כשנראה אותך שוב

הערת המחברת

היה היו לי פעם חיים שבהם צעדתי בנחת לצד בעלי, ג׳ון. חיים רגילים, בצבע בז׳. ואהבנו אותם. הבז׳ היה חמים. הרגשנו, בצדק, שהתברכנו, שאנחנו בני מזל. אנשים נורמליים לגמרי.

עד שיום אחד התנגשה בנו פתאום משאית מטפורית ושברה את כל העצמות בגופנו. כל 412 עצמותינו המשותפות נסדקו, הנפשות שלנו רוסקו, והלבבות שלנו נגזלו. החיים שלנו נגזלו.

היום הזה היה 7 באוקטובר 2023.

בננו היחיד, הבכור, שרק כמה ימים קודם לכן מלאו לו 23, השתתף במסיבה ששווקה כפסטיבל של אהבה, אחדות ושלום. מחבלים שפשטו על המסיבה ועל מקומות אחרים באותו אזור טבחו ורצחו יותר מ־1,100 אנשים, עינו ואנסו מאות וגנבו אליהם 250 ילדים, נשים וגברים.

לאחר שידו השמאלית הדומיננטית נקטעה מפיצוץ של רימון, הירש נלקח מהמיגונית שבה הסתתרו 29 אוהבי מוזיקה, הועמס על טנדר יחד עם שלושה פצועים נוספים והם הוסעו למקום שבו עברו מסכת ארוכה של ייסורים, הרעבה ועינויים שקשה לי לבשל לכדי מילים הניתנות לעיכול.

החטופים שנלקחו לעזה בשבעה באוקטובר היו מ־28 מדינות שונות. הם היו יהודים, נוצרים, מוסלמים, הינדואיסטים ובודהיסטים. החטוף הצעיר ביותר היה תינוק ג׳ינג׳י בן תשעה חודשים, המבוגר ביותר — סבא בן 86. חלקם שוחררו כעבור 52 ימים בהסכם שנרקם בין נציגי מדינות. חלקם לאחר 491 ימים. אחרים לאחר 738 ימים. חלקם כבר היו מתים בעת שנחטפו וגופותיהם נלקחו כקלפי מיקוח. רק לאחר 843 ימים בלתי אפשריים הוחזר החלל האחרון למשפחתו ולקבורה ראויה.

היו ששרדו בשבי המזוויע עד שנרצחו כעבור מאות ימים בתופת התת־קרקעי ששהו בו. זה מה שקרה להירש שלי. יחד עם חמישה חטופים צעירים, מוארים ואהובים. הם שרדו רעב, עינויים, חוסר היגיינה וניתוק מוחלט מהעולם. במשך 328 יום הם היו כלואים במנהרות דחוסות, עשרות מטרים מתחת לאדמה, בלי חשמל ומים, עד שהוצאו להורג בירי מטווח קצר, כשקני הרובים צמודים לעורם.

ביום ה־330 הוחזרו גופותיהם למשפחות שלהם. הם היו כחושים ומטונפים (במכון לרפואה משפטית העריכו שלא התרחצו חודשים רבים). את גופם חרצו צלקות עינויים, והם היו מנוקבים בפצעי ירי מטווח קרוב. להירש היו שישה חורים של קליעים והשיער שלו היה מכוסה באבק שריפה.

מאז, ג'ון ואני תועים בתוך מסע נצחי, ואף שהרקע למסע האישי שלנו הוא חריג, למדתי שהפרטים הייחודיים של מחוללי הכאב אינם קריטיים להבנה של סבל ממשי. למרות זאת, אני משתפת בכל הפרטים, כדי שלא תלכו לאיבוד כשאתם פוגשים את האובדן שלנו.

מאז ההתנגשות גיליתי שהסבל הוא תמיד אותו סבל, והוא משותף לכולם. סבל הוא סבל. התפאורה משתנה, אבל האובדן הוא אובדן. הסבל שלך דומה לשלי, ושלי לשלך. אמנם שלי היה ציבורי מאוד, אבל פרט לכך הוא זהה.

התיישבתי והתחלתי לכתוב. בחלקים. עטפתי חבילות של בעירה פנימית וגרפתי את הכאב שלי למילים, המילים שאני מגישה לכם עכשיו.

בחרתי לכתוב כשהמהלומה עוד טרייה וקרובה, כך שאין לי פרספקטיבה. בשעה שאצבעותי מקישות על המקלדת אני עדיין שרועה תחת משאית הטראומה. אין בנמצא מרחב החלמה פנורמי שיסייע לבלוע את התוכן בתוך ההקשר. אני עמוק בתוכו. אני כאן.

מאז שהלב שלי התרסק לרסיסים זעירים גיליתי שאני משתפת יותר בקלות מכפי שיכולתי כשהלב שלי עוד היה גדול, שלם וחזק.

אז טלו בידיכם רסיס, בבקשה, והיזהרו — הוא חד.

הכאב הוא מה שמחבר אותנו. הכאב הוא כאב והוא חלק מהיותנו בני אדם. כל אחד ואחת מאיתנו יחוו תחושות כאלה ברגע מסוים בחייהם. שוחחתי עם אלפי אנשים החולקים את האתגרים שכרוכים ביגון ובסבל, ואנחנו מנסים יחד להבין איך עוברים עוד יום בעולם הזה כשחלק מאיתנו איננו.

חלק מג׳ון וממני טמון באדמה המשקיפה אל יער ירושלים. יפה ושקט שם, אבל אנחנו עדיין כאן.

איך זה נראה מכאן?

תנו לי לספר לכם.

רייצ׳ל גולדברג־פולין

פברואר 2026

פתח דבר

איפה אפי?

כבר מרחוק אני רואה שזה לא הוא.

אני מסוגלת לזהות בדיוק מה הוא לא בכל מי שמתחזה לאֵפִי. אני רוצה להרגיש בלבול, קוצר נשימה, אפילו מחנק רגעי. אולי זה הוא? אבל לא, זה לא קורה, כי אני מכירה כל מילימטר של תנועות הגוף שלו, של המידות שלו. הן צרובות בזיכרוני ואני מתחננת שלעולם לא אשכח אותן.

היו לו כתפיים צרות. הוא רכן מעט לפנים ולא ניצל עד תום את מלוא המסגרת שהוקצתה לו. הייתה לו הליכה יציבה, לא רועשת, לא יומרנית. מאחור, הצעדים שלו היו מושלמים. קרסוליו לא קרסו פנימה ולא נשמטו לצדדים, כפות רגליו לא פנו זו אל זו וגם לא נפרשו כמו רגלי ברווז. הן הצביעו קדימה, ישרות לחלוטין. נעליו נשחקו באופן שווה.

כשעמד ליד ג'ון, הוא היה נמוך ממנו רק במעט. הוא עוד יגיע לגובהו. כשהיה ילד, מדדנו את גיל העצמות שלו והאנדוקרינולוג פסק שיש עיכוב של שנתיים בגדילה, לכן הנחנו שהוא ממשיך לצמוח.

הנוכחות שלו הייתה שקטה כשישב עם אנשים, הוא תמיד נראה קשוב או מרוכז בנקודה רחוקה בשלווה אדישה. כשהיה נינוח, פניו היו רפויות והקרינו רוגע צלול, כמעט משועמם. הוא היה יכול להיות שחקן פוקר מצטיין או שופט. הוא לא היה מסוגל להיראות מרושע או קשוח. זה אף פעם לא הצליח לו וכשניסה, זה נראה מאולץ.

כפות ידיו היו רגילות, ובדיוק במידה הנכונה, כמו טמפרטורת הדייסה של הדוב הקטן בזהבה ושלושת הדובים. הוא לא כסס ציפורניים, אבל כפות הידיים שלו אף פעם לא היו יפות במיוחד. הן היו שילוב בין אלה שלי לאלה של ג'ון, ואיכשהו זה לא לגמרי הסתדר.

היה לו זקן דליל. הוא רצה שיתעבה וגידל אותו במשך חודשים ארוכים, אבל בשלב מסוים נדמה שהשיער נסוג בחזרה לתוך העור. לזקן נמאס, והאורך נותר בעינו.

הנחיריים שלו היו בצורת שעועית קטנה. בעבר, אפו היה עדין וצנוע, עד שנשבר בגיל 17 במשחק כדורסל שכונתי בחופשת פסח בג׳ורג׳יה, ואז הוא נהיה פשוט אף.

העיניים שלו היו עוגיות שוקולד. לא הצלחתי למצוא את האישונים שלו בתוך הקשתית החומה והחמה, והן תמיד־תמיד נראו עייפות, בכל מצב. עפעפיו היו כבדים, קצותיהם מלוכסנים, כמעט אסייתיים. הריסים שלו היו ארוכים וישרים, לא מעוגלים, פונים קדימה. הגבות שלו צמחו פרא בכל כיוון, אבל הוא הדף את ההצעות של אחיותיו ושלי לסדר אותן.

השיער שלו לא היה עבה ולא דליל, והוא תמיד העדיף שיהיה ארוך. אני לא יודעת למה, אבל משום מה הוא היה משוכנע שעד גיל 30 כבר יהיה קירח. באופן כללי, הוא רצה להיות שעיר יותר ותהה למה בגזרת השיער קיבל דווקא את הגנים שלי.

כששכב, אצבעות רגליו נפרשו לצדדים. כל אחת מהבהונות דרשה מרחב מחיה משל עצמה ולא אהבה להצטופף עם האחרות. הן שמרו מרחק, ובינן לבין יתר האצבעות הפריד מרווח ברוחב עיפרון. הבוהן הייתה הארוכה ביותר, ולצידה שלוש אצבעות ארוכות ודקות. הייתי מניחה לידן את האצבע שלי כדי להראות לו שהיא קצרה מכל אחת מהן. הזרתות שלו היו מודעות היטב למעמדן, קטנות במידה מדויקת ונוטות מעט כלפי שכנותיהן. כפות הרגליים שלו היו צרות ומידת נעליו 46.

הייתה לו נקודת חן קטנה על לחי ימין, מעין כתם שיש להרבה אנשים. אולי זה היה כתם לידה, אני לא יודעת. הייתה לו צלקת בחלק התחתון של המצח, מזכרת מציסטה שהוסרה כשהיה בכיתה ד'. הפלסטיקאי אמר לו אז, "תהיה לך צלקת שתתאים לזו של אמא שלך". "אבל שלי זה קמט", אמרתי, והרופא בעל המבטא הרוסי הנמיך מעט את משקפיו, בחן את פני, המהם, השפיל מבט והמשיך בכתיבתו.

מגיל 13, קצת אחרי הבר מצווה, חצה קו אופקי את השן הקדמית שלו, זכר לשימוש במעצור הלא נכון באופניים שהעיף אותו מעבר לכידון. הוא נכנס הביתה ואמר, ״נראה לי שאיבדתי את השן״, אבל הגשר שהיה לו קיבע את החצי העליון של השן והחזיק אותו בתוך החניכיים. ההשלמה לתיקון השן השבורה הייתה אמורה להיות זמנית, אבל נותרה שם. היא המתינה לפתרון סופי יותר.

האוזניים שלו היו שקטות וניטרליות. הן לא בלטו. הן לא היו גדולות ולא קטנות. בשלב מסוים היה לו עגיל. ואז לא, ואז כן.

הוא לא הצטיין במוטוריקה עדינה. כתב היד שלו תמיד היה קשה לפענוח, ואת רוב האותיות הוא התחיל מהכיוון הלא נכון. את חלקן הגדול כתב מלמטה, הפוך מהוראות המורה ותוך התעלמות מהחיצים המקווקווים בדפי העבודה.

בגן חובה הלך עם אריאלה, ילדה מהגן, לקלינאית תקשורת. זו הייתה הצלחה מסחררת ועד סוף השנה שניהם התגברו על כל שיבושי ההגייה שבגללם נשלחו לטיפול. בין יתר המשוכות שעבר, הירש הצליח לפצח את הצלילים של צ' ו־ש' — הישג חשוב במיוחד כשהשם שלך הוא הירש.

קולו היה צרוד מעט כבר כשהיה תינוק. אהבתי את הקול שלו. הוא לא התבכיין. הוא שר יפה אם כי בלי ביטחון עצמי. אחד הסבים שלו התבדח פעם ששירה היא לא הצד החזק של הירש. הוא אמנם התלוצץ, אבל משום מה הירש לקח את דבריו ברצינות ונעלב. או שהוא עבד עלינו שנעלב.

הוא אהב לחטט בגלדים ובפצעונים והותיר על פניו סימנים מחרידים. אבל לא היה לו אכפת. באופן כללי, הוא התגאה ביכולת שלו לדחות סיפוקים, אבל מול גלד או פצעון הוא לא עמד בפיתוי. הוא היה חייב לטפל בהם תכף ומיד.

רגליו היו ארוכות וצנומות, על סף הרזון המוגזם אבל בלי לחצות אותו. הוא רקד בקלות והרגיש בנוח עם הגוף שלו. התנועות שלו זרמו.

הוא היה יושב בפינת הספה שהייתה ״שלו״. תוך כדי בישולים, ממקומי במטבח הייתי מגניבה אליו מבטים, מנסה לא להיתפס, מתבוננת בו מרחוק, כמו כל האמהות. לא ידעתי שובע. הייתה לו הוויה שלא תפסה מקום או אוויר.

הייתי הולכת לארון ומוציאה מפת שולחן גדולה, של 3.5 מטרים, וכמו חתול ששומע קופסת טונה נפתחת, בהתניה פבלובית, הוא צץ בשקט כדי לתפוס אחד מצידי המפה ולעזור לי לפרוש אותה על השולחן, שאת שלוש ההארכות שלו אף פעם לא החזרתי למקומן. בשבתות היו לנו כל כך הרבה אורחים, שלא היה טעם להסיר אותן אפילו באמצע השבוע.

בגיל צעיר, לפני ארוחות שבת, הילדים היו רבים ביניהם מי יזכה לשבת לידי או ליד ג'ון ומי ייאלץ לשבת ליד אחד מאחיו. כדי למנוע את הוויכוחים קבענו סבב שרשמנו בלוח השנה במטבח, כשהאות הראשונה של שמות הילדים סימנה את תור הזוכה השבועי: ה', ל', א' / ה', ל', א'. כשהם גדלו, הירש היה מתיישב מולי באלכסון כדי לאפשר לאחיותיו לשבת לידי וליד ג׳ון.

הוא תמיד שטף את הכלים שלו וניקה את קרש החיתוך, הסכינים והסירים. אבל לא ביסודיות. אף פעם לא הערתי לו כי שמחתי שהוא עושה את זה. הייתי מחכה שיֵצא מהמטבח ומיד שוטפת מחדש את כל מה שהשאיר במתקן הייבוש. אולי זה היה חינוך לקוי, לא יודעת.

הוא אהב אוכל בצבע בז׳ ומוצרי חלב. הוא הצמחוני היחיד שאני מכירה שלא אכל ירקות או פירות. היו שואלים אותי, "מה עם תירס? תפוחי אדמה? ענבים?" והייתי עונה שלא, שום ירק, שום פרי.

אף פעם לא שמעתי אותו צועק. אני יודעת שהוא צעק. ברור שהוא צעק. הוא עסק בכל מיני תחומי ספורט, עודד את הקבוצות האהובות עליו וחזר הביתה צרוד. הוא הדריך בתנועת נוער והוביל שירי מורל בבית הספר, אבל אני אף פעם לא שמעתי אותם. הוא מעולם לא הרים את הקול על אף אחד או אחת מאיתנו. אף פעם. לא היה בכך צורך, וזו גם לא הייתה דרכו. בבית, סימן ההיכר שלו היה רוגע. הוא היה יושב בחדר, לא מורגש, נוכחותו עדינה.

מעולם לא שמעתי אותו נוחר. כשהייתי מעירה אותו, לא תמיד ידעתי אם הוא בחדר ונהגתי לגעת בו כדי לוודא שהוא באמת שם. נשימתו הייתה רכה.

הוא תמיד סחב לי את התיק, גם אם נשאתי רק ארנק. כשהלכנו לבית הכנסת, נהגתי לקחת איתי שקית בד קטנה שהכילה חבילת טישו ומתנה קטנה למשפחה שתארח אותנו לארוחת שבת. זה לא משהו שלימדתי אותו, הוא פשוט היה מושיט יד כמו פרד אסטר לג'ינג'ר רוג'רס בתחילת ריקוד, ואני הייתי מוסרת לו את התיק. מתִּי על זה. אני חושבת שזו הייתה מחווה של אהבה כלפי, אבל אולי זו משמעות שאני מייחסת בדיעבד למנהג הזה, פשוט כי זה מה שהייתי רוצה שיביע. ביטוי שקט כל כך של טוב לב. אני מתגעגעת אליו. עכשיו אני סוחבת את התיק שלי לבד.

לא הייתי חברה שלו. הייתי אמו. חשבתי שהוא חכם ומשכיל. חשבתי שהוא קורע מצחוק. הציניות וההומור שלו היו דומים לשלי. לפעמים זה היה הומור שחור, שחור מדי ולא הולם, שאהבתי במיוחד.

היינו פותרים יחד את התשבץ של ה"ניו יורק טיימס", אבל לא בו זמנית. אני הייתי מתחילה מוקדם בבוקר, ואז משאירה אותו עם עיפרון במקום של הירש בשולחן המטבח. חזרתי לזה אחרי שהירש יצא לענייניו והמשכתי מאיפה שהפסיק. מאז שהוא הלך לא פתרתי תשבץ.

השפתיים שלו לא היו דקות ולא עבות, אלא מעוצבות באופן מדויק. היה שקע יפה ועדין ממש מעל עצם הלחי שלו, שהיה קשה מאוד להבחין בו, אבל אני ראיתי.

כשבירכתי אותו, הוא נטה לעברי והרכין את הראש כדי לספוג את המילים ואת האהבה שלי.

הוא שאל שאלות ואף פעם לא קטע את המשיבים. לא קטע אף אחד. כשהקשיב לאחרים, היה מטה קצת את הראש הצידה.

פעם ישבנו בהופעה באולם בית הכנסת, וילד צעיר רץ לאורך השורה שלנו ונתקל ברגל של הירש. הירש תפס אותו בזמן, מנע את הנפילה ואמר לו, ״Hello, young man״. אני לא שוכחת את זה. למה הוא אמר לו את המילים האלה? ולמה באנגלית?

הוא אהב את החברים שלו. הוא אהב אותנו. מעולם לא חשבתי אחרת.

הוא כל כך רצה להיות עצמאי. הוא עבד וחסך ועבד וחסך. מצאתי הודעה שלא זכרתי מערב יום כיפור 2023. הוא נסע להרי ירושלים עם ענר ויניב, שני החברים הכי טובים שלו. במהלך החג הם התכוונו להתפצל ולעשות ״התבודדות״ — אמנות המדיטציה והתפילה של רבי נחמן מברסלב, שמטרתה להתחבר לצד הרוחני שלנו מתוך טבילת עומק ב״לבד״. הירש יצא מהבית בבגדים לבנים, עם סידור תפילה, ספרי מדיטציה, מזרן שטח ושק שינה. הוא לא לקח איתו אוכל או מים משום שהם התכוונו לצום.

ב־17:46, קצת לפני כניסת החג, הוא כתב לג'ון ולי:

הורים, גמר חתימה טובה. סליחה על דברים שאולי עשיתי. אני יודע שחלק מההחלטות שקיבלתי לא קלות לכם, אבל במיוחד מאז הצבא, ומאז שבאמת התחלתי לחיות את החיים שלי, אני מאוד־מאוד מאושר. ברור שכל עוד אני גר בבית אני עדיין לא מרגיש לגמרי עצמאי וחופשי, אבל אני שמח לנסות להיות בן טוב ומקווה שבתקופה הקרובה אוכל לצאת לדרך, להיות עצמאי יותר ולהתחיל להפוך למבוגר בפני עצמי. אוהב אתכם ותודה שאתם הורים טובים ותומכים. חתימה טובה.

ב־17:53 עניתי לו:

איזו הודעה נהדרת להתחיל איתה את החג. אנחנו אוהבים אותך, הירש. תמיד. ואנחנו מודים עליך לאלוהים כל יום ויום. אני אף פעם לא לוקחת כמובן מאליו את הכבוד שאתה מפגין כלפינו, גם בתקופה שאתה יוצא לדרך עצמאית. היקום יגמול לך בענק על הכבוד והאהבה שלך אלינו. אז תודה שאתה עושה את זה, במיוחד כשזה מאתגר מאוד. שיהיה לך חג משמעותי, תיכתב ותיחתם לחיים טובים, ארוכים ויפים. לובּוּ, ילד מתוק.

מבית השחי שלו נדף תמיד ריח, גם אחרי מקלחת. כמו הריח שלי.