פרולוג
אווה
אני בורחת.
המחשבות רודפות אותי בזמן שאני רצה ביער החשוך, מתרחקת בכל כוחותי מהסיוט שהרגע התרחש מולי. היד שלי עדיין על הפה כדי שלא אצעק את שמו של דורי. מה שראיתי לא עוזב אותי: סטיב, גופו רפוי לרגלי המדריכים, ניקי שצורחת, פיטר שמזנק בניסיון להציל את שיימוס, והכי נורא — דורי נופל על האדמה כשחץ תקוע לו בבטן. בעיניים שלו קלטתי מבט של אימה טהורה, ואחרי פחות משנייה הן התגלגלו והוא התמוטט. אם לא הייתי מחניקה את הזעקה שלי, הייתי עכשיו במצב דומה לשלו — ושל שאר החברים שלי.
לפני שהסתובבתי והתחלתי לרוץ, שמעתי את קארו שואל את ריבר ופיטר אם הם נכנעים.
את פחדנית ואנוכית, אווה! הקול במוחי צורח. איך לא התייצבת לצדם?! איך יכולת לעמוד שם ולצפות בסיוט הכי גרוע שלך מתגשם בלי להניד עפעף?!
אני רוצה לסטור לעצמי, אבל מכריחה את הרגליים שלי להמשיך לרוץ. אני בקושי רואה משהו מהדרך, כי דמעות מטשטשות לי את הראייה. הרגליים שלי מחליקות על הטחב ועל הבוץ, ובמזל אני נאחזת בעץ בשנייה האחרונה ולא מתרסקת בשלולית. "דורי," אני משתנקת, לא מצליחה להחזיק את עצמי לשנייה אחת נוספת. אני נופלת על האדמה הרטובה, מתעלמת מהקוצים שנתקעים לי בידיים.
"איך הם היו מסוגלים לעשות לכם את זה, המפלצות האלה," אני לוחשת ברעד, ופניהם של דורי ושל שאר החברים שלי צצות במוחי כשהם עדיין מחייכים. הלוואי שיכולתי לעשות משהו כדי להציל אותָ...
רעש מעבר לכתפי מחזיר אותי למציאות. אני מסתובבת באימה, אבל לא רואה אף אחד. למרות זאת, אני יודעת שאין סיכוי שהמדריכים לא שמו לב שנעלמתי, ויכול להיות שהם רודפים אחרי ברגע זה. המחשבה הזאת גורמת לבטן שלי להתהפך.
קומי, אני פוקדת על עצמי, מניחה את היד על גזע עץ קרוב ונעמדת במאמץ. אין סיכוי שאני מחכה כאן בחוסר אונים עד שהמדריכים יבואו ויתפסו אותי. אני חייבת, חייבת לעשות משהו כדי לעזור להם, ולדורי. ועם המחשבה הזאת בראש אני מתחילה לרוץ בכיוון ההפוך לזה שהגעתי ממנו, מחזיקה את הבכי בגרון. אני מוכרחה להישאר חזקה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל אני ממשיכה לרוץ גם כשטיפות גשם מרטיבות את פני, וגם אחרי שאני מחליקה פעמיים בבוץ החלקלק. הנוף סביבי נשאר אותו הדבר: עצים גבוהים, שמים כהים וערפל כבד. הרגליים שלי מתחננות לעצירה, אבל אני יודעת שלא התרחקתי מספיק. עדיין יש סיכוי שהם ישיגו אותי. הריצה הזאת ארוכה בהרבה מהאימון של הקפת האחו, שנמשך חצי שעה, וצד ימין של המותן שלי צורב.
אחרי מה שנדמה שהוא נצח אני עוצרת ומביטה בשמים, שמתחילים להיצבע בוורוד ובכתום בהיר. אני משחררת אנחת הקלה, רצתי הרבה זמן. אני מריצה בראש את המראה האחרון שראיתי: קארו וּואלרי מתקדמים לעבר פיטר וריבר כמו שציידים מתקרבים לטרף. המבט של פיטר עובר במהירות בין ריבר, שמחזיקה לו את היד, לבין קארו. אם מבטים היו יכולים להרוג, קארו וּואלרי היו מתים מזמן מהמבט של ריבר. הייתי חייבת לסתום לעצמי את הפה בכוח כדי לא לצעוק גם את שמה ולהסתער על קארו בידיים חשופות.
כשאני מחזירה את המבט קדימה, אני מזהה משהו חום במרחק. זה מקבץ קטן של ביתנים חומים עם גג אדום. אף פעם לא ראיתי ביתנים שונים מהביתנים של האחו, ובטח לא כאלה עם גג אדום. אני מסתכלת שוב אחורה כדי לוודא שלא עוקבים אחרי ומחליטה להתקרב לביתנים המוזרים. כנראה שם יהיה לי סיכוי גדול יותר למצוא עזרה מאשר אם סתם אחכה ביער.
אחרי דקות ארוכות של הליכה אני מגיעה למקבץ הביתנים ונעמדת מול שער עץ פתוח. מעבר לו אני רואה עשרות מבוגרים, שחובשים כובעי גרב סרוגים, מסתובבים עם סלים מקש. בצד, ילדות מתרוצצות ומשחקות בחרבות עץ.
אני לא יודעת איך לא ראיתי אותה מתקרבת, אבל כשאני מחזירה את מבטי מהילדות, אני מוצאת את עצמי פנים אל פנים מול אישה שנראית בת ארבעים. יש לה שיער חום גלי, ובידה היא מחזיקה מכשיר ארוך אפור. "ידעתי! ידעתי שאני צודקת כל הזמן הזה!" היא צוחקת ומושיטה לעבר הפה שלי את המכשיר המוזר.
מאחוריה מתקדמת אישה נוספת, בלונדינית וצעירה יותר, שמחזיקה מכשיר שחור ענקי.
"תורידי מיד את הנשק הזה!" אני צורחת ומפתיעה גם את עצמי. הברונטית נרתעת לאחור בקפיצה, מרחיקה את המכשיר האפור מהפנים שלי.
"נשק?" הבלונדינית מסתכלת על המכשיר השחור ושוב עלי. היא בוהה בי כאילו נחַתִי מהירח. "זאת מצלמה, מצחיקונת." היא מסיטה את שערה מהפנים שלה, הרטובות מהגשם שעוד מטפטף.
כנראה המבט ההמום שלי מסגיר אותי, כי הברונטית ישר מתערבת.
"ברור שהיא לא יודעת מה זה, אנסטסיה! אל תהיי מטומטמת," הברונטית נוזפת בה. "הרי לפי כל השמועות והחשדות, המקום המוזר והנורא שבו מענים נערים ונערות נמצא ממש לידנו. ואל תשכחי שאמרו ב־CNN שהזיכרון שלהם עוות," היא לוחשת לה, אבל אני מצליחה לשמוע כל מילה.
"ילדונת מסכנה," עכשיו הברונטית פונה אלי ברחמים ומושיטה לי את המכשיר האפור. "אל תחששי. יחד אנחנו נעשה דברים מדהימים, את עוד תראי." היא נוקשת באצבעותיה, ומיד, כאילו לפי פקודה, המכשיר השחור העצום של אנסטסיה הזאת משמיע צפצוף.
לפני שאני מספיקה להגיד משהו, הברונטית שוב מדברת: "שלום לכל התושבים המקומיים ולכל אלה שמצטרפים לשידור מרחוק. היום מצטרפת אלי לשידור אורחת, שהסיפור שלה כנראה יגרום ללסת שלכם להישמט. ילדה, את מוכנה להגיד לנו מה השם שלך?"
תסתמי, אני רוצה לסנן. אני שונאת שמדברים אלי כמו אל ילדה קטנה. "קוראים לי אווה," אני עונה במקום זאת, "אבל זה לא משנה עכש..."
"שם יפה, אווה," היא קוטעת אותי ומצקצקת, "ועכשיו ספרי לנו מאיפה באת. אל תשמיטי שום פרט. אנחנו, וגם הצופים בבית, מעוניינים לשמוע כל מה שיש לך להגיד. נתחיל מהגיל שלך, ואז תספרי לנו על הבית שלך ועל הכניסה שלך למיונים הנוראיים האלה ו..."
"חברים שלי בסכנה. אני צריכה עזרה, ומהר," אני קוטעת אותה בכעס, מרגישה את כפות הידיים שלי מתאגרפות. למי אכפת מהעבר שלי כשהחברים שלי כנראה סובלים עכשיו מעונש נוראי של המדריכים?
"יש לך לשון חדה, זה מוצא חן בעיני." הברונטית מרימה גבה. "אז תספרי לנו, מה קרה לחברים שלך?"
"זה סיפור ארוך, אני רק צריכה שתזעיקו —"
"מצוין, כי יש לנו את כל הזמן שבעולם," היא שוב עוצרת אותי באמצע ומחייכת חיוך עקמומי.
למרות שאני משתוקקת למחוק את החיוך המעצבן שלה בסמרטוט, אני נזכרת במטרה שלי. להזעיק עזרה, בכל מחיר.
אני מסתכלת לברונטית בלבן של העיניים. "בסדר גמור," אני אומרת, ובלב מתפללת: תחזיקו מעמד, בבקשה. תחזיקו מעמד.
פרק 1
על סיפון ברקת
אני הולך לבד במסדרון הכסוף־כחול של החללית שלנו, בָּרֶקֶת.
אחרי ההמראה, המדריכים חילקו אותנו לחדרים ונתנו לנו זמן להתקלח ולהחליף בגדים. שובצתי בחדר עם שיימוס, אדם, סטיב ודורי — ולא הייתי יכול לבקש חדר טוב יותר. נראה שהמדריכים התחשבו בנו וחילקו אותנו לחדרים, כל אחד עם החברים שלו.
הספקתי לדבר עם ריבר אחרי המקלחת, ליד החלון הענקי העגול שמשקיף אל החלל סביבנו. מאז הנשיקה הראשונה שלנו באגם באחו, לפני שבועיים בערך, לא היתה לנו פרטיות בכלל, וכל כך חיכיתי לרגע לבד איתה. סוף־סוף רגע שבו אנחנו לא צריכים להתעסק במזימות, בבריחה ובפחד מתמיד.
אני עוצר מול אחד החלונות ובוחן את ההשתקפות שלי. המדריכים נתנו לנו מכונות גילוח, ואני מרוצה מאיך שאדם סיפר אותי — קצר ומסודר, גם בשיער וגם בזיפים. ריבר בטח תתאכזב, היא תמיד אהבה את הבלורית שלי. אני מיישר את הטישרט הכחולה שאני לובש ושוב סוקר את עצמי: אני נראה אותו הדבר, אולי טיפה יותר מחוספס.
אני מביט בשעון שלי — אותו שעון שחור קטן שקיבלתי באחו. קארו הסביר לנו קודם שאמנם בחלל הזמן חסר משמעות, אבל אנחנו נמשיך להתנהל בחללית לפי זמנים. כרגע, השעון מורה על השעה 19:30. יופי. ארוחת הערב בשעה שמונה, אז יש לי מספיק זמן לאסוף את ריבר מהחדר שלה ולבלות איתה קצת, רק שנינו.
אני שומע רעש חשוד ובולם את עצמי בדיוק לפני העיקול הבא במסדרון.
"מה אתה רוצה?" אני שומע קול אגרסיבי מעבר לעיקול. יכול להיות שזה הקול של קאן? או של רוקס? אני מצמיד במהירות את הגב לקיר ועוצר את הנשימה. אחרי שנייה אני שומע גרירת רגליים וקולות התנגדות, ואז רעש של גוף שנדחף אל קיר.
"אני רוצה כנות," אומר קול אגרסיבי לא פחות, ואני נרעד כשאני מזהה אותו. זה אֶלְאָזָר, שבאחו היה המדריך של הקבוצה השחורה. נשמע שיש ממש מאבק פיזי בינו לבין מי שזה לא יהיה. הסקרנות שלי תופסת פיקוד, גורמת לי להתעלם מההיגיון, ואני מטה את הראש מעבר לעיקול. ובאמת, אלאזר עומד שם פנים אל פנים מול רוקס, שגבו צמוד אל הקיר. הם מחליפים מבטים זועמים, והלחיים של רוקס אדומות.
"זאת ההזדמנות האחרונה שלך. תענה לי! עזרת להם או לא?!" אלאזר מסנן בכעס בפנים של רוקס.
"לא עזרתי להם!" רוקס מסנן בחזרה. "כבר אמרתי לך את זה שמונה מאות אלף פעם. אני שונא את סנטיאגו ופרד בדיוק כמוך ולא עזרתי לאף אחד מהם! למה אתה לא קולט?"
"אני עדיין לא סומך עליך, נער. אתה על הכוונת שלי, לא משנה כמה תנסה לזבל לי את השכל."
"אף אחד לא מזבל לך את השכל, ותפסיק להידבק אלי כמו מסטיק מגעיל!"
"שלא תעז לד..." אלאזר מרים את קולו, ואני רואה שכף היד שלו מתאגרפת.
אני ממהר להסתתר שוב מאחורי העיקול, נצמד לקיר ומתאמץ לשלוט בקצב הנשימה שלי.
פתאום אף אחד מהם לא מדבר.
"יש כאן מישהו," אלאזר קובע בטון מאיים.
הלב שלי צונח, ואני עוצר לגמרי את הנשימה. אני חייב לעוף מפה.
אני מתרחק מהעיקול בצעדים שקטים ומהירים, בורח מההתרחשות המטרידה הזאת. כשאני שומע צעדים מתקרבים, אני נכנס במהירות לחדר שלי ולא קולט שסטיב עומד שם בתחתוני בוקסר כחולים.
"פיטר! מה פתאום אתה נכנס ככה בלי לדפוק?!" הוא צועק ומציץ מאחורי בבהלה.
"סליחה," אני ממלמל וסוגר מהר את הדלת. "זה לא הזמן להטפות מוסר, סטיב."
"זה תמיד הזמן להטפות מוסר," סטיב עונה בנימה מתנצחת.
אני נועץ בו מבט ומצמיד את האוזן לדלת. כשאני לא שומע כלום, אני פותח אותה לכדי חריץ. המסדרון ריק.
"קרה משהו, פיטר?" שיימוס שואל אותי, ואני רואה שהוא חצי־יושב־חצי־שוכב במיטה שלו. כמו המיטות של כולנו, היא לבנה. שאר החדר — הארונות, דלת המקלחת והשידות — הכול צבוע בכסף ובכחול. המיטות נראות כל כך נעימות, ואם לא הייתי אמור להיפגש עם ריבר עכשיו, הייתי בשמחה נשכב לכמה דקות. לא ישנתי במיטה מאז הלילה הראשון שלי באחו, במרפאה.
אני נזכר בשאלה של שיימוס. "הכול בסדר," אני מהנהן לעברו.
הוא מרים גבות בשאלה — כאילו הצליח לקרוא אותי ולהבין שקרה משהו, אבל לא אומר כלום ורק נשען אחורה במיטה. אני מתרחק מהדלת וניגש לחדר הרחצה שלנו. אני פותח את הברז, מרטיב את הידיים ומעביר אותן על הפנים ועל העורף.
המוח שלי מתחיל לנתח את מה שהרגע ראיתי: ברור שאלאזר לא סומך על רוקס וחושד בו שהוא משתף פעולה עם המשלחת של פרד. במקומו גם אני הייתי חושד ברוקס, בתור החבר הכי טוב של סנטיאגו במשך התקופה שלנו באחו. רוקס טען שהוא לא עזר לסנטיאגו ולפרד ושהוא שונא אותם. השאלה אם הוא דובר אמת.
"לא אמרת שאתה הולך לריבר?" שיימוס מחזיר אותי למציאות.
"החלטתי לחזור קודם לחדר."
"קרה משהו?" עכשיו אדם שואל את השאלה ממקומו מול המראה, שם הוא מורח ג'ל על השיער.
"כוכב הוליוודי בכבודו ובעצמו מדבר, עם חצי בקבוק ג'ל על הראש." סטיב שורק לו.
"ההומור שלך פשוט מעודן, תודה, סטיב," אדם עונה בעוקצנות, אבל מוסיף חיוך.
"הכול בסדר," אני אומר שוב. "לא תמיד חייב לקרות משהו דרמטי." אולי הטון שלי יותר מדי חסר סבלנות, כי כולם בחדר משתתקים ומביטים בי.
אפילו דורי פוקח עיניים. מאז שהמראנו הוא לא יצא מהמיטה שלו, וממחטות נייר מלאות בנזלת הצטברו בערימות על הרצפה לידה. העיניים שלו עדיין אדומות ונפוחות, כמו קודם. אף אחד מאיתנו לא צריך הסבר לזה. ברור לי שאם ריבר היתה נעלמת, כמו שאווה, החברה שלו, נעלמה, הייתי במצבו, או אפילו יותר גרוע.
"עזבו," אני אומר.
דורי מקנח את האף שוב ועוצם עיניים. אדם מביט בי דרך המראה ומסיים לסדר את השיער עם הג'ל. שיימוס מסתכל עלי במבט מוזר ומתרומם מהמיטה. "אם אתה צריך לדבר, פיטר, אני כאן," הוא אומר.
"תודה," אני מחייך לעברו, כי אני רואה בעיניים שלו דאגה אמיתית וחברות. מכולם כאן, רק עליו אני סומך באמת. אני עדיין זוכר איך הוא שמר את הסוד של ריבר מהמדריכים בתקופת המיונים באחו, אפילו שאחר כך גילינו שהם כבר ידעו אותו.
אני זורק מבט במראה הקטנה שמעל הכיור. הלחיים שלי סמוקות, אבל אין לי כתמי זיעה על החולצה ואין שום סימן אחר לזה שרצתי. "אני הולך לריבר," אני מודיע ופונה לעבר הדלת הכסופה.
"נתראה בארוחת הערב," אדם עונה, עדיין מתעסק בשיער הג'ינג'י שלו.
אני יוצא למסדרון וסוגר אחרי את הדלת. מול החדר שלנו נמצא חדר הבנים השני, שבו ישנים שאר הבנים. חוץ מרוקס וקאן, אני לא ממש מכיר אותם. הם שישה בחדר, ואנחנו חמישה. חוץ מאיתנו יש עשר בנות, שגם הן קיבלו שני חדרים, אחד של ארבע ואחד של שש.
אני מגיע שוב לָעיקול, מאט ומציץ מעבר לו: המסדרון ריק. מזל. כשאני מגיע למקום שרוקס ואלאזר עמדו בו לפני כמה דקות, אני מחפש עקבות דם או שקעים בקירות, ולא מוצא כלום. אני ממשיך ללכת עד שאני מגיע לרחבה עם חלון גדול שמשקיף אל החלל. מולי, המסדרון נמשך לכיוון החדרים של הבנות — ושם הוא נקרא מסדרון ארטמיס. כמה מטרים משמאלי יש דלת כסופה גדולה. אם אני לא טועה, המדריכים אמרו ששם נמצא חדר האוכל.
אני מגיע לחדר של ריבר, דופק על הדלת ומחייך כשאני שומע קולות מעומעמים של צחוק. ואז, בלי שליטה, עולות לי בראש תמונות של טורי, ג'ו וההורים, צוחקים איתי. אם הייתי יכול לשלם ברגע זה סכום ענקי כדי לראות אותם, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. משגע אותי שאין לי מושג מתי אראה אותם שוב.
"מי זה?" הקול של מגי קורע אותי מהמחשבות. אני שומע מלמולים של התרגשות מעבר לדלת.
"פיטר," אני עונה. כשאני מרים את העיניים, אני רואה את הפתק שמודבק לדלת ועליו שמות הבנות שבחדר. השם של אווה חסר שם, כמו חתיכה חסרה בפאזל. מאז שהיא נעלמה, אחרי שהמדריכים תפסו אותנו ביער, דורי נהיה לגמרי כבוי. גם את ריבר, שאווה היתה החברה הכי טובה שלה באחו, תפסתי כמה פעמים סוקרת את החבורה שלנו במבט, כאילו אם היא תעשה את זה מספיק פעמים, אווה תופיע. גם לי היא חסרה, אפילו שלא היינו קרובים, ובכלל, ההרגשה היא כאילו ההיעלמות שלה העלימה את האנרגיות של החבורה שלנו.
אני שומע את פתיחת המנעול, והדלת נפתחת. ריבר, לבושה בטרנינג שחור ובחולצה צמודה בצבע בורדו, עומדת בפתח. הצבע הזה מבליט את הצבע של השיער שלה. "ריבר, את... את מהממת." אני מתקרב אליה ומתכוון לחבק אותה, אבל היא עושה צעד אחורה.
"אני הוזה או שהסתפרת בלי לבקש את רשותי?" היא אומרת בחיוך.
הנה זה בא. ידעתי שהיא לא תתלהב. "חשבתי שאני בן אדם עצמאי. האמריקאים נלחמו על עצמאותם לפני הרבה מאוד שנים כדי שאני אוכל להיות עצמאי ולהסתפר כשמתחשק לי, ריבר בראון."
"מה שתגיד, היסטוריון." מגי, בחולצה צהובה, מופיעה מאחורי ריבר.
"כן." אליאנה מצטרפת גם היא, בסגול. "למה אתה מטיף לה על מלחמת העצמאות של ארצות הברית במקום פשוט להגיד, 'כן, ריבר'?"
ריבר מסתובבת אליהן ומנענעת בראש בחיוך: "ממתי אתן הסנגוריות שלי?"
הן צוחקות, והצחוק הגבוה של ניקי נשמע מעל הצחוק של כולן.
"אני באמת אפסיק להטיף לה על היסטוריה ואלווה אותה החוצה, אם תאפשרו לי," אני צוחק, אוחז ביד של ריבר ומוביל אותה מחוץ לחדר. היא נותנת לי למשוך אותה, והדלת נסגרת בליווי הצחוק הבלתי נשלט של הבנות. ריבר עוזבת לי את היד כדי להעביר יד בשיער הקצר שלי. "צחקתי קודם. אתה נראה יותר בוגר ככה, וזה יפה."
יותר טוב מזכייה בלוטו. השפתיים שלנו נפגשות, ואני מעביר את הידיים בשיער שלה ואז ממקם אותן על מותניה. היא מקיפה את הצוואר שלי בידיים ומתקרבת אלי עוד יותר. אני מעמיק את הנשיקה, מעלה יד אחת ומניח אותה מתחת לסנטר שלה. היא מביטה בי בעיניים הענקיות שלה. "את כל כך יפה שאת מהפנטת."
היא מחייכת את אחד החיוכים הנדירים שלה. "אתה תמיד יודע להחמיא באופן לא שגרתי."
"אני משתדל. רוצה לשבת בחדר האוכל עד הארוחה?"
היא מהנהנת ומנשקת אותי פעם נוספת לפני שאנחנו מתקדמים לעבר חדר האוכל. אני שוקל לספר לה על המפגש הלא צפוי שלי עם רוקס ואלאזר, אבל רוצה להישאר עוד קצת ברגע המתוק הזה ולא להתעסק בצרות של אחרים. אני רוצה להיות רק איתה. אנחנו חוזרים לרחבה שבין המסדרונות ופונים לעבר הדלת הכסופה של חדר האוכל. כשאנחנו מטר ממנה, היא נפתחת לשני הצדדים, ואנחנו צועדים פנימה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
