אסירה בכלוב זהב 1 - מוזהבת

על הספר

האגדה על המלך מידאס בעיבוד מחודש.

זוהי סדרת פנטזיה למבוגרים שהיא אפלה וסוחפת, ממכרת ומפתיעה. עולמה המוזהב של אורֵיאָה, המלא רומנטיקה, פֵיי ותככים, יאחז בכם מהעמוד הראשון. אתם מוזמנים למסע של חמדנות, אהבה ומציאת כוח פנימי.

אזהרת טריגר: שימו לב, ספר זה מכיל תוכן מיני מפורש ואלמנטים אפלים שעלולים לעורר אי־נוחות בקרב קוראים מסוימים. הוא כולל רומנטיקה מפורשת, שפה בוטה, אלימות, מוות ומין ללא הסכמה. כמו כן ישנם אלמנטים של התעללות רגשית, מניפולציה ותסמונת סטוקהולם. הספר אינו מיועד לקוראים מתחת לגיל שמונה־עשרה.

זהו הספר הראשון בסדרה אסירה בכלוב זהב

פרק 1

אני מרימה את גביע הזהב אל שפתיי בעודי צופה במופע הבשרים החשוף מבעד לסורגים.

התאורה עמומה במכוון. רק פצפוץ להבה על פני צלליות מופקרות הנעות יחד בלהט. שבעה גופים הפועלים כולם למען פורקן אחד ויחיד, ואילו אני כאן, בנפרד, כמו צופה בתחרות ספורט.

המלך קרא לי לכאן לפני כמה שעות, כשהעניינים התחילו להתחמם עם הרמון הפילגשים המתחלפים שלו, הידועים גם בכינוי "האוּכָּפים המלכותיים".¹ הוא החליט להתענג הלילה באטריום, כנראה בגלל האקוסטיקה. יש להודות, הגניחות אכן מהדהדות כאן היטב.

"כן, מלכי! כן! כן!"

העור סביב עיניי מתהדק. אני ממהרת ללגום עוד יין ומאלצת את עצמי להסיט את המבט אל שמי הלילה. האטריום ענקי, וקירותיו ותקרתו הקמורה עשויים כולם זכוכית, כך שנשקף ממנו הנוף היפה ביותר בארמון. כלומר... כשהשלג מפסיק לרדת לפרק זמן ארוך מספיק ואפשר לראות משהו.

כרגע, כמו תמיד, מתחוללת סופת שלגים. פתיתים לבנים נושרים מהשמיים, ומובטח לנו שעד הבוקר הזגוגיות יכוסו בשלג. לעת עתה אני מצליחה להבחין ברמז קלוש לכוכב בודד גבוה בשמיים, מציץ מבין העננים הכבדים והלובן המאיים. ענני הכפור התפוחים ניצבים כתמיד כזקיפים על משמרתם בשמיים, חומסים ממני את הנוף ושומרים אותו לעצמם. אבל זכיתי להצצה חטופה, ואני אסירת תודה על כך.

אני תוהה אם מלכים קדומים מימים עברו בנו את האטריום הזה כדי שיוכלו למפות את הכוכבים ולפענח את הסיפורים שהאלים הותירו לנו בשמיים, אבל אז הטבע סיכל את תוכניתם, ואותם ענני משמר לועגים עד היום למאמציהם וחוסמים מפנינו את האמיתות שבחוץ.

ואולי בני המלוכה המתים ההם בנו את החלל הזה כדי לצפות בזכוכית המתכסה בכפור ובסופות השלגים המשתוללות בחוץ בעודם עומדים כאן, מוגנים מפני הקור הלבן האינסופי. בני המלוכה של אורֵיאָה שחצנים מספיק לעשות דבר כזה, ולראיה... עיניי משוטטות אל המלך, הנעוץ כעת כמעט עד צוואר באחת האוכָּפות, בזמן שהשאר משתעשעים ומתהוללים כדי להנעים את זמנו.

אולי אני בכלל טועה. אולי החלל הזה לא נבנה כדי שאנחנו נביט מעלה, אלא כדי שהאלים יביטו מטה. אולי אותם מלכים קדומים הביאו גם הם את האוּכָּפים והאוכָּפות שלהם לכאן, כמנחה חזותית של הוללות להנאתם של השמיים. אם לשפוט לפי כמה מהסיפורים שקראתי, האלים הם חבורה חרמנית למדי, כך שלא הייתי פוסלת את האפשרות. אבל אני לא שופטת אותם. האוכּפים והאוכּפות המלכותיים מוכשרים מאוד.

אף שמאלצים אותי לצפות בהם ולהאזין לכל המעשים הגסים האלה, ואף שכיפת האטריום חסומה בדרך כלל מרוב שלג, אני עדיין אוהבת לבוא לכאן. זה הדבר הקרוב ביותר שיש לי לשהייה בחוץ, לתחושת הרוח על פניי, או למילוי ריאותיי באוויר צח.

הצד החיובי? לפחות אני אף פעם לא צריכה לדאוג שהעור שלי ייסדק מהרוח הקרה בחוץ או שארעד בשלג. סופת השלגים בהחלט נראית קפואה, אחרי הכול.

אני תמיד מנסה להסתכל על הצד החיובי בחיים, גם אם אני כלואה בכלוב ציפורים בגודל אדם. כלא יפה לחפץ יפה.

"הו, אלים!" אחת האוכּפות — ריסה, כמדומני — זועקת בעונג ומנערת אותי ממחשבותיי. יש לה קול צרוד ושיער בלונדיני, יופייה טבעי ונטול מאמץ.

אני לא מצליחה להתאפק ומפנה את מבטי בחזרה אל המחזה שלפניי. חמש אוכּפות ואוּכָּף אחד עושים כמיטב יכולתם להרשים. הם בסך הכול שישה. שש הוא מספר המזל של המלך — מאחר שהוא שליט הממלכה השישית של אורֵיאָה. הוא קצת אובססיבי לגבי העניין, למען האמת. בכל רגע נתון אני רואה את המספר הזה מקיף אותו. כמו ששת הכפתורים על כל חולצה שהחייטים שלו תופרים, או ששת הצריחים בכתר הזהב שלו. או ששת האוּכָּפים שהוא מזיין הלילה.

ברגע זה חמש נשים וגבר אחד מספקים את צרכיו הגשמיים. המשרתים העלו הנה מיטה, כדי שיהיה לו נוח בזמן שהוא מתענג. נראה שזאת טרחה גדולה עבורם לפרק את המיטה הענקית, להעלות אותה שלוש קומות במדרגות ולהרכיב אותה מחדש, רק בשביל שיצטרכו לפרק ולהוריד אותה שוב מאוחר יותר. מצד שני, מה אני יודעת? אני רק האוּכָּפה המועדפת על המלך.

אני מקמטת את אפי למשמע המונח. אני מעדיפה שיקראו לי רק "המועדפת על המלך". יש לזה צליל נעים יותר, אף שהמשמעות זהה.

אני שלו.

אני מרימה את כפות רגליי, מניחה אותן על הסורגים שלפניי ונשענת על הכריות שמאחור. אני צופה בישבנו של המלך מתכווץ כשהוא ננעץ שוב ושוב באחת הנשים שתחתיו, בזמן ששתי נשים נוספות כורעות על המיטה משני צדדיו, כך שיש לו גישה מלאה לשדיהן החשופים, שהוא לָש כעת בשתי ידיו.

המלך הוא איש של ציצים.

אני מביטה מטה אל החזה שלי, העטוף כרגע במשי בצבע זהב. הבגד דומה יותר לטוגה מאשר לשמלה. רצועות הבד צרורות יחדיו על כל כתף, גולשות מטה ונחגרות במותניים בלולאות זהב. זהב הוא כל מה שאני לובשת, נוגעת בו או רואה.

כל צמח באטריום הזה, שפעם לבלב בירוק, הוא עכשיו חסר חיים ומתכתי. החדר כולו, מלבד הזגוגיות השקופות של החלונות, הוא בזהב. בדיוק כמו מצעי הזהב שהמלך מזדיין עליהם כרגע, ופתיתי הזהב הזרועים בסיבי העץ של מסגרת המיטה. שיש הזהב של הרצפה, שעורקים כהים יותר מבהיקים בתוכו כמו נחלים קפואים ועכורים. ידיות הדלתות מוזהבות, גפנים נוצצות מטפסות על קירות מוזהבים, ועמודים מתכתיים מתנשאים אל הקשתות ותומכים בכל העושר הזה.

זהב הוא מוטיב מרכזי כאן, בטירת הַייבֶּל של המלך מידאס.

רצפות זהב. מסגרות חלונות מוזהבות. שטיחים, ציורים, שטיחי קיר, כריות, בגדים, כלים, שריונות אבירים. לעזאזל, אפילו ציפור המחמד קפואה בברק חסר חיים. ככל שהעין משגת, הכול זהב, זהב, זהב, כולל התשתית של הארמון כולו — כל אבן, מדרגה ועמוד.

חזית הטירה ודאי מסנוורת כשהשמש פוגעת בה. למזלם של כל אלה שגרים מחוץ לארמון, אני חושבת שהשמש מעולם לא יצאה וזרחה עליה. אם לא יורד שלג, יורד גשם קפוא, ואם לא זה ולא זה, בדרך כלל סופת שלגים נמצאת בדרכה הנה.

הפעמון כאן תמיד מצלצל לאות אזהרה כשסופת שלגים מתקרבת ומתריע בפני אנשים להישאר בבתיהם. הפעמון העצום הזה במגדל, שניצב בנקודה הגבוהה ביותר של הטירה? כן, גם הוא עשוי זהב טהור, ולעזאזל, כמה שהוא רועש.

אני שונאת אותו. צלצוליו רועמים יותר מברד על תקרת זכוכית, אבל אני מניחה שבטירה, היעדר פעמון מעצבן יהיה חילול הקודש.

שמעתי שאנשים יכולים לשמוע אותו מצלצל ממרחק של קילומטרים רבים. כך, עם הפעמון הרועש והזהב המסנוור, טירת הַייבֵּל נראית קצת צעקנית ממקומה על צלע ההר הסלעי והמושלג הזה. המלך מידאס לא מאמין בעדינות. הוא מתהדר בכוחו הנודע, והעם משתחווה בפליאה או גווע מרוב קנאה.

אני ניגשת לקצה הכלוב שלי למזוג לעצמי עוד יין, רק כדי לגלות שהקנקן ריק. אני מקדירה אליו פנים ומנסה להתעלם מהצווחות ומהנהמות הגבריות הנשמעות מאחוריי. המלך רוכב כרגע על אוּכּפה העונה לשם פולי. גניחותיה צורמות באוזניי כמו שן כואבת הנגררת על קרח, והקנאה מכווצת את חזי.

הלוואי שהיה לי עוד יין.

במקום יין, אני חוטפת את הענבים ממגש הגבינות והפירות שלי ודוחפת אותם לפי. אולי הם יתססו לי בבטן, ואוכל להשתכר קצת? מותר לבחורה לקוות.

אני דוחפת עוד ענבים למזל טוב, חוזרת לפינה ומתיישבת על כריות הזהב הרכות שעל הרצפה. קרסול אחד שלי מונח על השני, ואני צופה בגופים המתפתלים המציגים את הופעתם המקסימה בפני המלך.

שלושה מהאוכּפים חדשים, ולכן אני עוד לא יודעת את שמותיהם. הזכר החדש עומד על המזרן, עירום לחלוטין, ואלים אדירים, הוא יפהפה. גופו מפוסל לכדי שלמות. אני מבינה למה המלך בחר בו. עם שרירי הבטן החטובים והפנים העדינות האלה, הוא נעים מאוד למראה. ברור שכשהוא לא משרת את מידאס, הוא מתאמן כדי לפסל כל שריר ושריר בגופו.

כרגע אמותיו נשענות על הקורה העליונה של מסגרת המיטה בעלת ארבעת העמודים, שאוכּפה יושבת עליה כמו סנאי על ענף, רגליה פשוקות לרווחה בזמן שהוא יורד לה. אי־אפשר להתעלם מהאיזון ומהראווה שהם מפגינים.

החדשה השלישית כורעת על ברכיה מול הגבר, מוצצת את איברו כאילו היה ארס מהכשת נחש. ו... וואו, היא ממש טובה בזה. עכשיו אני יודעת למה היא נבחרה. אני מטה את צווארי ורושמת לעצמי הערות בראש. אי־אפשר לדעת מתי משהו כזה יהיה שימושי.

"הכּוּס שלך משעמם אותי," אומר מידאס פתאום וגורם לפולי לחמוק מתחתיו במהירות. הוא סוטר לבחורת הציצים שמולו על הישבן. "תורך. אני רוצה את התחת שלך."

"כמובן, מלכי," היא מגרגרת לפני שהיא מסתובבת וצונחת על ברכיה, ישבנה זקור באוויר. הוא חודר אליה כשהמיצים החלקלקים של פולי עדיין מרוחים על הזין שלו, והאישה פולטת גניחה.

"זייפנית," אני ממלמלת לעצמי. אין מצב שככה היא הרגישה באמת.

לא שאני יודעת ממקור ראשון. מעולם לא חדרו אליי לשם, תודה לאלים.

הקולות בחדר מתגברים, כשכמה מהאוכּפות מגיעות לאורגזמה — מזויפת או אמיתית — והמלך נחבט בעוצמה בנקבה שלו, לפני שהוא גומר בנהמה אדירה.

אני מקווה שהפעם הוא באמת ובתמים סיים, כי אני עייפה ונגמר לי היין.

ברגע שהאישה קורסת תחתיו, הוא סוטר לה שוב על התחת, הפעם כסימן לשחרור. "כולכם יכולים לחזור לאגף ההרמון. סיימתי איתכם להלילה."

מילותיו קוטעות את שאר האוכּפות, מקצרות את הפורקן שלהן. הזכר עדיין מתהדר בזקפה, אבל איש מהם אינו מתלונן, לא עושה פרצוף ולא מתעלם מפקודתו. לעשות זאת יהיה בגדר טיפשות מוחלטת.

כולם מתנתקים במהירות זה מזה ויוצאים עירומים בטור עורפי, ירכיים אחדות עדיין רטובות ודביקות. זה היה לילה ארוך.

אני תוהה אם הם יסיימו את העניינים בעצמם באגף ההרמון. אין לי מושג, כי אסור לי להיכנס לשם, אז אני לא יודעת מה הדינמיקה ביניהם כשהמלך לא בסביבה. אסור לי ללכת לשום מקום, פרט לכלובים שלי, אלא אם כן אני במחיצת המלך. בתור המועדפת, אני מוחזקת נעולה ומוגנת. חיית מחמד שיש לשמור עליה.

אני צופה במידאס בזהירות כשהוא לובש את חלוק הזהב שלו, והאוכּפה האחרונה יוצאת. עצם המראה שלו עומד שם, לבוש למחצה ומסופק מעונג, גורם לבטני להתכווץ.

הוא יפהפה.

הוא לא שרירי, כי חייו נוחים מאוד. הוא רזה מטבעו ורחב כתפיים. מידאס צעיר יחסית למלך, רק בשנות השלושים לחייו, וקצה חוט של נעורים עדיין מרכך את תווי פניו. עורו שזוף, אף שכל מה שיש כאן זה שלג וגשם, ושערו בלונדיני עם גוונים של דבש ערמוני, כשהגוון האדמדם בולט יותר לאור הנרות. עיניו חומות עמוקות, ויש בו נוכחות — קסם. הקסם שלו הוא שתמיד מושך את תשומת ליבי.

מבטי נודד מטה, אל מותניו הצרים ואל קווי המתאר של איברו המתרפה, שאני עדיין יכולה לראות מתחת לבד המשיי.

"נהנית מהנוף, אורין?"

למשמע שמי, מבטי מזנק מהמפשעה שלו אל פניו המחייכות בסיפוק. לחיי מתלהטות, אף שאני מנסה להסוות את מבוכתי. "טוב, זה נוף יפה," אני אומרת לו בהרמת כתף, וחיוך אירוני נמתח על שפתיי.

הוא מגחך ומתחיל לצעוד ביהירות לעבר סורגי הכלוב שלי, שבחלקו האחורי של האטריום. אני אוהבת שהוא מחייך. זה גורם לזחלים לזחול לי בבטן — לא לפרפרים. אני מקנאה ביצורים המעופפים החופשיים האלה.

עיניו סורקות אותי מכפות רגליי היחפות ועד לחזי. אני נזהרת לא לזוז, אף שאני רוצה להתפתל תחת מבטו הבוחן, וראשי מופנה מעלה בציפייה. למדתי להישאר דוממת, כי זה מה שהוא אוהב.

מבטו עובר על גופי בליטוף איטי. "מממ... את נראית טעימה הלילה."

אני נעמדת על רגליי בתנועה חלקה, בד שמלתי גולש ומלטף את קצות האצבעות, ואני ניגשת אל הסורגים שלפניו. יד אחת נכרכת סביב אחד הסורגים הדקים המפרידים בינינו. "שחרר אותי מהכלוב הזה ותוכל לטעום." אני מקפידה לשמור על טון משועשע ועל הבעה חושנית, אף שבטני בוערת מתשוקה.

תוציא אותי. גע בי. תרצה אותי.

מלכי הוא איש מסובך. אני יודעת שאכפת לו ממני, אבל לאחרונה אני פשוט רוצה... יותר. אני יודעת שזאת אשמתי. אני לא אמורה לרצות יותר. אני אמורה להיות מאושרת עם מה שיש לי, אבל אני לא יכולה להתאפק.

הלוואי שמידאס היה מביט בי כפי שאני מביטה בו. הלוואי שחזהו היה הולם בכמיהה כמו שלי, אבל גם אם לעולם לא יוכל לתת לי את זה, הלוואי שפשוט יבלה איתי יותר זמן.

אני יודעת שאין טעם לרצות בזה. הוא מלך. נמשך כל הזמן לאלף כיוונים. יש לו חובות שאני אפילו לא יכולה לתפוס. אני אמורה לשמוח על העובדה שאני זוכה ולו למעט מתשומת ליבו.

לכן אני קוברת את הרצון, עורמת שלג ומכסה את התשוקה במשקל מרדים כדי להסתיר אותה במעמקיי. אני מסיחה את דעתי. אני מפרפרת. אני ממלאת את שעותיי בכל מה שאני יכולה, אבל לא משנה כמה אנשים אני רואה בכל יום, אני עדיין מתעוררת בודדה והולכת לישון בדיוק באותו האופן.

זאת לא אשמתו של מידאס, ואין טעם להתלונן על כך. זה לא יעזור לי להגיע לשום מקום — ואני חיה בכלוב, אז לא להגיע לשום מקום זאת המומחיות שלי.

חיוכו המרוצה של מידאס מתרחב למשמע מילותיי החצופות. הוא שובב הלילה, יש לו מצב רוח שאני לא זוכה לראות לעיתים קרובות, אבל אוהבת אותו. זה מזכיר לי איך היינו, כשרק התחברנו. כשהייתי ילדה אבודה והוא נכנס בסערה כדי להראות לי חיים אחרים. אני נזכרת איך הוא חייך אליי והזכיר לי איך לעקל את שפתיי בעצמי.

מידאס שולח מבט סוחף נוסף על גזרתי, ועורי מתחמם. תשומת ליבו החיובית מחמיאה לי. אני בנויה כמו שעון חול, עם חזה, ירכיים וישבן נדיבים, אך זה לא הדבר הראשון שאנשים מבחינים בו כשהם מביטים בי לראשונה. אני אפילו לא בטוחה שהוא מבחין בזה.

כשאנשים מביטים בי, הם לא מעריכים את קימוריי או מפענחים את המחשבות בעיניי. לא, הם עסוקים רק בדבר אחד, וזה הברק של עורי.

כי הוא זהב.

לא מוזהב. לא שזוף. לא צבוע או טבול. העור שלי הוא זהב אמיתי, מנצנץ, משיי.

אני נראית בדיוק כמו כל דבר אחר בארמון הזה. אפילו שערי וקשתיות עיניי מנצנצים בברק מתכתי. אני פסל זהב מהלך. זהב בכל מקום, מלבד שיניי הלבנות הבוהקות, לובן עיניי ולשוני הוורודה והחצופה.

אני פריט נדיר, מצרך, שמועה. אני המועדפת על המלך, האוכּפה היקרה ביותר. זאת שהוא הפך לנגועת־זהב ושומר בכלוב בראש הטירה שלו. גופי נושא את סימן בעלותו וחסדו.

חיית המחמד המוזהבת.

אני אהובתו של המלך מידאס, שליט הייבל והממלכה השישית של אורֵיאָה. אנשים נוהרים כדי לראות אותי, בדיוק כפי שהם באים להתבונן בטירתו הנוצצת, השווה יותר מכל האוצרות בממלכה כולה.

אני האסירה מצופת הזהב.

אבל איזה כלא יפה זה.

הערה

1 האוכָּפים המלכותיים הם הפילגשים והפילגשות של המלך. הנשים הפילגשות נקראות כאן אוכָּפות, או אוכָּפה ביחידה.