הגיליון האחרון

1

אני תאדֶה נתנזון, בן ארבעים.

אין לי אישה, אין לי ילד ואין לי כלב שיתרפק בחיקי.

אני כישלון.

בשנים האחרונות נקלעתי לתסבוכת כלכלית, שבעקבותיה איבדתי את מרבית רכושי ונחלצתי בקושי רב מפשיטת רגל. פרקים חשובים, סוערים ומלאי עניין בחיי הגיעו לקיצם. פרק נוסף ייחתם ביום שבת הקרוב, 13 ביוני 1908, באירוע שיזכה לסיקור נרחב בעיתונות, שהרי לא בכל יום עומדים למכירה שישים וחמישה ציורים מהאוסף המפואר של תאדה נתנזון. המכירה תתקיים בבית המכירות הפומביות הוטל דרוּאו, בפריז, בסלון מספר אחת. עם כל הלמות של הפטיש על שולחן העץ איפרד מעוד אחת מיצירות המופת שאספתי בתשוקה במשך שנים רבות ופיארתי בהן את חדרי ליבי ואת קירות ביתי.

האמנות הילכה עליי קסם מאז ומתמיד. עם כל רכישה של יצירת אמנות הרגשתי שאני מוסיף פרח נדיר לערוגה שטיפחתי עם מיסְיָה אהובתי, שהייתה אשתי במשך עשר שנים. התשוקה לרכוש ציורים שאהבתי, שדיברו אליי, הניעה בעוצמה את מהלך חיי. עשרות הציורים שנתלו על קירות ביתי היו מוקד להתעניינות, לסקרנות ולשבחים או ללעג ולקלס, והתגובות האלה ליוו אותי מאז רכשתי לראשונה יצירת אמנות.

לא פעם שאלו אותי ידידיי ובאי ביתי מדוע בחרתי יצירה מסוימת ותהו מדוע כיסיתי את קירות ביתי בעבודות אמנות שעוררו אצל הצופים בהן רגשות מעורבים ובהם אפילו רתיעה. תשובתי הייתה תמיד מורכבת, אך עיקרה נעוץ באהבתי הטהורה לאמנות, במשיכה שלי ליופי ובחיפושיי אחר יצירות שיפתיעו אותי בחדשנותן ובעוצמתן. יודעי דבר ראו בי שילוב של מבקר אמנות עתיר ידע ואנין טעם, ואספן שלא יהסס לרכוש ציור טוב בכל מחיר. ראיתי בכך מחמאה. עליי להודות שלפעמים אכן ניעורו בי גחמה רגעית והתלהבות ילדותית למראה יצירת אמנות נהדרת. פעמים רבות עוררו בי הציורים זיכרונות מאירועים שונים בחיי ורכישתם הנציחה אירועים אלה. אך מעל לכול, האמנות יצקה תוכן מיוחד לחיי. ציורים כישפו אותי וצבעים עוררו בי התרגשות. יצירות מסוימות הסעירו את דמי. אני מאמין בכל ליבי שגיליתי את עצמי מחדש הודות לאמנות.

אולם זוהי רק תשובה חלקית לשאלה: מה באמת גרם לי לרכוש דווקא יצירה זו ולא אחרת?

לאחר הפרידה ממִיסְיָה, בהיותי שרוי ביגון קיומי, חיפשתי מענה לשאלה הזאת, וגם היום היא עודנה טורדת את מנוחתי. התעמקתי בקריאת מאמרים פרי מחקרו של זיגמונד פרויד שהתפרסמו בצרפת והיו לנושאי שיחה מרתקים בסלונים שהוזמנתי אליהם. בזכות המאמרים העוסקים בתת־מודע הגעתי לכמה תובנות משמעותיות השופכות אור על תחושותיי ומעשיי וכך התוודעתי בפעם הראשונה לתשוקות, לחלומות ולפחדים שרוחשים בנפש האדם.

הבנתי כי יצירות האמנות שלי הן כראי לנפשי, ואולי משום כך אני נחרד למחשבה שאעביר את ימי מוקף בקירות חשופים. לוּ היה מישהו תוהה אם פרידה מיצירות אמנות היא סיבה לעצב ולדיכאון, בטוחני שברוב־רובם של המקרים היה נענה בשלילה, מלווה במבטי חמלה והשתאות. אני סבור אחרת. לדידי, הצער והכאב הכרוכים בפרידה מהיצירות, אך לא רק מהן, אוחזים בי בעוצמה ולא מרפים.

כצפוי, בעוד ימים ספורים יהמה אולם בית המכירות קונים חמדנים שחלקם מיודעיי. בעלי גלריות, אמנים והולכי רכיל יִצפו בהנאה במפלתי, כי זו דרכם של בני אנוש. הם ישמחו לאידו של מי שהיה בעליו של הירחון הספרותי החשוב ״לָה רֶווּ בְּלאנְש" ומבקר האמנות שלו, מי שתמך ועודד ציירים מוכשרים בני הדור ופרץ להם דרך לתהילה.

יצירות האמנות שיימכרו יגיעו בוודאי גם למוזיאונים בכל קצוות תבל. שם הן ייתלו ויוצמדו להן תגיות שיציינו בשפות זרות מהיכן הגיעו, וכך יתוודעו לצמד אספני ופטרוני האמנות מיסיה ותאדה נתנזון ויוכלו להתרשם מסגנונם של האמנים שאהבו. אותם אמנים יזכו להכרה ולהערכה שהם ראויים לה ואולי גם אנחנו. וכשאלך לעולמי בדרך כל בשר והכיתוב על המצבה שלי, שאיש לא יפקוד, ידהה לאיטו, שמי בכל זאת ייזכר, במקומות אחרים. הוא יופיע לצידה של תמונת דיוקן שלי, לצד תמונה שבה אני יושב ליד הפסנתר^* ומאזין לנגינתה של מיסיה, או לצד הציור סלון עם שלוש מנורות.^** פרטים נוספים עליי ועל האוסף שלי יופיעו בקטלוגים של מכירות פומביות, במאמרים על הציירים שבהם תצוין תרומתי להצלחתם... צחוק הגורל הוא שניצחוני המפואר יגיע לאחר מותי.

כל ציור שיימכר ויעבור לבעליו החדשים, שייתלה על קירות בגלריות או יונח בחדרי אחסון, יקשט טרקלין בבית אספנים או חדר שינה של שוחר אמנות, צופן סיפור מיוחד מחיינו. בכל מקום שהגענו אליו, באולמות התיאטרון והאופרה, בתערוכות ובמסעדות, היינו משולים לשני כוכבים זוהרים שעוררו התפעלות ויראת כבוד. למרבה הצער, אורם דעך במהירות. טלטלה עזה הפילה וריסקה אותנו, והכאב אינו מרפה.

הקשיים הכלכליים שנקלעתי אליהם אילצו אותי להיענות להצעה שלא יכולתי לסרב לה. איל הממון אלפרד אדוארדס הופיע יום אחד בדירתנו והביע את רצונו לכסות את חובותיי בתנאי שאקבל על עצמי את ניהול המכרות שבבעלותו אי־שם בהונגריה. טיעוניו שכנעו אותי בקלות רבה, ובאמת האמנתי לו כשאמר שנוכחותי שם תיטיב עם עובדי המכרות. הייתי אסיר תודה לאיש שהציל אותי מפשיטת רגל וכלל לא חשדתי שלמעשה הוא חומד את מיסיה, הצעירה ממנו בשנים רבות. האם מתוך אנוכיות לא עלה הדבר על דעתי? מיסיה, לעומתי, עמדה מייד על אופיו הערמומי. מאחר שהייתה בטוחה שהוא חושק בה, הזהירה אותי שהתנהגותו האצילית לכאורה נובעת מרצונו להפוך אותה לפילגשו ולכן התחננה בפניי שלא אסע. זמן רב לפני שהתייצב בסלון דירתנו היא הסבה את תשומת ליבי למבטים החמדניים והמביכים ששלח לעברה מתאו המפואר שבבית האופרה. גם כאשר אמרה מפורשות שהוא מפחיד אותה לא הקשבתי לה. לאחר שהבינה שאני איתן בדעתי, היא צווחה עליי בפנים סמוקות מכעס, "מתי תבין שאלפרד אדוארדס לא רוצה להציל את תאדה נתנזון. הוא רוצה אותי, את מיסיה!" ואז היא הטיחה בי את המילים שמאז ועד עתה אינן נותנות לי מרגוע, "איך אתה לא מתבייש למכור את אשתך לאיש הדוחה הזה, האם אני חפץ שאתה מוכן למכור לכל המרבה במחיר?"

אני מודה ומתוודה: הצדק היה עם מיסיה. אכן מכרתי אותה תמורת כיסוי חובותיי, ולא עשיתי זאת בתום לב. כפי שמיסיה צפתה, ברגע שעזבתי את פריז ונסעתי להונגריה, אדוארדס החל לחזר אחריה בלהט ולהרעיף עליה מתנות יקרות. בסופו של דבר, לאחר שהנישואים שלנו הסתיימו והוא התגרש מאשתו השלישית, מיסיה נעתרה להצעת הנישואים שלו ונאותה להיות גברת אדוארדס מספר ארבע, וזאת למרות שהפחד שלה מפניו לא שכך.

אינני מפסיק להרהר בכך.

עד לפני ימים ספורים, עדיין הייתי מוקף באוסף יצירות האמנות שלי, שאותו העברתי מהדירה שלי ושל מיסיה ברוּ פלורנטין. התמונות ארחו לי לחברה בימי תוגה ועצב.

לאחר שהנהג התניע את רכב ההובלות ובו שישים וחמש היצירות ושמעתי אותו מתרחק מבית מגוריי, התהלכתי בחדרים כמסומם, עטוף קדרות. עמדתי באמצע הטרקלין מול הקירות המכוסים בטפטים פרחוניים שללא יצירות המופת נראו חסרי תכלית. נותרו עליהם סימני מסגרות, עשרות ווי תלייה ומסמרים, בטלים מהתפקיד שנועדו למלא. ריקנותם הדהדה בליבי המרוקן כמותם ונעצבתי למראה עליבותם ועלבוני.

ניסיתי לדלות מעצמי מילות עידוד ונחמה שיפרצו את מעטה העצב ולשמחתי הן הגיעו, אמנם לא בשטף שקיוויתי לו, אלא כמו קילוח דק של מים הדולפים מברז שלא נסגר כהלכה. ואלה המילים שהצלחתי לומר בקול מול הקירות החשופים: "תאדה נתנזון, אינך עול ימים. חדל מהרחמים העצמיים. הזיכרונות, תאדה, הם רכוש שלא יסולא בפז, איש לא יוכל לקחתם ממך, עליך להתגאות בהם! הסיפורים המסתתרים מאחורי הציורים והסיבות לרכישתם אינם עומדים למכירה. הם שלך! הגיע הזמן שתעשה שימוש נכון בזיכרונות המרתקים החבויים בכל אחת מיצירות האמנות שהוסרו מהקירות! תתעשת!" נזפתי בעצמי כמו אב הנוזף בבנו המתבגר, "תצבע אותן בצבעים שלך, תאיר אותן בזוהר אחר, תכתוב עליהן! הרי התברכת בכישרון כתיבה."

"למי אכתוב?" שבתי והתווכחתי עם עצמי, "מי יתעניין בסיפורים שלי? קהל קוראיי שנאמנותם לירחון התפוגגה במהירות? חבריי שזנחו אותי? שני אחיי הנוטרים לי טינה? מיסיה שמעדיפה לפתוח מטריות, שמשיות או מניפות מאשר לפתוח ספר? לו היה אבי בחיים האם היה קורא בו?"

"בוודאי," התפרצה המילה מגרוני.

באותם הרגעים, כשעמדתי בטרקלין דירתי הדומם מתמיד, גמלה בליבי ההחלטה לכתוב ספר.

מאז ומתמיד הכתיבה הייתה עבורי מושא אהבה ומקור נחמה בעת מצוקה. פעמים רבות, בכותבי מאמרים לירחון או בבטאי במילים את מחשבותיי, הרגשתי שהעט שאני אוחז בידי דוהר על הנייר כמו סוס צוהל לעבר קו הסיום בזירת מרוצים.

וכך, ביום שלישי בבוקר נכנסתי לחדר העבודה שלי. בהיעדר חלון רחב הנפתח לרחוב עומדת בחדרי אפלולית שקטה ומבורכת מהולה בריחו של עשן מקטרת שאינו מתפוגג. מנורת שולחן שופכת אור על מכונת הכתיבה שניצבת במרכז שולחן העבודה. לצידה מונחים בחוסר סדר ערמות דפים מודפסים, מכתבים, מאפרה, מעמד למקטרת, עטים, קסת דיו, צילום ממוסגר של הוריי ומגש ועליו בקבוק אחד או שניים של משקה חריף. המדפים בארון הספרים גדושים עד להתפקע בספרים ובפריטים דקורטיביים שנרכשו בשוקי עתיקות או בבתי מכירות. קירות חדרי מעוטרים עתה רק ברישומים בשחור לבן של טולוז לוטרק. הם כל מה שנותר בידי מאוסף האמנות שלי.

בימים כתיקונם שלושת ציורי הדיוקן^*** שלי היו תלויים על קיר חדרי זה לצד זה: במרכז תאדה המאופק והרציני (של ואלוטון), לשמאלו תאדה החייכן (של בונאר) ומימינו תאדה מבקר האמנות, השקוע בכתיבה (של ויאר). עתה הם מאוחסנים בהוטל דרוּאוֹ עם יתר יצירות האמנות שלי.

בטרם הוסרו הדיוקנאות מהקיר, ישבתי מולם ודמיינתי שהם מנהלים ביניהם שיחה כנה ורצינית. תאדה המשפטן, האינטלקטואל, הטיח האשמות בתאדה טוב המזג, הבזבזן, חסר האחריות, שנגרר אחר גחמותיה של מיסיה ולכן ירד מנכסיו. זה השיב לו שאינו חש צער על השנים הסוערות והמסעירות שבילה במחיצתה של אהובתו. נהפוך הוא. תאדה השקוע כדרכו בכתיבה, נשא עיניו אליהם ואמר בנימה פייסנית, "אתם צודקים. שלושתנו נושאים בתוכנו משהו מאישיותו המיוחדת של תאדה. לכן, אני מציע שניפרד ברוח טובה. לדאבוני, אחרי שהפטיש יכה על השולחן, כל אחד מאיתנו ייתלה על קיר במקום אחר ולעולם לא נוכל לשוב ולהיפגש."

חשתי במצוקתם. גם אני לא אשוב לראותם.

המחשבה על השיחה שהתנהלה בדמיוני לפני כמה ימים לא הרפתה ממני. ועתה התיישבתי ליד שולחן הכתיבה, פתחתי את המגירה העליונה, הוצאתי דף ריק מתוך ערמה, הנחתי אותו על השולחן וליטפתי אותו בחרדת קודש. לא הצלחתי לכתוב והעט שבין אצבעותיי רעד קלות.

בטרם נתתי לתחושת דיכאון להשתלט עליי, דחפתי לילקוטי עט ודפים אחדים ושמתי פעמיי לביסטרו המרוחק כמה מאות מטרים מדירתי. דווקא שם בביסטרו, שהחל להתמלא בסועדים קולניים, שקעתי בכתיבה המבורכת, חברתי הנאמנה זה שנים רבות שמעולם לא בגדה בי. נתתי בה את מבטחי ופתחתי בפניה את ליבי שנאטם לכל רגש במתח ובלחץ של התקופה האחרונה. יצאתי למסע אישי בהתרגשות של ילד היוצא לטיול עם חבריו לכיתה, סקרן לקראת ההפתעות המצפות לו, והדף הלבן כוסה עד מהרה בשורות צפופות.

כתבתי כאחוז תזזית. לא שמתי לב שהמלצר הניח לידי קנקן מים וכוס יין. לא עצרתי כדי לבדוק, לתקן, להשמיט או להוסיף. המחשבות פרצו ביעף את הסכר שעצר בעדן והמשיכו לזרום ומילאו בשטף דף אחד ועוד אחד ועוד אחד. ציורים, שמות ציירים, אדואר ויאר, פייר בונאר, פליקס וַאלוֹטוֹן, מוריס דֶני, הבית בוורשה, מלָארמֶה, מרסל פרוסט, קוֹלֶט, הבריכה בקרחת היער, הווילה בהאלֶה, בית הקיץ, אחיי, פריז התוססת, מותה של אימי, דוּפאיֵיל, מערכת העיתון, פרשת דרייפוס, מיסיה, מיסיה ושוב מיסיה, מילים, מילים, מילים, תזכורות לסיפור חיי שרציתי לכתוב.

כאשר הרמתי את ראשי מהדפים, המלצר המשועמם בהה במקום שהתרוקן מסועדים. לאחר שהשבעתי את רעבוני במנה של עוף צלוי עם תפוחי אדמה, שבתי לדירתי.

באותו לילה צללתי לשינה המיוחלת שכמו אישה אוהבת המתינה לי בסבלנות ימים רבים ואספה אותי ברכוּת אל בין זרועותיה. כעבור שעות התעוררתי בבהלה. צללים כהים ודממת הלילה הכבידו על נשימתי. מאז שאיבדתי את דרכי בחורש הסמוך לבית הכפר שלנו בפולין ונרדמתי מרוב פחד ליד אחד העצים, חשכה מטילה עליי אימה, שמא לא אמצא את דרכי.

התיישבתי בכבדות על המיטה, חיפשתי נחמה סביבי אך לא מצאתיה. נכנסתי למטבח ובעודי לוגם מים צוננים, התפרצה לתודעתי מציאות חיי העגומה והוצפתי במראות ובקולות שהקיפו אותי בימים האחרונים.

חזרתי בצעדים איטיים ומדודים לחדר השינה, נכנסתי שוב למיטה והתכרבלתי בשמיכה כמו ילד קטן. ניסיתי להדוף את המחשבות הפולשניות שלא נתנו לי מנוח: מה יעלה בגורלי אם רק חלק מהציורים יימכר, האם אחיי יפנו לי עורף? דמיינתי את הבעת פניהם המאוכזבת ואת תחושת חוסר האונים שלי. ואולי איש לא יגיע למכירה ומנהל המכירה ידפוק על השולחן בכעס ויעזוב את האולם? לחילופין, ראיתי אולם הומה אנשים הבזים לי וצוחקים בפניי.

פסיעות נעליה הכבדות של מרגריט המשרתת שהדהדו על הפרקט בדירתי, העירו אותי ובישרו לי שיום חדש הגיע.

תמיד קשה לי להקיץ בבקרים. למרות זאת, קמתי מהמיטה, שטפתי את פניי והזלפתי עליהם מי בושם מרעננים. לאחר שהחלפתי מילים אחדות עם מרגריט וסיימתי לאכול ארוחת בוקר שבתי לחדר העבודה שממנו נמלטתי אל הביסטרו בשעות הצהריים של יום אתמול.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*