לאן כל זה אמור להוביל

מאמר 1 | 8 בפברואר 2020

שלמה אבינרי והסכם ריבנטרופ-מולוטוב

ההיסטוריון שלמה אבינרי מתאר אפיזודה עלומה מתחילת מלחמת העולם השנייה, ומשרבב פריט מידע נטול אסמכתאות

במאמר ”האשמה היא גרמניה, אבל רוסיה ופולין לא חפות מאחריות” (”הארץ”, 6 בפברואר 2020) טוען שלמה אבינרי, ההיסטוריון הראשי של מפא”י, שבהסכם ריבנטרופ-מולוטוב סוכם על חילופי אסירים בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. במסגרת זו, מציין אבינרי, ”הסגירה מוסקבה לגסטפו עשרות פעילים קומוניסטים גרמנים, בהם יהודים רבים”, וכדי להיות עוד יותר בוטה הוא מוסיף: ”קשה לתאר עסקה מכפירה ומתועבת מזו”. כדרכי בקודש, פניתי מיד לאינטרנט ובעיקר לוויקיפדיה במטרה ללמוד משהו על הנושא. לצערי, ואולי נכון יותר לומר לשמחתי, לא מצאתי ולו משפט אחד המזכיר את העובדות הקשות שהעלה אבינרי. יתר על כן, בוויקיפדיה ציטטו מאמר מאת אבינרי שפורסם בספטמבר 2009 שכותרתו: ”מה שלא נאמר בגדאנסק”. גם שם אין זכר לטענתו.

היה נחמד מצידו של אבינרי אילו היה מצרף מראי מקום על מנת שנוכל לברר על מה הוא מתבסס. במיוחד היה מעניין לדעת מה משמעות המילים ”יהודים רבים”. אבינרי, מדען והיסטוריון, יודע היטב כי לדיווח על אודות יהודים רבים אין משמעות מדעית או אחרת אם אינו מלווה במספרים ומגובה בראיות חיצוניות. לכאורה נראה שפשוט חיפש דרך להביע את סלידתו מהשלטון הקומוניסטי בברית המועצות ומסטלין ותו לא.

ריבנטרופ-מולוטוב. סיכמו על חילופי אסירים

משמאל: ויאצ'סלב מולוטוב, יואכים פון ריבנטרופ. לוחצים יד בחתימה על ההסכם, 28 בספטמבר 1939

מאמר 2 | 27 בפברואר 2020

ברני סנדרס – אחרון השמאלנים

דמויות מובילות רבות בשמאל העולמי היו יהודיות. דווקא בישראל מתרחש תהליך הפוך

לאחרונה הודיע ברני סנדרס כי הוא פורש מן המירוץ לנשיאות בארצות הברית. סנדרס ממשיך שרשרת יהודית ארוכה של דמויות מובילות בשמאל העולמי במשך 150 השנה האחרונות. השרשרת תחילתה בקרל מרקס והמשכה במנהיגות הסובייטית שהקימה את ברית המועצות: האחים אלכסנדר ואיליץ’ לנין (שהיו רבע יהודים), טרוצקי, זינובייב, סברדלוב ואחרים. משתייכים אליה גם קומוניסטים וסוציאליסטים במדינות אירופה כמו רוזה לוקסמבורג הפולנייה, מראשי המפלגה הקומוניסטית בגרמניה ומייסדת ברית ספרטקוס, הארגון המרקסיסטי המהפכני; בלה קון מהונגריה; קורט אייזנר מגרמניה, מנהיג המהפכה הסובייטית במינכן עם סיום מלחמת העולם הראשונה; ליאון בלום שהיה ראש ממשלת צרפת; אנה פאוקר שפעלה ברומניה; ודמויות שפעלו מחוץ לאירופה, כמו יוסף סלמן בעיראק. זוהי שרשרת ארוכה ומפוארת של אישים ממוצא יהודי, בעלי שאר רוח וחושים מפותחים לצדק חברתי.

בישראל מתקיים תהליך הפוך. בחלוף השנים, המרחב הפוליטי מתאכלס בדמויות המקדמות פוליטיקה ימנית צרת אופקים המוחזקת יותר ויותר באזיקים דתיים, ועם הזמן מקבלת את הגוון הניאו-פשיסטי והנציונל-סוציאליסטי הידוע לשמצה. נראה כי הקמת מדינת ישראל עקרה מן העם היהודי החי בישראל את היכולת ליצור מנהיגות שמאל ראויה לשמה. לעומת זאת, העם היהודי בתפוצות מוכיח כי עדיין לא נס לחו, ולראיה – ברני סנדרס, סנאטור, ואחד ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. סנדרס אוחז בהשקפת עולם סוציאליסטית ייחודית באקלים האמריקאי ומקדם מודעות לסביבה, זכויות אדם, זכויות מהגרים, העסקה הוגנת ועוד.

ברני סנדרס. סוציאליסט אמיתי

מאמר 3 | 21 באוקטובר 2020

ואם יסולק נתניהו, מה הלאה?

קשה לבחור מתוך גלריית הדמויות שסביר כי יוכלו להחליף את ראש הממשלה המכהן

כפי שכולם שמים לב, העליהום על נתניהו הולך וגובר וקרוב לוודאי שיהיה לו קשה להתחמק מזרועות החוק. לכאורה, כאיש שמאל הייתי צריך להיות מרוצה או מרוצה מאוד מהאפשרות שביבי יודח סוף סוף. אך אם נחשוב עוד צעד קדימה, לא ברור שהמטרה האולטימטיבית שלי ושל שכמותי היא שביבי קודם כל יסולק ורק לאחר מכן נראה מה יהיה. אסטרטגיה זו עלולה להוביל את המדינה למצב בלתי נסבל.

אין ספק כי ביום שבו ייאלץ ביבי לפרוש, מי שיתפוס את מקומו יהיה ימני. כלל וכלל לא ברור שהאישיות הפוליטית הזאת תהיה עדיפה. כרגע נראה שיש שלושה מועמדים להחליפו. מהליכוד – גדעון סער וישראל כ”ץ, ונפתלי בנט ממפלגת ימינה. אומנם כל אחד מהם יכול לשמש בתפקיד, אך בכל זאת יש ניואנסים. כשאני שומע את נושאי הדגלים השחורים או את האנרכיסטים דורשים אך ורק דבר אחד – ”להעיף את ביבי בכל מחיר”, ואז כבדרך נס יקרו דברים טובים, כלל לא ברור לי שכך יהיה.

את נפתלי בנט, למשל, ממש לא הייתי רוצה לראות כראש ממשלה. אם זה יקרה, סביר להניח שדבר ראשון נפתלי וחבריו יעלו על בית המשפט העליון בעזרת דחפורי D9. משם ימשיכו, בעזרת אדוני אלוהי צבאות, לרסק אחת ולתמיד את כל מה שזז ברצועת עזה ויקנחו בסיפוח ביג טיים של הגדה.

אם לא בנט, אולי סער? למעשה השניים אינם כה שונים זה מזה. נוסף על כך, עלול סער, בעזרת דרעי ורעיו השוטים, להשליט את חוקי השבת, חג ומועד ועוד כהנה וכהנה חוקים מאותו ז’אנר, ולקנח בגירוש המוני של מסתנני עבודה. הנעלם הגדול הוא ישראל כ”ץ. אולי הוא? בשלב זה לא ניתן לומר הרבה. אני מסופק אם הוא מסוגל להשתלט על מפלגה פראית כמו הליכוד ואם יצליח, השאלה היא באיזה מחיר.

מאמר 4 | 1 בדצמבר 2020

חיסולים ופרויקט הגרעין של איראן

כדי לפגוע באמת בפרויקט גרעין, אין טעם לחסל דמות מובילה אחת. בפיתוח פצצת האטום בעבר השתתפו עשרות, ובדרך כלל המוביל הוא רק מנהל ולא מדען

ב-27 בנובמבר חוסל מוחסן פחריזאדה, ראש תוכנית הגרעין האיראנית. בפרויקט כזה, שבו עובדים אלפי מדענים, מהנדסים, טכנאים, פקידים וכדומה, האדם המנהל אותו אינו יחיד בדורו ואפילו לא בהכרח המדען הטוב ביותר בפרויקט. גם אילו היה כזה, בשלב זה או אחר, אזי כמנהל הנאלץ להפנות את תשומת ליבו למאות ולאלפי פרטים הקשורים לניהול הפרויקט, לבטח יאבד בשלב מתקדם יותר את יכולותיו המדעיות. נשאלת השאלה אם הזזתו או חיסולו של המנהל בהכרח יפגעו בצורה ממשית בהתפתחות או בהתקדמות של הפרויקט. סביר להניח כי האיש עם הרעיונות הגדולים, המצויד בידע המתאים, מי שנחשב למדען הבכיר בפרויקט, ומי שחיסולו באמת יכול לפגום בקצב התקדמותו של הפרויקט, לבטח לא ירצה לנהל את הפרויקט. בכל מצב יעדיף איש זה להמשיך ולהתרכז בעבודתו המדעית, תכונה המייחדת מדענים רציניים.

מעניין לבחון מה קרה בפרויקטים באותו היקף במדינות מעט יותר מפותחות מאיראן. נתחיל, איך לא, בארצות הברית, שפיתחה את הפצצה האטומית בשנות הארבעים של המאה העשרים. האיש שנבחר לעמוד בראש הפרויקט היה פרופסור רוברט אופנהיימר, ממוצא יהודי, שבצעירותו היה תלמיד מבריק באוניברסיטת הרווארד. באותם הימים לא הייתה ארצות הברית בחזית המחקר בכימיה, המקצוע שבו התרכז אופנהיימר, וגם לא בפיזיקה. לפיכך הוא נשלח לאנגלייה, שם נקלט במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת קיימברידג’, שאותה ניהל פרופסור ג’וזף ג’ון תומסון, המדען זוכה פרס נובל שהיה מעורב בגילוי האלקטרון. עם סיום לימודיו לתואר דוקטור בפיזיקה, עבר אופנהיימר לגרמניה והמשיך את מחקריו באוניברסיטת גטינגן, שבאותם ימים הייתה המרכז המדעי הראשי למתמטיקה ולפיזיקה תאורטית. שם הוא שיתף פעולה עם פרופסור מקס בורן, יהודי אף הוא, אשר זכה מאוחר יותר בפרס נובל על תרומותיו בפיתוח תורת הקוונטים. לאורך תקופת שהותו באירופה, בעיקר בגרמניה, נפגש אופנהיימר עם טובי הפיזיקאים של התקופה, אשר עשו את הפיזיקה למה שהיא היום, דהיינו, המדע המדהים ביותר שפיתח המין האנושי. בשנת 1927 חזר אופנהיימר לארצות הברית ונעשה פרופסור לפיזיקה בברקלי, ובשנת 1942 קראו לו ראשי הממשל האמריקאי לעמוד בראש פרויקט מנהטן, לפיתוח פצצת האטום.

רוברט אופנהיימר. קרש הצלה למדענים היהודים

עד כמה שהצלחתי לברר, אופנהיימר נבחר לתפקיד בזכות קשריו הטובים עם בכירי המדענים בגרמניה, בהם יהודים רבים שהיו בין טובי הפיזיקאים בגרמניה ובארצות הסמוכות על שולחנה. יהודים אלו עמדו להיות מגורשים מאותן ארצות ואופנהיימר היה עבורם קרש הצלה. בעידודו, ובעידודם של מדענים יהודים אחרים, הם פנו לבסוף לארצות הברית אשר קלטה אותם בזרועות פתוחות. כך הגיעו לארצות הברית אלברט איינשטיין, ליאו ז’ילארד, נילס בוהר, אנריקו פרמי (רעייתו הייתה יהודייה) ויוג’ין ויגנר – כולם זוכי פרס נובל, ועוד רבים אחרים כמו אדוארד טלר, למשל, שהוביל מאוחר יותר את הפרויקט לפיתוח הפצצה הגרעינית. חשוב להדגיש כי באותה עת לא אפשרה ארצות הברית לשום יהודי להיקלט בתחומיה, והמדענים היו היוצאים מן הכלל.

אופנהיימר, אם כן, לא נבחר לעמוד בראש פרויקט מנהטן בזכות הצלחותיו בפיזיקה, אלא בזכות תכונותיו כמנהל. יכולתו לגייס פיזיקאים, כימאים ומתמטיקאים שהיו חיוניים לפרויקט, התבררה כמפתח להצלחתה של ארצות הברית בפיתוח הפצצה.

כדוגמה הפוכה אזכיר את פרופסור ורנר קרל הייזנברג הגרמני, זוכה פרס נובל בפיזיקה, אשר תרם רבות לפיתוח תורת הקוונטים, וכנראה בשל כך בחר בו הימלר לעמוד בראש הפרויקט לפיתוח הפצצה בגרמניה. על אף היותו מדען מבריק, הייזנברג נכשל לחלוטין במשימתו, בין היתר כי לא השכיל לרכז צוות חוקרים מתאים לפיתוח הפצצה. ידוע, למשל, שניסה לגייס לפרויקט שלו את נילס בוהר, היהודי למחצה, ומובן שנכשל.

המסקנה מהאמור לעיל היא כי בראש פרויקט לפיתוח פצצה אטומית או גרעינית לא דרוש דווקא אחד מגדולי המדענים של אותה מדינה. מספיק אם לעומד בראש יש את היכולת לרכז, ולאחר מכן לנהל, מסה קריטית של מדענים, מתכנתים, מהנדסים, טכנאים וכדומה. אי לכך ההצלחה או אי ההצלחה של פרויקט כזה בשום אופן לא יכולה להיות תלויה ביכולותיו של אדם בודד. אם יסולק אותו אדם, כמו במקרה של אופנהיימר, שבסופו של דבר נאלץ לפרוש בגלל שנחשד כקומוניסט, הפרויקט ימשיך להתקיים כמעט ללא פגע. ואכן, באותה עת עמד על הפרק פרויקט הפיתוח של הפצצה הגרעינית והוא הגיע לסיומו בהובלתו של אדוארד טלר, שכזכור מילא את מקומו של אופנהיימר.

בברית המועצות, שגם היא עסקה בפיתוח פצצת אטום ובהמשך בפיתוח פצצה גרעינית, פעל אחד מגדולי הפיזיקאים באותה תקופה, פרופסור לייב לנדאו – יהודי, זוכה פרס נובל. עד כמה שידוע, על אף הצטיינותו כפיזיקאי, לא התבקש לעמוד בראש הפרויקט המדובר.

לסיכום, מעולם לא חוסל אדם שעמד בראש פרויקט לפיתוח נשק אטומי או גרעיני. לא משום שאין זה מוסרי, אלא משום שהחיסול הוא פשוט חסר תוחלת.

ורנר קרל הייזנברג. מדען מבריק שלא הצליח

מאמר 5 | 10 בדצמבר 2020

מי אתה בכלל, מוחסן פחריזאדה?

לחיסולו של מוביל פרויקט הגרעין האיראני עלולות להתלוות פעולות נקמה מרחיקות לכת, וכלל לא ברור אם היעדרותו תעכב או תעצור את הפרויקט

אם כן, אין טעם לחסל ראש של פרויקט גרעיני כלשהו, גם לא את זה של איראן. מי שמבורך ביכולת להוביל את הפרויקט מבחינה מקצועית וניהולית, אינו אוצר במוחו את מרב הידע המדעי המאפשר לבנות פצצה. לפיכך יש מקום לשקול אם כדאי בכלל להשקיע מאמצים ולחסל אדם שכלל לא ברור עד כמה הוא רלוונטי להצלחתו הסופית של הפרויקט. זאת ועוד, החיסול יעורר את יצר הנקמה אצל השלטון הפגוע מורלית, והוא עלול להוביל לפעילויות רצחניות בהיקף לא ידוע ובטווח זמן לא ברור. בהתאם, תיאלץ הממשלה להשקיע מאמצים ביטחוניים רבים על מנת למנוע פיגועים כאלה. כדוגמאות, כדאי תמיד לזכור את המחיר הכבד בסך 29 הרוגים, 220 פצועים והרס טוטאלי של בניין השגרירות הישראלית בבואנוס איירס. את המחיר שילמה ישראל במרץ 1992, הואיל וחיסלה את מזכיר חזבאללה, עבאס מוסאווי, בסך הכול ”מזכיר”, בסך הכול ”חזבאללה”. ובהמשך, 85 הרוגים, 320 פצועים והריסה חלקית של בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, ביולי 1994, הואיל וישראל הפציצה את אחד מבסיסי חזבאללה וחטפה את אחד ממנהיגיו, מוסטפא דיראני. שתי הפעולות נעשו בתקופת כהונתו של אהוד ברק כרמטכ”ל מה שלכאורה מסביר את חוסר האחריות הנוראי שליווה את החיסולים באותה תקופה.

ניסיתי לברר אם היו באיראן חיסולים נוספים של אנשי שלטון, חיסולים המיוחסים לישראל. לא מצאתי. לפיכך, זהו חיסול ראשון לעת עתה. בכל זאת, אשאל את השאלה הבאה: כיצד מרשה לעצמה ממשלת ישראל לחסל באיראן אנשים המקורבים לשלטון, כשהיא יודעת שבזאת היא נחשפת לסיכוי גבוה להסתבך עם אחת המדינות הגאוותניות יותר והיצריות יותר, כמו איראן, על 80 מיליון אזרחיה.

מוחסן פחריזאדה. חיסול בלתי מוצדק

מי הוא, אם כן, אותו אדם שביבי החליט לחסל הואיל ועמד בראש הפרויקט הגרעיני באיראן? כאמור, אילו שימש מנהל אדמיניסטרטיבי בלבד, לא היה שום טעם לחסלו ואני בספק אם ביבי היה מורה על כך. לכאורה, אולי ההצדקה היחידה לחיסולו של האיש היא אם מדובר במדען הראשי של הפרויקט. הבה נבדוק. מוחסן פחריזאדה נולד בשנת 1958, ובשנת 1987 קיבל תואר B.Sc בפיזיקה בנושא קרינה גרעינית וקרינה קוסמית. בהמשך עבר לאוניברסיטת אימאם חוסיין (IHU) באיראן שבה עבד כמרצה לפיזיקה. מכאן ואילך: נאדה. כל מה שמסופר עליו מטושטש מאוד, בלתי ברור וכנראה גם לא אמיתי. נעזרתי בוויקיפדיה העברית והאנגלית וגם במאמרו של יוסף מילמן ב”הארץ” בנושא, ולא החכמתי. לפי המקורות הפתוחים לקהל, גם בארצות הברית לא ידעו עליו הרבה.

אז מי הוא בכל זאת? קשה לומר שהיה מדען במלוא מובן המילה. בדרך כלל, מדענים כותבים מאמרים המתפרסמים בעיתונות המדעית הפתוחה ואלו נחשפים בעזרת אתרים מקצועיים העוסקים בכך, כמו למשל Research Gate. בדקתי באתר זה, במטרה למצוא איזושהי התייחסות אליו, ולא נמצאה שום עדות על קיומו. נכון, יכול מאוד להיות שמחקריו היו מסווגים, וגם תמיד קיימת אפשרות שהבדיקה שלי לא הייתה מעמיקה מספיק, אך נראה לי שבכל זאת הייתה לו תקופה די ארוכה, לפחות ארבע שנים, שבה יכול היה לעסוק במחקר פתוח. אף על פי כן, מאמריו לא נחשפו. לא ברור ומשונה.

בשלב כלשהו, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה, גויס פחריזאדה על מנת להשתלב בין מפתחי הפצצה הגרעינית של איראן. יתר על כן, נראה כי בשלב מאוחר יותר הצטרף לקבוצה שניהלה את הפרויקט, כפי הנראה בשל היותו נאמן לקו הממשלתי ואולי גם משום שניחן ביכולות הביורוקרטיות הנדרשות. איך שלא נסתכל על מה שנאמר, עדיין הנושאים שתיארתי אינם עושים אותו, ואפילו לא מרמזים על כך שהוא האיש שאיתו יקום או ייפול פרויקט הגרעין של איראן. מכאן הפועל היוצא הוא שחיסולו אינו מצדיק את הסיכון שממשלת ישראל לקחה על עצמה.

כאמור, בארצות שבהן פיתחו פצצות אטום, בראש הפרויקט לא עמדו מדענים. כך היה בארצות הברית, שבה אופנהיימר נבחר לנהל את הפרויקט, וכך גם בבריטניה ובברית המועצות לשעבר. המדינה היחידה אשר לבטח העמידה מדען בראש הפרויקט האטומי שלה הייתה גרמניה, ושם הפרויקט נכשל כישלון חרוץ.

קשה לי להאמין שביבי אינו יודע את כל הדברים האלה. לא רק בשל היותו מבחינה אדמיניסטרטיבית יו”ר הוועדה לאנרגיה אטומית, אבל גם ובעיקר עקב היכרותי האישית עם ראש הוועדה לאנרגיה אטומית באותה תקופה. ובכל זאת, אישר ביבי את הפעולה. מדוע? קרוב לוודאי בשל המצב הפוליטי והמשפטי שלו, שאינו מאפשר לו להקדיש את מיטב תבונתו וגם לא את מרב זמנו לנושאים החשובים באמת.