פרולוג
אִמוֹתַי — לוסינדה, רובי ומרתה — הן משונות במהותן והן אחיות. שלישייה זהה, ליתר דיוק.
רבים העירו על המראה שלהן לאורך השנים. הפיה האפלה, מליפיסנט, סברה שהן היצורים המכשפים ביותר שראתה מעודה. אחרים השוו אותן לבובות שבורות ומוזנחות שהושארו בחוץ ברוח ובגשם, כך שדהו ונסדקו. ההבחנה המדויקת ביותר באה מפיה של מכשפת הים הגדולה והנוראה, אורסולה. היא אמרה שיופיין של האחיות המשונות הוא כה חסר פרופורציה, עד שהן גרוטסקיות באורח מהפנט.
בעיני הן תמיד היו יפות, אפילו ברגעי השיגעון שלהן. אפילו כשהכעיסו אותי. אפילו עכשיו, כשאני מאוכזבת ושבורת לב בגללן ויודעת עד כמה הן באמת אכזריות, הרסניות ושפלות, אני עדיין אוהבת אותן.
מקריאת יומניהן של אִמותי, שלגייה ואני למדנו ששום מכשפה חיה אינה חזקה מהן — מלבד אחת. אני.
אם סיפורן של האחיות המשונות מוכר לכם, אתם יודעים שלפני זמן רב היתה להן אחות קטנה בשם קירקה, שלמרבה הצער נהרגה כשהפיה האפלה, מליפיסנט, החריבה את ארצות הפיות בהתקף זעם ביום הולדתה השישה־עשר. זה היה סוד שהן הסתירו ממליפיסנט. לוסינדה, רובי ומרתה היו כה נואשות להשיב את אחותן הקטנה לחיים, שהן הקריבו את החלקים הטובים ביותר שבתוכן כדי ליצור קירקה חדשה. תחליף לאחות שאבדה להן.
אני.
לא הייתי עוד אחותן, אלא בתן, שנוצרה מקסם ומאהבה. אִמותי היו מוכנות לעשות הכול כדי להגן עלי, ואכן עשו זאת, ללא היסוס, במשך שנים רבות מספור. הן זרעו הרס ומהומה והשמידו כל אדם וכל דבר שנקרה בדרכן, והכול בשם ההגנה עלי. קירקה שלהן.
כל חיי האמנתי שהן אחיותי ושהן שומרות ומגינות עלי אפילו מפני הדברים הקטנים ביותר. תמיד חשבתי שהן אחיותי הגדולות הדאגניות והמגוננות, שנאלצו לגדל אותי כבתן לאחר שלהורינו קרה משהו נורא, מחריד מכדי שיספרו לי עליו. בילדות, לוסינדה, רובי ומרתה סירבו לספר לי על אמנו ועל אבינו. הן אמרו שהן מגינות עלי מפני האמת. אבל האמת היתה שהן האמהות שלי.
היה מאתגר להתבגר עם אמהות מגוננות כמותן, אבל אהבתן הבלתי מתפשרת ונכונותן לחלוק את הידע שלהן במלאכת הכישוף סייעו לי לשגשג בתחום הקסם. מגיל צעיר יכולתי לבצע קסמים שנבצרו ממכשפות מבוגרות, והן תמיד ציינו שהן חושבות שכישרונותי עולים אפילו על אלה שלהן. ככל שהתבגרתי הבנתי שאולי הן צודקות, שכן הצלחתי לבצע לחשים ולהטיל קסמים בקלות שהפתיעה אותי. הצרה היא שכלל לא חשבתי על הקסם. לרוב, מישהו היה צריך להסב את תשומת לבי לאפשרות להשתמש בו, או לעובדה שזה עתה ביצעתי לחש או מעשה כשפים בלי להבחין בכך אפילו. אִמותי תמיד היו שם כדי להזכיר לי ולהגן עלי מכל רע.
רק כשהייתי מבוגרת יותר והתאהבתי בנסיך החיה, האמהות שלי, המגוננות יתר על המידה, נהיו אכזריות ונקמניות. הנסיך שבר את לבי, והן... ובכן, הן רצו להשמיד אותו.
אני זוכרת את היום שבו סיפרתי להן שהתאהבתי ואת הבהלה שתקפה אותן. הן שיכנעו אותי להשתתף בתחבולה שתוכיח לי שהנסיך אינו ראוי לי. שיתפתי פעולה כי בטחתי בו וידעתי שהוא מסור לי. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לשכנע אותן בכוונותיו הכנות. התלבשתי כמו בתו של מגדל חזירים, התפלשתי בבוץ עם הבהמות וחיכיתי שהנסיך שלי ימצא אותי. אבל הוא התגלה כחיה. הוא הגיב בדיוק כפי שהאחיות המשונות ציפו. הוא נרתע ממני ולא אהב אותי יותר. הוא היה כה שפל ואכזרי כלפי, עד שקיללתי אותו.
כל מעשה נתעב שיבצע ייחרט על פניו. אם ישנה את דרכיו, הקללה לא תשחית את מראהו. נתתי לו ורד מכושף מגנו, שיזכיר לו את האהבה שחלקנו פעם. כשייפול עלה הכותרת האחרון, הוא יישאר לנצח בצורה שהוא עצמו עיצב.
כמו מכשפות ופיות רבות לפני, נתתי לו הזדמנות לשבור את הקללה אם ימצא אהבת אמת ויזכה בה. חשבתי שזה הוגן. חשבתי שאני נותנת לו הזדמנות לגאול את עצמו. אבל לאחיות המשונות היו תוכניות אחרות. הן הטריפו את דעתו ופיתו אותו אל נתיב ההרס בכל הזדמנות, וכך וידאו שייהפך לחיה הנוראה שהן ראו ששוכנת בתוכו. על כל זה הייתי יכולה לסלוח, אילולא עירבו את הנסיכה טוליפ מורנינגסטאר ואת בל. אִמותי שיגעו את החיה עם העינויים הבלתי פוסקים שלהן. הוא התייחס לנסיכה טוליפ בצורה מחרידה ואכזרית, עד שהיא השליכה את עצמה מהצוקים המשוננים אל זרועותיה של מכשפת הים. אורסולה חסה על חייה בתמורה ליופייה ולקולה. ובכן, השבתי את שניהם לנסיכה המסכנה אחרי שהחלפתי אותם בשרשרת הקונכייה של אורסולה, שאִמותי גנבו בכישוף מהמלך טריטון. לא יכולתי לסלוח להן על שסיכנו כך את חייה של טוליפ. ולא יכולתי לסלוח על הזוועות שהיו מנת חלקה של בל המסכנה באשמתן, רק מפני שרצו להשמיד את החיה על יחסו כלפי.
זאת היתה רק תחילתן של האכזבות שהנחילו לי אִמותי, וכך קיבלתי על עצמי תפקיד חדש: לתקן את העוולות שהן ביצעו. בכעסי על כך שסיכנו את חייהן של טוליפ ושל בל, עזבתי וסירבתי להיענות לקריאותיהן. הסתתרתי מפניהן בכל דרך שהכרתי. זאת היתה דרכי היחידה להעניש אותן: למנוע מהן את אהבתי בתקווה שישנו את דרכיהן.
הטירוף אחז באמהות שלי, והן קראו לאורסולה לעזרה. היא היתה מכשפה רבת־עוצמה, והן חשבו שהיא תוכל לעזור להן למצוא אותי. הן לא ידעו שהיא חטפה אותי, הפכה אותי לקליפה ריקה של עצמי והשליכה אותי לגן האפל שלה, לצד שאר הנשמות שקצרה לאורך הדורות. היא הסכימה לעזור לאִִמותי בתמורה להבטחה לרקוח בשנאה לחש שיפיל את אחיה, המלך טריטון. לאורסולה היתה זכות לקחת מאחיה את כס המלכות. אביהם הוריש אותו לשניהם, והיחס של טריטון כלפיה היה מחריד. אילו היא היתה מציגה את התוכנית הזאת בפני, בוודאי הייתי עוזרת לה. אם כי לעולם לא הייתי מרשה לעצמי להיות כבולה בשנאה, וכמובן לא הייתי מסכימה לפגוע בבתו הצעירה של טריטון, אריאל.
מליפיסנט, חברתן הוותיקה של אִמותי, הזהירה אותן שלא יסתבכו עם אורסולה. היא הזהירה אותן שאי־אפשר לבטוח במכשפת הים ושהלחש מסוכן. הן לא הקשיבו — הן לא נהגו להקשיב — והתעלמו מהסימנים לכך שאורסולה אינה המכשפה שלמדו לאהוב לאורך שנות חברותן הארוכות. האובססיה שלהן למצוא אותי סינוורה אותן, וכך הן שיתפו פעולה עם התוכנית המטורפת שלה להשמיד את טריטון. על כל זה הייתי יכולה לסלוח, אילולא ניסו להרוג את אריאל.
ברגע שהן גילו שאורסולה לקחה את נשמתי ושמה אותי בגן שלה, הן התמלאו זעם. הן הפכו את הלחש שיצרו בשנאה כדי שיפגע באורסולה, הרגו אותה וכמעט החריבו את הממלכות הרבות ואת עצמן בניסיון להציל אותי. אבל הן לא צפו את ההשפעה שתהיה לכך עליהן. הן לא חזו שגופן יישאר רדום תחת כיפת הזכוכית של הסולריום במורנינגסטאר ושנשמותיהן ייוותרו בממלכת החלומות, שם הן נותרו עד עצם היום הזה.
עוצמת הלחש הזה הביאה את מליפיסנט למורנינגסטאר. היא קיוותה למצוא מישהו חזק מספיק, במטרה להבטיח שהנסיך פיליפ לא ישבור את קללת השינה שהטילה על בתה, אורורה, ביום הטבלתה. הקללה היתה אמורה להיכנס לתוקף ביום הולדתה השישה־עשר, שהלך והתקרב. מליפיסנט חששה שכשימלאו לאורורה שש־עשרה, כוחותיה יתפרצו, בדיוק כפי שקרה לה עצמה, בלהט של כעס ואש. היא היתה מבועתת מהמחשבה שזה יהיה גורלה של בתה ורצתה לחסוך ממנה את שיברון הלב שבהשמדת כל אדם וכל דבר שאהבה אי־פעם, בדיוק כפי שהיא עצמה עשתה.
לא ידעתי שאִמותי היו כה קרובות למליפיסנט, שהן הכירו ואהבו אותה כשהיתה צעירה. לא ידעתי שהן עזרו לה ליצור ילדה: אורורה, הכוכב הזוהר שלה. לחש שיהיה מפלתה של מליפיסנט, בדיוק כפי שהיה מפלתן שלהן, שכן הן יצרו אותי באותו אופן. לכן החלטתי להשאיר אותן בממלכת החלומות עד שאחליט מה לעשות. ביקשתי מהן רק שישבו בשקט ולא יתערבו. הייתי זקוקה לזמן כדי לטפל בהשלכות מותן של אורסולה ומליפיסנט ובהרס שגרמו שתיהן, בסיוע אִמותי.
אבל הן לא רצו רק להמתין. הן לא רצו לשבת בחיבוק ידיים בזמן שאני מנקה אחריהן. הן התערבו שוב, הפעם בעניינה של גותל, חברת ילדות שהיתה זקוקה לעזרתן. גותל היתה מכשפה שחיה ביער המתים עם אחיותיה, פרימרוז והייזל, ועם אִמן רבת־העוצמה, מניאה. קראתי את סיפורה של גותל בספר האגדות ועם כל דף שהפכתי למדתי עוד על טבען של אִמותי. ראיתי אותן כמכשפות צעירות, שמסוגלות להיות חברות נאמנות, עד שאיבדו את אחותן הקטנה, קירקה, הילדה שהייתי פעם. ואז הן התחילו להשתנות. רצונן היחיד היה להשיב אותה לחיים. הן הצליחו, אבל הקסם שהשתמשו בו שינה אותן. הוא שינה גם אותי.
הוא שהוביל לשיגעונן.
אחרי זה, הן התמקדו בהגנה עלי בכל שמץ מהווייתן. הן לא היו מוכנות לאבד אותי שוב.
הן ניצלו את גותל והוליכו אותה שולל, בכך ששיכנעו אותה שהן רואות בה אחות. הן לקחו את הלחשים של אמה מיער המתים והשתמשו בהם למטרותיהן. כשאחיותיה של גותל נהרגו, ועוד מידי אמן, אִמותי הבטיחו לעזור לה להשיב אותן מן המתים. הן עטו על ההזדמנות, פיזרו הבטחות שאני בטוחה שמעולם לא התכוונו לקיים, וכל אותו זמן זממו לקחת את פרח הפעמונית הקסום של גותל לעצמן. מטרתן היתה לעזור למליפיסנט להתאושש מההשפעות המנוונות של הלחש שהטילו כדי ליצור את אורורה. אני בטוחה שהן רואות בגותל את האשמה בכעסי, כי תפסתי אותן מתערבות שוב.
אבל האמת היא שזאת לא אשמתה של גותל. וגם לא אשמתם של מליפיסנט, אורסולה, החיה או גרימהילדֶה. האמת היא שנמאס לי מההרס ומשיברון הלב שהן עצמן זורעות.
הייתי עדה לרשת האירועים הסבוכה הזאת, עקבתי אחר כל סיפור בספר האגדות והבחנתי בדפוס. אִמותי שואפות לעשות את מה שהן חושבות לטוב וצודק — כל עוד זה מגן עלי. אבל לאלה שעומדים בדרכן צפוי אסון. אני רוצה לסלוח להן, כי אני יודעת שבלבן הן מאמינות שהן עושות את הדבר הנכון — מי לא יעשה הכול כדי להגן על ילדו? אך איני יכולה לסלוח להן על חוסר האמפתיה ועל חוסר החמלה המוחלטים שלהן כלפי אנשים שפשוט עמדו בדרכן, ולכן הן ניסו להשמיד אותם: טוליפ. בל. מוריס. ושלגייה.
כמה שהן שונאות את שלגייה. הדברים הנוראים שעשו לה כשהיתה ילדה. הן הפחידו אותה ביער ועינו אותה באיומים של כישוף. ואחר כך הן נתנו לגרימהילדה מראה, שרוחו של אביה המתעלל שכנה בה, הטריפו את דעתה ועודדו אותה להרוג את בתה שלה. זה בלתי נסלח. ואף על פי שהן לכדו את גרימהילדה במראה הזאת, הן עדיין לא מסופקות. הן עדיין שונאות את שלגייה.
עד היום, הסיבה לכך היא תעלומה בעיני.
בעודי יושבת כאן וכותבת ביומניהן של אִמותי, מוסיפה לספר הצללים שלהן, אני תוהה איך הגעתי לכאן ואיך התיידדתי כך עם בת דודתי שלגייה. בלעדיה, אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להמשיך ולו אחרי אחד מהגילויים האלה. בלעדיה לא היה לי האומץ לראות את אִמותי כפי שהן.
שלגייה היתה המראה והמדריכה שלי. צפיתי בה מתרחקת מאמה ההרסנית. גרימהילדה היתה מלאת צער וייאוש בגלל יחסה לבתה. לנצח היא תתחנן בפניה למחילה. שלגייה נושאת בנטל המשימה לגרום לאמה להרגיש טוב יותר לגבי חטאי העבר, כפי שאני נושאת בנטל הבוגדנות של אִמותי שלי.
לשתינו היה מזל גדול שמצאנו זו את זו. אני מרגישה חזקה יותר כששלגייה לצדי, מחפשת יחד איתי את האמת על עברי ועל עברן של אִמותי.
לכן, זהו הסיפור שלי לא פחות מאשר שהוא סיפורן של לוסינדה, רובי ומרתה. כי כולנו אחת. גורלותינו שזורים בחוט כסף עדין, שאורג אותנו יחדיו, כובל אותנו בדם, בקסם ובאהבה מסוכנת ובלתי מתפשרת.
אני יושבת כאן בביתן של אִמותי ותוהה מה לעשות עכשיו. האם להשאיר אותן בממלכת החלומות כדי להעניש אותן על פשעיהן? או שמא לשחרר אותן, ואז יהרסו עוד חיים בממלכות רבות, והכול בשם האהבה?
בעודי תוהה בכך, אני כבר יודעת את התשובה. אף שזה שובר את לבי, ברור שאני אחראית למעשיהן השפלים של אִמותי. ויש דבר אחד בלבד לעשות בנידון.
נותר לי רק לאזור את האומץ לבצע את המשימה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
