זמן מחצית החיים

רונן

משרד חירום אזורי, סאניווייל, קליפורניה, העתיד הלא־מאוד־רחוק

היה חם כמו בגיהינום, ועם הרבה פחות תכלית.

אולם ההמתנה היה דחוס ומחניק. מיזוג האוויר לא יכול היה לחום המהביל של אוגוסט, וגדודי האנשים שהמתינו בפנים, חלקם בעמידה וחלקם דחוסים ודחוקים זה לזה על ספסלי העץ, שאבו את מעט האוויר שנותר.

אבל גרוע מהכול היה הבכי. לצעקות הוא התרגל. גם למילים השבורות בעברית. אחרי תקופה ממושכת שבה לא שמע עברית מסביבו, הוא אפילו חיבב בהתחלה את הצלילים המוכרים, למרות הנסיבות. אבל עכשיו הוא הרגיש שהעברית מאיימת להטביע אותו, לחנוק אותו. כל ההברות הגרוניות האלו, הדיבור הקטוע, הקשה. לאמריקאים זה הרי נשמע כמו גרמנית. כל שפה שהיא לא אנגלית נשמעת להם ברברית. אולי חוץ מספרדית. את הספרדית האמריקאים עוד מוכנים לקבל.

אבל הבכי. יש משהו בבכי של ישראלים, ובייחוד ישראלים בחו"ל, שהוא נורא. מיואש. בכי יבש. בכי בלי דמעות. בארץ היו זורמים נהרות של דמעות, אבל פה זה מין בכי חנוק כזה. בדרך כלל זו היתה אישה שפרצה פתאום בבכי, אבל גם גברים התייפחו. זה היה מתחיל בהשתנקות כזו. בהתחלה רונן עוד היה מסב מבט, מנסה לראות אם מישהו נחנק. אחרי כמה זמן הוא הצליח להבין שזה ניסיון נואש להשתלט על הבכי. לא כי יש בזה בושה, לא כי אנשים לא רצו לבכות. הם פשוט ידעו שאם יתחילו, הבכי לא ייפסק. בכל פעם שמישהו היה מתחיל לבכות, קול הבכי לא היה מרפה מרונן.

והבכי הזה היה נמשך כל הלילה.

לפני כמה שנים עוד היתה בצורת בקליפורניה, אולי הכול זה מזימה של האמריקאים להציף את החוף המערבי בנהר דמעות של ישראלים לשעבר?

אני כנראה משתגע, חשב רונן לעצמו.

המחשבות המוזרות האלו חזרו על עצמן יותר ויותר בזמן האחרון, כאילו מישהו שחרר איזה פקק נעלם בתוך המוח שלו וכל השטויות שאי פעם חלפו במוחו פורצות החוצה בזרם עכור. רונן ניסה לחזור למציאות.

מזל שאין כאן לחות, הספיק רונן להרהר. "זה לא החום, זה הלחות," עלה וצף בזיכרונו ביטוי שגור מימים שנראו כבר רחוקים. הוא טלטל את ראשו בכוח, כמו שעשה בשבועות האחרונים בכל פעם שאיזה זיכרון מישראל צץ במחשבתו. הכאב עדיין היה טרי מדי, הפצע פעור לרווחה. הוא לא הצליח לזכור מתי בזמן האחרון הצליח לישון לילה רצוף בלי להתעורר, שטוף זיעה קרה.

בעצם, הבכי לא היה הכי גרוע. רונן חשב שמה שיהיה הכי גרוע יהיה הסחבקייה; עוד מילה שעלתה מהאוב. כמה שהוא שנא את זה. אנשים שלא היית יורק לכיוון שלהם בתל אביב נהיים החברים הכי טובים שלך באיזה חור בקוסטה ריקה, רק מפני ששניכם נולדתם באיזו נקודה על המפה שאין גלובוס בעולם שמסוגל להציג אותה באופן נורמלי. אפילו בקליפורניה, אפילו במנלו פארק, איפה שיש ישראלים כמו זבל, כל פעם שישראלי פגש אותו זה היה כמו גילוי אמריקה קטן. אחי, מה המצב? כמה זמן אתה פה? איפה אתה שוכר? אלו היו המנומסים יחסית. אלו שרק הרשו לעצמם לדבר אליו מקרוב קרוב, עד שהוא היה יכול להריח את השיניים שלהם שהולכות ונרקבות מיותר מדי דונאטס על הבוקר או שרשרת עוגיות אוריאו שהם חייבים לאכול עוד לפני שהם מגיעים לקופה.

הפחות מנומסים כבר עלו מדרגה — אז לכמה זמן אתה פה? כמה אתה מרוויח? יש לך חברה? חבר? אישה? כלב? ילדים? מתי אתה חוזר? אתה חוזר לביקור? אתה יכול לקחת בשבילי חבילה? אני יכול לתת את הכתובת שלך לאמזון?

רונן השתדל לשתוק כמה שיותר. הוא לא לבש חולצות סוף מסלול. הוא לא הלך לבית חב"ד. החטא היחיד שלו היה שברגע של חולשה הוא הצטרף לקבוצה בפייסבוק שפרסמה כל הזמן הופעות של שרידי להקת כוורת או הפגנות למען תפוזי יפו או כל שטות אחרת שישראלים בחו"ל עושים בשביל להביא את ישראל אליהם. כשהכול התחיל הפוסטים נהיו יותר ויותר קודרים ורונן התחיל להרגיש שמשהו קורה, עוד הרבה לפני שהטלפונים המדאיגים מהארץ התחילו להגיע.

אבל אז הגיע ה... אומגליק הזה. שם מטופש. ואז זה היה הכי גרוע. לא היתה סחבקייה יותר. אתה שָׂם שני ישראלים באותו חדר, ברור שיתחילו דיבורים כאלו ואחרים. עכשיו חדר ההמתנה מפוצץ ישראלים ואף אחד לא מדבר. פה ושם יש בני זוג או בני משפחה שמחליפים כמה מילים, אבל חוץ מזה נשמע רק מין רחש של עברית. אפשר לשבת כאן? מי אחרון? איפה לוקחים כאן מספר? כאלה. הכול בטון מאופק, שבור, מנומס, אחר. לא ישראלי. כאילו מישהו עבר בלילה, ויחד עם האומגליק שאב גם את כל הישראליות. השאיר את העברית, את ההיסטוריה המפוארת שהסתיימה במפתיע, איזה זין נימול או שניים, וזהו.

רונן ניעור משרעפיו. הפקיד הורה לו להתקדם בתנועת אצבע עצלה. הוא קם בעייפות מהספסל. חוסר השינה של השבועות האחרונים התחיל לתת את אותותיו, והוא הרגיש כאילו הוא סוחב שק של אבנים על גבו. הדרך לפקיד נראתה לו אינסופית, כאילו הוא פוסע על מסילה שנעה לאחור כל הזמן. כשלבסוף הגיע הוא נשען על הדלפק בחשש, אבל הפקיד אפילו לא זיכה אותו במבט. רונן נאחז בדלפק בחוזקה.

רונן בחן את הדלפק. הוא ניסה להיזכר מה זה החומר הזה. זה לא עץ, זה לא פלסטיק. פורמייקה? המילה נשמעה מוזרה בראשו. פורמייקה? זו מילה בכלל? זה נשמע כמו משהו שיכול היה להיות פופולרי בשנות השמונים. יחד עם מרק בצל או מרק פטריות מוקרם וקפולסקי. עוד מדקרת כאב של זיכרון ישראלי. רונן שוב טלטל את ראשו וניסה להרפות במעט את האחיזה בדלפק. כפות ידיו הלבינו ממאמץ, בזמן שלפת את קורת הדלפק כאילו הוא נאחז בקרש בים סוער.

הפקיד קבר את מבטו במסך, תוך שאצבעותיו ממשיכות לתקתק במרץ על המקלדת. המילים והשאלות הזדחלו אך בקושי אל מחוץ לפיו, נשמעות לעוסות ועייפות, כמו הד שחוזר בפעם השלישית מסלע בזלת גדול ועייף: שם? עיסוק? מועד פקיעת ויזה? מקום מגורים במדינת המוצא?

רונן לא יכול היה שלא לגחך, למרות המצב. האמריקאים, עם הדייקנות והבירוקרטיה שלהם. התעקשו להמשיך ולקרוא לזה מדינת המוצא. הרי כולם יודעים שכל המתקנים שהוקמו כאן מיועדים לישראלים. הם הוקמו בשביל ישראלים. אז למה לקרוא לזה מדינת המוצא ולא ישראל? הוא קרא באחד העיתונים שהצליח לגרד שזה נושא דיפלומטי. משרד החוץ האמריקאי לא רצה להיתפס כמי שנוקט צד בעימות הנוכחי. הבית הלבן שקל כל מיני חלופות, אבל העיתון לא פירט מהן. רונן יכול היה רק לשער שאלו דברים כמו "השטח שנודע בעבר בתור ישראל", או "פוסט־ישראל" או כל חלופה הזויה אחרת שהיה הוגה העוזר הנשיאותי התורן.

בזמנו רונן היה מהמכורים לסדרה "הבית הלבן," קינא בעובדים המסורים שמסתובבים שם עם תגי צוואר שמאפשרים להם גישה לקודש הקודשים של הממשל האמריקאי, מתחרים זה בזה במהירות דיבור ובשנינות מחשבה. היום, אחרי תקופה מסוימת בארצות הברית, הוא התחיל לדמיין את כל האמריקאים באותה צורה: רכות דיבור מרגיזה, חיוך משורטט שמסתיר מאחוריו ריקנות גדולה שהוא לא הצליח לפענח, אובססיה לאיזה תחביב אווילי שהכריחו אותם לפתח כשהיו קטנים כמו בייסבול, גינון או איסוף מזכרות ממלחמת האזרחים.

רונן לא ישכח איך בשבת אחת עשה את הטעות ונסע לפארק הגדול ליד העבודה, משכנע את עצמו שהאוויר הצח יעשה לו טוב. כבר בדרך תקפו אותו הרהורי חרטה וכשהגיע הם העלו הילוך והפכו לרגשות אשמה של ממש על כך שהוא מבזבז זמן מחשב יקר בצפייה בחבורה של אמריקאים שמנמנים מאוננים על הטסת עפיפונים או משהו כזה. הוא לא התקרב אליהם יותר מדי, וכבר מרחוק הבחין שחלק מהם הגיעו עם קרונות נגררים, שבוודאי הכילו ציוד ששווה עשרות אלפי דולרים. כמה מהנוכחים רכנו על העפיפונים עם כלים שנראו כאילו יצאו מתערוכה על חוות בימי הביניים. היו שהתקבצו בחבורות, הטיסו את העפיפונים שלהם במבנים מסובכים והריעו איש לרעהו על הפעלולים שביצעו. בעיניו של רונן זה נראה בעיקר כמו היסחפות עם הרוח.

חבורה של דגנרטים, חשב לעצמו. אבא שלו נהג להשתמש במילה הזאת, דגנרטים. אבא. זה כאב מדי.

"מה היתה השאלה?" רונן נאלץ לשאול בשקט באנגלית. הפקיד הביט בו בריכוז, עיניו מצומצמות, כאילו שקל בדעתו אם רונן מתלוצץ או שהוא סובל מפיגור כלשהו. האמריקאים לא סומכים על אף אחד שמדבר במבטא זר. הפקיד התפכח לרגע. המאבק הפנימי הוכרע לטובת פיגור, ככל הנראה, כי הוא דיבר שוב, לאט, מדגיש כל הברה, כאילו הוא המורה בתוכנית ללימוד אנגלית.

"היכן התגוררת בארץ המוצא?"

רונן היסס לרגע לפני שענה, תל אביב. פעם זה היה מקור לגאווה. הוא אמנם נמצא בקליפורניה כבר שנה וחצי, אבל עדיין משוויץ בדירת שני החדרים המעולה שלו ברוטשילד בכל פעם שהוא פוגש ישראלי. כשרק השתחרר, ומחירי הנדל"ן טרם היו בנסיקה מטורפת, החליט בגחמה של רגע שעכשיו זה זמן טוב לקנות דירה. לא עברה שנה לפני שערך ההשקעה הראשונית שלו הוכפל, ואפילו שילש את עצמו. הוא אמנם הפריש חלק ניכר ממשכורתו החודשית לתשלום המשכנתה המפלצתית שלקח, אבל הרגיש שהוא יכול לקרוא לעצמו בעל דירה ולפחות על הנייר, דירה ששווה לא מעט. במצב הדברים הנוכחי, עם זאת, צמד המילים "תל אביב" גרר מבטים מלאי רחמים במקרה הטוב וזיכרונות נוסטלגיים וסיפורי זוועה במקרה הפחות טוב.

סיפורי הנוסטלגיה תמיד התחילו ב"איזה חופים היו לכם שם... הייתי שם... לפני..." ואז בדרך כלל הדובר היה משתתק, משפיל מבט, ממלמל מילות השתתפות בצער וחומק באלגנטיות החוצה. את סיפורי הזוועה רונן פשוט השתדל להדחיק. הוא היה נאטם, מהנהן ומחכה שהסיפור ייגמר. לא שהיה אפשר לברוח מזה. כל אחד הרי נהיה מומחה וקרא ברשת את החדשות האחרונות — הישראלים הביאו את זה על עצמם עם קוצר סופה. אסור היה להם בכלל להתעסק בדברים האלו.

קוצר סופה.

לבסוף רונן אמר לפקיד את צמד המילים הטעון כל כך — "תל אביב". הוא כמעט התאכזב כשהפקיד פשוט המשיך להקליד, ללא כל סימן שהוא מכיר בטרגדיה. רונן ממש חיכה לאיזו השתתפות בצער או משהו כזה, קצת אמפתיה, אבל נזכר שהפקיד הזה משרת כמעט אך ורק ישראלים. הוא לא מיוחד. הוא רק אחד מני רבים כאן. למה זה בכלל מעניין, מקום המגורים במדינת המוצא. מה יעזור לפקיד אמריקאי מושתן לדעת אם רונן היה בתל אביב או במושב רוויה? זה יגיד לו משהו? רונן היה מוכן להתערב שלא רק שהפקיד הזה לא מסוגל למצוא את ישראל על המפה, הוא בטח לא יצא אף פעם מקליפורניה. למה לו, באמת? מזג אוויר טוב, אנשים נחמדים. מה רע?

הפקיד עיין בספרון קטן ורשם את האותיות TA ליד שמו של רונן. רונן אפילו לא ידע מה הם עושים עם המסמכים האלו. יותר מזה, הוא לא ידע בדיוק מה הוא עצמו עושה כאן. אחרי הטירוף של השבועות האחרונים, כל מה שידע זה שכל הישראלים אמרו שחייבים ללכת למרכזי החירום שהקימו האמריקאים. אין לו מושג מה זה אומר. הוא אמור לקבל תמיכה כספית עכשיו? יעזרו לו לנסות ליצור קשר? מה לעזאזל עוד יכולים האמריקאים לעשות שלא ניסו כבר? הרי חוץ מלקחת את טביעות האצבעות שלו בכל פעם שהתעטש, הוא לא באמת הבחין באיזו יעילות יוצאת דופן שנהוגה פה. הפקיד המשיך לרשום ולהקליד ולהימנע מקשר עין במשך כמה דקות טובות. רונן רצה לדפוק על דלפק הפורמייקה, אבל זאת בדיוק התנהגות מהסוג שיכול להקפיץ לכאן את משטרת ההגירה.

אחרי המתנה ממושכת הפקיד הרים מבט עייף אל רונן. האנגלית שבפיו היתה נעימה כזו, מתנגנת, בניגוד מוחלט להבעת פניו.

"אז המעסיק שלך הוא מלפומנה־נט?"

רונן הנהן. הפקיד הקליד באיטיות מהמסמכים שלפניו, באצבע אחת, גורם לרונן להתקף עצבים פנימי קל. M…e…l..p..o..m..e..n..e — N..e..t.‏

ואז הגיע עוד צרור של שאלות מיותרות על ההכשרה שלו, המגורים, ההכנסה וכו'. במצב דברים רגיל הגאווה הישראלית של שמירה על פרטיות היתה מחשיבה את השאלות האלו כגסות רוח, אם לא עבירה פלילית של ממש, אבל אלו לא היו זמנים רגילים ורונן ידע שאין ממש טעם להתווכח. מה תעזור לו סצינה במשרד החירום? ובסך הכול, החברה עדיין מעסיקה אותו, הוויזה שלו עדיין בתוקף, המשכורת טובה והוא יכול להמשיך להתקיים פה גם אם חבל הטבור שמחבר אותו ל"מדינת המוצא" נחתך באכזריות ובלי התרעה.

החברה. כן... רילוקיישן נִרְאָה כמו רעיון אדיר בזמנו. בן עשרים ושבע, בלי בת זוג, ילדים או מחויבות אחרת שקושרת אותו לארץ (חוץ מהמשכנתא שנוקפת מדי חודש בחודשו). הוא הרגיש שמיצה את החוויה התל אביבית ורצה להרגיש קצת חו"ל. בסך הכול החברה דאגה לו ממש טוב. היו כמה דברים בלתי נסבלים בהתחלה, כמו האובססיה הפסיכית לבייסבול או גרוע מזה, הוקי קרח. הוא אף פעם לא הבין מה מושך באירועי בספורט המשעממים האלה. הוא היה יכול להתחבר לכדורגל, אבל באמריקה זה לא נחשב ספורט לגיטימי. אז הוא לא בדיוק היה הטיפוס הכי חברי. לא נורא.

אחרי האומגליק, דברים כאילו השתנו. פתאום הוא הרגיש טפיחות מהוססות על השכם, מבטים מלאי חמלה, חיוכים שבורים במסדרון. הוא לא עמד בזה. הוא יכול היה להתמודד עם נחמדות מזויפת. השתתפות בצער מזויפת כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הוא דיבר עם ראש הצוות שלו (שגילה הבנה וביטא אותה בטפיחה מהוססת על השכם, מבט מלא חמלה וחיוך שבור) והתחיל לעבוד מהבית. הבעיה היתה שבבית היה לו פיתוי רב יותר לסגור את החלון של שורות הקוד ולנסות שוב לפתוח את אתרי החדשות, ללקט עוד איזה פירור מידע.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*