שקופיות

29.1.1976

מיגל כבר התרגל להסתובב בחצאיות. מתישהו הוא הבין ששוטרים לא מצפים מנשים בשמלות להיות מעורבות בפעילות מחתרתית, ובטח שלא חושדים שיש גבר מתחת לחצאית. גבר אמיתי לא לובש שמלות. ומיגל רוצה לחיות, אז אם זה תלוי בשמלה ובכמה אקססוריז — הוא ילמד לתפעל אותם גם אם הם יכבידו קצת על התנועה. יום אחד הוא ישאל את מוניקה איך היא סובלת את זה, אבל לא עכשיו. עכשיו הוא חייב לשלוט באדרנלין שלו, הוא חייב להשתלט על עצמו. הוא מרגיש שהדם שלו זורם מכל מקום ולכל מקום.

השוד היה מושלם. אם אי־פעם הייתה להם פעולה מושלמת, זו האחת. זה לא שלא היו להם פעולות מוצלחות, היו לא מעט. הם כבר מילאו את העיר בגרפיטי, גנבו נשקים מבסיסים צבאיים, חטפו אנשי שלטון תמורת כופר, ואפילו שדדו בנקים. אבל בתקופה האחרונה היו כל כך הרבה כישלונות, שהיה קשה לזכור מהי תחושת הצלחה. כל כך הרבה פעולות שנפלו בהן יותר מדי חברים. ועכשיו סוף־סוף פעולה מוצלחת ממש. אומנם לא שוד בסדר הגודל של הראשון, שביצעו ב־1972, אבל בהיקף שיעזור לממן הרבה פעולות עתידיות. עוד יש להם דרך ארוכה עד לשחרור המולדת, וכל שוד כזה מקרב אותם עוד קצת.

ואולי הביצוע המושלם היה באמת מושלם מדי. הם הגיעו לבנק בדיוק כשהשומרים זזו ממקומם, והכסף חיכה בכספת שנפתחה בדיוק כמו שהוא למד. לאט ובשקט הוא הצליח לפרוץ אותה בתוך דקות עם הסטטוסקופ ששאל מאדוארדו ובעזרת החוברת שהם השיגו מיצרן הכספות. חודשים של אימונים הפכו אותו רגיש לכל תקתוק קטן של המנעול הזה. חבל שהוא לא היה רגיש באותה מידה לתקתוקים אחרים. איך הוא הצליח לפספס את זה?

הוא חייב לזוז מהר, הוא יודע, שני הגברים שלקחו להם את הכסף כבר הלכו, והבית לא בטוח. אבל איך הם ידעו להגיע לכאן ולאילו חלקים נוספים מהתוכנית הם נחשפו?

נראָה שכל התוכנית הייתה פרושה בפניהם. הם חיכו להם בבית המסתור באקדחים שלופים. הם ידעו בדיוק מתי הם יגיעו — 15:00, כמה הם יהיו — שניים, ואיך הם יגיעו — יחד. הם ידעו הכול. למעט העובדה שמי שיגיעו יהיו שתי נשים, הכול היה ידוע להם. השמלה הירוקה נתנה למיגל עוד כמה שניות של אנונימיות, עד שהחיוכים שלהם הבהירו לו שהם מבינים בדיוק במי מדובר.

"תודה," אמר להם, מרוצה מעצמו, המבוגר מבין השניים, כשהוא לוקח את התיק מהיד של מיגל ובוהה בשמלה. "מי היה מאמין שאפשר להפעיל את הדיסידנטים האלה לעשות לנו כסף."

מאה מיליון פזוס בארבעה תיקים גדולים, כמעט שלושה מיליון דולר הם שדדו מהבנקו אאוסטרל דה בואנוס איירס, והכול נלקח מהם בהינף אקדח.

השוק.

ואליסיה? היא לא נראית מופתעת. היא עומדת מולו ושותקת, למרות שברור שיש לה המון מה להגיד. אבל מה עוד נשאר לו לומר? עוצמת הזעם שלו מתחרה רק בעוצמת ההפתעה שעוד לא התפוגגה. בא לו להרוג אותה. אבל הוא חושש — מה עוד מחכה להם ממנה? החברה הכי טובה שלהם מכרה אותם.

אין שום אופציה אחרת. זו הייתה היא.

הרי אף אחד לא ידע על הפעולה הזו, השוד הזה היה ההימור שלו והדרך להוכיח לאליאס במעשים את נכונוּת התיאוריות שלו. חודשים ארוכים הוא טען מול מנהיגי הגרילה שהארגון חייב לעבור למבצעים קטנים ונקודתיים. פעולות ממוקדות שנשענות על חוליות אורגניות מצומצמות, גם אם זה אומר להתקדם לאט יותר. רק לפני חודשיים איבדה המחתרת שבעה־עשר אנשים טובים בפעולה אחת. פעולה גרנדיוזית ושאפתנית אומנם — פריצה למחסן כלי נשק של הצבא כדי להשתלט על ציוד ולגנוב אותו — אבל שוב הצבא איכשהו ידע בדיוק מתי הם יגיעו, וכל מה שהם הצליחו לעשות זה להרוג ולהיהרג.

אף אחד לא אהב את ההצעות שלו. "אנחנו פה עד המוות, חואן." בגרילה אין שמות אמיתיים, יש רק כינויים, אמר לו אליאס, ראש הזרוע הצבאית של הארגון, בזלזול מתנשא. "זה בסיסמה שלנו, או ששכחת? — וונסר או מוריר — לגבור או למות." ומיגל הבין שהוא יצטרך להוכיח במעשים. חוליה קטנה ומלוכדת — הוא, אדוארדו, אליסיה וגבריאל, שעובד בבנק ויכול להשלים את המידע שחסר להם. חודשים הוא עבד על התוכנית הזו, דאג שהיא תהיה חסינת טעויות כזו שתביא הצלחה שאיתה אליאס לא יוכל להתווכח. ובעיקר תפסיק את הרמיזות שהוא מפחד לסכן את עצמו לטובת המטרה.

ארבעתם השקיעו את כל כולם בזה. מבחינתם, לא היה שום דבר אחר בעולם. כל אחד מהם לקח על עצמו כמה תפקידים — גבריאל מצא דרך להשיג את כל המידע הפנימי שנדרש, כולל קשר עם יצרן הכספות השוויצרי ודרכים יצירתיות להזיז ממקומם את שני השומרים החמושים בלי לעורר חשד. אליסיה דאגה לאתר מקומות מסתור, תחפושות ואקדחים. ואדוארדו דאג לשני רכבים: אחד לבריחה מהבנק, והאחר שיחכה להם בבית המסתור השני, שאותו הוא כבר צייד לשהוּת של כמה ימים כך שיוכלו להוריד פרופיל בשבועות שאחרי. וכמובן, הוא השאיל למיגל את הסטטוסקופ שלו, שבלעדיו מיגל לא היה יכול לתרגל בחודשים האחרונים פריצה לכספת זהה לזו שבבנק. הוא האמין שהצלחה בפעולה הזו תקנה לו סוף־סוף את המקום בהנהגה שהוא נלחם עליו כל כך הרבה זמן, ואם לא זה, אז לפחות את האפשרות להשמיע את קולו בלי שאליאס או מי מהאנשים שלו ינפנפו אותו בזלזול.

אז איך התוכנית המושלמת הפכה לעוד כישלון נורא?

אדוארדו בטח לא מכר אותם, ואת גבריאל הוא מכיר מילדות, כשההורים שלהם עוד גרו בבתים צמודים — אם היה משהו לא כשר שם, הוא היה מריח את זה מזמן. נשארה רק אליסיה, והיא עומדת לידו ושותקת אחרי כל הרעש והצלצולים שהיא עשתה מול שני הגברים האלה, ניסיונות מגוחכים להילחם בהם. מיגל מכיר את אליסיה הלוחמת. ואליסיה שעמדה פה בחדר מולם ועכשיו עומדת מולו — זו לא אותה אחת, זו אליסיה אחרת, ריקה.

"אתה רוצה לראות את האישה שלך, לא?" הצעיר מהשניים איים עליו, ואז הצביע עם האקדח שלו על אליסיה ואמר בלי להפסיק לצחקק, "וגם את."

למה הוא התכוון, איזו אישה יש לאליסיה? למה היא החווירה והשתתקה? משהו לא ברור לו.

"מה עשית, אליסיה?"

"מה?"

"מה ששמעת, אליסיה, מה עשית?"

"מיגל, מה אתה מנסה להגיד לי?"

"האנשים האלה — מאיפה הם הגיעו?"

"אני לא יודעת, מיגל, מהמשטרה?"

"לא, אליסיה, את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר — הם נראים כמו החברים של אבא שלך."

"מיגל, אני לא יודעת מי הם וכמו מה הם נראים, אבל אני כועסת בדיוק כמוך על מה שקרה פה."

"כועסת? אולי התכוונת מתחרטת?"

"מיגל..."

"אל תדברי אליי, אל תתקרבי אליי, אל תתקרבי למשפחה שלי. אני לא רוצה לדעת מה עשית ומה קיבלת בתמורה. כדאי שתלכי מפה."

"מיגל, תקשיב לי רגע."

"אין למה להקשיב, לכי מפה עכשיו, בסורה איחה דה פוטה." מיגל לא זכר מתי הוא אי־פעם קילל ככה, אבל זה היה עדיף על לעשות משהו שיתחרט עליו. למה השאירו אותם בחיים? הוא חייב לחשוב, הוא חייב להוריד את הדופק שלו ולחשוב מה לעשות.

"אתה שומע את עצמך?"

"לכי מפה, אליסיה. לא רוצה לראות את הפרצוף שלך. אם אני אראה אותך עוד פעם אחת, אני ממש מקווה שזה יהיה במשפט שדה מול אליאס."

"מיגל, השתגעת? מיגל, בוא נדבר על זה בקאסה אוצ'ו. אתה תגיע לשם, נכון?"

"מגיע או לא מגיע, זה לא עניינך. שלום."

אליסיה מסתכלת החוצה מהחלון. "טוב, נמשיך את השיחה הזו שם."

היא פונה לחדר השינה שבו מחכים להם הבגדים להחלפה, סוגרת את הדלת מאחוריה ויוצאת אחרי כמה דקות עם פאה גברית קצרה ושפם ג'ינג'י בהיר. אם הוא לא היה כל כך שקוע בכעס ובשנאה כלפיה, הוא היה צוחק מהמראה המושלם שהיא הצליחה לייצר, היא נראית כמו גרסה צעירה של אבא שלה. הוא צריך להרוג אותה כאן ועכשיו, הבגידה שלה תעלה לו בחייו ובחיי מי יודע כמה מחבריהם, אבל אין לו סמכות לעשות משפטי שדה. צריך להגיע קודם לאליאס. אבל איך יגיע אליו עם הכישלון הצורב הזה? ואולי הכישלון הזה הוא הבעיה הכי קטנה שלו מול האפשרות שהשאירו אותו בחיים כדי להגיע דרכו לאליאס. היא חייבת ללכת מפה כבר, הוא צריך לחשוב.

"אני יוצאת, נתראה בערב בקאסה אוצ'ו."

"כן." שתלך כבר, עוד חמש דקות איתה פה, והוא יירה בה רק בשביל קצת שקט לחשוב.

איפה מתחילים להתמודד עם הכשל הזה? כרגע הדבר הכי חשוב הוא להזהיר את אדוארדו, שלא יודע שהתוכניות השתנו. אבל איך? הוא אפילו לא יודע ממה בדיוק צריך להזהיר אותו. ואת מוניקה... היא בכלל לא יודעת על הפעולה הזו. איך יוכל להעביר לה מסר בלי לסכן אותה? הביתה הוא לא יחזור, כמובן. הוא לא יכול להיות בסביבת אף אחד שאכפת לו ממנו, הוא נושא את הבגידה של אליסיה כמו מחלה מידבקת שמסכנת את כולם. להישאר פה בטוח אי אפשר, וקאסה אוצ'ו, מקום המפגש המתוכנן שלהם? ממש לא. את כל מה שאליסיה יודעת כנראה גם השוטרים האלה יודעים. בטח יחכו להם גם שם. אחרי שלקחו להם את כל הכסף, יתפסו אותם יחד ויהרגו אותם. כמה קל להרוג מתנגדי משטר, הם לא קיימים, הם אף אחד. הוא חייב לוודא שאדוארדו לא יגיע לשם.

הוא בוחן את הבגדים שאליסיה הכינה בשבילו — מכנסיים בהירים מתרחבים למטה וחולצה קצרה. חם בחוץ לצאת עכשיו עם שמלה ארוכה, גרביונים ופאה, וממילא המשטרה מחפשת שתי נשים ששדדו בנק, ולא בחור צעיר. הוא ילבש את מה שהיא השאירה לו, אבל לא ימשיך לפי התכנון. קאסה אוצ'ו הוא מלכודת.

מה זה? מעטפה לבנה עם השם שלו עליה. היא השאירה לו מכתב, החצופה הזו? היא ידעה שלא תוכל להסתיר את הבגידה שלה! הוא לא מטומטם.

עכשיו ברור לו עוד יותר שהוא חייב למהר ולהזהיר את אדוארדו ואת מוניקה. הם יגיעו אליה לחפש אותו.

איפה אדוארדו אמור להיות עכשיו? בטח בדרכו הביתה. הכי טוב יהיה לתפוס אותו שם. זה לא רחוק, ויש לו מספיק זמן להגיע לשם ברגל.

יחד הם ימצאו דרך לצאת מזה, הוא בטוח. רק לא להגיע לפני אדוארדו ולהיתקע מול הדלת. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה לעורר את החשד של הזקנה המשועממת שגרה ממול. היא רק מחכה להזדמנות לדווח למשטרה שהשכן הסטודנט שלה לא ממש משקיע בלימודי הרפואה שלו. צריך לחשוב מהר. התסכול מקשה עליו לחשוב, כבר נמאס לו לחשוב. הוא בילה את החודשים האחרונים במחשבות על כל כך הרבה תרחישים, אבל לא על בגידה. איך הוא לא חשב על בגידה? הכול הוא תכנן לפרטי פרטים, כל נקודה וכל דבר שהיו יכולים להסתבך קיבלו מענה, ועל זה הוא לא חשב בכלל. בגידה הוא לא הביא בחשבון. אבל למה שיביא? כל הרעיון בעבודה בחוליות קטנות היה שאין מי שיבגוד או יחלוק מידע עם מישהו חיצוני, והוא בחר את החוליה שלו בקפידה — האנשים הכי קרובים לו והמחויבים ביותר למטרה שהכיר.

ואליסיה, מכל האנשים... דווקא היא עם הוותק והרקורד המוצלח שלה במחתרת? היא בגדה בהם? זו היא, אין שאלה בכלל. היא לא הייתה כותבת לו מכתב אם לא הייתה יודעת מראש מה יקרה פה. כמה עצבים, מכתב היא מעיזה לכתוב לו? הוא קורע את המעטפה לשתיים בלי לפתוח אפילו, וזורק בתיק שלו.

הבית של אדוארדו קרוב מדי, הוא מנסה להאריך קצת את הדרך, להאט צעדים ואפילו לעצור מול חלונות ראווה, ועדיין מגיע לפניו. לחכות פה מול הדלת תהיה טעות מסוכנת. עדיף שיעשה סיבוב ויחזור אחר כך. אבל אם אדוארדו יגיע בינתיים הביתה ויצא לכיוון קאסה אוצ'ו, הוא עשוי לפספס אותו. רק אלוהים יודע איזה גיהינום מחכה להם שם.

אם רק היו לו דף ועט לכתוב משהו ולדחוף מתחת לדלת. זה יחסוך סיבוב שני, שבוודאות יקפיץ את השכנה שאולי כבר השגיחה בו. בתיק יש לו עוד חולצה, כובע בד מקופל, האיפור ששימש אותו בשוד והמכתב של אליסיה. הוא שולף את אחד החצאים, אבל מהר מקמט אותו לכדור בגועל וזורק חזרה לתוך התיק. אולי אחר כך.

ליפסטיק, מה כבר אפשר לעשות איתו? אם הוא יכתוב משהו על הדלת, השכנה מייד תראה וגם המשטרה. במתקן המכתבים שצמוד לדלת מחכות לאדוארדו מעטפה מאובקת מחברת החשמל ומעטפה לבנה נוספת, ממוענת לאדוארדו, עם חותמת של האוניברסיטה. מצוין, הוא ישתמש בהן.

אבל מה יכתוב? ואיך יכתוב כך שאדוארדו ורק אדוארדו יבין את המסר? קווים ונקודות, זה הרעיון הכי טוב שעולה לו כרגע. מורס. לא תהיה לאדוארדו בעיה להבין מהר. הוא יכתוב "לא קאסה אוצ'ו" — שתי מילים וסִפרה שיספיקו כדי למנוע מאדוארדו להגיע לשם. הוא סומך על אדוארדו, כל עוד המסר יגיע אליו, הוא יבין שיש שינוי בתוכניות ולא ייסע לשם. אחר כך הם כבר ימצאו דרך להיפגש ולתכנן מחדש את ההמשך.

בסך הכול יצא לא רע. על מעטפה אחת שתי מילים — "לא בית", ועל השנייה סִפרה — "8". המון כתמים אדומים מרוחים על מעטפות. הוא מחליק אותן מתחת לדלת בתקווה שכל זה לא לקח לו יותר מדי זמן והשכנה לא ראתה כלום, אם היא אכן תקועה מול העינית. עכשיו ללכת משם וכמה שיותר מהר.

אדוארדו יבין. הוא יבין. הוא מקווה.