונות. כשהמשאית עזבה את המקום בדרכה לפרוק את תכולתה באתר לפסולת בנייה נשמעה צעקה של אחד מהפועלים, שהגיעה מתוך הבית.

סמיר מיהר אל צידו המערבי של המבנה, וכמה פועלים בעקבותיו. תריסי שניים מן החלונות נשענו על הקיר החיצוני. הקרשים שאטמו את הדלת האחורית של האחוזה הוסרו ממנה כפי שהורה סמיר, וכמוהם גם הדלת הבודדת שנשענה על הקיר לצד התריסים. התברר שסקרנותם של הפועלים הובילה אותם אל תוך החדר פנימה. מה שגילו על הרצפה בכניסה לחדר גרם להם לצעוק.

"תראה," אמר אחד מהם והצביע מטה.

סמיר צמצם את עיניו כדי להיטיב לראות את המתרחש באפלוליות החדר. על הרצפה החשופה והמאובקת היה מוטל שלד אדם. דבריה של סבתו הציפו אותו באחת. כשהמילים קללה, רוע, וכאב חלפו בראשו הבזיק לפתע הברק מעל לראשם, כמו בסרט אימה. הרעם האדיר לא איחר לבוא.

הפועלים הביטו זה בזה בדאגה כשממטרים עזים ובלתי צפויים הקפיצו אותם ממקומם. סמיר הניף את ידו בתנועת הרגעה. האם סבתו צדקה אחרי הכול? הוא הורה לחבורה הנרעשת לצאת להפסקה עד שיחליט מה לעשות והתרחק מהם בחזרה אל המכולה, ראשו כפוף בניסיון שנועד לכישלון להימלט מטיפות הגשם. אחר הוציא את הטלפון הנייד מכיסו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*