מארז הייבנקרסט

פרק 1

Learning to Fly — Hills x Hills

סקיי

"אני לא יכולה לעשות את זה."

התעכבתי בפתח הכניסה לבר והתבוננתי ברחבת הריקודים הצפופה. ניחוחות הבירה המעופשת וכנפי העוף המטוגנות מילאו את נחיריי, והשיר Cotton Eyed Joe שבקע מהרמקולים המתכתיים והישנים החריש את אוזניי. נתקפתי בחילה, ואיתה עלה טעם המרגריטות ללא האלכוהול שחברתי הטובה ביותר אִיזְלה גרמה לי לשתות כדי ׳להתחמם׳ לקראת השנה החדשה באוניברסיטת ׳הייבנקרסט׳ בשיקגו. פספסתי את המסורת הזו בסתיו הקודם מפני שהייתי בחופשת מחלה מהלימודים וכעת, כל פרט בחלל צעק שאני לא שייכת לכאן.

"כן, את יכולה." איזלה תפסה את ידי וגררה אותי דרך הקהל. ׳המפעל׳ היה בר קולג' טיפוסי שקושט בצבעים של ׳הייבנקרסט׳, סגול וזהב. על קירותיו היו תלויות תמונות של קבוצות ספורט ודגלונים, ופעמון מתכת ממוחזר מוקם מעל הבר. אזור הבילוי היה בעצם פינה אחת צפופה שבה שולחן הביליארד עמד בקרבה מסוכנת ללוח הקליעה למטרה. בפינה השנייה הייתה רחבת הריקודים המרווחת ובמה שהייתה מיועדת להופעות חיות. לא הייתי בבר מאז שנת הלימודים הראשונה, אבל האווירה התוססת שלו נותרה כפי שהייתה.

"לא גררתי אותך כל הדרך חזרה מקולורדו רק כדי למלא את החדר הריק בדירה שלי," היא המשיכה בזמן שפילסנו את דרכנו סביב השולחנות והכיסאות הפזורים. "הבטחת שתעזרי לי להשיג את הבחור שאני דלוקה עליו בזמן שננסה להסיח את דעתך ממבחן הכדורסל שלך ביום שני, ואני מוודאת שתקיימי את ההבטחה שלך. אולי לגיטריסט שאני מפנטזת עליו יש חבר—"

"אין לי זמן לסטוצים." הייתי צריכה להרים את הקול כדי שהיא תשמע אותי מעל ההמולה. "אני צריכה להיות מרוכזת. אני חייבת לחזור לקבוצה, איז, ויש לי הזדמנות אחת להציל את קריירת הכדורסל שלי. לא הייתי צריכה לצאת הערב."

מעדתי מאחוריה. מאז התאונה התקשיתי להתרגל להליכה בעקבים. הסתדרתי בנעלי ריצה, אבל עקבים דרשו רמה אחרת לגמרי של קואורדינציה. ובכל זאת, הייתי נחושה להתלבש יפה לבילוי הראשון שלי אחרי יותר משמונה־עשר חודשים. הסתרתי את הצלקות על הרגליים במכנסי ג'ינס צמודים, ששילבתי עם גופיית תחרה שחורה, עגילי חישוק גדולים והרבה צמידים. במקום הקוקו הרגיל שלי, השארתי את שערי הארוך והכהה פזור. איזלה אמרה שאף פעם לא נראיתי לוהטת יותר, אבל התגעגעתי לחצאיות ולשמלות שלי.

"בשישי בערב צריך לחגוג," איזלה התעקשה ונדחפה בין האנשים כדי להוביל אותנו לשני הכיסאות הריקים היחידים בבר. "אני צריכה שתסנוורי אותו בידע המוזיקלי שלך, אחרת לא יהיה לי סיכוי."

בלתי אפשרי היה לעמוד בפני התלתלים הכהים והקופצניים, הפנים העגולות והחייכניות, והאופטימיות הנצחית שהשתקפה מעיניה הגדולות בצבע קרמל. איזלה הייתה ההפך ממני. רועשת, תוססת וחיה את החיים שלה בלי מעצורים. לא דמיינתי שנהפוך לחברות הכי טובות כשמצאנו את עצמנו משובצות לאותו החדר במעונות בשנה הראשונה, אבל אנחנו משלימות זו את זו. הייתה לה דרך להוציא ממני את הצד הפרוע שלי, ולי הייתה דרך לרסן אותה.

"אני לא חוזרת בי מההבטחה שלי," הרגעתי אותה. "את רוצה את הגיטריסט הראשי של להקת ׳ג'ת'רו טאלי׳ במיטה שלך, אז אעשה את כל מה שאני יכולה כדי להשיג אותו בשבילך."

"אני צריכה קצת מיץ אומץ קודם."

"כבר שתית הרבה ׳מיץ אומץ׳ לפני שבאנו לכאן," ציינתי. "את צריכה להיות חצי פיכחת כדי לא להתלהב יותר מדי ולגרום לו לחשוב שאת גרופית שרוצה רק סקס."

"אני גרופית שרוצה רק סקס," היא אמרה. "אבל הוא לא יֶדע את זה, כי את הולכת לפתות אותו בשיחה על מוזיקה, בזמן שאני אעשה את מה שאני עושה הכי טוב."

לא באמת הייתה לי הזדמנות לדבר על מוזיקה בשמונה־עשר החודשים שחלפו מאז שאבא שלי ואני נפגענו על־ידי נהג שיכור בדרכנו לשדה התעופה. מוזיקה הייתה מקום המפלט, הנחמה, התרופה לנשמה והדרך היחידה שבה ביטאתי ושיתפתי רגשות עמוקים וכואבים מדי. מוזיקה הייתה השפה שלי. היא מילאה את הדממה בליבי אחרי שגיליתי שאבא מת בתאונה, ותמכה בי לאורך כל תהליך ההחלמה שלי.

איזלה הצליחה למשוך את תשומת ליבו של הברמן הבלונדיני והשזוף כשרכנה מעל הבר וצעקה, "זכוכית שבורה!"

הוא הציג את עצמו כסקוט וסיפר לנו שהוא בילה את הקיץ בגלישה בקליפורניה. כשהוא הוסיף עוד קצת מיץ ודובדבן לקוקטייל ללא אלכוהול שלי, איזלה תקעה את המרפק בצלעות שלי, ולא בעדינות, כדי לסמן לי שהוא היה בעניין שלי. נענעתי בראשי בדיסקרטיות כדי להגיד לה שאני לא מעוניינת. חוץ מהעובדה שגולשים בלונדינים הם לא הטעם שלי, גם לא שיתפתי באופן מוחלט את איזלה בחשיבות של המבחן אליו התכוננתי, ובעיקר לא הייתי מוכנה שמישהו יראה את הצלקות שלי.

איזלה, כמובן, לא הבינה את הרמז והחליטה להיות המשדכת. "סקיי לומדת עיתונאות ומנסה להתקבל לקבוצת הכדורסל," היא אמרה כשהוא הגיש לי את המשקה בחיוך. "היא גם אוהבת מוזיקה ויש לה מאות, או אולי אלפי פלייליסטים. הבוס שלה ב׳קפה בּאטֵרקאפ׳ שילם לה כדי שתכין פלייליסט—"

"איזלה..." לא רציתי לנהל את השיחה הזו. נדרשו ממני מאמצים רבים כדי להכין את עצמי נפשית לחזרה לקולג', אחרי שנאלצתי להיעדר ולוותר על המקום שהרווחתי בעבודה קשה בקבוצת הכדורסל בדרג ב׳ של ׳הייבנקרסט׳. ידעתי שאיזלה רצתה לעזור לי לחזור לשגרה, אבל לא היה לי כוח נפשי או רגשי לשום דבר מלבד ספורט ולימודים.

"יש לי מלא פלייליסטים." הברמן הוציא את הטלפון שלו כאילו היינו בתחרות והחליק אותו על הבר. "תראי."

"וואו." דפדפתי ברשימה שלו. "אוסף רציני."

לגמתי מהמשקה בתקווה שהוא לא ירצה לקיים דיון על הבחירות המוזיקליות שלו, וביניהן פלייליסט מטריד תחת השם ׳מחרמן׳.

"תראי לו את שלך."

העוויתי את פניי כשאיזלה דחפה אותי. אהבתי לדבר על מוזיקה, אבל לא אהבתי לדבר על המוזיקה שלי. הפלייליסטים שלי היו אישיים מאוד, הצצה לתוך הנשמה ותיעוד של זיכרונות מוזיקליים עמוקים. הם היו הדרך שלי לעבד רגשות חזקים ולבטא את עצמי באמצעות מילים של משוררים.

משכתי בכתפיי בהתנצלות. "אני בדיוק משנה כמה דברים, אבל כרגע אני שומעת בלי הפסקה את The Depths of Despair של 'אנגרפיסט'¹."

פניו החווירו כשהוא הקשיב לשיר, והחשבתי את זה לניצחון.

איזלה העיפה לעברי מבט מתוסכל והפיגה במהירות את המבוכה בחיוך. "אנחנו כאן כדי לראות את ׳ג'ת'רו טאלי׳. מתי הם עולים?"

"הם לא מופיעים הערב," הוא אמר. "ביטול של הרגע האחרון. הבאנו את ׳התופת של דנטה׳ במקום. הם להקה מעולה, טוב, הייתה. היו להם כמה הופעות גרועות במהלך הקיץ, אבל היינו נואשים."

"מצטערת, איז," אמרתי, אבל עמוק בפנים חשתי הקלה עצומה מלווה באשמה. סוף־סוף יכולנו לחזור הביתה, ויכולתי למצוא דרך אחרת להתמודד עם הלחץ לפני המבחן, שלא הייתה כרוכה בהליכה בנעלי עקב גבוהות.

"אין לי מזל, זה לא מפתיע אותי." איזלה פתחה את התיק שלה באנחה והוציאה סיגריה אלקטרונית.

"אם את רוצה לעשן, תצטרכי לצאת," אמר סקוט. "די שקט בסמטה האחורית." מבטו זינק ממני לאיזלה, וזה היה סימן ברור לכך שהוא היה מוכן להסתפק בכל אחת משתינו. "אני יוצא לשם להפסקה בעוד עשר דקות, אם את רוצה קצת חברה."

"נשמע טוב." היא החזירה את הסיגריה האלקטרונית לתיק. "נתראה בחוץ."

הלכתי אחרי איזלה על פני התור הארוך לשירותים ולאורך המסדרון האחורי, וניסיתי בכל כוחי להסוות את הצליעה הקלה שהזהירה אותי שהגוף שלי היה קרוב לקצה גבול היכולת שלו לאותו היום. לפני שישה חודשים, כשהייתי בדיכאון עמוק אחרי התאונה, לא דמיינתי שאוכל ללכת כמו שצריך, שלא לדבר על לחזור לאוניברסיטה ולנסות להתקבל שוב לקבוצת ׳הלוחמים של הייבנקרסט׳, אבל לא הבאתי בחשבון את איזלה. כשאמרתי לה שלא תכננתי לחזור ל׳הייבנקרסט׳ לשנה השנייה שלי, היא טסה כל הדרך לדנבר וסחבה איתה תיק מלא בחוברות של מחנות אימונים לקיץ, בקשות למלגות ועותק של חוזה השכירות שלה. היא אמרה שהיא באה מסיבות אנוכיות לחלוטין. השותפה שלה סיימה את הלימודים, והיא הייתה צריכה שותפה חדשה שהכירה את העבר שלה ושתהיה מסוגלת לסבול את הטירוף הייחודי שלה.

הדלת האחורית לסמטה הייתה פתוחה לרווחה, ויצאנו החוצה אל הלילה הלח והדביק. ארבעה בחורים פרקו ציוד להקה מחלקו האחורי של ואן באור העמום.

איזלה סימנה לי להתרחק מהדלת. נשענתי על קיר הלבנים כדי להוריד את הלחץ מרגלי השמאלית וייחלתי לעונת הסתיו, שתביא איתה את האוויר הצונן ואת הבריזה הקרירה של אגם מישיגן.

"למה אנחנו כאן, איז? אנחנו יכולות לחזור בערב אחר כשהגיטריסט שלך ינגן."

"כי את צריכה להסביר לי למה אמרת לברמן החמוד שמעוניין בך שאת מקשיבה לשיר Song of Despair של 'אנג'לפייר'."

"ללהקה קוראים 'אנגרפיסט'," תיקנתי אותה, "לשיר קוראים The Depths of Despair, ובאתי לכאן הערב בשבילך. אני לא מוכנה לצאת לדייטים, במיוחד לא עם מישהו שקרא לפלייליסט הסקס שלו ׳מחרמן׳."

איזלה צחקה. "היו לו פלייליסטים, וגם את אוהבת להכין פלייליסטים."

"אני יודעת מה ניסית לעשות, אבל זה לא זמן טוב. המבחנים ביום שני, ואם לא אתקבל שוב לקבוצה..." הפחד שניסיתי להדחיק כל היום הציף אותי והקשה עליי לנשום.

"אז תהפכי לעיתונאית," היא אמרה בנחישות. "לא חזרת ל׳הייבנקרסט׳ רק כדי לשחק כדורסל. הסיבה הנוספת היא לימודי העיתונאות שלהם. סקיי, הם בחרו בך מתוך אלפי מועמדים כי יש לך כישרון."

"עיתונאות היא תוכנית הגיבוי שלי," אמרתי. "הכדורסל הוא כל חיי. זה מה שאבא שלי ואני חלמנו עליו, ועכשיו הוא מת. אני רוצה להנציח אותו, ואני עדיין רוצה לגרום לו להיות גאה."

בנוסף, מקום בקבוצה הבטיח שאקבל את מלגת הספורט המלאה. לנוכח ההוצאות הרפואיות ואובדן ההכנסה של אבא, אימא בקושי הצליחה לגמור את החודש. אחי הצעיר, ג'ונה, התמודד עם בעיה בלב והוא הזדקק לטיפול מיוחד. לא רציתי להוסיף לנטל שלה ולספר לה שהמצב לא מזהיר, ושנאלצתי להיפגש עם היועץ הפיננסי לסטודנטים. איבדתי את ההתמחות היוקרתית שלי בעיתון ׳שיקגו טיימס׳ כשפרשתי כדי להחלים מהפציעות, ועם עבודה במשרה חלקית בבית הקפה בקמפוס, לא יכולתי לממן עוד שלוש שנים של לימודים ללא סיוע כספי.

"החלומות שלך יתגשמו." איזלה שלפה את הסיגריה האלקטרונית שלה. "יש לי חוש שישי לגבי הדברים האלה."

"איז," נענעתי את הראש, "הבטחת לי שתפסיקי. את לומדת ביוכימיה ויודעת כמה העישון מזיק."

"אני צריכה רק שכטה אחת כדי להתגבר על האכזבה שלי," היא אמרה. "חוץ מזה, סקוט בדרך, ולא יהיה נחמד מצידי לתת לו לעשן לבד."

"תני לי את זה." הושטתי את ידי.

"זאת הפעם האחרונה. אני מבטיחה."

"אמרת לי לעצור אותך בכל דרך אפשרית אם אראה אותך מעשנת שוב." זינקתי עליה והיא נסוגה בדיוק כששני בחורים יצאו מהוואן כשהם נושאים מגבר גדול. איזלה מעדה לאחור, אחזה בזרוע שלי וגרמה לי לאבד שיווי משקל. התנגשנו במגבר והפלנו אותו לקרקע. התגלגלתי מעל איזלה והסתערתי עליה שוב כדי לחטוף ממנה את הסיגריה האלקטרונית.

צל נפל עלינו, וקול עמוק הדהד בחושך. "וואו, זאת נאמנות."

הערה

1 מוזיקת הארדקור. יצירה אגרסיבית, אפלה ומונוטונית, שמרגישה כמו המנון קרבי מתוך תהומות הייאוש והכוח.