בשביל המעריצים

הקדמה

אני אהיה כנה... קשה מאוד להכין אתכם למה שמחכה לכם בספר הזה. אתם עומדים לצאת למסע ארוך ומורכב עם הגיבורים.

אם קראתם כבר ספרים שלי, אתם בטח יודעים למה לצפות, אבל אם זו הפעם הראשונה שאתם קוראים ספר שלי, אני מבקשת שתיכנסו אליו בראש פתוח. אל תצפו שהוא יהיה דומה למשהו שכבר קראתם. אני לא יכולה לתת לכם רשימה של נושאים רגישים וטריגרים כי זה עלול לקחת יום שלם. עם זאת, אם אתם מאלה שאזהרות מהסוג הזה חשובות להם, יש כמה דברים שאני חייבת להזהיר אתכם לגביהם.

לפני שנצלול אל העניינים עצמם, חשוב לי להדגיש שהספר הזה כולל אזכורים לאנשים, מקומות ואירועים אמיתיים ששזורים בתוך הסיפור הבדיוני. הכול עבר עיבוד דרמטי לטובת האומנות והבידור, וכל פרט אמיתי שתזהו מופיע כאן בהקשר בדוי.

הדבר הבא, ואולי הכי חשוב, באחריותי ליידע אתכם שהספר עוסק בכמה נושאים רגישים מאוד, אבל כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה, מניתי את כולם בעמוד האזהרות הייעודי באתר שלי.

אני רוצה שאתם, הקוראים, תוכלו לחוש את הרגשות הגולמיים, האמיתיים של הגיבורים, אבל אני לא רוצה שהספר יערער אתכם רגשית. אם יש לכם טריגרים מסוימים, חשוב לי שתדעו מראש למה אתם נכנסים.

אז ככה: אם אין לכם רגישויות מיוחדות בקריאה, אני ממליצה בחום לא לקרוא את האזהרות בעמוד. היכנסו לספר על עיוור רק עם הידיעה שמדובר ברומן להט"בי בין אחים חורגים, שבו מצלמים אקטים מיניים תמורת כסף, ותיהנו.

זהו סיפור טעון רגשית על טראומה ועל ריפוי שעלול להיות אינטנסיבי מדי פעם. זו האזהרה הכללית, ואם אתם בסדר עם זה, תרגישו חופשיים לדלג על ההמשך ולהכיר את הבחורים.

אבל אם אתם מעדיפים לדעת מראש למה לצפות כדי לא להיתקל במשהו שעלול להציף אתכם, היכנסו ל:

authornylak.com/for-the-fans-content-warning

אם משהו שתקראו באתר שלי עלול לפגוע בכם רגשית, אנא שמרו על עצמכם. הפעילו שיקול דעת לגבי המשך הקריאה. אתם מכירים את הגבולות שלכם טוב יותר מכל אדם אחר.

רק זכרו שזהו סיפור בדוי, שבבסיסו הוא סיפור אהבה עם סוף טוב. הדמויות עוברות הרבה לאורך הדרך, אבל כפי שאתם יודעים — תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. גם כשקשה מאוד, אני מבטיחה שבסוף הכול יסתדר לקירן ואבי.

בשורה התחתונה, הסיפור מותח, סופר סקסי וכיפי. בכיתי ים של דמעות בגלל הדמויות האלה, ובעיקר בגלל האהבה הטהורה שלהם.

אני מקווה שתתאהבו בהם בדיוק כמוני.

תתחברו לאנרגיות הנכונות, חברים. קירן ואבי עולים על המסך...

פרק 1

AlexandertheBait: הזין שלי מת... אני יכול לקבור אותו בתחת שלך?

אבי

תהיתם פעם...

בשנים האחרונות אני חולם שוב ושוב את אותו חלום. זה לא קורה לעיתים קרובות, אבל בכל פעם הוא בדיוק אותו דבר.

אני עומד על גג של בניין גבוה בעיר. אין לי מושג איזה בניין זה, אבל בגלל הגובה שלו נראה לי שזה בניין האמפייר סטייט.

השרירים שלי מתוחים והשיניים נוקשות. החלום כל כך מציאותי שאני ממש מרגיש את הרוח הקרה נושבת בשערי. אין מעקות, אני ממש על הקצה... כפות הרגליים שלי תלויות באוויר.

אני יודע שעליי להתרחק. אני יודע שעליי לעשות הכול כדי להתרחק מהמוות הפתאומי שמצפה לי, אבל זה לא קורה.

בכל פעם, כאילו יש לי נטיות אובדניות, הרגל שלי מחליקה ואני נופל.

אני נופל ונופל, אבל לא מהר. הכול איטי. אני מרחף באוויר וחולף על פני כל חלונות הבניין. ציפורים עפות לידי ואני רואה אנשים בפנים, עסוקים בענייניהם. לפעמים אני אפילו מזהה אותם.

אימא שם בדרך כלל. היא מרימה את מבטה, רואה אותי מרחף מחוץ לחלון שלה ומחייכת. זה תמיד גורם לבטן שלי להתהפך. היא נראית שמחה, ואני חושב שזה מפני שהיא לא יודעת את האמת.

היא מאושרת ולא מודעת לכך שהבן שלה עומד למות.

העניין הוא שבזמן הנפילה חסרת המשקל הזו אני לא מפחד. העונג משתלט עליי, טרנס מהפנט שלא מוביל אותי למוות, אלא דווקא לחיים.

אני תמיד מתעורר רגע לפני הפגיעה בקרקע, מזדקף במיטה בתחושת אימה מוזרה כאילו באמת ריחפתי באוויר, וכשהתודעה שלי חוזרת למקומה, אני מתרסק חזרה על המזרן.

פעם חשבתי שחייזרים חוטפים אותי כשאני ישן, או שזה חלק מתכנות הסימולציה שאני חי בה. יכול להיות שזה נכון.

ואולי זה סוג של גשר או שער. דלת שהעין הפנימית שלי השאירה פתוחה.

לא משנה כמה זה מפחיד בהתחלה, אני לא יכול שלא לתהות...

איך תהיה ההרגשה ליפול מגובה כזה.

שום דבר מזה לא אמיתי, כמובן. אני לא בדיכאון ולא באמת רוצה לקפוץ מבניין, אבל נראה שתת־המודע שלי מוקסם מהרעיון של ריחוף מרצון אל משהו אחר. לשמוח בנפילה אל הלא־נודע... לצחוק ולנופף לאנשים בחלונות בעודי נופל.

אני יודע מה אתם חושבים — הבחור הזה מסומם לגמרי. זו מחשבה הגיונית, כי בדרך כלל זה גם נכון. אבל לא עכשיו. ליתר דיוק, כרגע אני מת להגיע הביתה כדי שאוכל לעשן ג'וינט ולשכוח מעוד יום מלחיץ בבית הספר. עברו שלושה חודשים ואני עדיין מנסה להתרגל למקום הזה. למען האמת, גם התיכון בברוקלין לא בדיוק היה המקום האהוב עליי.

לפני שלושה חודשים, אימא שלי המקסימה ואני עשינו רילוקיישן מהעיר שהייתה הבית שלנו למקום שקט בצפון־מזרח ההיסטורי של ארה"ב שאולי שמעתם עליו — בוסטון. היה לי קשה לעזוב את ניו יורק. ממש אהבתי אותה, למרות הזיכרון הרע ההוא שגרם לנו לארוז הכול ולחפש התחלה חדשה.

ברוקלין הייתה הבית של אימא שלי ושלי כל חיי ויותר ממחצית החיים שלה. לניו יורק היה חלק בחינוך שלי לא פחות מההורים שלי.

שלושה חודשים לא מספיקים כדי לגרום לי לשכוח את כל מה שאהבתי בה. אני מתגעגע לרעש וללכלוך שכולם מעדיפים להתעלם מהם. לאנשים ששמים זין על איך שהם נראים או מה אחרים חושבים עליהם. ניו יורק היא המוקד המבולגן והצפוף של כל האנשים הכי אמיתיים שפגשתי.

לא שבוסטון רעה. יש לה קסם משלה, אם כי אנחנו לא ממש גרים בבוסטון. עברנו לעיר קטנה לידה שנקראת מאלדן.

להתחיל ללמוד בבית ספר חדש בעיר חדשה היה בדיוק כמו שדמיינתי — עומס בלתי פוסק על העצבים נוסף לצורך להתרגל לדברים הקטנים שגורמים לבוסטון להיות שונה כל כך מניו יורק, להיכנס לאווירה של כיתה י' תוך כדי ניסיון למצוא חברים, ולעמוד בקצב של לימודים שלא מעניינים אותי בכלל. עוברים עליי כמה חודשים מטורפים.

ובכל זאת, נראה לי שאני מסתדר. בעיקר כי פגשתי ילד שקוראים לו קייל והוא מוכר לי גראס.

בסך הכול אני בסדר, אבל למישהו כמוני שגם ככה די אנטי־חברתי קצת קשה להתחבר ולהשתלב. זה משהו שמעולם לא הצטיינתי בו.

אני קצת מוזר, ואני לא רוצה להשתנות רק כדי למצוא חברים. אני מאמין גדול במשפט שאומר, אם דברים אמורים לקרות, הם יקרו בקצב שלהם. אם קיימים אנשים בבית הספר שגם אוהבים אומנות ומוזיקת אימוֹ¹ ישנה, שמעריצים קריפטידים, פשע אמיתי ואת טרנטינו, נמצא זה את זה עם הזמן ונהיה חברים. למה לעשות את זה בכוח?

אה, והפרדוקס של האדם המופנם — ממתין שחנונים אחרים יבואו אליך.

אז נכון, עדיין לא מצאתי חברים אמיתיים — חוץ מקייל — אני לא מצליח כל כך בלימודים, ואני כל הזמן מודע לעובדה שבוסטון היא לא ברוקלין, אבל אני לא מתייאש. אחרי הכול, עברנו כדי לפתוח דף חדש, והוא עדיין נקי אז אני אופטימי.

הטלפון רוטט בכיס שלי כשאני יורד מהאוטובוס. אני שולף אותו תוך כדי חציית הכביש, פותח את האינסטגרם ורואה הודעה חדשה. מאחר שעיניי ממוקדות בהודעה, אני צועד לעבר הדירה שלנו כמעט בלי להסתכל על הדרך.

הולילאנג333: הציורים שלך מדהימים

אני מחייך חיוך קטן, מועד וכמעט מפיל את הטלפון כי אני לא מסתכל על הדרך.

הולי היא ילדה מבית הספר. היא לומדת איתי אומנות. חשבתי שאני הוזה כשראיתי אותה מציצה על אחד הרישומים שלי קודם, אבל נראה שלא כי עכשיו היא נכנסה לפרופיל שלי באינסטגרם ושלחה לי הודעה.

וואו! אבי הלוזר תפס בחורה ברשת!

אני נרגש כי כמו שאמרתי, זה לא קורה לי הרבה. הולי חמודה ממש והיא אפילו חייכה אליי כמה פעמים כשדיברנו. כנראה זה סימן טוב. ויותר מהכול, אני אוהב את זה שהיא מחמיאה לאומנות שלי. זה ליטוף לאגו שאני ממש צריך עכשיו. זו הרגשה מדהימה.

אולי לא כמו תחושת הריחוף בחלומות שלי, אבל אקח מה שיש.

ואם כבר מדברים על ריחוף, הג'וינט מחכה לי.

אימא מסיימת לעבוד בעוד שעה, אז יש לי זמן לעשן לפני שהיא תגיע הביתה ותצעק עליי. היא יודעת שאני אוהב לעשן בגלל החרדות שלי ולא משתגעת על זה, וזה מפני שהאנה וגה מעולם לא נגעה בשום סם — היא בקושי שותה אלכוהול. ניסיתי להסביר לה מיליון פעמים שגראס חוקי עכשיו, אבל היא ממשיכה עם השטויות של מתחת לגיל שמונה־עשרה.

מה זה משנה בכלל?

אני כמעט בן שמונה־עשרה... עוד שנתיים ושבוע, אבל מי סופר.

לא נראה לי ששנתיים יעשו כזה הבדל משמעותי בתמונה הגדולה של החיים, אבל הורים כנראה רואים את זה אחרת.

אימא מעלימה עין כשאני חוזר הביתה בסופי שבוע מריח מגראס. היא עדיין מעירה לי, אבל משום מה זה לא נחשב בעיניה פשע חמור כמו לעשן קצת גאנג'ה באמצע שבוע הלימודים.

אני לא מבין את זה, אבל נראה שזה אחד הדברים שהגיוניים רק לאימהות.

אני שולח להולי בחזרה תודה קליל עם אמוג׳י מחייך, ודוחף את הטלפון לכיס בזמן שאני מתקרב אל דלת הבניין שלנו. אני מנופף לרוזמרי, בעלת הבית שלנו שגרה ממול. היא תמיד בחוץ, משקה את הפרחים או מכסחת את חלקת הדשא הקטנה שלה, חובשת כובע קש מוזר שגורם לה להיראות כמו ניצבת בסדרה בית קטן בערבה שהלבישו באופן מזעזע.

אישה מוזרה. אני מחבב אותה, ומת על המבטא הבוסטוני הכבד שלה.

קורעת.

אני מוציא את המפתחות, פותח את הדלת ביד אחת ובשנייה מחפש בתיק הגב שלי את הג'וינט ואת המצית, מנסה לאזן הכול בזמן שאני עולה במדרגות אל הדירה שלנו בקומה השלישית. בשנייה שאני בפנים, הג'וינט כבר בין השפתיים ואני מנסה להדליק את המצית שוב ושוב. הגיע הזמן לקנות מצית חדשה.

בסופו של דבר, אני מצליח להדליק את הג'וינט וחוצה את הסלון לכיוון דלת המרפסת האחורית. לרוע מזלי, אני נעצר באחת כשאני רואה שאימא שלי יושבת על הספה ומביטה בי בגבות מורמות.

עיניי נפערות בהפתעה ואני מייד שולף את הג'וינט מהפה. "אוי, שיט... איך זה הגיע לשם?"

אימא מגלגלת עיניים כשאני מכבה את הג'וינט עם האצבעות ורוק מהפה.

"אבי."

"מה את עושה בבית כל כך מוקדם, אימא?" אני מחייך אליה את החיוך הכי תמים שלי, ומעפעף כדי להיראות כמו הילד הכי תמים ומתוק בעולם.

אני מניח שהיא תנזוף בי ולכן שומט את התרמיל על הרצפה ומחכה שזה יגיע. כשזה לא קורה, אני מסתכל על פניה בתשומת לב רבה. היא מחייכת, אבל נראית קצת מתוחה כשהיא טופחת בידה על כרית הספה שלצידה.

"בוא שב, חמוד," היא אומרת בשלווה. "אנחנו צריכים לדבר על משהו."

אני בולע את הרוק.

אוקיי... זה כבר לא מוצא חן בעיניי.

אימא שלי היא החברה הכי טובה שלי. זה בטח גורם לי להישמע כמו לוזר מוחלט, אבל אני חושב שכבר הסכמנו שזה מה שאני.

אנחנו לא מעט זמן לבדנו, רק שנינו, ואין לנו אף אחד אחר.

בדרך כלל אנחנו מדברים בפתיחות ואין באמת צורך בשיחות רציניות, אבל על פי הכתפיים הנוקשות שלה והדרך שבה היא נועצת בי עיניים רחבות, אני מרגיש ששיחה מהסוג ההוא עומדת לקרות... וזה גורם לי לדז'ה וו.

העיניים של אמא מלאות דמעות של ייאוש. "אני צריכה לספר לך משהו, אביאל... זה קשור לאבא שלך."

"אני אעמוד כאן." אני משלב את ידיי על החזה בעקשנות, כאילו אם אמשיך לעמוד מה־שזה־לא־יהיה ירגיש פחות אמיתי.

"אביאל, לעזאזל, פשוט תשב," היא מתעצבנת.

"בסדר —" אני ממלמל והולך לעבר הספה. "אבל אני עושה את זה כי אני רוצה, לא כי אמרת לי."

היא מצחקקת ומנידה בראשה, ואני מתיישב לידה. "אוקיי, בסדר. אתה הבוס."

הגרון שלי עדיין יבש ומציק כשהיא שולחת יד אל פניי ומעבירה אצבעות בשערי הכהה.

"איך היה בבית הספר?" היא שואלת ואני מכווץ את עיניי לעברה.

"אימא, בחייך. ברור שיש לך משהו להגיד, אז בואי נוותר על הפטפוטים וניגש לעניין. את מלחיצה אותי."

היא שולחת אליי מבט מלא חיבה ומטה את ראשה. "אני מצטערת, מותק. אני לא רוצה לצער אותך —" היא משתתקת ואני מתקרב אליה, כל הגוף שלי מעקצץ מרוב מתח. "יש לי חדשות."

"אילו חדשות?" אני שואל בשקט, מנסה להיות סבלני ולאפשר לה לאזור אומץ, אבל האצבעות שלי מעקצצות.

היא נושמת עמוק, משחררת את האוויר באיטיות ומפילה את הפצצה, "פגשתי מישהו."

כל הגוף שלי קופא, כאילו מישהו הזמין פסל קרח של נער המום.

אני לא יודע למה, אבל זה הדבר האחרון בעולם שציפיתי שהיא תגיד.

אימא מקמטת את המצח כשאני בוהה בה כאילו אמרה שהיא רוצה להיות ליצנית רודיאו. "אבי, אתה בסדר?"

"אה... מה?" אני מניד בראשי ומכריח את עצמי למצמץ כמה פעמים. "כן, כן. אני אה... אני... בסדר?" לא התכוונתי שהמילה בסדר תישמע כמו שאלה, אבל אני פשוט מבולבל כרגע.

היא פגשה מישהו — כאילו, גבר... שהיא רוצה... לצאת איתו?

אימא שלי יצאה לכמה דייטים במשך השנים, אבל זה אף פעם לא הוביל לשום דבר. בדרך כלל היא רק אומרת לי שהיא יוצאת עם ידיד או משהו בסגנון הזה. היא מעולם לא חשה צורך להושיב אותי ולדבר איתי על זה.

אימא זזה באי־נוחות. "אוקיי... כי אתה נראה קצת חיוור."

"אז את מתכוונת שאת... מתכוונת לצאת לדייט עם מישהו, נכון? זה בסדר," אני אומר לה בקול רגוע מדי ומנסה לא לזוז באי־שקט.

היא מכחכחת בגרונה. "האמת היא שכבר יצאנו כמה פעמים."

"אה —" המוח שלי מתרוצץ במעגלים, כמו אוגר על גלגל. "אבל לא אמרת כלום —"

"לא רציתי להטריד אותך בזה עד שאראה אם זה רציני." היא ממצמצת אליי בעיניה הכחולות הכהות.

"רגע, אז את אומרת שזה כן רציני?" הקול שלי חורק פתאום. "מי זה האיש הזה?"

"קוראים לו טום." הדרך שבה הפנים שלה מוארות כשהיא רק אומרת את השם שלו גורמת לבטן שלי להתכווץ.

"טום?" אני לא מצליח להתאפק וצוחק בלגלוג. "איזה שם מטופש."

"אביאל." היא נועצת בי מבט נוזף. "זה לא יפה."

"סליחה." אני משפשף את עיניי. "אני רק... אני מופתע, זה הכול. זה נפל עליי משום מקום... אף פעם לא סיפרת לי על זה שאת יוצאת לדייטים."

היא לוחצת על הזרוע שלי. "אני יודעת, בייבי. אני מצטערת. לא התכוונתי להסתיר את זה ממך. פשוט חשבתי שעם המעבר והעובדה שאתה עסוק בלימודים... רציתי לצאת לכמה דייטים לפני שאספר לך. להיות בטוחה שאני באמת מחבבת אותו."

אני מנסה לבלוע את הרוק. "ואת מחבבת אותו?"

היא מהנהנת. "כן. הוא ממש מתוק וחכם. ויש לו בן בגילך."

"איפה פגשת אותו?" אני שואל, עדיין המום, אבל מנסה להסתיר את זה. אני לא רוצה להתנהג כמו אידיוט לא בוגר, אבל זה באמת מערער אותי. "איך לא שמתי לב שאת יוצאת לדייטים?"

"טום הביא את המכונית שלו לסוכנות," היא מספרת לי. "הוא הזמין אותי לארוחת צהריים ואכלנו יחד כמה פעמים, בהמשך אכלנו גם כמה ארוחות ערב."

"אז כשאמרת לי שאת עובדת עד מאוחר —" אני ממלמל ומתחיל לחבר את כל החלקים.

"אני ממש מצטערת ששיקרתי, אבי," היא אומרת על סף דמעות ולוקחת את ידי בידה. "פשוט... זה כל כך חדש לי. אתה יודע שלא —" היא עוצרת ומביטה בידיים שלנו. "לא הייתי במערכת יחסים אמיתית מאז אבא שלך."

המילים שלה צורבות בחזה שלי כמו חומצה שמוזרקת לוורידים.

אבא שלי מת כשהייתי בן שש. עברו מאז עשר שנים ואימא שלי לא הייתה במערכת יחסים משמעותית מאז. זה מבאס.

אני לא רוצה שהיא תהיה אומללה. היא עדיין צעירה, אחרי הכול. העובדה שהיא איבדה את אהבת חייה בתאונה טרגית לא אומרת שהיא לא יכולה להיות עם מישהו אחר.

נכון, אני לא ממש מבין באהבה. מעולם לא הייתה לי חברה... אלא אם כן מחשיבים את קלסי לאכלן בכיתה ו', שיצאתי איתה שלושה ימים. או את טיילור נגויין, הילדה שהייתי מתמזמז איתה מדי פעם בברוקלין, ואני לא חושב שהייתי מגדיר את זה כמשהו קרוב למערכת יחסים.

זה לא שאני לא רוצה לצאת עם מישהי, פשוט לא מצאתי מישהי שתכבוש אותי... כמו שטום כנראה כבש את אימא שלי.

"אוי, ילד שלי, אני רואה שאתה מתחיל להילחץ," אימא אומרת ומתקרבת אליי.

היא מושכת אותי אליה, מחבקת חזק ומעבירה את אצבעותיה בשערי, מזכירה לי את הימים כשהייתי ילד, כשהיינו בוכים יחד על האובדן של אבא שלי.

"אימא, אני לא ילד," אני נוהם ומתפתל בניסיון להשתחרר מהאחיזה שלה. "ואני לא שברירי. אני מסוגל להתמודד עם זה שאת יוצאת עם מישהו. מצטער שהרגשת צורך להסתיר את זה ממני."

"אני יודעת, אבי," היא מצייצת. "אתה כזה ילד טוב. זו הסיבה שרציתי לספר לך את האמת." היא אוחזת את הלסת שלי בידה הדקה. "גם לי מוזר להרגיש ככה, אני מבטיחה לך."

אני מהנהן, לוקח עוד נשימה עמוקה ובולע את הספקות האחרונים.

העובדה שאימא שלי מחבבת מישהו היא לא סוף העולם. הוא רק בן אדם. הוא לעולם לא יהיה אבא שלי.

"אז... את ממש מחבבת אותו?" אני מכריח את עצמי לחייך, והיא מחייכת בחזרה.

אני חייב להודות שהיא נראית פתאום צעירה בכמה שנים, מוארת בזכות מערכת היחסים החדשה הזאת. וגם אם אני לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי, נראה שהטום הזה חשוב לה באמת.

"כן," היא מתנשפת. "הוא ממש נהדר. אני כבר לא יכולה לחכות שתפגוש אותו." אני מביט בה בעיניים רחבות והיא מצחקקת. "כשתהיה מוכן, כמובן."

אני משחרר נשיפה ארוכה... בשביל אימא. אני יכול לשמוח בשבילה. ודאי שאוכל להתמודד ולפגוש את הבחור הזה.

וכשזה יקרה, הוא יצטרך לעבור את המבחן שלי. אם הוא לא מספיק טוב בשבילה, זו כבר תהיה שיחה אחרת לגמרי.

משהו שהיא אמרה קודם צץ לי פתאום בראש. "אמרת שיש לו בן בגילי?"

היא מהנהנת בהתלהבות. "כן! עדיין לא פגשתי אותו. חיכינו לדבר עם שניכם קודם."

זה משהו שהם תכננו?

"אימא —" אני מכווץ את עיניי אליה. "כמה זמן את יוצאת עם הבחור הזה?"

היא נושכת את השפה התחתונה שלה לפני שהיא עונה, "בערך... חודשיים."

"חודשיים?!" העיניים שלי כמעט יוצאות ממקומן. "אנחנו גרים כאן רק שלושה חודשים! וואו, נראה שהכרישים בבוסטון לא מבזבזים זמן כשהם מריחים דם —"

"אבי!" היא נוזפת.

"אוקיי, בסדר. החזירים מריחים כמהין." אני מחייך כשהיא בוהה בי. "את הכמהין... כי הן יוקרתיות."

היא צובטת את גשר אפה. "איך יצא לי יצור כזה —"

החיוך שלי מתרחב.

"אביאל, אמרתי לך שאני מצטערת על שהסתרתי ממך," היא ממשיכה ונאנחת. "בבקשה, אתה מוכן להפסיק לגרום לי להרגיש רע לגבי זה? זה משונה לכולנו. זאת אומרת, טום עבר גירושים מכוערים. רצינו לוודא שזה אמיתי לפני שנספר לכם."

הבטן שלי מתכווצת.

האופן שבו שהיא מדברת... כאילו אנחנו כבר משפחה. ארבעתנו...

אני, אימא, טום... והילד ההוא.

אח חורג?

וואו... זה הזוי.

הייתי בן יחיד כל חיי. אין לי שום מושג איך זה להיות אח.

"אימא, אני צריך לשאול אותך שאלה רצינית מאוד," אני ממלמל והיא נועצת בי מבט. "אני יכול בבקשה ללכת לעשן?"

היא פורצת בצחוק, ואני מחייך. למרות חוסר השקט שמחלחל בי, היא עדיין אימא והחברה הכי טובה שלי. ילד מושלם של אימא, לפקודתכם. כל עוד נמשיך להיות אנחנו, אני בטוח שהכול יסתדר.

אבל עכשיו אני ממש צריך להירגע, לפני שבאמת איכנס לסחרור.

"אוקיי —" אימא שלי מזדקפת. "אתה יכול לצאת למרפסת בזמן שאתחיל להכין את הארוחה, ואני אעמיד פנים שאני לא יודעת מה אתה עושה בחוץ."

אני מחייך וקם, "תודה, אימא."

היא מחייכת והקול שלה עוצר אותי לפני שאני יוצא מהחדר. "אני אוהבת אותך, אבי."

אני עוצר כשהגב שלי מופנה אליה, מציץ מעבר לכתפי כדי לחייך אליה חיוך קטן וקצת מאולץ. "גם אני אוהב אותך, אימא."

בדרך החוצה, כשהג'וינט כבר דולק בין שפתיי, השרירים שלי מתכווצים ומחשבות רבות מסחררות את ראשי. אני לא רוצה לחשוב שהכול עומד להשתנות באופן דרמטי, שוב, בפעם השנייה בשלושה חודשים...

אבל לך תסביר את זה לגראס שאני לא מפסיק לעשן עד שהבדל כבר מגיע לאצבעות שלי.

תרגיע את המחשבות הסוערות שלי, בבקשה.

הערה

1 סגנון מוזיקה ותת־תרבות של צעירים רגישים ומרדניים, לרוב בלבוש שחור ובאווירה מלנכולית.