הספד התבגרות

הדברים התגלגלו מאז שנת 94', ואני חייבת להודות שהיה גם כיף בשנה שלימים הכריעה את רוב חיי.

היה אז משהו אחר... אהבה ואושר מפוזרים סתם כך.

היה לחץ שהתייחסנו אליו במובן חיובי וחיוני. הוא החיה אותנו, הוכיח לנו שאנחנו עובדים קשה וגרם לנו להעריך יותר הכול, אבל בעיקר את עצמנו.

היו אלכוהול וסמים בצורה אחראית, שלא הביאה לדאגה מסיבית של אף הורה; היו בנים ובנות יחד בלי שזה עניין אף אדם או שותף מעבר ל: איך עבר הלילה? למדת משהו חדש? האדם הזה נשאר איתנו?

עברנו הכול יחד, הייתה אמת בַּיחד והיא הייתה לאורך רוב היום.

כל דבר טוב שהיה אז – נראה היום אחרת, כמעט שלילי ואולי אף טאבו. אני נהנית לקרוא ולהיזכר בשטויות וגם בחוסר האחריות ולהגיד תודה ששרדנו כדי לספר. אני שמחה ששרדנו את הבלבול התהומי של השנים האלה.

אני מתגעגעת לטרופר ולצבעוניות שהייתה באנשים, ולא רק בלבוש שלהם. לבחירה ללכת וללמוד, להעשיר את עצמך כי "אתה הנכס היחידי בחיים שלך".

ולתחושה הזו... של להגשים חלום.

תחושה שאין לה תחליף ואין לה דומה.

תחושה שמחליפה כאב.

את הסיוט החליט לגדוע ברווז בסביבות חודש דצמבר, אם זיכרוני אינו מטעה אותי.

בדירה לא גדולה, בלי שותפה נוספת שתהיה לרגעים חוצץ ולרגעים גשר בינינו, לא היה אפשר להמשיך להתנהל.

הוא ידע שאני לא אסלק אותו מהדירה בחיים, שבאמת לא משנה מה הוא יעשה, אני לא אגיד לו ללכת. הוא שיחק בזה נגדי כי הוא נפגע, הוא בזבז המון אנרגיות על הדבר השולי הזה.

אני מבינה בדיוק למה הוא התעסק בשולי, אבל זה הכעיס אותי מאוד. בעיקר הקלילות. אני בטוחה שלא היה לו קל, אבל התחושה שהרגשתי, שקל לו לא לדבר איתי, הצליחה לפגוע בי.

הוא אחראי על המון כעס שהצטבר בי, על המון דברים שלא הייתי צריכה לעשות ועשיתי... כי הוא שינה אותי.

ההתנהלות שלי השתנתה ברגע שהדירה התרוקנה. החיים נראו כסרט שכולם קינאו בו – "חייתי את החלום".

רק שאני יכולה לספר שלא חייתי, ובטח שזה לא החלום שהיה לי.

המון משמרות ב"טרופר", כמה שיותר – יותר טוב.

מעט מאוד תשומת לב ללימודים, כזו שמספיקה רק כדי לעבור את המבחנים.

מעט מאוד אנשים שאכפת להם ממני ומעט אנשים שאכפת לי מהם.

הרבה מאוד אלכוהול, שסיפק הרבה רגעים שאני... לא זוכרת.

ההתנהלות הזו החזיקה מעמד מספר לא מבוטל של חודשים. מספר חודשים שאני עושה איתו ואיתם משמרות והוא לא מדבר איתי, לא משנה מה, אז אני לא מדברת איתו.

לדעתי הוא נהנה להכאיב לי בהתחלה, עד שזה התחיל להכאיב גם לו.

זה התבטא בכך שהוא ומאיה יצאו מהדירה, ועל אף העצב זה היה כנשיפה משחררת.

לעומת זאת, העזיבה של שף, שהייתה הגשר ביני לבינו, ושל עמרי, בן זוגה, שנהפך לבן בית, הייתה שמחה מהולה בעצב. ידעתי שהם יחסרו לי מאוד, אבל שזוהי מדרגה שהם חייבים לעלות בזוגיות שלהם.

מדרגה שהתבררה כנכונה, כי שף ועמרי גרים עד היום יחד. הם נישאו בחתונה יפיפייה בקיבוץ שעמרי גדל בו. רקדנו כל החברים כל הלילה. יש להם שתי בנות יפיפיות, בן ממיס לבבות וכלב בשם פרדי. הם החלום והקנאה של כל זוג.

אני חשבתי תקופה ארוכה שעמרי במוסד, בעיקר כי הוא היה אדם נורא פרטי וזה שידר סודיות מסקרנת. התבדתי, הוא לא סוכן, אבל הוא תכנן להגיע לעולם הזה כשיסיים את התואר בפוליטיקה וממשל. ואת שף כולכם מכירים בשמה הפרטי, היא מגישת החדשות המוכרת והאהובה בכל בית, היא מאלו שהגשימו חלום. בפועל הם מראים שהכול יכול לקרות אם מתפשרים ומגשימים בו־זמנית.

בעקבות המעבר של שף ועמרי לדירה משלהם, היו כמה חודשים שברווז, מאיה ואני בילינו יחד אך לחוד.

מאיה היא זו שנפגעה ישירות מהמצב בינינו, יכול להיות שזה מה שהפריד ביניהם. זאת אומרת... לא אני, ההתנהגות העיקשת שלו.

שף חוותה יום אחר יום את הקשיים ביני לבינו, היא הייתה החוצץ בינינו, וזה הכביד עליה. היא כבר לא נהנתה להיות עבורנו גשר. ואולי היא גם לא הייתה יותר במקום של לברמן בלילה, לקום ללמוד בבוקר ולראות מעט את עמרי, אז היא התפטרה מהטרופר.

הברמנים האחרים ניסו לחצוץ, אבל ברווז ואני נשארנו כעוסים, וזה לרגעים הרגיש כמו מלחמה באש והם לא רצו להיכוות ממנה.

מי יותר שיכור? מי יותר שמח? מי יותר אהוב? מי סובל פחות? הוא ראה אותי מתנהגת לעצמי בצורה שמאוד לא מכבדת אותי. אני יודעת שכאב לו. הוא לא מפלצת, הוא רק פגוע.

אולי לא רק, אבל פגוע.

משהו בו, שלא הכרתי לפני, לא הצליח לתת לו להשתחרר מהעמדה שהתקבע בה. או שאולי לא באמת הכרתי אותו לפני...?

ערב אחד מאיה באה לבר וחיבקנו את הגעגוע. לא ראיתי אותה באותה תקופה כמה שבועות. דיברנו ושתינו וההרגשה הייתה שהוא די בסדר עם המצב, שאולי אפילו היום זה יסתיים. זרקתי למאיה פעם ראשונה ויחידה את השאלה אם לדעתה הוא ירצה לדבר איתי, ואם כדאי שאגש אליו ונסיים את הדבר השטותי הזה בינינו. מאיה שתקה.

עברה בי צמרמורת שגרמה לשערותיי לסמור, ירדו לי דמעות בלי שהתכוונתי בכלל. הסתכלתי עליו והוא עליי במשך כמה שניות ארוכות. שם זה נגמר, באמת.

יצאתי מוקדם באותו הערב מהטרופר. בכיתי את עצמי לישון והחלטתי שאני לא ממשיכה בהתנהגות הזו.

החלטתי שמחר, קצת לפני המשמרת, אני אדבר איתו. אני אפתח מוקדם את הבר, הוא יגיע ויהיה לנו זמן לדבר.

רק שברווז לא הגיע לאותה משמרת. ברווז התפטר אחרי שהלכתי, גם לו היה קשה מדי.

גם הוא רצה אחרת, אבל האחרת שלנו התבטא בצורה שונה. נפלתי לשפלר בין הידיים, כי אני דרמטית וכאובה. הוא חיבק אותי דקות ארוכות ולא הפסיק למלא לי את הכוסית. מאותו הערב אני לא זוכרת הרבה, הכול מעורפל ומלא בדמעות.

ובבוקר?

בבוקר קמתי מחובקת בשפלר.

***

כן, זה דורש פאוזה. קודם כול, כפיות? בבוקר? כשאנחנו לא זוג? אל, לא.

ועם שפלר? הבוס שלך? לא יכולת להיות עם מישהו אחר?

נבהלתי מהסיטואציה וכעסתי על עצמי. ובכל זאת, החיבוק היה נחמד. אז אומנם כפיות בבוקר, אבל לפחות אני לא לבד.

הרוטינה הזו התקיימה ונמשכה מעצמה, או בגללו.

אני לגמרי לא התנגדתי אבל גם לא האמנתי שניכנס לזוגיות אמיתית. התברר שלא הכרתי את שפלר בכלל.

אומנם הוא בחור נאה, בלשון המעטה, ומכרכרות סביבו המון בנות, אך הוא לא ממהר לחזור איתן הביתה.

הוא טיפוס מאוד חם, אוהב, חבקן – והוא נרדם די מוקדם, בהתחשב בזה שהוא בעל בר.

הוא עולם מלא. נורא חכם. תמיד היה לי מעניין איתו ותמיד הרגשתי שהוא הקשיב לי – קריטריון מכריע לבחורה כמוני שאוהבת לפטפט.

גם בניסיונות שלי להרחיק אותו כשלתי. הוא עמד בכולם, בכל מבחן שלא התכוונתי להעמיד אותו, הוא צלח.

הסיטואציה בינינו הביאה אותי להיות מנהלת בטרופר, ובתמורה הוא כמעט וחי איתי.

סתם, אני צוחקת. קודמתי למנהלת כי הייתי טובה בעבודה שלי, והאינטנסיביות בינינו, או הבדידות שהרגשתי, הביאה אותנו כמעט לגור יחד.

באותה התקופה, במודע או שלא, הייתי צריכה מישהו יציב, שיצליח לשמור על מגדל הקלפים שהייתי. שפלר היה מושלם למשימה. מעבר לכך, הוא היה מושלם לי.

הוא פיקס אותי, טשטש את תחושת הלבד ועבר איתי את כל הקושי שבתואר, בלי פחד או היסוס, ובאהבה.

הוא אהב אותי. הוא אהב אותי בתקופה שלא יכולתי לאהוב אותו. ובגלל זה הוא היה, והוא כבר לא, המושלם שלי.

נפרדתי ממנו כמה ימים לפני טקס הסיום של קבלת התואר שלי. אכזרי. הוא היה כל כך קרוב לסיים, לצלוח את כולי ולקבל אותי. כאב לי שכאב לו, אבל האמת שכאב לי יותר על המקום שהיה הבית שלי במשך תקופה לא מבוטלת.

המקום שהרגשתי שגידלתי וגדלתי איתו. המקום הבטוח שלי, הסביבה שלי, היום שלי. כך נשמרה לי השפיות פחות או יותר.

למרות הכאב והפרידה, שפלר הגיע.

הוא ידע כמה אני חוששת להיות שם עם כולם ושברווז לא יהיה. מיכל, מן הסתם, לא תהיה. הוא ידע שיהיה לי עצוב במקום שמח, שיהיה מותח במקום מרגש, אז הוא הגיע.

בטקס הסיום הבנתי שאני כבר לא רוצה לדעת מה פגע כל כך בברווז ולמה. לא רציתי לדעת איזה עומק קיים מתחת למה שעשיתי שכל כך פגע בו, אם הוא הגזים או שאני הגזמתי. כך או כך, זה נגמר.

חשבתי שזה נגמר...

אבל הינה אני, עשור או יותר אחרי, מספרת על המקרה, או לפחות מנסה.

שנות העשרים המוקדמות הן אכזריות ואף אחד לא מכין אותך לזה.

מעבר לחיים הבלתי נמנעים, אנחנו מנסים להתקיים – יצורים ללא איפוק עם דחפים חזקים, עם רצונות מעבר לגבול הדמיון ועם מעט מאוד יכולת ונכונות להגשים אותם.

אנחנו נחשפים להתמודדות עם רצף של אכזבות ואהבות ושיברונות, של עצמך ושל הסובבים אותך. לא שאני צריכה לספר לכם, אלו שחצו את הגילים האלו...

כל כך הרבה משפיע עליך באותן השנים, ממש כמו עובר ברחם אימו. כל שינוי סביבתי שהיא עוברת משפיע עליך, ואתה מבוהל ומשתדל להסתגל אבל לא מצייץ, כי אין לך היכולת או הידע לשם כך.

חוסר הידע שלי להתמודד עם מה שקרה עם ברווז, עם האובדן של מיכל, עם השינויים בכל אדם שסבב אותי, ומעבר לכול – עם השינויים בי – הפך אותי למבולבלת תמידית.

הגעתי לגיל שבו הרגשתי כאב חדש, כאב רדום, כאב שלא מרגישים אבל הוא שם. רעש משגע גם כשהכול שקט, כזה שלא נותן מנוח גם כשישנים.

ומנגד, דבר לא מרגש או מזיז את הלב מספיק כדי שארגיש משהו.

אלו תסמינים של כאב שהיום אני יודעת לקרוא לו דיכאון, אבל אז, גם כשהייתי אחרי תואר שני בפסיכולוגיה, לא ידעתי לאבחן את עצמי. פחדתי מדי, זה היה לי מוקדם מדי.

מוטיב חוזר בחיי – מוקדם לי מדי.

אחרי טקס הסיום אימא הודיעה לי חגיגית, "את חוזרת הביתה לנוח."

הופתעתי. קודם כול מהאסרטיביות, ואחר כך מההבנה שאני חוזרת הביתה. לא הייתי בבית המון זמן, כנראה יותר מדי.

בדרך ישנתי כמו ילדה קטנה. כשהגענו, ישבנו אימא, אבא ואני, לצד מדורה ושלושה בקבוקי יין.

אתם יכולים להבין מאיפה למדתי לשתות...

אבא אמר שידע שזה זמני עם שפלר. הוא אומנם חיבב אותו, אבל לא כואב לו שהוא לא יהיה בעלי.

הוא יודע כמה אהבתי את הטרופר, כמה המקום הזה יקר עבורי, אבל שזו הייתה תקופה יפה אך חולפת בדרכי למטרה.

איזו מטרה? מהי המטרה שלי?

הוא דרש ממני לדבר עכשיו על מיכל, על ברווז, על כל התקופה.

הבנתי שהוא מדבר על תקופת האבל.

איך אני מספרת לו שלא הייתה כזו? או שהיא בעיצומה? או שאני לא יודעת כי שתיתי קצת יותר מדי בשביל שאזכור איך אני מרגישה?

בחרתי לברוח. זה יותר נוח מלהתאבל וזה יותר קל, לפי מה שמספרים.

וכשניסיתי לשתף פעולה עם הסובבים, סיפרתי שאני מתגעגעת, שלא נפרדתי ממנה כראוי, שאני לא מצליחה לשמוח מאז, להתרגש, לאהוב – את עצמי, את האחר או את מה שאני עושה.

"אני פשוט עושה. אני מרגישה ריקה ומוצפת בו־זמנית. הרחקתי את כל מי שאכפת לו ממני ונשארתי לבד בבין לבין הזה, שאומנם הוא מבחירה, אבל הבחירה היא בלית ברירה."

אימא אמרה שהיא רצתה לתת לי להתמודד עם המצב לבד, אבל עכשיו היא חושבת שהיא שחררה מדי את הרצועה. הייתי ילדה, פשוט לא קטנה.

"היה לי קל לחשוב לרגע על הכאב שלי קודם, אני מצטערת."

לא כעסתי. למען האמת, לא כעסתי עליהם לרגע, רק עליו.

הבנתי אותם, הם איבדו חברה, משפחה, שותפה. הם נתנו לי את מרחב הבחירה לבחור את מה שאני רוצה לעשות.

נכון, הוא איבד אימא. אבל גם אני איבדתי כמעט אימא, והוא החבר הכי טוב שלי. הוא גם היה צריך להיות שם למעני, לא?

"אני מרגישה שכועסים עליי, כולם, כל הזמן. שהחברים ציפו והתאכזבו, שהמשפחה התאכזבה. זה מוציא ממני מרירות ולא טעים לי.

פשוט לא היו לי מילים... לא ידעתי איך למצוא אותן... הכול כל כך כאב, כואב... מי בכלל חשב לבטא את זה בכתב אל מול מאות האנשים שהיו שם בהלוויה?"

אבא חיבק אותי ואמר לי שאף אחד לא התאכזב, שאף אחד לא כעס.

"חוץ ממנו... הוא לא דיבר איתי מאז."

הסתכלתי על אימא, לתוך העיניים הירוקות שהאדימו מבכי וגעגוע.

"תגידי לי את. את כועסת שלא כתבתי את ההספד? שלא הספדתי את מיכל? תעני לי בכנות."

היא לקחה רגע. כאילו לא דמיינה שאשאל אותה זאת אלפי פעמים, כאילו אין לה תשובה מוכנה מראש.

לאחר הרגע המחושב היא ענתה שלא, היא לא כועסת.

"אבל," כמובן שיש אבל... "אני מבינה את שני הצדדים."

אני אומנם בתה, אבל גם הייתי כמו הבת היחידה של מיכל. כנראה נוכח הבדל המינים, ציפו שאני אעשה את זה ולא אחד הבבונים שלה...

זה לא התקבל על דעתי אז. אין מגדר לרגש ולהתבטאות, התירוץ הזה התלבש בהתאמה על הסיטואציה.

"מאיפה הגיעה הבקשה הזו?" שאלתי אותם. "אני צריכה תשובות כדי להתקדם, זה לא הגיוני לי. אני לא כותבת, אני לא סופרת, אני רק כמעט פסיכולוגית, ויש סיבה לכך. למה מישהו העלה על דעתו שאני אצלח את המשימה? ולא, אבא, אל תגיד שאני אצליח בכל מה שאעשה כי עובדתית זה לא נכון. אני לא מוכשרת מספיק כדי לעשות הכול."

אימא ענתה שתמיד הייתה לי יכולת גבוהה מאוד לבטא את הרגשות שלי ושל הסביבה, שזו הסיבה שלמדתי פסיכולוגיה.

"את יודעת ומצליחה לקרוא את הסביבה בצורה נכונה ולהגיב בצורה מתאימה. יכולת לעמוד במשימת ההספד בצורה נכונה מול הסביבה הזו, הסביבה שלך."

"אני מבינה את הבסיס לחשיבה שלך, אימא, אבל אני לא הרגשתי כשירה למשימה הזאת. מעבר לתחושת האחריות הכבדה והבלתי מוסברת שהרגשתי, פחדתי. פחדתי לאכזב אותם, את מיכל, את עצמי... לא ידעתי איך לארגן את המערבולת הזו לכדי פסקה או שתיים, ובעיקר לא רציתי לעשות את זה. לא הייתי מוכנה להשלים עם המוות ולקבל אותו. לשחרר ממנה, לשחרר אותה – זה בעצם לשחרר חלק ממני."

אבא הרים אליי את ראשו ואמר, "אני יודע שנפגעת, אבל אף אחד לא התכוון לכך. באותו הרגע לכל אחד היה קל לחשוב על עצמו ולא להציע את עצמו למשימה. עברנו, התקדמנו מאז, הגיע הזמן שגם את..."

"איך אני יכולה להתקדם כשאני עדיין שם, מול העיניים הכחולות שלו, כשהעיניים החומות שלי מבשרות לו את הנורא מכול? כולם התקדמו? איזה דבר מתנשא להגיד, אבא. איזה קשה זה לתקף את האבל, לתחום את האובדן."

עם הזמן גיליתי שהרבה משתנה פיזית, אך לא פנימית. את הרוב אתה עובר לבד, בשקט. ברוב החיים הנוף הוא אותו הנוף, ורק הפנים משתנות בו.

*ההמשך זמין בספר המלא*