פרוסט ונקטר 2 - אמברוזיה

1

אווה

הסתכלתי בשלולית המים שבקרקעית היער, בוהה בקרני הברונזה שהזדקרו מראשי — קטנות ושטניות, מתעקלות הצידה וכלפי מעלה, לשמיים. עיניי נראו כהות ועכורות, צפחה ירוקה בים סוער. בוץ היה מרוח על לחיי ומחיתי אותו ביד רועדת.

כשנפלתי למקום הזה דרך השער הקפוא, צבע שערי השתנה מלוונדר בקצוות לירוק חיוור. גם בגדיי השתנו. כעת הייתה לגופי שמלה לחה בגוון ירוק של קצף ים, שנצמדה לעורי והייתה ספוגה במימי השער, פתח הכניסה לפה. אדמת היער הלחה הכתימה את נעליי הלבנות הקטנות ואת שולי שמלתי האלגנטית.

אחוזת צמרמורת מרוב אימה החזרתי את מבטי לקרניים. הדופק שלי הואץ.

שדה.

כך כינו הסילי את הלא־סילי.

פעם טורין אמר, "מלך אמור להיראות כי יש לו הכוח להביס את השדים." שטיח קיר היה תלוי באולם הגדול בטירה שלו, ובו נראה מלך סילי קדום עורף את ראשו של שד בעל קרניים מזהב.

קרניים שנראו דומות מאוד לאלה שלי...

אימה לפתה את ליבי. האם טורין ינעץ להב חרב בצווארי אם יראה אותי?

לאווה ג'ונס לא היו הקרניים הללו. הן שייכות לאני החדשה שלי, לשדה שהשם שלה נשכח.

הושטתי יד לגעת בעיקול הקרן והעברתי אצבע על הקצה שלה, שהיה חד כקצה חרב מיסטית. לרגע, הבזיקה במוחי תמונה של קרניי קורעות קרביים של מישהו...

רעדתי שוב. תחת הזוהר של אווה הרגילה התעוררה מפלצת.

כשסילקתי את אצבעי מקצה הקרן, טיפה ארגמנית נצצה עליה. תחבתי אותה לפי וטעם נחושת עלה בלשוני.

שאפתי עמוק בניסיון להרגיע את עצמי. ריח היער מילא את אפי, עשיר וראשוני — טחב, אדמה וניחוחות עדינים של שקדים מתוקים. הריח דגדג ועורר משהו בתהומות הזיכרון שלי. ערפל התעבה סביבי והסתיר את השתקפות דמותי בשלולית המים.

עלים אווששו וקפצתי, נזכרת בעובדה איומה ומקפיאת דם ששכחתי כשדעתי הוסחה — מאחוריי היה עכביש, עכביש גדול בטירוף.

הסתובבתי. עכביש בגודל של כלב התקרב בזחילה, וכל שש עיניו הססגוניות ננעצו בי. התחלתי לסגת בזהירות, נעליי הקטנות שקעו בשלולית. העכביש התקרב עוד, פיו הפתוח הציג ניבים ארוכים ומחודדים.

כשהתרחקתי, קיללתי חרש את הקסם של המקום שסיפק לי שמלה יפה, אבל לא סיפק לי חרב להגן על עצמי. היו לי הקרניים, כמובן, אבל לא הייתי מוכנה להתקרב אליו עד כדי כך.

העכביש צמצם את הרווח בינינו, ואני הסתובבתי ורצתי לכיוון השני.

הרמתי את השמלה שלי ודהרתי בערפל. שורשי עצים מחוספסים בצבצו מהאדמה הלחה שלרגליי, ונזהרתי שלא למעוד.

בקושי ראיתי לאן אני מתקדמת בערפל והשיחים הסבוכים שרטו את ידיי ורגליי. דשדשתי בשלוליות בוציות וענפים הצליפו בפניי.

מחשבות מבוהלות חלפו במוחי כשניסיתי להבין את מצבי הנוכחי. מה בדיוק קרה לי בשעה האחרונה?

הייתי אמורה להיות עכשיו מלכת הסילי.

הייתי אמורה לשבת על כס המלכות, לחדש את הממלכה באמצעות הקסם שלי ולהציל אותה מהכפור ומהרעב. הייתי אמורה להיות אשתו של טורין — לפחות כלפי חוץ. היו אמורים להיות בחשבון הבנק שלי חמישים מיליון דולר. אבל מוריה הופיעה בחדרי ובפיה סיפור על אחותה שנרצחה ואזהרה בדבר תחושה מוקדמת שלה על מותי. היא הייתה בטוחה שטורין יהרוג גם אותי. וצהלה על כך, למען האמת.

ליבי נשבר.

ואולי היא צדקה. כי עד כמה שהבנתי, כבודו של מלך סילי מחייב אותו להרוג לא־סילית כמוני.

ברחתי דרך היער, מילותיו של טורין מהדהדות במוחי, מפלצות... שדים... אפילו הדיבור עליהם עלול למשוך את תשומת ליבם המעוותת.

פחד מלחש זחל במעלה עמוד השדרה שלי. העפתי מבט לאחור. העכביש המפלצתי רדף אחריי. רצתי מהר יותר בערפל, ריאותיי בוערות. קוצים שרטו את זרועותיי החשופות והותירו בהן פסים אדומים זועמים. ממרחק שמעתי קול זרימת מימי נהר ורצתי לעבר הצליל. אם אלך לצידו של הנהר, אולי אגיע לכפר או למקום מיושב.

חששתי שעוד רגע העכביש יתנפל עליי וארגיש את רגליו השעירות על גבי, ולאחר מכן את צריבת הכאב של ניביו הננעצים בצווארי.

כשמעדתי על שורש בולט הנעתי את זרועותיי לייצב את עצמי. הרמתי מהקרקע אבן בגודל אגרוף, הסתובבתי והטלתי אותה על עינו של העכביש. היצור נרתע לאחור בקול צווחה וחידשתי את הריצה קדימה.

כשהגעתי לנהר הגועש, השמש השוקעת צבעה את הערפל באור זהוב־ורוד. מים לבנים זרמו מעל שברי עצים שנסחפו בזרם וירדו במדרון מתון אל קרחת יער. רסס מים קריר ניתז עליי. כשהתבוננתי בערפל, לא הבחנתי בשום תנועה.

פסעתי בשביל הצר ליד הנהר. העמקתי יותר לתוך היער, וגווניו השתנו והפכו ססגוניים ומכושפים. עלים ירוקים התמזגו בעלים בצבע חום, ואחר כך בצבע אדום עז, וגזעי העצים היו בגווני דיו וכחול עמוק של שעת חצות. עם רדת הלילה האור התכהה לגווני דמדומים — סגול וכחול בהיר.

מיהרתי ללכת לאורך גדת הנהר, על פני סלעים חלקלקים ושורשים מחוספסים. הלילה התקרב, הצללים התעבו והתארכו סביבי. נשמתי עמוק וניסיתי לדמיין איך לנווט במקום הזה בחשכה מוחלטת.

כשעשיתי את דרכי לאורך השביל, הגעתי לעץ רחב וגדול, גזעו בצבע כחול־עמוק, שבלט מתוך הערפל. ענפי העץ סוככו על הנהר ועלים ארגמניים זהרו באור הירח גבוה מעליי. העץ הענקי חסם את השביל ושורשיו העבים התפתלו במורד אל הנהר.

החלקתי סביב העץ. ענפים הסתירו את אור הירח וצללים אפפו אותי.

רעדתי ומישהו תפס בי מאחור, מושך אותי אל החשכה, זרוע אחת שלו נכרכת סביב מותניי באחיזת מלחציים וידו השנייה מכסה את פי. פחד שטף אותי.

נאבקתי והדפתי במרפקיי בחוזקה את התוקף, מנסה לקרוע את הלסת שלו בעזרת הקרניים שלי. ניחוחות הסלע והאדמה הרטובים מילאו את אפי, וכשעיניי הסתגלו לחושך, קלטתי שאני נגררת לתוך מערה.

השובה שלי רכן מטה ולחש באוזני, "בבקשה, תהיי בשקט, אווה."

זיהיתי את קול הבריטון העמוק והסמיך כמו דבש שלו, מסוכן ומפתה בעת ובעונה אחת. ריח עץ האלון של מלך הסילי אפף אותי, מרפרף על הקצוות המשוננים של חרדתי. הייתי לכודה באחיזת הפלדה של הגבר שאולי רוצה להביא עליי את מותי.

עדיין ניקרה במוחי השאלה, האם הוא עומד להרוג אותי? כי הרי זה היה תפקידו של מלך סילי.

"אווה." זרועו החזקה הצמידה אותי למקומי. "את חייבת להיות בשקט. מישהו עקב אחרייך."

עמדתי ללא תזוזה, כבר לא נאבקת, והשרירים שלי נכנעו לו. לאט־לאט הסדרתי את נשימתי, והוא הסיר את ידו מפי. ליבי עדיין רטט כמו יונק דבש. האם היה זה פחד או פשוט ההשפעה של טורין עליי כתמיד? לא ידעתי בדיוק.

בכל מקרה, הוא לא הרפה ממני.

"מה אתה עושה כאן?" לחשתי. "איך הגעת לפה?"

"עקבתי אחרייך דרך השער," מלמל. "וכרגע אני מנסה להציל אותך משד." נשימתו של טורין חיממה את אוזני, זרועו השרירית עדיין לפתה אותי. "הוא עקב אחרייך."

הוא לא שם לב שאני שדה?

ליבי הלם במהירות. מרוב בהלה לא שמתי לב ללא־סילי השני. "ולמה אתה לא מרפה ממני?"

"כי אני רואה שאת לא־סילי, ולכן עכשיו אני מטיל ספק בהכול." נימה חדה נמהלה בקולו המשיי, ופחד צמרר את עמוד השדרה שלי. "האם נשלחת להרוס את הממלכה שלי, תחליפית?"

הלסת שלי התכווצה לשמע ההאשמה, והתפתלתי כדי להתייצב מולו. אבל הוא לא שחרר אותי ומצאתי את עצמי בוהה בעיניו הכחולות, הנוקבות, ונלחצת אל הקיר השרירי של חזהו.

אמת ידו נשארה נעולה סביב גבי התחתון כמו מוט ברזל.

"נשלחתי למשימה להרוס את הממלכה שלך? אל תהיה מגוחך, טורין." דבריי נשמעו חדים וחזקים כשהדהדו מהסלע. "אם כל זה היה חלק מתוכנית אב מקיאווליסטית, אתה חושב שהיית מוצא אותי בבר, שיכורה ומכוסה ברוטב קארי?"

הוא זקר גבה שחורה. "תנמיכי את הקול, תחליפית," הוא לחש. "אם זו לא הייתה הכוונה שלך, באמת עשית עבודה יוצאת דופן בהרס הממלכה שלי. כס המלכות שלי סדוק. הכוח שלי נעלם. העולם המיסטי אפוף קרח, ואין לי מלכה לרפא את המצב. רעב וקור יתגנבו אל הממלכה שלי כשאני כלוא בחצר הצער, שבה — אם יתפסו אותי — מובטחת לי הוצאה מזוויעה להורג. די נוח לשדים, נכון?"

שדים. שוב המילה הזאת יוצאת מהפה המושלם שלו. איך הוא מסוגל לחשוב שאני מרגלת?

"לא הייתה שום תוכנית," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. "לא שיקרתי לך." קולי נחלש. עדיין ניסיתי להבין מה קורה. "ואני רוצה את חמישים מיליון הדולר שאתה חייב לי."

פיו התעקם. "את לא רצינית, תחליפית."

"חתמנו על חוזה. בתור מלך העולם המיסטי אתה לא יכול להפר את ההתחייבות שלך."

"את לא־סילי, ולכן החוזה בינינו מבוטל."

עדיין הרמתי את מבטי אליו, צמודה לגופו. "זה לא סעיף בחוזה, נכון? זה לא היה כתוב באותיות הקטנות."

"זה באמת מה שמטריד אותך כעת?"

"הממלכה שלך תהיה בסדר. פשוט תמצא לעצמך אשת סילי מתאימה. אני בטוחה שתסתדר." הצטערתי על שקולי נשמע חמוץ כל כך. "אבל אתה עדיין חייב לי."

זרועו התהדקה סביבי, וחשתי את הלמות ליבו מבעד לבגדיו. "את יודעת, האמת היא שאסור לי להיות קרוב אלייך."

"אז אולי כדאי שתשחרר אותי," אמרתי בשוויון נפש.

"נראה שזה מה שעליי לעשות."

2

טורין

אחוז טירוף, לא רציתי לשחרר אותה. באפלולית המערה לא הצלחתי לראות את הקימורים העדינים של קרני הנחושת שלה. היא הייתה אויב קדום של הסילי, קרניים אכזריות והכול — ההוכחות היו ממש לנגד עיניי — והלכתי אחריה לחצר הצער.

נקודת האור היחידה במצב הייתה שחשתי את כובד הקללה של המלכה מאב מוסר מעליי. ברגע שמשכתי את עצמי מהשער, נושם את אוויר ממלכת הלא־סילי, הקללה שחררה את אחיזתה המקפיאה מהחזה שלי. זה היה סוג משונה של ודאות, חוסר משקל שמעולם לא ידעתי קודם לכן.

מדוע נעלמה הקללה? לא היה לי מושג. אבל כשהיא לא הכבידה עליי יכולתי להיכנע לתשוקותיי, יכולתי לגעת באווה. יכולתי לנשק אותה כמה שארצה ולהוריד את השמלה שלה עד למותניה. היה זה בטבע של בני העולם המיסטי להתמסר לתשוקה, לחפש הנאה מעל כל דבר אחר —

רק שזו שכבשה אותי והתנחלה במחשבותיי הייתה שדה.

האם היא פיתתה אותי לבוא לפה? לא ידעתי. ברגע שראיתי זר עוקב אחריה — לא־סילי חמוש, בעל קרניים וכנפיים — הייתי חייב להגן עליה.

"אני לא יכול להישאר כאן, אווה," לחשתי. "אני חושב שנותרה לי כמות קטנה של קסם. אולי אצליח לפתוח שער."

אם המלכה מאב תלכוד אותי, היא תפשוט מעליי את עורי בעודי בחיים, פשוטו כמשמעו. היא תמצא דרך לארגן לי מוות מייסר ומשפיל. ובכל זאת, תשומת ליבי הייתה נתונה רק ללא־סילית שמולי. היא בהתה בי במערה האפלולית בעיניה הירוקות הגדולות.

"יש לך רעיון איך לחלץ אותנו מכאן?" היא שאלה.

אותנו. "אולי נשאר לי מספיק קסם כדי ליצור שער. אבל את לא יכולה לחזור איתי לממלכה, אווה." כאן הקללה התבטלה, אבל בבית? שם פשוט אהרוג אותה ברגע שתתקרב אליי.

עיניה הצטמצמו והיא עפעפה ארוכות בריסיה השחורים. "באמת תמנע ממני את חברתה המלבבת של מוריה?"

"לא משנה מה הייתה העסקה בינינו, כף רגלה של מישהי כמוך לא תוכל לעולם לדרוך בממלכת הסילי."

מלחמה התחוללה בין נפשי לגופי, אבל ידעתי שאסור לי לקחת אותה איתי משתי סיבות חשובות מאוד. האחת, כמעט הרגתי אותה. בלי לחשוב, שלחתי אליה יד כשפנתה להתרחק ממני. הקללה המקפיאה זינקה מגופי והחורף החל לתבוע את אווה. הסיבה השנייה היא שכעת אווה שדה, ושדים קיללו את ארצנו בכפור אכזרי ובחורפים ממושכים. הנתינים שלי יקרעו אותה לגזרים. הם יהרסו את הממלכה לפני שירשו ללא־סילית לחבוש את הכתר. ומי יכול להאשים אותם? הרי סבלנו במשך מאות שנים.

זה לא מנע מגופי להשתוקק דווקא לשדה המסוימת הזאת. משום מה, היא הייתה מושכת אף יותר בצורה הנוכחית שלה — פראית, חסרת רחמים ובו בזמן מפתה. הדופק שלי האיץ בקרבתה. רק לפני רגע חשתי את ליבה הולם בצמוד לגופי מבעד לבד הלח של שמלתה. ליטוף שוודאי היה קטלני בממלכה שלי...

מבטי נדד אל הפה המושלם שלה, לשפתיים המלאות והפשוקות. רציתי לטעום את השפתיים של השדה, לגרום לה לגנוח בהנאה. פאק.

צליל נמוך וקצבי קרקש בחוץ וקטע את המאבק שהתחולל בנפשי, משגר צמרמורת במעלה עמוד השדרה שלי.

"זה העכביש," לחשה אווה.

הרמתי סלע בידי ויצאתי מפי המערה. שש עיניים כהות נצצו באור הדמדומים כשהעכביש זחל לאיטו במורד הגזע של העץ הענקי, הניבים שלו נוטפים ארס. דמי הלם בגולגולת שלי. לא רציתי שהיצור הזה יתקרב לאווה.

כשהעכביש זינק ממקומו, זינקתי אני לפנים והלמתי בסלע בחוזקה בראשו. העכביש נפל ארצה ודם כיסה את ידיי ואת גופי. שמטתי את הסלע. הפרשה כחולה כהה ניתזה על החולצה הלבנה שלי ופשטתי אותה מעליי. הלכתי לנהר, זרקתי את החולצה וניקיתי את ידי המדממת בזרם המים הצונן.

סרקתי במבטי את העץ הכהה בחיפוש אחר תנועה חשודה, אך לא זיהיתי דבר פרט לרוח הנושבת בעלים וציוץ ציפורים מוזר.

כשחזרתי למערה, אווה קימטה את מצחה אל מול החזה החשוף שלי. "העכביש גנב לך את החולצה?"

"רוב הנשים לא היו מתלוננות."

"אני רואה ששבירת כס המלכות לא פגעה לך באגו."

אמת שחוקה פלשה למחשבותיי תחת כל ניסיונותיי להיות מציאותי והגיוני. אני חייב לעזוב את המקום הזה ולחזור הביתה, אבל לא הייתי מסוגל. "אני אוודא שאת בטוחה כאן, אווה, אבל לא אוכל לקחת אותך איתי חזרה לממלכה. לא נשאר בי מספיק קסם כדי לפתוח שני שערים." ניצוץ קלוש של קסם הבהב בחזה שלי.

סנטרה הזדקר. היא נראתה כועסת מכדי לדבר, ועיניה הירוקות האפלות ירו גיצים. "מי עקב אחריי?"

"לא־סילי גדול עם קרניים כסופות וכנפיים כהות, חמוש בחיצים. אבל עכשיו לא ראיתי אותו. אולי איבדנו אותו בערפל ובחשכה."

אווה ניגשה לפתח המערה והציצה אל הצללים שבחוץ. אחרי רגע פנתה אליי חזרה, קמט נחרץ בין הגבות שלה. "איך תדע אם ומתי אהיה בטוחה?"

השטן יודע.

שפשפתי את סנטרי, מחשבותיי סערו כמו מימי הנהר הפראי בחוץ. אולי הלא־סילי יקבלו אותה בזרועות פתוחות. היא הייתה אחת משלהם, בת אבודה של החצר שלהם. אני אחזור לממלכה שלי בהקדם האפשרי. אתקן את כס המלכות שלי, אשחזר את כוחי ואתחתן עם... מישהי. עם מוריה, אולי. הרי אין סיכוי שאתאהב בה.

המלכה תצטרך רק למלא את תפקידה, להחזיר את האביב לממלכה. כעת האסמים כבר כמעט ריקים, כל הבקר נשחט למאכל והכסף של הממלכה הולך ואוזל.

אני מלך הסילי, והחיים שלי הם בלגן אחד מוחלט.

"אני אתבונן מרחוק כדי לראות איך הלא־סילי מגיבים אלייך. אם הם יקבלו אותך, אחזור בשקט לממלכה שלי ואנסה לשקם אותה. אני חושב שיהיה לך טוב יותר פה מאשר בממלכת הסילי."

היא נשמה עמוק ושאלה, "אם כך, למה היית כל כך נחוש למשוך אותי לתוך המערה?"

העברתי יד בשערי. "כי השד ההוא היה חמוש. עדיף לנו למצוא מישהו לא מזיק. מישהו שנוכל להרוג בידיים חשופות במידת הצורך."

גבותיה התרוממו. "נשמע כאילו מצפה לנו ערב מעניין."

היא הסתובבה וחמקה מהמערה אל חשכת היער.

הלכתי בעקבותיה, התבוננתי בהתנודדות המשכרת של ירכיה כשפסעה בין העצים. ככל שהלכנו והעמקנו לתוך היער, צבע העלים הפך אדום עז יותר. וכשאור הירח קרן עליהם, הם נראו כנתזי דם.

עד כמה הכעסתי את האלים הקדומים בכך שקפצתי מרצוני לשער ההוא? המלך המוכתר של הסילי היה מוכן לתת לעמו לקפוא למוות כדי לשמור על שלומה של שדה.

האלים הקדומים בחרו בי להנהיג את הסילי. לפני שהוכתרתי, האל בעל הקרניים הפך את האצילים הזכרים לאיילים, ואני הוכחתי את עליונות כוחי כשניצחתי כל אחד ואחד מהם. לאחר מכן, מכוסים בדם, צעדנו אל חרב הלחישות לקראת המבחן האחרון של האלים.

רק מלך נעלה אמיתי היה מסוגל להרים את החרב שחושלה על ידי האלים הקדומים בארץ של המתים. היא הייתה עשויה מפלדה פומוריאנית, ואפשר היה לחתוך בה אבן. אם הצמדת אותה לצווארו של אויב, הוא התוודה על חטאיו. וכשמלך נעלה אמיתי אוחז בידית החרב, היא לוחשת.

בשדה הקרב כשמלך אוחז בחרב, היא לוחשת על גבורה ועל מוות, על גופות מושחתות ואת שירי האלים. כך ידעתי שהקדמונים בחרו בי.

אז מה עשיתי עכשיו, לעזאזל?

היא הסתובבה אליי בזעף. "על מה אתה חושב?"

"על חרב הלחישות," מלמלתי בהיסח הדעת.

היא נאנחה. "אתה מטורף?"

זווית פי התעוותה. היא לא טעתה לגמרי. כל מלך שהשתמש בחרב ההיא יתחיל לשמוע קולות.

אבל המחשבות שלי על אווה היו מטורפות בדרכן, והיא הרי כבר הפכה אותי לחסר היגיון.