רובה ציד

רובה צַיִד (1949)

猟銃

״רובה צַיִד״ — כך נקרא השיר שהגשתי לגיליון האחרון של ״חבר לצַיָיד״, ביטאון דקיק של מועדון חובבי הציד של יפן.

אולי תחשבו שיש לי לפחות קשר כלשהו לציד, אך אין דבר רחוק מכך, שכן כמי שחונך בידי אם שסלדה באופן קיצוני מכל סוג של הרג, מימי לא החזקתי בידי אפילו רובה אוויר. פשוט העורך של ״חבר לצייד״ הוא ידידי מימי התיכון, וככל הנראה כששמע שעדיין לא משכתי את ידי מפרסום השירים המשונים שלי במגזין השירה שאני מוציא יחד עם עוד כמה משוררים חובבים, מתוך גחמה רגעית וכמחוות התנצלות על כך שלא שמר על קשר, הוא ביקש ממני לשלוח שיר אחד לפרסום במגזין שלו. בדרך כלל לא הייתי אפילו שוקל לפרסם במגזין המוקדש לנושא שאין לי שום קשר אליו, ועוד כשמבקשים ממני שהשיר יהיה קשור באופן כלשהו לציד, אך בדיוק באותה תקופה התעורר בי לפתע עניין באשר לקשר שבין רובי ציד לבדידות האנושית, והרהרתי באפשרות לכתוב משהו בנושא, והמגזין של ידידי נראה כמו המרחב המושלם לעשות כן. לפיכך, לילה אחד בסוף חודש נובמבר, בדיוק כשהכפור הלילי התחיל להיות מורגש, ישבתי אל השולחן עד אחרי חצות וכתבתי שיר בפרוזה בסגנון הייחודי שלי, וכבר למחרת שלחתי אותו למערכת של ״חבר לצייד״.

כיוון שלשיר ״רובה ציד״, יש קשר מסוים למה שאני עומד לספר, אתחיל מכך שאביא אותו כאן כלשונו:

האיש — מקטרת בפיו, כלבו לפניו — פילס את דרכו במעבה שבילי הר אמאגי, רומס את הכפור של ראשית החורף תחת מגפיו. חגורה של עשרים וחמישה כדורים, מעיל עור כהה, משעין עליו רובה ציד כפול, כלי פלדה נוצץ בלובנו ונוטל חייהם של יצורים חיים — מיהו זה החייב לחמש עצמו בנשק קר שכזה? חלפנו זה על פני זה — שני זרים — אך משהו בדמותו ארוכת הגו משך את לבי בעוצמה.

ומאז — בין אם בתחנת רכבת בעיר גדולה בין אם באזור בילויים לילי הומה אדם — מוצא אני את עצמי משתוקק ללכת כפי שהלך אותו איש. לאט, ברוגע, בקור רוח. ברגעים מעין אלה דמותו מתגלה לנגד עיני לא על רקע נוף תחילת החורף הקר של אמאגי, אלא על רקע קרקעית נהר לבנה ושוממת. הרובה המצוחצח מטביע את משקלו, נספג בתוך גופו ונפשו הבודדה של האיש המזדקן, קורן ביופי מדמם ומסתורי, שאינו מתגלה לעולם כאשר מכוון הוא אל יצור חי.

משקיבלתי מידידי את הגיליון שבו פורסם השיר והתחלתי לדפדף בו, הבנתי בפעם הראשונה שאף על פי שבפזיזותי הענקתי ליצירה את הכותרת מלאת הרצינות ״רובה ציד״, השיר לא תאם כלל את אופיו של המגזין. אדרבא, הוא עמד בסתירה מוחלטת למילים כמו ״שבילי הציד״, ״רוח ספורטיבית״ ו״תחביב שמועיל לבריאות״ שהיו פזורות לאורכו ולרחובו, כך שהעמוד שבו הופיע נראה כמו שמורת טבע, אזור ייחודי ומבודד מסביבתו. כמובן, ביצירתי ביקשתי להעביר את מהותו של הכלי המכונה רובה ציד, כפי שראיתי אותו בעיני האינטואיציה הפיוטית שלי או לפחות זו היתה כוונתי, ומבחינה זו הייתי גאה בה ולא הרגשתי כל צורך להמעיט בערכה. אילו היה השיר מתפרסם בכל מגזין אחר לא הייתי מוצא שום טעם לפגם, אך כיוון שהיה מדובר במגזין של מועדון הציד היפני, שכל מטרתו היא לקדם את הציד כתחביב עתיר פעילות גופנית שמועיל לבריאות, מובן מאליו שהשקפת עולמי בכל הנוגע לרובים תיתפס בהקשר זה כמעין כפירה שיש להתרחק ממנה. בשלב זה כבר לא היה בידי לעשות דבר, אך לבי נצבט כשחשבתי על מבוכתו של ידידי כשזה קיבל לידיו את כתב היד של שירי ועד כמה בוודאי היסס לפרסמו, וכשדמיינתי את הרגישות האופיינית לו שגילה כלפי, כשבכל זאת בחר לעשות את זה. קינן בי חשש שאקבל לפחות מכתב זועם אחד מאחד מחברי מועדון הציד, אך חששותי התבדו, ולא הגיעה אל פתחי אף לא איגרת אחת מסוג זה. לטוב או לרע, שירי התקבל באדישות מוחלטת מצדם של כל ציידי הארץ. או אם נדייק, הם כנראה פשוט לא קראו אותו. ואז, יום אחד, כחודשיים מאוחר יותר, כשהדבר כבר לחלוטין נשתכח מלבי, קיבלתי מכתב מאדם שמעולם לא הכרתי בשם מיסוּגי ג׳וֹסְקֶה.

קראתי פעם אצל אחד ההיסטוריונים המאוחרים תיאור של אותיות החקוקות על לוחות עתיקים בהר טאי. היה כתוב שם שהאותיות מזכירות את זוהרה הלבן של השמש בחלוף סערת שלהי סתיו. לא תהיה זו הגזמה גדולה לומר שהשם ״מיסוגי ג׳וסקה״, שהתנוסס על גבי מעטפה גדולה עשויה מנייר יפני שהחזקתי בידי, היה כתוב בדיוק בסוג כזה של אותיות. היום, כשמלוחות אלה כבר לא נותר זכר ואף לא העתק אחד של הכיתוב שרד, אין לי כמובן שום דרך לדמיין את האלגנטיות של הסגנון הזה, אך ככל שהתבוננתי באותיות הגדולות האלה בכתב מחובר שכאילו עמדו להגיח מתוך המעטפה, הרגשתי שלמרות התעוזה הראוותנית שלהן, מתוך כל אחת ואחת מהן נושבת מעין ריקנות, מה שהזכיר לי את תיאור התחריט מהר טאי. נראָה שהכותב טבל את מכחולו בנדיבות בדיו ובעודו מחזיק את המעטפה ביד שמאל, כתב את הכול במשיחת מכחול מהירה אחת, אך שלא בדומה לכתב יד שנהוג לכנותו ״בשל״, כאן ניכרו מעין אדישות קרה וחוסר עניין. במילים אחרות, בתוך תנועות המכחול החופשיות שלו היה אפשר להרגיש את האגו של האדם המודרני, שמטבעו אינו מתענג ואינו רווה נחת מעצמו, והן היו נטולות שטחיות ויומרנות המצויות בתוך מה שנהוג לכנותו יד מיומנת. מכל מקום, המכתב המהודר והמרשים הזה נראה לא במקום בתיבת הדואר הצנועה שלי העשויה מעץ. שברתי את החותם והוצאתי כמה דפים גדולים מנייר אורז, מלאים באותיות גדולות הכתובות באותה יד חופשית, חמש־שש סימניות לעמודה.

הנני חובב ציד, ולאחרונה הזדמן לי במקרה לקרוא את שירך ״רובה ציד״ במגזין ״חבר לצייד״. אינני אדם מעודן מטבעי, ואין לי כל קשר לשירה ולפואטיקה, ולמעשה עלי להתוודות ולומר כי עד כה מעולם לא קראתי ולו שיר אחד, וכן, צר לי לומר, זאת גם היתה הפעם הראשונה שראיתי את שמך, אך משקראתי את ״רובה ציד״ חוויתי התרגשות שלא זכורה לי מהתקופה האחרונה.

משקראתי את שורות הפתיחה הללו ונזכרתי בשיר בפרוזה שכתבתי עבור ״חבר לצייד״, חשבתי שהנה אותו מכתב נאצה שציפיתי לקבל מאחד הציידים, ושאין מדובר בסתם מישהו אלא באדם נשוא פנים, ולא יכולתי שלא לחוש את לבי מתכווץ. אך משהמשכתי לקרוא הבנתי שתוכנו של המכתב לא היה כלל מה שציפיתי שיהיה. היה בו מסר שונה לחלוטין.

מיסוגי ג׳וסקה לא שכח לרגע את גינוניו ונימת המכתב היתה מנומסת, אך בו־בזמן, בדומה לכתב היד שלו, משפטיו היו ממושמעים, מלאי קור רוח וביטחון עצמי. הוא כתב שהוא זיהה בגיבורו של ״רובה ציד״ את עצמו, ושהוא — בכל הצניעות — מאמין שהוא זה שהיווה השראה עבור השיר שלי, אחרי שבמקרה ראיתי את דמותו הרזה והגבוהה הולכת כשהוא בגבו אלי אי־שם בשדות הציד למרגלות הר אמאגי בחודש נובמבר, ושכל פרטי השיר תואמים את המציאות, כולל כלב הסטר שלו, המנוקד שחור־לבן, שאומן במיוחד לצוד פסיונים, רובה צ׳רצ׳יל שלו, ואפילו מקטרתו האהובה. יתרה מכך, הוא כתב, השיר שלי הצליח ללכוד את רחשי לבו הרחוק באופן מביך מלהיות מואר, ושהוא חש כבוד גדול ומבוכה, ויכול כעת רק להתפעל מחדות מבטו החודר של אדם ייחודי המכונה משורר. משסיימתי לקרוא עד לנקודה זו, ניסיתי שוב להעלות בזיכרוני, לנוכח תיאורו של מיסוגי, את דמותו של אותו צייד שראיתי במקרה בשביל הצר המתפתל בינות ארזים, למרגלות הר אמאגי בחצי־האי איזוּ, כשיצאתי בוקר אחד לפני כחמישה חודשים לטיול בסביבות הכפר הקטן הברוך במעיינות חמים. אלא שלא הצלחתי להיזכר בדבר, פרט לרושם המעורפל שהותיר בי גבו הבודד של הצייד, שבזמנו משך את תשומת לבי. זכרתי רק שהיה מדובר באדון גבוה, אך לא הצלחתי להיזכר כיצד נראה האיש ואפילו מה היה עשוי להיות גילו, שהיה אולי אפשר לקבוע לפי הבגדים שלבש.

למעשה, לא בחנתי אותו בתשומת לב מיוחדת. דמותו של האיש שעבר בשביל עם רובה על כתפו ומקטרתו בפיו היתה אפופה באווירה מהורהרת, שבידלה אותו מציידים אחרים. היה בכך מין ניקיון מוגזם שבלט במיוחד באוויר הקר בבוקר של ראשית החורף, וברגע שחלפנו זה על פני זה, הסתובבתי והבטתי בלי משים בגבו של האיש. הוא סטה מהשביל שבו הלכנו ופנה אל ההר המיוער בצפיפות, ואני המשכתי להביט בו פוסע צעד־צעד במעלה ההר, משתדל לא להחליק במגפי הגומי שלו על המדרון התלול, ודמותו המתרחקת הותירה בי משום־מה רושם של בדידות עמוקה, כפי שתיארתי בשירי. זיהיתי שהכלב המדהים שהתלווה אל הצייד היה מגזע סטר, אך כיוון שהייתי רחוק מאוד מכל הקשור לציד, לא היתה לי כל דרך לזהות את סוג הרובה שלו. גיליתי שצ׳רצ׳יל וריצ׳רד נחשבים לרובי הציד הטובים ביותר רק כשהתיישבתי לכתוב את שירי וערכתי מחקר מהיר. כך שההחלטה להניח על כתפו של הצייד רובה אנגלי מהודר היתה שרירותית לגמרי, והיה זה צירוף מקרים בלבד שבבעלותו של מיסוגי ג׳וסקה אכן היה רובה מסוג צ׳רצ׳יל. לפיכך, העובדה שהוא זיהה את עצמו בתוך שירי היתה בשבילי פרט שולי, משום שמיסוגי ג׳וסקה האמיתי שעמד מאחורי הרעיון שלי היה ונותר אדם זר לחלוטין.

המשכתי לקרוא את המכתב.

ייתכן שבקשתי המשונה והפתאומית תיראה לך מפוקפקת, אך נמצאים ברשותי שלושה מכתבים שנשלחו אלי. התכוונתי לשרוף אותם, אך לאחר שקראתי את יצירתך וגיליתי שקיים אדם כמוך, התעורר בי הרצון להראות לך אותם. אני מתנצל מעומק לבי על כך שאני מרשה לעצמי להטריד אותך, אך אני עומד לשלוח את שלושת המכתבים האלה במעטפה נפרדת, וכולי תקווה שתמצא זמן לעיין בהם, מתוך הבנה שכל כוונתי היא אך ורק שתקרא אותם. הייתי רוצה שתבין את טיבה של אותה ״קרקעית נהר לבנה״ שזיהית בתוכי. בני האדם הם יצורים טיפשים, אנחנו רוצים שמישהו יכיר ויבין אותנו כפי שאנחנו. עד כה מעולם לא הרגשתי צורך בכך, אך כעת, משנודע לי על קיומך ועל העניין המיוחד שגילית בי, התעורר בי הרצון שתדע עלי הכול. אחרי שתסיים לקרוא את המכתבים, אתה מוזמן להשמיד אותם במקומי. כדאי שתדע כי היום שבו ראית אותי באִיזוּ היה מיד אחרי שקיבלתי את שלושת המכתבים הללו. אך העניין שלי בציד התחיל שנים מספר לפני כן, בתקופה שבה גם חיי הפרטיים וגם חיי הציבוריים היו פחות או יותר יציבים והייתי מאוד שונה מהאדם הגלמוד שאני היום. כבר אז לא היית פוגש אותי בלי רובה ציד תלוי על כתפי. רק רציתי לציין את הפרט הזה.

יומיים לאחר מכן קיבלתי שלושה מכתבים שעליהם, בדומה למכתב הקודם, תחת שם השולח היה כתוב ״מיסוגי ג׳וסקה, ריוֹקאן איזוּ". במקור מיסוגי קיבל את המכתבים האלה משלוש נשים, ואחרי שקראתי אותם... לא, אני מעדיף לא לכתוב כאן את מה שהרגשתי אחרי שקראתי אותם. אני פשוט אניח אותם כאן כלשונם. לסיום, רק אוסיף שחשבתי שמיסוגי ג׳וסקה הוא דמות ציבורית בעלת השפעה וניסיתי לחפש את שמו בכל מיני רשימות של אנשי ציבור וידוענים, אך העליתי חרס בידי, ומכך אני מסיק כי מיסוגי ג׳וסקה הוא שם בדוי, שבו בחר להשתמש לצורך ההתכתבות איתי. לפיכך, בעת שהעתקתי את המכתבים השתמשתי בשם מיסוגי ג׳וסקה בכל אותם מקומות שהושחרו בדיו ושתחתיו ככל הנראה הסתתר שמו האמיתי, וכן שיניתי את שמותיהם של כל יתר בני האדם המוזכרים במכתבים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*