מילכוד

פרולוג

לא חושב שאי פעם הייתי מעלה על דעתי שכך אחווה את הטיסה האחרונה שלי לחו"ל.

טיול שורשים קראו לזה. כן, ממש! יותר כמו סיוט מתמשך ללא כל סוף ידוע מראש. רק עוד ועוד ועוד. מה כבר רציתי? לבקר בכמה קתדרלות, מוזאונים ובתי קפה פה ושם? למה הכול צריך להשתבש באופן הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת?

אני יודע שאני אמור להיות מאוד מסופק שקיימת לי האופצייה לטוס כחלק מתפקידי לשלל אזורים מפוקפקים, שלא לדבר על כמעט לסיים את תפקידי בעולם הזה באחת מן ההרפתקאות בטיוליי באפריקה, אבל באמת שהעבודה שלי לרוב די… רגילה ו"משעממת", עד כמה שאני יכול לקרוא לה כך, בהשוואה לעבודתם של שאר מדריכי הטיולים בעולם.

בחרתי בפעם היחידה והמיוחדת הזו לצאת קצת מהשגרה שלי, ולהתגרות במזלי טיפה יותר מדי. נכון, לא הייתי חייב להכיר עולם חדש לגמרי עבורי, שעלול היה לסכן לא רק את אלו שסביבי — ששילמו ממיטב כספם עבור טיול השורשים שלהם — אלא אף לסכן את עצמי. ובכלל, מי רוצה להכיר דור כל כך ישן ומרוחק ממך שקרוב לוודאי שלא יהיה לך שום זכר אליו, שלא לדבר על כך שבמרבית המקרים אולי גם עדיף לא להכיר את העבר שלך?

אומרים שכשאתה ניצב מול משהו־לא־מהעולם־הזה, אתה נשאב לתוך מציאות אחרת, אולי גם רואה את אלוהים בכבודו ובעצמו, אולי סוף־סוף רואה רגעי אושר בחייך ממש לקראת סוף החיים, כדי להזכיר לך שאולי החיים שלך לא היו כל כך גרועים, ושדווקא הספקת להכיר את אהבת חייך, אך בפועל — אתה רחוק מלהיות במציאות חיובית. אתה מצוי בתוך חור שחור שנמשך לנצח, עוד ועוד ועוד.

אני כבר לא איתכם במציאות העכשווית. לצערי אני עדיין תקוע כאן, כנראה לנצח.

פרק 1

אני עולה על המטוס לצרפת, יחד עם חבורת המטיילים שבחרו בי מבין כל המדריכים בארץ, ואני חייב להגיד שזה תמיד מרגש. מי אני בכלל שיבחרו בו כאשר קיימים כל כך הרבה טובים ממני, בייחוד כשמדובר בטיול שורשים שבו אני מתחייב להפגין אף יותר ידע מבדרך כלל?

"עלית כבר? טיסה נעימה!"

אני ממש לא מתכוון לענות לה עכשיו, לא כשהראש שלי כל כך גדוש במידע על בתי הכנסת היהודיים בבורדו ובמרסיי, בהיסטוריה המהפנטת של הקולינריה ברחובות פריז, ואיך אפשר ללא סיור מקיף במקומות המסתור ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה בעיר ליון.

אני פותח את המחקר שביצעתי עבור הטיול העמוס הזה, שהולך להתפרס לא רק על פני כמה ימים בודדים, אלא על פני חודש שלם! תארו לעצמכם כמה מסירוּת נדרשת מאותם מטיילים — הכרה לעומק של השורשים שלהם, קביעת טיול עם מדריך, טיסה של כ־5 שעות וקימה ב־4 בבוקר — כל זה בשביל לקבל רמז קטן לאלפי דורות שאולי קשורים אליהם בקשר משפחתי. אני עושה את זה עבור הפרנסה והתשוקה שיש לי בתדרוכים בחו"ל.

ואני בטח עושה את זה בשעה כל כך מוקדמת על מנת לצאת כמה שיותר מהר מהמיטה של הגרושה פלוס 2 שעימה ביליתי את הלילה האחרון.

לאחר שאני מתמקם בכיסא שלי, אני פותח את קופסת הכדורים הקבועה שלי, שקצת התבלגנה לה, ומכילה כמות מדויקת של ריספרידון ואולנזפין, וגומע בבת אחת את כל מנת הכדורים לאותו יום, עם לגימת מים מהבקבוק הקטן שקיבלתי מהדיילת. מעבר על המפה ועל הלו"ז לשבוע הקרוב עם החבורה הרב־גילית שלי לטיול הקרוב קצת עוזרים לי לסדר את המחשבות.

נראה כי הם כבר הספיקו להתגבש באופן יחסי בשלב זה. בעיניי הם רק פרצופים. לא מעניין אותי העבר שלהם, התחביבים שלהם, השמות שלהם, או אם יזכרו את בית הכנסת שנגיע אליו בהמשך. כל מה שמעניין אותי — כרגע, ובכל טיול שהדרכתי עד כה — הוא ההרגשה שלהם תוך כדי, ולאחריו — ההשפעה שהמסע הותיר בהם, הזיכרונות, החוויות, והתחושות שהם חייבים עוד. כי גם אני חייב עוד. עוד לדעת, עוד לחוות, עוד לצאת ממעגל הבדידות ששורר סביבי, למרות כל האנשים שקיימים, למרות כל הדייטים המוצלחים, למרות המשפחה, למרות החברים, למרות הכול.

אני. חייב. לצאת. מכאן.

אני חייב לצאת מהראש האומלל הזה שאולי מכיל כל כך הרבה חוכמה וידע, אך הוא לא בהכרח ידע טוב.

אני עובר על היום הראשון. אנחנו אמורים להתמקם בפריז, באחד מבתי המלון הבינוניים שאני מכיר. משם — היכרות קצרה עם כל חברי הקבוצה (אני ממש לא מתכוון להקדיש לה יותר מדי תשומת לב), סעודה באחת מן המסעדות המוכרות יותר ברחבי פריז, ביקור בבית הכנסת הגדול של פריז בסגנון נאו־ביזנטי, המרשים ביופיו, ולאחר מכן סיור קצר ולא מתיש בשכונות של הקהילה היהודית.

סך הכול אמור להיות קליל. את בתי הכנסת במרבית אירופה אני מכיר באופן כל כך דקדקני ופָנָטי שאני לעיתים די מתבייש בכך. איזה נער בן 18 קורא ספרי היסטוריה מיוזמתו באמצע הלילה ומקפיד על מחברות בשלל צבעים בהתאמה לכל תקופה?

צהוב — המאה ה־20,

אדום — המאה ה־19,

ירוק — המאה ה־18,

כחול — המאה ה־17.

למה? לא יודע! המוח שלי מאוד אוהב צבעים, תקופות מאובקות ותאריכים. אולי גם פילוסופיה.

"עדכן אותי שאתה בסדר, לא רוצה לדאוג לך כל החודש הקרוב. לפחות שלח לי הודעה כשתנחת?"

אני חייב לסיים איתה. זה נכון שכבר חלפו להם… כמה? אולי 6 חודשים? אולי זה באמת קצת מאוחר מדי לזה? אולי סחבתי אותה טיפה יותר מדי?

"כאן הקברניט… אנחנו מתכוננים לטיסת אל על 323 לפריז… ואנחנו מודים לכם שאתם טסים איתנו היום."

אני יודע שאני לא הולך להירדם אפילו לרגע במהלך השעות הקרובות, לכן אני ממשיך לעיין בתוכנית הטיול ששלחתי לקבוצה מבעוד מועד, כשהיא מפורטת להפליא: שעות, ימים, מקומות, מסעדות אופציונליות, בתי המלון שנבחרו להם, אטרקציות לכל יום ופירוט הנוגע לחיבור לזיקה היהודית והמשפחתית.

אני בוחן את המפה של השבוע הראשון, את המוקדים השונים, ומחליט כי עדיף שננסה לחתוך דרך הצומת Rue du Temple כאן על מנת להגיע ישירות לרחוב Pastourelle. אולי אפשר גם לנסות להשחיל עוד חלון פה עבור המוזאון Musée Carnavalet. אם אנסה ליצור קשר עם מארק, אולי הוא יוכל לעזור. אולי כדאי שבאמת אנתק איתה קשר כשאחזור, אבל אם הקתדרלה הזו תהיה חלק מוקדם מדי מהטיול ייתכן שחלק יירתעו מדי. אנסה למצוא עוד איש קשר לטובת הנושא הזה, רגע — פיניתי מספיק זמן פנאי עבורם? הכול חייב להיות לפי הלו"ז והשעות שהקצבנו, למרות שאני יודע שלקחתי גם מקדם ביטחון, ואנחנו אמורים להיות מוכנים לכל תרחיש.

תראו, אני לא מושלם. אני יודע שמתחוללת סערת מחשבות כאוטית בראש שלי כמעט בכל זמן נתון. אני מנסה לסדר את כל המחשבות במשבצות המתאימות, בזמנים הנכונים, על פי תעדופים ומקרי חירום חשובים יותר, אולי אפילו על פי צבעים, כמו שאני אוהב.

אולי מישהו יוכל מתישהו לעזור לי להיכנס לתוך הראש ולנסות לעשות שם סדר, אני מאוד אשמח. בינתיים אני מנסה בכל מאודי להישאר נאמן לקרקע, נאמן למשפחה, ולנסות למצוא מישהי שאולי אוכל לחלוק איתה חלק מהכאוס שלי — בעצם, אני לא רוצה לחלוק איתה, אני רוצה לקחת חלק מן המחשבות הכאוטיות שלה על מנת להפחית מן הכאוס אצלי… רגע, גם זה לא נשמע טוב, אני לא יכול לקחת על עצמי כאוס של מישהו אחר, אני צריך לדעת לטפל בשלי על מנת לפנות את עצמי רגשית.

אני יודע שאני חייב להמשיך את הטיפול הפסיכולוגי ששילבתי בחיי עם שרה זה 3 שנים ארוכות ומייסרות כדי שאוכל להגיע לבסיס מספיק בשל לטובת קשר רציני ומחייב.

אני גם יודע שהיא לא רוצה שאתעסק באבחנה הנפשית שלי, אני בטוח שפיתחתי לפחות כמה: אני פדנט מדי עד לרמת הפרט הקטן ביותר, נרגז באופן יוצא דופן כאשר תוכניות משתבשות ולא מתרחשות בהתאם לתכנון, כנראה אנטיפת (אבל בחיי שאיני רוצה שיחשבו עליי ככה), כנראה בעל מצבי רוח משתנים שמטלטלים לי לא רק את הראש אלא גם מתבטאים חיצונית, אני בוודאות מאוד מסורבל בראש שלי, דבר שמוביל לעיתים להחלטות שאינן בשליטתי, כלומר אני כמובן מוציא אותן לפועל, אבל לפעמים מרגיש לי ש… אני באמת לא יודע.

הנייד שלי פולט אותי מבליל המחשבות ששוטפות אותי ומתחיל לרטוט. אבל לא התחברתי לשום רשת. אני תמיד אוהב לשמור על שקט במהלך טיסות, רק אני והמוח שאוהב להתעלל בי.

Spiritus quos rex Salomon sub terra constrinxit -

אני בוהה במסך במשך יותר מדי זמן עד שאני מבין שהמטוס מתחיל בנחיתה בשדה התעופה אורלי שבפריז.