אלכס

טנטון

הבית ניצב ברחוב ריק של צהרי שבת, נטיפי אבק חומים מכסים את חלונותיו. הארץ, כלומר האדמה עצמה, מלאה מגרעות שנוצרו בעקבות סתיו עקשן ופרוע. הבית סגור ומוגף ואורות כתומים קטנים מהבהבים בו. אתמול חגגו חתונה ברחוב, היום משתררת בו דממה. המשכו המתבקש של השקט הוא הזיכרון, אך במקומו מגיע טנטוּן: צליל מתכת קר, רציף. הוא ממלא את מרחבי ראשי כמו חדר. זו יכולה להיות אזעקה, אך לא כזו שתעיר אדם משנתו. אני מנחש שהוא נובע מרעש מפוח בגינה רחוקה ויוצא למרפסת להשקיף, זה לא שם. וגם, הוא נמשך כבר זמן רב מדי, אולי כבר כמה שנים. אני הולך מנקודה לנקודה בבית, ברחוב, מנסה להתחקות אחר המקור שלו. ככל שאני מתקרב הוא נחלש וככל שאני מרפה מהחיפוש הוא כאן, שוב. אני הולך מנקודה לנקודה בעיר, בארץ, הוא בארץ ללא ספק, אבל גם מחוצה לה. הוא מחוץ לגוף אבל מאוד בבשרי. אני חולם אותו בכל לילה וכשאני מתעורר הוא עוד שם, כשאני רואה אותו בחלומי הוא נחזה כעשן קפוא.

לפני כמה שנים האזנתי לפודקאסט שסיפר על מישהי, סטודנטית צעירה שגרה בדירה שכורה בגבול רמת גן-גבעתיים, שיום אחד קמה בבוקר ושמעה צפצוף. מה שחשבה לרעש זמני הפך להיות מרכיב בלתי נפרד של חייה. ימים על גבי ימים, ולאחר מכן שבועות על גבי שבועות, הצפצוף פגש אותה בכל רגע של שקט בביתה. היא ניסתה להתעלם אבל הוא רק הלך והתחזק. כששיתפה את קרוביה בצפצוף שטורד את מנוחתה הם לא שמעו כלום, וחששו לשלומה של הסטודנטית התשושה. אך הצפצוף המשיך לפקוד אותה בכל רגע של שקט והדבר גזל ממנה שלווה; השינה שלה נהייתה קטועה, הריכוז שלה בלימודים נפגע והיא נהפכה בעל כורחה לאדם בלתי-נעים, עייף וחסר סבלנות.

לאחר שהבינה שאיש לא יעשה דבר בנוגע לצפצוף, ושאולי הבעיה אכן בה כפי שרמזו לה סובביה, החליטה הסטודנטית לקחת את המושכות לידיה ופרסמה ברשתות החברתיות הודעות שמנסות לגשש אם עוד מישהו שומע את הצפצוף מלבדה. יום אחד כתב לה גבר צעיר, אב טרי לילדה, שהוא ואשתו שומעים גם הם את הצפצוף וישמחו לעזור לה לאתר את מקורו, שכן הוא גוזל מהם כוח ומשאבים רבים שגם כך הם מוגבלים מאוד בתקופה זו בחייהם.

למשך שבועות אחדים הפכו הסטודנטית וזוג ההורים הצעירים לקבוצה מלוכדת – הם היו יוצאים בלילות למשימות חיפוש בניסיון לאתר את מקור הצפצוף. הם פרצו לאתרי בנייה, דפקו על דלתות רבות, קשרו קשרים עם הרשות העירונית ועם רשויות האכיפה השונות והפעילו חמ"ל מתקדם של אנשים שהפנו אותם ממקור אחד לאחר. ברגע אחד, אנטי-קליימקטי לחלוטין, הם הגיעו למקור הצפצוף – מפסק תקול של מזגן שצפצף בדירה נטושה שבעליה שהה מחוץ לארץ. לאחר משא ומתן קצר עם משרד התיווך, הקבוצה נכנסה לדירה ופגשה בו סוף סוף – לראשונה הצפצוף היה מובהק, יציב, החלטי. הם הורידו את מפסק החשמל והצפצוף נדם.

המשכו המתבקש של הצפצוף הוא הטנטון.

ברגע שפתרה את התעלומה, יכלה קבוצת המשימה להתפצל לעיסוקיה ובזאת חדלה מלהתקיים. האב הצעיר דיבר על כך שהצפצוף היה הרגע המסעיר של חייו ושלקִצו התלוותה תחושת ריקנות וחוסר משמעות בזוגיות.

מגיש התוכנית דיבר על מה שמגלים כשמחפשים צפצוף; על השותפות למשימה ועל החברויות שנוצרו בסיועה של שותפות זו.

אני מדבר על הטנטון, על הרעש של הטנטון; הוא מופיע בריח של תפוח-אדמה, בנקישת עקב ברצפת עץ, בַּאנגלית.

העצה הגרועה ביותר שתוכל לתת לי: ״נסה לחיות איתו״.

הפרשנות השקרית ביותר, שבטח תיתן לי: ״הטנטון הוא היעדר הזיכרון״.

אני כותב:

אלכס, זה רק טנטון.

בוז

האור הדק הכתום מחזיק עכשיו את הבית. עוד מעט הוא יכבה ואנסה לישון.

באמצע הלילה אני עובר מחדר השינה לסלון. השעה מלאה באנרגיה בהירה, הפנים שלי חוֹליוֹת וכל תנועת פה או משיכת אוזן מתרשרשת.

אני מטיל גוף כבד במרכז הסלון.

אני מטיל אור דק בפינתו המזרחית של הסלון.

אני שומע את נשימותיו העכורות של אבשלום מחדר השינה הזעיר שלו. הרוח מטיחה את עצמה באלימות בחלונות החדר. על מסילות הנירוסטה טיפות לחות מתלכדות ויוצרות כדורי מים כבדים.

אבשלום לא מתעורר אך הוא עלול להתעורר בבהלה.

הזמן האוזל מן הלילה מחריד אותי. הייתה לי כוונה לכתוב, אך הכתיבה מסבה לי צורה מסוימת של סבל השמור לפעולות שאינן באות לכדי סיום. במקום לשבת ולהתמסר לפעולת הכתיבה, אני כותב בטלפון בשכיבה את הדברים הבאים:

1. פֶּה מלא שלג

2. על לחם: תות בוסר מוחמץ, שאלוט, ברי מעושן, זעתר

ואת שלוש השורות:

3. לא ראיתי עוד את אלכס

מאז נחלצו מתוך הקבר

פניו של ילד יום ההולדת

אני שונא את הזיכרון שלי. אני לא מצליח לשכוח כמעט שום פרט של ההגות הנאו-מרקסיסטית שקראתי בגילאי העשרים (כולל ההוגים הזניחים של אסכולת פרנקפורט כמו ליאו לבנטל הבנאלי) וגם לא להיפטר מהמגירות הרבות-מדי המוקדשות למשוררים שכתבו שירה גרועה וזניחה, אבל זיכרונות הילדות שלי הם ספורים (אני חושב שבין שניים לשלושה זיכרונות) וזיכרונות הנעורים שלי עמומים מאוד (אני חושב שבין שמונה לחמישה-עשר זיכרונות בהירים).

ובכל זאת:

ברוקליין היי-סקול. זו שנתי האחרונה כאן ואלכס מדבר פחות ופחות.

I'll burn alive for you

אנחנו עונים לו בדיבור שגרתי.

אין לנו איך להכיל את זה.

אלכס מסרב להשיב לנו במשפטים בהירים משלו.

הבנת הנאמר דורשת ממני מאמץ בלתי-נסבל. האנגלית, שמעולם לא נעשתה טבעית עבורי, הקימה חיץ נוסף בין אלכס וביני. הערבוב שלו בין בדיה למציאות הקים גם הוא חיץ.

תחנת רכבת ריקה בלילה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*