עמוס

פרק 1

אל האור

לפני הטיסה תפס אותי אבינר לשיחת טלפון. אחרי שירה עליי דגשים לגבי איך למצות את הטיול ולנצל כל רגע הוא אמר: "עמוס, אתה יודע כמה אתה חשוב ליחידה ולי באופן אישי. אני ממתין לך חזרה. לא משנה כמה זמן אתה צריך שם, אני אקבל אותך בחיבוק גדול."

דלת המטוס תכף תיפתח. אני בתנוחה נוחה יחסית, אני יושב ליד הדלת. במשך הטיסה שיננתי מילים בפורטוגזית, שפת המקום. השינון מחזיר אותי אחורה בזמן לזיכרונות מתקופות קרובות ורחוקות, שבהן הייתי מצוי בלמידה של שעות על גבי שעות, כזו שלא האמנתי שאני מסוגל לה.

מבין שלל הפרטים המציפים אותי מתבלט אחד: "הכול בראש". צמד המילים שהיו לי איתו יחסי אהבה־שנאה. הוא הדהד בי שוב ושוב ברגעי הלימוד. מצאתי בו חוכמה. גיליתי שאם אני חושב על דבר־מה בחיים – רצון, צורך או משימה – אני מסוגל להגיע אליו. במשך השנים שכללתי את היכולת שלי לתרגם עניינים ליעד, לתוכנית, לדרך שתחבר אותי להתמדה מחודדת.

הדרך הארוכה באה לידי ביטוי לראשונה בימיי בפורטוגל. בקורס למדתי את השפה ואת רחובות ליסבון על בוריים. חצי שנה של לימוד רצוף – הדיאלקטים המיוחדים של השפה, טיולים רגליים ובאופניים. למדתי את הסיפור שלי לעומקו, והוא כלל לא רק את סיפורי האישי, אלא גם מוזיאונים, בתי ספר, רחובות, מקומות בילוי, בתי חולים ותחנות משטרה.

ואז אני מבין, שוב אני שקוע בתוך תבנית התכליתיות שלי. זה למעשה מה שעשיתי בחופשה, מאז שהחלטתי לצאת לדרום אמריקה וקניתי כרטיס טיסה. מתחילת החופשה שלי אני לומד לעומק את השפה ואת התרבויות הדרום אמריקאיות, ובייחוד את זו של ברזיל אהובתי. הייתה זו אהבה מרחוק, ואני השתוקקתי לגעת בה, הסיפורים על האנרגיה שלה וההתוודעות לתרבות השוקקת בה העיפו אותי.

אלא שהמשימתיות שבי לא נותנת לי מנוח. אני מרגיש שאיני מצליח ליהנות מהחוויה כתייר רגיל. מובן שלא העליתי על דעתי מצב שבו איתפס לא מוכן. כך בניתי את העולם שלי, השפה שגורה בפי, תוכנית היא החוזקה שלי, ואלה מנהלים אותי עתה.

חאלס, תשחרר כבר, אני אומר לעצמי. אתה בחופשה, תתנתק ממה שטבוע בך.

אבל אני לא מצליח לעשות את הדברים אחרת. לא עזבתי את המילון, מתרגל ומשנן עוד ועוד מילים, וגם התעקשתי להתיישב ליד הדלת בזמן הטיסה.

אני מנסה שוב לשכנע את עצמי, מעין מנטרה: חאלס, סמי, שחרר. תיהנה, אתה תייר של העולם, כמו כולם.

ואז אני קולט, "חאלס" ו"סמי" הן שתי מילים שלא היו קיימות בלקסיקון שלי לפני תשע שנים. שוב אני נכנס לסרט. אני מנסה פעם נוספת, מהתחלה: די, עמוס, שחרר. תיהנה, אתה תייר של העולם, כמו כולם.

אני נזכר בנפתלי עושה איתי מדיטציית שחרור בבוץ. אני משחזר את המתודה כדי לפרק את ההתרגשות ואת מחשבות המיותרות.

המטוס נוחת. פרפרים בבטן, גלגלי המטוס נושקים למסלול – נגיעה, עוד נגיעה – ומתחילה נסיעה רציפה על המסלול. עוד פנייה, עוד התיישרות מול מסלול נוסף. אני חושב שבעוד רגע נעצור, והינה סיבוב קטן נוסף. לבסוף נעצר המטוס צמוד לשרוול היציאה.

אני ממשיך לשבת בזמן שמרבית הנוסעים מתחילים לצאת לכיוון הדלת, שבינתיים נפתחה. אני מתרומם, עוזר לזוג צעיר לצאת לפניי, שולח יד לתא המטען מעל המושבים, מוריד עבורם את התיקים שלהם ואז אני מושך את התיק שלי. הם אומרים "תודה רבה", ואני עונה "בבקשה" בפורטוגזית.

אני נכנס לשרוול היציאה ומתחיל לצעוד לכיוון ביקורת הגבולות. בטוח שאנהל שיחה עם השוטר בפורטוגזית. משנן לעצמי את כל מילות ההיכרות שזכרתי, את ההסבר המלא לגבי מאיפה באתי ולאן אני הולך, מגיע לאשנב. השוטר לא מסתכל עליי, מחתים את הדרכון שלי, אני ממשיך בדרכי.

אוסף את תיק הגב והולך לכיוון שער היציאה. לפני כן מוודא שלא חסר לי כלום – תיק גדול לנשיאת רוב הציוד, תיק צד קטן לציוד הזמין, חגורה פנימית עם המסמכים והתעודות – לא בטוח שהם מצויים בצורה מסודרת. מחליט להיכנס לשירותים, לוודא שלא חסר דבר ושהכול בסדר הנכון.

פותח את דלת השירותים. הם נראים נקיים באופן מעורר השתאות – מבריקים, מצוחצחים, מלאים באור. לוקח את הזמן להתארגנות משמעותית. נכנס לאחד התאים ומניח את התיקים. את התיק הגדול מניח על מכסה האסלה, את התיק הקטן תולה על הדלת. מרים את החולצה, פותח את החגורה הפנימית ושולף את המסמכים: דרכון, דרכון מצולם, מספרי הטלפון של הקב"ט המקומי, דף עם דגשים מהתדריך של ביטחון שדה ושני ארנקים.

מבטיח שוב שאין בארנקים מסמכים שעלולים להסגיר את המעמד הביטחוני שלי בארץ – תעודת ס"ש (סינון שוטרים) המאפשרת לי מעבר ללא עיכובים בכל הארץ. בדקתי פעם נוספת שאין בארנק את תעודת הקצין שלי. הכנסתי את הדברים חזרה והעמסתי עליי את הציוד.

חושב לעצמי, התעודות האלה, כמה שהן עוצמתיות בארץ וכמה שהן לא־כלום בארץ זרה, ואף עלולות לסבך אותי. בחו"ל.

פונה שוב לכיוון דלת היציאה.

הינה אני, אחרי שירות ארוך, יוצא לחופשה. אני משאיר הכול מאחוריי, כך חשבתי שיקרה או שצריך לקרות. מנסה להתרחק, לראות את המציאות מהצד, אולי זה מה שיעזור לי להחליט מה אני רוצה לעשות בהמשך הדרך.

שוב אני נזכר באבינר ובמטח הדגשים שלו לטיול. איש גדול אבינר. מפקד אחד ויחיד. כמו אבא, מנטור אמיתי. הוא מכיר אותי ואני מכיר אותו. עוד לפני שאני מגיב, הוא כבר יודע מה יש לי להגיד, ולהפך, גם אני קורא אותו לא רע. הוא יעשה מאמצים כבירים כדי שאחזור. הוא יפעיל כל אמצעי רגשי, חומרי וערכי, במטרה למנות אותי לפקד על מה שהוא מייעד לי, המקום המיוחד שבו גדלתי ביחידה. הוא יודע שהכוח אצלו, ואם רק יגיד את שלוש המילים אני חוזר מייד. כנראה האגו שלו לא ייתן לו לומר מילים אלה.

פרק 2

מוכרת לי מפעם

המסדרון המוביל מהמטוס אל שדה התעופה הבין־לאומי בריו מתפתל כמו נחש. אני צועד בו לאט, מתבונן בשלטי הפרסומת הענקיים לקפה ברזילאי, לחופי קופקבנה ולמותגי יוקרה. השילוט בפורטוגזית מקבל את פני הנוחתים, "Bem-vindo ao Rio de Janeiro". אני מתרגם אותו באופן אוטומטי, כמו רובוט שתוכנת היטב.

אולם הנוסעים הומה אדם. קולות השפה הפורטוגזית המתגלגלת מתערבבים באנגלית במבטא דרום־אמריקאי, בספרדית ובצרפתית. הריח המוכר של שדות תעופה – תערובת של קפה, בשמים מחנות הדיוטי פרי ואוויר המתמזג בניחוח טרופי לא מוכר שמצליח לחדור פנימה מבחוץ.

אני יוצא דרך דלת היציאה אל הטרמינל הראשי ומייד מוצף בגל של ריחות, צבעים וקולות חדשים. האוויר כאן שונה – סמיך יותר, עשיר בלחות. אני מחייך לעצמי ומתחיל לחפש מונית פנויה. המעבר החד בין קור המזגנים לחום הדרום־אמריקאי, משדה התעופה החוצה, נותן לי איתות נוסף, מוחשי, שהטיול שלי באמת מתחיל.

בזווית העין אני מבחין בבחורה צעירה. היא לבושה בשרוואל שחור, בגופייה לבנה, בכובע עם שוליים רחבים ובכפכפים. נראה שלא עשתה מאמץ משמעותי להתגנדר ועם זאת הופעתה מרשימה, כאילו יצרו את הבגדים עבורה ולמידותיה. תנועתה, האופן שבו התכופפה לאסוף את התיק שלה, האופן שבו התהלכה במרחב, הסגירו דמות בעלת ביטחון עצמי אדיר לצד חמימות ועדינות שובות לב.

הנוכחות שלה מושכת את תשומת ליבי. נראה שגם היא מחפשת מונית. מאחר שלא היו לי שום תוכניות לטיול, אני מחליט שאני הולך לאן שהרוח נושבת, נותן לעצמי חופש מוחלט, בלי שום תכנון מקדים. זו הזדמנות לנסות להבין לאן פניה מועדות ואולי להצטרף אליה.

אני זז במהירות לכיוונה לפני שתצליח להשיג מונית, חוצה את הכביש ישירות אליה, תוך שאני מנסה להסגיר בתנועות ובשפת הגוף שלי שגם אני מחפש מונית. אני פועל באופן מוגזם על מנת שהיא תשים לב. מבטה נתפס בי, וזה בדיוק מה שאני צריך כדי להמשיך.

אני נעמד לידה ושם לב כי מוניות מלאות באנשים חולפות על פנינו. משום שרצתי אחריה, לא הבחנתי שנעמדנו בנקודה רחוקה מנקודת האיסוף של המוניות, שהייתה כמה מטרים ימינה מהמיקום שבו היא נעמדה.

אני פונה אליה בפורטוגזית: "היי, נראה לי שהתמקמנו לא טוב מפני שכל המוניות אוספות את התיירים כמה מטרים מאיתנו."

ברור לי שהיא מבינה רק חלק ממה שאמרתי, והיא עונה לי באנגלית: "אם הבנתי אותך נכון, אני לא ממתינה למונית. יש לי כאן חברה שחיה עם הבן זוג שלה, והם תכף באים לאסוף אותי."

אני עובר לאנגלית: "האמת? כל כך התרשמתי ממך כשיצאנו מהשדה. היה נראה שאת יודעת בדיוק מה את עושה, אז הלכתי אחרייך." ואני מוסיף: "זו הפעם הראשונה שלי בדרום־אמריקה," מודה לה בפורטוגזית, מנסה להרשים אותה בשנית, ומרים את התיק על הגב.

היא מתבוננת בי. "מרשים מאוד האופן שבו אתה שולט בשפה. אני במשך כמה חודשים מתאמנת ומתרגלת וכל מה שהצלחתי זה רק להבין כאשר מדברים אליי, לא לדבר."

בצניעות המתבקשת אני מסביר לה כי אני מתרגל את השפה כבר כמה שנים, שאני אוהב וחוקר שפות, וחלק מהטיול שלי הוא בעקבות השפה והתרבות הדרום־אמריקאית.

"נראה לי שהגיע הזמן שנעשה היכרות רשמית," אני פונה אליה. "נעים מאוד, אני עמוס, ואני מישראל."

"נעים גם לי, אני רפאלה ואני מאיטליה." הייתי צריך להבין לבד, אך האנגלית המעולה שלה הטעתה אותי.

"אז לאן פנייך מועדות?" אני ממשיך.

היא עונה במבט מלא בהתרגשות: "לא עשיתי שום תוכנית, למעט הטרמפ של החברה שלי והחבר שלה. כולם בבית דואגים לי על חוסר התכנון, אבל אני החלטתי שחופש מוחלט זה חופש שלא מתכננים אותו."

זהו, סופית אני מאוהב. לך תגיד לה שאצלך זה בול אותו הדבר, זה ייראה לגמרי דביק ולא אמין. "את צריכה מתורגמן?"

היא מחייכת חיוך נבוך. "הייתי שמחה לחבר לטיול. אמרתי לעצמי שחלק מהמסע שלי זה גם להכיר אנשים חדשים."

ושוב, לך תסביר לה שגם אתה בדיוק מסתובב עם אותן המחשבות. "מושלם. גם לי אין תוכנית, גם אני לא מכיר כאן אף אחד, ונראה לי שזו הזדמנות מעולה שנטייל קצת ביחד. כמובן, אם זה בסדר מצידך. יש מקום ברכב של החבר של החברה שלך?"

היא מחייכת חיוך מבויש ואומרת: "אני מקווה שיהיה מקום לנו ולתיקים. נראה שלא צריכה להיות בעיה, אני מקווה שזה יהיה בסדר מצד החברה שלי והחבר שלה. בכל זאת, פעם אחרונה שדיברתי איתה הייתה לפני העלייה למטוס. קבענו כאן... אני מקווה שהבנתי אותה נכון, כי כרגע הם מאחרים. למרות שלקח לי זמן למצוא את התיק וממש הלכתי לאיבוד בתוך שדה התעופה."

"הכול יהיה בסדר, אנחנו ביחד," אני אומר. "מקסימום תופסים מונית וזורמים."

אני רואה שהיא נרגעת ממה שאמרתי. בתוך תוכי ציפיתי שהם לא יגיעו, מתאים לי להתחיל איתה את הטיול או לפחות להגיע איתה ליעד ראשוני. להתחיל לטייל בחברת מישהי חמודה כל כך.

אני אוהב להיות בשליטה, אני חושב. לדעת הכול, בטח במה שקשור לאינטראקציות בין בני אדם, ללמוד אותם, לקרוא אותם, להרגיש את האנרגיה שלהם, להבין את מה שהם משדרים ולהתנהל בהתאם.

איתה כבר הייתה לי סוג של שליטה על בניית היחסים בינינו. אני רואה לגמרי לאן זה הולך: לה מתאים להתחיל את הטיול עם חבר לדרך ששולט בשפה המקומית, להתחיל את הטיול מאותה נקודה מרגשת ומסקרנת שבה אפשר ללמוד ולחקור יחד. נכון לעכשיו אני גם לא פוסל את האופציה שיתפתח כאן עניין רומנטי.

על־פי רוב, יכולות הזיהוי והקריאה שלי פוגעות במדויק. בזכות זה הצלחתי לנהל סיטואציות מורכבות במפגשים מהירים עם אנשים שבהם פגשתי לראשונה, כשאני נדרש להניע אותם לפעולה.

זה נשק, בדיוק כמו השליטה בשפה. ההצלחות של הנשקים האלה יכולות להיות קטלניות יותר מכל אמצעי לחימה, מתקדם ככל שיהיה. אני נזהר לא לעשות שימוש בנשק הזה בחברת אנשים, בסיטואציות חברתיות. אני יכול לראות בכל רגע נתון מה היא מרגישה, העיניים לעולם לא משקרות, העיניים הן המראה לנשמה של האדם. שושנה, אמא של דורון מצוות עמוס, נהגה לומר שמי שיודע להבין עיניים לא צריך יותר מכך.

סיגלתי לעצמי יכולות להבין התנהגות של בני אדם בכל מיני מצבים בחיים, ואף לא פעם להשפיע על תוצאות המפגש. במשך השנים קבעתי לעצמי שאני לא עושה שימוש בנשק הזה בסיטואציות חברתיות, ונותן להן לנוע באופן טבעי, מבלי שאני משפיע על המתרחש.

המפגש שלי עם רפאלה זימן לי בחינה של יכולות הזיהוי שלי. אני מבין שנוח לה ונעים לה עם הנוכחות שלי בשלב הנוכחי. היא עומדת דרוכה, פניה לכיוון תנועת הרכבים, מתבוננת בכל רכב, מנסה לראות אם היא מזהה את החברה שלה.

"אולי תתארי לי איך היא נראית? אנסה לעזור באיתור שלה," אני אומר.

"לא נראה לי שתצליח לקלוט, לא ראית אותה בחיים," היא עונה.

"מה אכפת לך? בואי ננסה. משחק ראשון שלנו ביחד בטיול."

היא נענית לי. הפרט הראשון שהיה חשוב לה לציין: "היא יפה מבפנים ומבחוץ, תמימה." אני שואל את עצמי למה בעצם חשוב לדעת למה היא יפה מבפנים ולמה היא תמימה.

"שיער שחור," היא ממשיכה, "עיניים כחולות גדולות כמו של איילה, אף קטן..." ותוך שהיא משלימה את התיאור, אני מבין בדיוק למה היא אמרה "תמימה ויפה מבפנים."

אני מזהה רכב מתקרב עם כיוון התנועה. גבר שנראה מקומי נוהג, לידו אישה דרוכה מתבוננת ובוחנת בדאגה את מה שמתרחש בכניסה לטרמינל.

"נראה לי שאני רואה את החברה שלך," אני מצביע לכיוון.

היא מאשרת ומסמנת לחברה שלה את המיקום שלנו. הם חונים ממש לידינו.

"מי אתה?" היא זורקת לי. "זה ממש חשוד מה שקרה, ניצחת במשחק הראשון שלנו בטיול."

חברתה יורדת מהרכב בהתרגשות גדולה, בעוד שהחבר שלה נשאר לשבת במכונית. הן מתחבקות חיבוק חזק וממושך. אני עומד ומתבונן עליהן מהצד, מנסה לחשוב מה אומרת שפת הגוף שלי. אני מבין שאני חייב לנקוט פעולה, מאחר שקלטתי כי החבר מתבונן בי במבט מוזר ובוחן.

*המשך הפרק זמין בספר מלא*