שפת הפרחים

1

ג'וליה

כיום

כבר היינו באיחור של שלוש שעות כשהמונית פנתה אל שביל החצץ שהוביל לאחוזת הייבנוורת. לא היה לי אף תירוץ. המטוס שלי נחת בזמן, וההוראות שסיפקה המעסיקה החדשה שלי להמשך המסע היו ללא דופי. אבל שום דבר בהכנות הקפדניות שלי לא הביא בחשבון את ההתפרצות של סם, ברגע שהבין שאנחנו לא חוזרים הביתה.

הוא לא ישן טוב בטיסה. האייפד ומלאי סוכריות האם־אנד־אמ'ז, שנספרו בקפידה, שמרו עליו רגוע רוב הזמן, אבל שמונה שעות מעל האוקיינוס האטלנטי הן זמן ארוך מדי בשביל להיות כלוא בחלל צפוף. כשהגענו למסוע המזוודות, הוא סירב לצעוד אפילו צעד אחד נוסף.

התעלמתי מהמבטים הזועפים של הנוסעים האחרים וגררתי את סם ואת המזוודות שלנו לתחנת המוניות. הייתי רגילה לשיפוטיות של זרים, אבל הלוואי שידעתי איך לחסוך את זה מסם. הוא היה צעיר מכדי להבין שכל זה נעשה למענו. לא נותר לנו דבר בשיקגו. היינו זקוקים להתחלה חדשה, הזדמנות בשבילו להיות שוב ילד, הרחק מצללי האֵבל.

לפחות עכשיו הוא ישן. התיפוף הקצבי של הגשם על השמשה הרדים אותו, ונתן לי רגע להתרשם מהסביבה.

ענפיו המעוקלים של עץ בוקיצה, ללא ניצני עלים או פרחים סגולים בוהקים שאמורים לכסות עץ בריא בעונה הזאת, שרטו את גג המונית כמו אצבעות רעבות כשעברנו בשער הקדמי. ציפיתי להזנחה, הרי זו הסיבה שהייתי כאן מלכתחילה, אבל לא לזה. סימן החיים היחיד היה הקיסוס האנגלי שהשתרע על חומת האבן. שאר המדשאה לא היתה אלא קרחות בוץ עקרות. אפילו העשבים החליטו שזה לא מקום להכות בו שורש.

לא הייתי בטוחה שאפשר בכלל לקרוא לזה גן.

סילקתי את המחשבה מראשי. אפשר לתקן הכול עם קצת עבודה קשה ונחישות. הימרתי בקריירה שלי כולה על האמונה הזאת. שחזור גנים היסטוריים הוא התמחות נדירה. למעטים מאדריכלי הנוף היתה תשוקה או סבלנות לסוג כזה של עבודה סיזיפית, אבל מבחינתי לא היה דבר מספק יותר מאשר לחשוף את העושר ההיסטורי השוכן רדום מתחת לאדמה ולהפיח בו חיים חדשים. כשראיתי מודעת דרושים שחיפשה גנן מומחה שישחזר את הגנים המפורסמים־לשעבר של אחוזת הייבנוורת, חשבתי שזאת דרכו של הגורל לזרוק לי גלגל הצלה, אחרי שכל מה שהיה יכול להשתבש בשנה שעברה, אכן השתבש בצורה מחרידה. הזדמנות להתחלה חדשה לסם ולי.

באחד הרגעים הנדירים של כנות מצידה, אחותי רֶבֶּקה אמרה לי שהחלום שלה הוא לגדל את סם בבית גדול עם חצר ענקית, במקום לקפוץ ממוטל מפוקפק אחד למשנהו. מקום שבו תהיה לו ילדות של חופש וטבע. הייבנוורת לא היתה שלנו, אבל אולי היא תוכל להיות הבית שלנו לחצי השנה הקרובה.

התכווצתי מעצם הזיכרון של אחותי. עדיין לא הייתי מסוגלת להפריד את הכעס שלי מהאבל המציף.

הבית, לפחות, תאם את התמונה הרומנטית שבניתי בראשי: גג משופע בתלילות, גרם מדרגות רחב בכניסה, ואפילו מעקה משונן בקצה הגג. חזית האבן החמימה השתלבה באופן מושלם עם השדות השופעים והעצים של האזור הכפרי רחב הידיים. הדבר היחיד שלא היה יפה היה הגן עצמו.

"הגענו," אמר נהג המונית בזהירות אבהית, כאילו הוא מנסה לתת לי פתח להתחרט ולהודות שזאת היתה טעות איומה.

"תודה." חייכתי אליו בהכרת תודה. לטוב ולרע, זה בדיוק המקום שהייתי צריכה להיות בו.

המראה האחורית שיקפה את הדאגה בעיניו. "זה יעלה שלושים ושניים פאונד."

גיששתי אחר שטרות בארנק, מחשבת בראשי את היתרה הזעומה בחשבון הבנק שלי בעודי מושיטה לו אותם. אבל כסף לא היה הדאגה היחידה שלי כשהנהג פתח את תא המטען ופרק את התיקים שלנו. הכול בעבודה הזאת נראה טוב מכדי להיות אמיתי. ומה אם זה באמת כך?

אחרי שפיטרו אותי מ"הארטוול ובניו", איש לא היה מוכן להעסיק אותי. היה לי כישרון, אבל לא היה לי תיק עבודות משלי שיוכיח שאני יכולה לעשות את זה בלי חברה גדולה מאחורי. הייתי כמעט מוכנה לוותר, כשקיבלתי את הצעת העבודה בהייבנוורת. שחזור מוצלח של גן בעל חשיבות כזאת יוכיח שאני עדיין הטובה ביותר.

כל עוד אצליח.

חילצתי את סם ממושבו כשהוא עדיין ישן, אבל משקלו היה כבד מדי לזרועותיי העייפות. הוא התעורר בבהלה ברגע שהעברתי אותו אל מותניי.

"הגענו," לחשתי כשהמונית התרחקה מאחורינו. "הגענו אל ההרפתקה החדשה שלנו."

הגשם ניתך בטיפות כבדות שנצמדו לריסיו והוא נעץ בי את המבט המערער שלו, מלא תקווה אך חשדני, כאילו הוא מנסה לראות מבעד למעטה השקרים שסיפרתי לו עד עכשיו. לפני שהספקתי להרגיע אותו, הוא נאבק להשתחרר מזרועותיי ורץ במעלה המדרגות לעבר הכניסה, לא מודע לפחדים שמסמרו את רגליי לקרקע.

"חכה רגע." אספתי את התיקים שלנו והשתרכתי אחריו, בוץ ניתז על נעלי. הרגשתי מגוחכת לדפוק על דלת של בית כה מפואר ומרשים, אבל לא ראיתי שום פעמון. הרמתי את סם ונתתי לו לדפוק במקוש הברזל. שניות ארוכות חלפו ללא מענה. "אולי הם יצאו לרגע."

דפקנו שוב. הפעם לא היתה לי ברירה אלא להודות שאיש אינו בבית. בדקתי שוב את הטלפון שלי. אין שיחות שלא נענו או הודעות. אפילו לא תגובה להודעה ששלחתי כדי להודיע שאגיע באיחור.

הגשם התחזק, וכניסת האבן לא הציעה מחסה. עטיתי חיוך נלהב על פניי כדי להסוות את הבהלה הגוברת שלי. "אתה רוצה לרוץ איתי דרך מבוך השיחים בזמן שאנחנו מחכים?"

השרידים החשופים של מה שבוודאי היו פעם שני מבוכי שיחים מלכותיים, ניצבו משני צידי שביל הגישה. רדפתי אחרי סם בין השורות הצרות של שיחי האשכרוע הגוססים, היכן שהגשם הפך את שבילי החצץ לשלוליות עכורות תחת רגלינו. הלוואי שהיתה לי התבונה לנעול נעליים מתאימות במקום להתלבש כדי להרשים את המעסיקים החדשים שלי.

למרות מזג האוויר הקודר, היה נחמד להיות שוב בחוץ. צליל צחקוקיו המתוקים של סם הפר את האפרוריות, ושפך אור על מה שהגנים הללו היו בעבר. ומה שיוכלו לשוב ולהיות, עם קצת טיפול ותשומת לב.

הגן הזה היה מקום מתאים לילדים. הרגשתי את זה בנשמתי.

רוב האנשים הניחו שהעבודה שלי מדעית ורציונלית. אבל גנים הם יותר מניקוז תקין ורמות חומציות מאוזנות. החייאת גן נטוש דורשת קסם, בדיוק כמו החזרת כל דבר חי מן המתים.

רחש קלוש של מנוע מכונית שהתקרבה במהירות בשביל שלף אותי ממחשבותיי.

שחררתי אנחת רווחה. סוף־סוף. מישהו כאן.

עקבנו אחרי הפיתולים של המבוך עד שמצאנו את הפתח. סם זינק קדימה, מהר מכדי שאוכל להדביק אותו.

כשיצאתי מהמבוך, ראיתי גבר יוצא ממכונית אאודי בצבע אפור כהה. אבל סם לא ראה אותו. "סם! לאט!"

האזהרה שלי הגיעה מאוחר מדי. הוא התנגש בגבר, ופלט זעקה איומה כשנפל לאחור על האדמה הבוצית.

רצתי אליו, מחפשת סימנים לפציעה. "אתה בסדר?"

"כואבת לי היד," הוא אמר מבעד לדמעות.

"תן לי לראות," אמר הגבר, וכרע ברך ליד סם.

בלי להמתין לתשובה הוא אחז בזרועו הצנומה של סם, סובב אותה בעדינות ולחץ על מפרק כף היד שלו. "כואב לך כשאני עושה את זה?"

סם הניד בראשו לשלילה.

"זה טוב. זה אומר ששום דבר לא נשבר. אבל אתה חייב להיות זהיר יותר ולשים לב לאן אתה רץ."

"אני כל כך מצטערת," אמרתי במהירות.

"זה בסדר," השיב הגבר בקרירות שלא ציפיתי לה, אחרי החום שהפגין כלפי סם. הוא היה רזה וגבוה, בעל פנים נאות וחדות וחליפה אפורה יקרה, תפורה למידותיו, שלא השתלבה עם פראותם של הגנים.

"ג'וליה אסדייל," הצגתי את עצמי, מנסה לתקן את הרושם הראשוני הנורא שזה עתה יצרנו. "אף אחד לא היה כאן כשהגענו, אז החלטנו לחקור את השטח בזמן שחיכינו."

"אנדרו מוריסון," הוא אמר. מצחו היה חרוש קמטים כשלחץ את ידי. לא יכולתי לדעת אם היה רמז של חרטה בהבעתו הכועסת. "אני מתנצל על קבלת הפנים. הקפיצו אותי לחדר המיון ברגע האחרון. ביקשתי מאחותי, הלן, להישאר ולקבל את פניכם, אבל מתברר שהיו לה תוכניות אחרות."

אנדרו מוריסון, האיש שדאג להביא אותי לכאן לפי בקשתה של הסנדקית שלו. האישה שהיתה הבעלים של הייבנוורת. אנדרו ואני דיברנו רק פעם אחת בטלפון, ואת שאר ההתכתבות ניהלנו במייל. משום מה לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך צעיר. השאלות שלו היו חדות וישירות, אבל שמעתי עייפות בקולו. כעת, כשאני רואה אותו, חשבתי שלא ייתכן שהוא מבוגר ממני בהרבה — אי שם בסוף שנות השלושים לחייו.

"הגענו קצת באיחור," אמרתי.

"כדאי שנוציא אתכם מהגשם הזה."

להפתעתי, הוא לקח את התיקים שלי ונשא אותם פנימה. הלכתי מאחוריו, נצמדת לסם באחיזת ברזל כדי שלא ייכנס לעוד צרות.

"סידרתי לכם חדר באגף המזרחי של הקומה השנייה," אמר אנדרו כשהתקרב למדרגות. "אני צריך להזהיר אותך, אחוזת הייבנוורת היא נכס בן ארבע־מאות שנה עם היסטוריה יקרת ערך וקירות מתפוררים. זה לא מקום ידידותי במיוחד לילדים. חשוב שתשגיחי על סם מקרוב בזמן שאתם כאן."

הצמדתי את סם חזק יותר אלי, ומבוכה האדימה את לחיי.

חבטה כבדה נשמעה ממעלה המדרגות. אישה מבוגרת בשמלה חומה ארוכה ורעמת שיער אפור אסופה בפקעת ירדה במדרגות, יד גרומה אחת אוחזת במעקה והאחרת במקל הליכה מעץ, מגולף בקפידה. "שטויות. הייבנוורת שרדה מרידות, מגפות, ואת חלקה בהפצצות הבליץ. היא בהחלט יכולה להתמודד עם ילד בן חמש."

אנדרו טיפס במדרגות כדי לעזור לה, אבל היא סילקה את ידו בתנועת ביטול. היא המשיכה לרדת לאט, נוטה קדימה בחוסר יציבות בכל פעם שהניחה את מקלה.

לבסוף הגיעה לביטחון היחסי שהציעה הרחבה הגדולה בתחתית המדרגות. רק אז קיבלה את זרועו של אנדרו, אם כי תשומת לבה היתה ממוקדת ישירות בי. "את בוודאי אדריכלית הנוף החדשה. אני מרגרט קלארק. נעים מאוד לפגוש אותך."

לחצתי את ידה המושטת. האחיזה שלה היתה חזקה ובטוחה באופן מפתיע, למרות קומתה הזעירה. "נעים מאוד לפגוש גם אותך. אני ג'וליה וזה סם."

היא חייכה אליו מלמעלה. "ברוך הבא, סם. אנחנו שמחים לארח אותך בהייבנוורת. עבר זמן רב מדי מאז היו ילדים בסביבה. זה יהיה שינוי מרענן."

נשפתי בהקלה. "תודה."

"למרות גסות הרוח של בן־סנדקותי, אנחנו אסירי תודה שעשית את כל הדרך הזאת כדי לעזור לנו עם הגנים. הבנתי שאת מוכשרת באופן יוצא דופן בשחזור גנים היסטוריים, דבר שאנו זקוקים לו נואשות."

"לכבוד הוא לי להיות כאן, ואני מבטיחה לך שאין איש אחר שיכול לעשות את מה שאני עושה."

"זו תהיה הקלה עצומה לדעת שהגנים מטופלים סוף־סוף בידי מומחית."

סם קבר את פניו בירכי. "אני עייף."

"ודאי שאתה עייף," אמרה מרגרט בחביבות. "אנדרו, בבקשה תראה לסם וג'וליה את החדר שלהם. אתם מוזמנים להצטרף אלינו לארוחת ערב בשש בחדר האוכל, אחרי שתספיקו להתרענן."

"תודה. זה יהיה נהדר."

עקבנו אחרי אנדרו במעלה המדרגות הרחבות למסדרון ארוך שלאורכו ניצבו מדפי ספרים. "אני מניח שחדר אחד יספיק לכם," הוא אמר כשפתח את הדלת וחשף חדר שינה מרוהט בפשטות עם מיטה גדולה ושידת איפור לבנה ליד החלון.

"זה די והותר. ואני באמת מצטערת על החליפה שלך."

לא יכולתי לדעת מההנהון הקצר שלו אם הוא סלח לי או פשוט שילח אותי לדרכי. ציפיתי שיעזוב אותנו, אבל הוא היסס בדלת. "הפרויקט הזה חשוב מאוד למרגרט, ולכן הוא חשוב מאוד גם לי. חיוני שהוא יושלם בדיסקרטיות ובזהירות המרבית."

רמז מוזר לפגיעוּת בקולו נטרל את הדחף שלי להגיב בהתגוננות. "לא הייתי עושה את זה בשום דרך אחרת."

"טוב. אם יש משהו נוסף שאתם צריכים, בבקשה תודיעי לי."

"אנחנו נהיה בסדר."

"אז נתראה בשעה שש. חדר האוכל נמצא בקומת הכניסה, ממש משמאל לדלת."

סגרתי את הדלת ועצמתי את עיני. שחררתי נשימה רועדת כשהתשישות מהיום הארוך סוף־סוף הכריעה אותי. העבודה הזאת הולכת להיות הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

משיכה קטנה במכנסיים ניערה אותי מהרהוריי. הבטתי בסם, בעיניו העגולות הגדולות ובשערו הבלונדיני הרך, עדיין נפעמת מעוצמת האהבה שלי למישהו שאני מכירה זמן כה קצר.

הכרחתי את עצמי לחייך חיוך קטן, בידיעה שהוא דואג לי. "אני בסדר. רק עייפה. מה אתה חושב על המקום הזה? עשינו בחירה טובה כשבאנו לכאן?"

הוא הנהן בהתלהבות. אם זה היה כדי לרַצות אותי או כי הוא באמת התכוון לזה, לא ידעתי. אבל יהיה בסדר. חייב להיות בסדר. אני אתקן את הגן הזה. ואז, איכשהו, אמצא דרך לתקן גם את החיים שלי.

2

ג'וליה

כיום

התעוררתי עם כאב ראש הולם, ידו של סם צמודה ללחי שלי ופניו במרחק סנטימטרים ספורים משלי. תמיד נבהלתי כשהוא התגנב למיטה שלי בלילה רק כדי להביט בי ישנה. לפעמים נגע בעפעפיי, לפעמים משך קווצות משער ראשי. אבל הבנתי למה הוא עושה את זה. כי דמיתי כל כך לאחותי.

גם סם דמה לה.

משום כך היה לי קשה כל כך להיאחז בכעס, כשהתעוררתי וראיתי אותה בלחייו העגולות ובעיניו הכחולות כים.

מצמצתי כמה פעמים עד שהתרגלתי לאור שחדר דרך הרווח בווילונות הקטיפה. השעון שעל השידה הראה שבע. בדקתי בטלפון שאכן בוקר; לא רק שנרדמנו והחמצנו את ארוחת הערב, גם ישנו ברצף עד הבוקר.

על המסך הופיעה התראה על שתי הודעות שלא קראתי. שתיהן מהבוס לשעבר שלי.

תתקשרי אלי בבקשה.

זה בקשר לכסף.

מחקתי את ההודעות ונשבעתי לחסום את המספר של ראיין הארטוול, ברגע שאבין איך עושים את זה. כבר החזרתי כל סנט שאחותי גנבה מ"הארטוול ובניו", אחרי שבטיפשותי צירפתי אותה כעוזרת, כשניסתה להשתקם. אבל זה לא הספיק. הטעויות של רבּקה עלו לי גם בקריירה וגם במוניטין.

"אני רעב," מלמל סם, מסיח את דעתי מתחושת הכאב.

"גם אני, חמוד. בוא נלביש אותך ונצחצח שיניים, ואז נמצא משהו לאכול."

כל העכבות שמנעו ממני להסתובב בחשאי ברחבי הייבנוורת התפוגגו בזכות סם. הוא דהר לפני במסדרון האפל והצר, ופתח שלוש דלתות ברצף עד שמצא את השירותים. התיישבתי על דופן האמבטיה הצרה ושפשפתי את המברשת מעלה־מטה על שיניו, נותנת לקצף לזלוג על סנטרו כמו בשגרה המוכרת שבנינו לנו בחודשים האחרונים. החדר היה זעיר לעומת שאר הבית, כאילו הוסיפו אותו לשם במחשבה שנייה. לא היתה בו מקלחת, רק אמבטיה עתיקה על רגליים, דחוקה לפינה. אריחי פסיפס עגולים בגון מרווה חיפו את הקיר סביבה, והתקרה המשופעת צנחה בחדות מעל האמבטיה והשאירה בצד אחד מעט מקום למבוגר שיושב זקוף. שום דבר בחדר, מהצנרת החשופה ועד לכיור העומד על רגל, לא נראה כאילו חוּדש במאה השנים האחרונות.

לא יכולתי שלא לתהות אילו סודות קבורים בהיסטוריה של המקום הזה.

סם ירק שובל של קצף לתוך הכיור. פתחתי את הברז כדי לשטוף אותו. "בוא נשיג לך ארוחת בוקר."

אחרי כמה דקות של שיטוט מצאנו את המטבח, עמוק במרתף של הייבנוורת. הקירות היו צבועים בסלמון דהוי, מה שגרם למכשירי החשמל החדשים והמבריקים לבלוט עוד יותר. נעצרתי כשראיתי את אנדרו ליד הכיריים, לבוש בפשטות בסוודר אפור וג'ינס שנראה יומיומי, אבל ידעתי שהוא מותג מעצבים.

לא עשיתי אתמול את הרושם הכי טוב. קיוויתי שהיום תהיה לנו הזדמנות להתחיל מחדש.

"אני רעב," חזר סם, משך אותי קדימה והסב את תשומת לבו של אנדרו אלינו.

"אתם ערים," אמר אנדרו בנימוס מתורגל, בלי שמץ חמימות. הכתפיים שלו התכווצו לפני שהסתובב.

"הג'ט־לג הכריע אותנו," אמרתי, וקיוויתי שלא נשמעתי מתגוננת כפי שהרגשתי. סם עזב את ידי ושוטט אל שולחן העץ שבקצה המרוחק של החדר.

אנדרו כחכח בגרונו, והמבוכה העמיקה את האוויר בינינו. "תשמעי, אני רוצה להתנצל על אתמול."

מצמצתי בבלבול, לא בטוחה ששמעתי נכון. "אה... אממ. זה בסדר."

"לא, זה לא," הוא אמר. "הקפיצו אותי לחדר המיון ברגע האחרון, ואחר הצהריים היה לחוץ במיוחד. אחותי, הלן, היתה אמורה להיות כאן ולקבל את פניכם. ברגע שהבנתי שהיא לא הגיעה, מצאתי את עצמי במרוץ לחזור לפה בזמן."

לפי המתח בקולו, "לחוץ" היה כנראה לשון המעטה. "נשמע שאתה צריך להתמודד עם הרבה דברים."

הוא העביר יד בשערו. "אכן כך. אבל כמו שמרגרט טרחה להזכיר לי בתקיפות, זה לא תירוץ לגסות רוח."

התנצלויות כבר לא באו לי בקלות. נכוויתי יותר מדי פעמים כשהרשיתי לעצמי לחשוף פגיעוּת. אולי זו הסיבה שההתנצלות הישירה של אנדרו תפסה אותי כל כך לא מוכנה. "אני יודעת שהעבודה הזאת חשובה לך. היא חשובה גם לי."

הקומקום שעל הכיריים שרק ושבר את השתיקה המביכה בינינו.

אנדרו כיבה את האש. "תרצי תה?"

קפאין. הכמיהה שטפה אותי כמו גל. "אני לא ממש טיפוס של תה, אבל אשמח מאוד לקפה."

הוא הוציא קופסת פח קטנה מהארון. "קפה נמס זה בסדר?"

נלחמתי בדחף להתכווץ. "בטח."

"אני חושש שלא הצטיידנו בדגני בוקר לילדים," אמר בעודו מסיר את המכסה ושופך כפית גדושה לספל. "יש חלב, ואני בטוח שאוכל להכין לסם איזו דייסה."

"זה בסדר. סם אוהב טוסט בבוקר. חמאת בוטנים תהיה בונוס."

"למה שלא תשבו ואני אראה מה אני יכול לעשות."

"תודה."

למרות שהתעקשתי שאנחנו לא צריכים שום דבר מפואר, אנדרו המשיך, חתך כמה תותים והוסיף אותם לצלחות שערך בשבילנו.

"אין לנו חמאת בוטנים, אבל יש ריבת פטל. זה בסדר? אני מבטיח לך שהיא טעימה מאוד."

הבטתי בסם ותהיתי אם רעבונו יגבר על הרתיעה ממאכלים חדשים. הוא הביט באנדרו בחשדנות גלויה.

"מה דעתך לטעום? ואם לא תאהב, אתה יכול לירוק בחזרה לצלחת, ואני מבטיחה שאף אחד לא יצעק עליך."

כרכתי את ידי סביב הספל המהביל ועצרתי נשימה כשסם בחן בזהירות את הטוסט ולקח את הביס הקטן ביותר. בבית הוא אכל רק לחם לבן, פשוט. מה שאנדרו הגיש היה עשיר בדגנים מלאים. סם קימט את מצחו, שקל את הטעמים והמרקמים החדשים. ואז לקח עוד ביס.

אנדרו משך כיסא ליד סם והתיישב, נשען קדימה עם האמות על הירכיים. "טעים לך?"

סם הנהן לאט־לאט.

"ידעתי," אמר אנדרו בנימת ניצחון. "בסוף עוד אגרום לילד לאכול שעועית על טוסט."

לגמתי מהקפה וחייכתי למרות הצריבה המרה על הלשון. הייתי אמורה לשמוח אפילו מרמז קטן על התקדמות בהרגלי האכילה של סם, ולא משנה בזכות מי. "קיוויתי לדבר היום עם ליידי מרגרט על החזון שלה לגן," אמרתי.

אנדרו הניד בראשו, ומשהו שכמעט דמה לחיוך הבזיק בקצה שפתיו.

קימטתי את מצחי. "מה?"

"אל תיתני לה לשמוע אותך קוראת לה 'ליידי'. היא מתעבת כינויים כאלה. עדיף שתקראי לה פשוט מרגרט. או אפילו מגי."

היה ברור שלגבר הזה יש חיבה עמוקה לסנדקית שלו, ולמרות המפגש הראשון שלנו, נראה שהוא מחבב גם את סם.

"בכל מקרה, חשוב לי להבין מה היא מדמיינת עבור הגנים ומה היא מקווה להשיג. ככל שאדע את זה מוקדם יותר, ככה אוכל להתחיל מוקדם יותר עם תוכניות העיצוב."

"הדבר החיוני הוא שהעבודה תהיה מושלמת. אנחנו מקווים לפתוח את הגנים לציבור בשנה הבאה כדי לייצר הכנסה נוספת לאחוזה."

"כשמדובר בגן, קשה לכנות אותו 'מושלם'," אמרתי. "זה יצור חי וגדל שמשתנה עם העונות."

"כך או כך, מרגרט מתעקשת שהוא ייראה בדיוק כפי שנראה בקיץ 1940."

זו היתה אותה בקשה שהוא העלה בטלפון כשדיברנו על העבודה לפני כמה חודשים, ועדיין היא נשמעה מוזרה באותה מידה. לרוב הלקוחות היו רק רעיונות כלליים באשר לשחזור, שלרוב היה מעין געגוע לפאר העבר. בדרך כלל גיליתי שרובם מעריכים את הטעם שלהם ואת ההעדפות שלהם יותר מאשר את היוקרה של ההיסטוריה. ולכן הבקשה של מרגרט, שרצתה לשחזר אותם על פי נקודת זמן ספציפית, היתה חריגה למדי. "למה 1940?"

"אני לא לגמרי בטוח. מרגרט תמיד היתה קצת חידתית. גם למי שמכיר אותה הכי טוב."

"היא בכלל היתה אז בחיים?"

"היא היתה ילדה קטנה כשהמלחמה פרצה, לא מבוגרת בהרבה מסם. היא לא אוהבת לדבר על התקופה הזאת, אבל אני מניח שהיא זוכרת אותה בבהירות. תמיד היה לה זיכרון יוצא דופן." הוא חייך לעצמו, כאילו נשאב לרגע אל מחשבה רחוקה. "למרות העושר שלה, החיים שלה לא היו קלים. היא חלתה בדלקת ריאות כשהיתה בת שבע. זה כמעט הרג אותה והחליש מאוד את לבה. היא בילתה את רוב שנות נעוריה בבתי חולים."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*