לחיות את היום יום

תשרי

ימים של הזדמנות.

העולם והאדם חוזרים לנקודת המקור שקדמה לזמן ולחוקי הטבע.
רוח החודש נעה על הציר שבין הכתרת מלכות הבורא בראש השנה, דרך הטהרה והסליחה המוחלטת ביום הכיפורים, ועד לחיבור האינטימי וחידוש האהבה תחת צל הסוכה.
הזדמנות לאדם לפרוץ את גבולות העבר, לשנות את גורלו ולבנות קיום פנימי נעלה ושלם יותר לקראת השנה החדשה.

ג' תשרי

לגלות את הרצון שלי

"...וכולם באים מכוח אל הפועל על ידי עבודת התפילה".

"בזמן התפילה מתעוררת 'נקודת הלב', שנמצאת ב'פנימיות הרצון' - מקום רצוני קדום וגבוה יותר מהשכל". (האדמו"ר האמצעי).

החסידות מדברת הרבה על הרצון, ומגדירה אותו 'כוח מקיף', שנמצא מעל ל'כוחות הפנימיים'.

הרצון הוא מניע נסתר של האדם. יש רצון 'חיצוני', כמו הרצון במשרה נחשקת, שמאחוריו מסתתר רצון 'פנימי' - הרצון בכסף כדי להתקיים.

הרצון הפנימי והעמוק ביותר של האדם, הוא זה שנמצא מעבר לכל ה'רצונות' המתחלפים והרגעיים שלו.

העניין הוא שבמרבית הזמן האדם הממוצע עסוק בגוף שלו וצרכיו, מה שמחליש מנגד את צרכי הנשמה. בספר הזוהר נאמר: "תוקף הגוף גורם חולשה לנשמה, וחולשת הגוף מביאה תוקף לנשמה". השתקה של הנשמה יוצרת בהמשך חסך עמוק, שבא לידי ביטוי בכעסים ובחוסר סיפוק מתמשך.

מה קורה בתפילה? בתפילה, נפתח צינור לקולה של הנשמה, שהיא חלק אלו־ה ממעל ממש.

הנשמה מקבלת את הבימה, את תשומת הלב של האדם, המחשבות והדיבורים והמעשים שלו, כדי להביע את עצמה.

את הכמיהה שלה לשוב הביתה, ליוצרה. שם נמצא האינסוף, הבלתי מוגבל.

רק פרט 'קטן' אבל גדול - נדרשת עבודה.

תפילה איננה חזרה ריטואלית על מילים, היא 'עבודת התפילה'. וככזו, היא דורשת יגיעה. לימוד, כנות, התבוננות וכוונה.

כדי להגיע לצליל נקי וזך של הנשמה, צריך לתרגל עבודה מעשית יומיומית בהבחנה שבין הרצון הטבעי של הגוף (שבו צריך לשלוט ואותו יש לרסן), לבין הרצון האלוקי של הנשמה (שאותו צריך לגלות).

וכשזה סוף סוף קורה, הנשמה נחשפת.

הקשר ה'עצמי' שלה עם הקדוש־ברוך־הוא מתגלה, עם האינסוף בכבודו ובעצמו.

ד' תשרי

תמימות היא טוטאליות

"...תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח, יג) - עבודת התשובה הבאה על ידי התמימות."

כולנו גדלנו על המשפט "אל תהיה נאיבי", ולימדנו את עצמנו לשמור תמיד על העין חצי פקוחה. עמוק בתודעה הטמענו את ההנחה שהתמימות מסוכנת לנו, שככה לא נצליח בחיים.

בעגה החסידית תמימות איננה פתיות, במובן הנאיבי של המילה. תמימות היא תּמות, שלמות. "תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ" (תהילים כה, כא). זו תמימות חיובית, שצומחת מתוך כנות, רצינות, והתמסרות מלאה למטרה.

תמימות היא חוזקה ולא חולשה. היא תוצר של ראייה בהירה של המציאות, ולא של טמינת הראש בחול ובריחה מהתמודדות.

הרברט ווינר (רב רפורמי, מחבר הספר '9 וחצי מיסטיקות') נפגש עם הרבי ביחידות במהלך כתיבת הספר שלו. כשנכנס למשרדו, לאחר המתנה ממושכת, אמר לרבי: "אני מתבונן בעיניהם של החסידים שלך ואני רואה שם מעין תמימות, נאיביות כזו. ואני תוהה לעצמי, איך החסיד הנאיבי שלך יכול להתמודד עם העולם הכול כך לא תמים?".

הרבי השיב לו. "מה שאתה רואה בעיניים שלהם-איננה נאיביות. זה היעדר קונפליקט".

הרבי השתמש במילה בעברית: "קרע".

אין קרע, אין פיצול בעיניים שלהם, מכיוון שהם לא מנסים לחיות ב-2 העולמות.

"אם הם היו נאיביים", הטעים הרבי, "מה היה קורה להם בקהילות שהם יהיו אולי שומרי התורה ומצוות היחידים? ובכן, היו מתבוללים מהר מאוד. זה לא מה שקורה! הם הולכים להתגורר במקום שבו הם החסידים היחידים, ואחרי מספר שנים הם באים לכאן עם קהילה שהם יוצרים!".

"זה לא קורה אם אתה נאיבי", חזר הרבי ואמר.

"החסיד לא מנסה לחיות בשני העולמות; יש לו יעד אחד ודרך אחת מובילה לשם". תמים.

ה' תשרי

הנשמה שלך מנשימה אותך

"...התהוות הבריאה כולה וחיותה הוא בדרך אין ערוך מאין ליש..".

"כשאתה עומד מול המראה, מה בדיוק אתה רואה?", שאל הרב יואל כהן, ה'חוזר' (בחגים ומועדים בהם אי אפשר היה להקליט הוא היה מקשיב וחוזר על הנאמר בצאת החג בפני צוות כותבים ועורכים) האגדי של הרבי ומלמד החסידות.

והוא ענה: אתה רואה את עצמך. את ה'מציאות' שהיא אתה.

ברגע שאתה זז הצידה, ברגע אחד נעלמת ה'מציאות' שעד לפני רגע השתקפה במראה.

האם באמת הייתה כאן מציאות שלפתע חדלה מלהתקיים? כמובן שלא. מלכתחילה זו הייתה רק בבואה של האדם שהיה מחוץ לה ורק השתקף בעדה.

באמצעות המשל הזה, הרב יואל כהן הסביר את חידת הקיום האנושי.

האם אנחנו קיימים באמת? מי 'אנחנו' באמת?

ה'אני' הדומיננטי שלנו, שרוצה, אוהב, שונא וכועס - חושב את עצמו למציאות, לישות שקיימת מכוח עצמה.

אבל האם ייתכן שהביטוי הפיזי שלנו, איננו אלא רק השתקפות של קיימות אחרת?

החסידות מגלה שהאדם מחובר כל הזמן ל'מכונת הנשמה' אלוקית שמזרימה לו החיים, ואילו תודעת הקיום העצמאי שלו הוא שגוי - אתה אינך אלא השתקפות של האלוקות.

ו' תשרי

ואהבת לרעך כמוך?

"...ואהבת לרעך כמוך" אמר רבינו הזקן, אשר זהו כלי ל"ואהבת את הוי"ה אלוקיך...".

"ואהבת לרעך כמוך" - זה ציווי הגיוני? זה נשמע יפה, מרגש, אלטרואיסטי מאוד, אבל סליחה! אם אנו מדברים בכנות, זה בלתי אפשרי בעליל. אני יכול לדאוג לאחר, לעזור לו, ואפילו להרגיש אהבה כלפיו. אבל האם זה יהיה באותה מידה כפי שאני אוהב את עצמי? לא.

מצאתי את עצמי תוהה בעניין, עד שנתקלתי באמרה הבאה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב:

"תמים תהיה" - תם, מלשון 'שלם', תוכל להיות רק כאשר -

"עם ה' אלוקיך" - כשתהיה עם הקדוש-ברוך-הוא.

מעשה שלם ויסודי כל כך, כמו אהבת הזולת בעוצמה של אהבת עצמי, אינו יכול לבוא ממקום אנושי בלבד. משום שהאנושי שבאדם אינו יכול 'לצאת מעצמו', אלא רק עם תלות של משהו גבוה ממני ומהזולת.

רק כשאלוקים איתך בעסק הזה, אתה יכול להשתחרר מהשכל המוגבל והאינטרסנטי שלך. אהבה כזו, שהיא בלתי אנושית, ה'אני' לא יכול להכיל.

הרבי המהר"ש, רבי שמואל שניאורסון, הסביר את הפסוק "טובים השניים מן האחד", כך: החיבור של האחד עם השני מתאפשר בצורה יעילה רק כאשר הוא מגיע "מן האחד", מאלוקים.

הפתגם היומי מכיל ציטוט מאדמו"ר הזקן, שאמר שאהבה 'על טבעית' ליהודי אחר נובעת מאהבת אלוקים, שהוא עצמו על טבעי.

כדי לאהוב את אלוקים אהבה כזו שמעדיפה את האינטרסים שלו על האינטרסים שלי, צריכים להתחבר למקום האלוקי בנפש. וכאשר נוצר נתיב בטוח בין האדם לאלוקיו, אפשר בקלות ליצור שביל גישה בינו לבין המקום האלוקי שבאדם השני.