השלישי

א)    הוא באמת היה שם, מאחורי הפרוכת, עתיק ודומם ועמוק מכול, חי למעלה מכל ספק. נועדתי לשרת אותו. נוכחותו העיקה על מוחי ועל לבי ועל קרבי יומם ולילה, בלא הרף. גם עתה אינה מרפה ממני.
ידי חייבות לשמור על יציבות, כי אם יישפך השמן או תכבה הלהבה עונשי יהא מידי ונחרץ. מבטו נח עלי מבין עפעפיים ענקיים, המונחים כמשקולות על עיניים עמוקות כמצולות ים. כל העולמות והשאול ותולדות השמים והארץ מצויים בתוכן, ועכשיו הן ממוקדות רק בי, בתנועות העדינות של אצבעותי האוחזות במלקחי הזהב וגורפות בזהירות את שאריות השמן השרוף אל המחתה.
שמן הזית, שאין זך ממנו, נשפך אל הנרות ועוטף את פתילות הבד, להבה כתומה פורצת מעלה, אורה רך וכתום כמו השמש בשקיעתה. והנה הוא נרדם, שלֵו ושבע רצון, עפעפיו נעצמים כשערים אדירים על העולם כולו. היום נוטה אל קצו. אני שומע את נשימתו הכבדה. אסור להוציא הגה, שפתי חתומות, אבל אני חש רצון לשיר לו שיר ערש מתוק. אני רחוק ממנו מרחק שלוש פסיעות בלבד. אם אסיט את פרוכת הארגמן אוכל להיות אתו, ללטף את ראשו האוצר בתוכו את כל חוכמת הבריאה ואת כל נוראותיה, לנחם אותו, להפיג מעט את בדידותו. אם אעשה זאת, אני יודע, אקפח מיד את חיי בעולם הזה ובעולם הבא.
(א)    אבי הורה ליצוק את המנורה כדוגמת זו שבזזו הרומאים מהבית השני, בדיוק כפי שהונצחה בשער טיטוס שבעירם רומא. כך צוּוינו וכך עשינו. מה מדויקות ויפות המילים:
 
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה.
 
בוקר וערב אנו מיטיבים את הנרות במלקחיים ובמחתות של זהב טהור, גורפים ומנקים את שאריות השמן שנשרף ומוסיפים חדש. נר שכבה בלילה, מדליקים אותו מאש התמיד היוקדת על המזבח. את השמן למנורה כובשים מפריָם של כרמי זיתים עתיקים בגבעות השומרון, שורשיהם הזקנים יונקים ממעיינות נסתרים וזכים הנובעים בעומק ההר. בנעורי זכיתי פעם להשתתף במסיק הזה, נתלה על סולם בין צמרות מרשרשות ומעלי שמים עצומים טבולים בתכלת. כמה מאושר הייתי שם.
הרב יגאל צרויה, רבו של אבי וחברו מנוער, הסביר שבלהבת המנורה אנו מעלים את האור הגנוז, שאבד ונפוץ ביקום לאחר חטא אדם הראשון, עת נשברו הכלים והשפע האלוהי התערבב בטומאה. משום כך לא יוכל להיות תיקון לבריאה אלא כשהמקדש עומד על תלו והמנורה דולקת באש תמיד.
בעיני אבי, הרב צרויה היה אישיות תורנית קורנת ומזהירה שאין שנייה לה. הוא ייעד אותו להיות נשיא הסנהדרין וכוהן גדול, אלא שהרב נפל בקרב עם עמלק במלחמת הגאולה. אבא, אף הוא נצר למשפחת כוהנים, נאלץ ליטול על עצמו גם את תפקיד הכוהן הגדול. חבר כמותו לא היה לאבא אחריו.