למה זה קורה לי

פתח דבר

למה זה קורה לי

שוכב על המיטה והולם במזרן. המילים “זה לא הוגן,” בקעו משפתיי בוודאי אלף פעמים. בעיניים דומעות ואף דולף כאות לסבלי, לא הסכמתי לוותר על תנוחתי — פרצוף תקוע בכיסוי המיטה הסגול-פרחוני — לפני שאגלה את התשובה לשאלת החיים והמוות הנצחית. הייתי בן עשרים. בדיוק צפיתי באימי מתייסרת בעינויי סרטן השד וישנתי לצידה בבית החולים במשך לילות רבים, מצפה שתנשום את נשימתה האחרונה. שמעתי את דברי הרופא צולפים באוזניי שוב ושוב: “היא לא תצא מבית החולים, היא לא תשוב הביתה.”

אלה היו שלהי חודש מאי בשנקטדי, ניו יורק, שם חיה אימי לבדה בבית המשפחה מאז שסיימתי בית ספר תיכון והמשכתי בלימודים אקדמיים בישראל ובניו יורק. בן יחיד להורים שהתגרשו כאשר הייתי בן שמונה. אבי מת מסרטן ארבע שנים קודם לכן.

אני זוכר את הנסיעה, “לפי הספר”, באמבולנס, מבית חולים אחד לבית חולים אחר, לבדיקת סי-טי, לבחון את התקדמות המחלה. התוצאות היו אחת מהשתיים: רע מאוד או גרוע מכך. לא נותר דבר לקוות אליו.

זה לא היה יום שמש, אבל אפילו מתחת לכיסוי העננים, עצי מדינת ניו יורק, הגבוהים שעלוותם שופעת ומתנדנדים ברוח, היו מדהימים. העלים רשרשו, כאילו דיברו זה עם זה: “הנה היא שם, הנה היא שם...” חשבתי לעצמי, זהו הסיכוי האחרון של אימי להתבונן בטבע, לראות את יופיו של העולם שסביבנו. היא לא פקחה את עיניה, מבולבלת מכל התנועה שסביבה. “אימא,” לחשתי, “תסתכלי מחוץ לחלון.” הצבעתי לעבר החלון הגדול של האמבולנס לשמאלה. היא פקחה את עיניה, הסתכלה בעיניי, הצליחה לחייך, ועצמה את עיניה שוב.

היא לא הסתכלה החוצה מהחלון. היא הסתכלה רק בי.

בחזרה לדרישתי שטופת הדמעות. היא איננה, רק בת חמישים וחמש במותה. אני שרוע על מיטתה, עדיין מריח את הבושם שלה על הציפית. “למה, למה, למה, זה לא הוגן! זה לא הוגן!!...” אני צורח את המילים במלוא ריאותיי ומפנה את ראשי הצידה, מתבונן מחוץ לחלון חדר השינה של אימי. מעונן בחוץ, לקראת סופה, רוח מנשבת בעץ הירוק המתנשא עד השמיים, גבוה מעל ביתנו.

ואני מחכה לתשובה.

בטוח שתהיה תשובה, מענה שיפציע מתוך הסערה...

אני יהודי שומר מצוות, עמלתי קשה בנעוריי להגיע למקום הזה. אני לומד תורה והלכה דבר יום ביומו, אני מתפלל שלוש פעמים ביום, ואני רק בן עשרים. “אלוהים, זה פשוט לא הוגן!” אני צורח, “למה זה קורה לי?!”

שנים יחלפו בטרם אבחין בתשובה.

מבוא

האם לכל כדור יש כתובת?

(מהדורת eBook מעודכנת – 2026)

מאז בוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, המילים "למה זה קורה לי?" הפכו מזעקה אישית לנהי לאומי. השבר הנורא שחווינו – הזוועות בקיבוצים, הטבח במסיבה ברעים, והמלחמה המתמשכת שגבתה וגובה מאיתנו מחיר דמים יקר מנשוא – הציבו את כולנו מחדש מול תהומות של אובדן וסבל. בין קולות הניפוץ של אמונות ישנות לבין גילויים של ניסים וגבורה עילאית בשדות הקרב מול חמאס, חזבאללה ואיראן, הרגשתי צורך עז להנגיש מחדש את הספר הזה. הוא נכתב בדם ליבי בתקופה אחרת של טרור ואובדן, אך למרבה הכאב, השאלות הפילוסופיות והתיאולוגיות שבו נותרו אקטואליות מתמיד.

זכרוני חוזר אל יום אחר של תהייה וכאב: נכנסתי לבית כנסת לתפילת שבת פרשת ניצבים, 15 בספטמבר, 2001 (כ"ז אלול, 5761). חלפה בדיוק שנה מאז הירצחו של סמל דוד בפיגוע ירי בנצרים שברצועת עזה. מותו ציין את תחילת האינתיפאדה השנייה, שנודעה כאינתיפאדת אל-אקצה. עד אותה שבת, 176 ישראלים נרצחו בשם התקוממות עקובה מדם שלא הראתה שום אות לכך שהיא עומדת לדעוך. (עד כמה שהדבר היה איום, לא יכולתי באותה עת אפילו להתחיל לדמיין שעד ראש השנה 2005, 1,100 ישראלים יאבדו את חייהם באותה אינתיפאדה וכמעט 7,000 ייפצעו.) ובשבת, ערב ראש השנה 5761, חיפשתי משמעות, להבנה, לנחמה, ולתקווה.

אז לא היה לנו רב קהילה בבית הכנסת שלנו בחשמונאים. להדרכה ולעידוד, אנחנו קוראים את גיליונות פרשת השבוע, המלאים דברי תורה בהתייחס לפרשת השבוע, וגם מציגים את השקפת התורה על אירועי השעה. באותה שבת, שהייתה מלאה כאב וייאוש, בתקווה למצאו השראה, קראתי את מאמרו של הרב שלמה אבינר מבית אל, מנהיג רבני נערץ שלטעמי היה מעורב בסוגיות הזמן וגם בצורכי העם הישראלי המודרני. כותרת המאמר באותו שבוע הייתה: "האם לכל כדור יש כתובת?"¹

כותרת מסקרנת, שנועדה בלא ספק ללכוד את תשומת לב הקורא. היא עבדה. הוא התמודד עם השאלה הבלתי נמנעת שאתגרה אותנו בכל פעם שהתפרסמו חדשות על מוות טרגי ופציעות באותם חודשים כואבים: מדוע היו חייבים למות 176 אחים ואחיות, הורים, ילדים ובני זוג אהובים? למה הם, ולא אנחנו?

התחלתי לקרוא בציפייה גדולה, מחפש רעיון, תובנה שיעזרו לי להבין את הטבח העיוור, האקראי של השנה החולפת. ושם, במשפט הראשון של המאמר נמצאה תשובת הרב לסוגיה פילוסופית מורכבת זאת: כולם נועדו למות כי "לכל כדור יש כתובת!"

בצטטו מתורת הגאון מווילנה (רבי אליהו מווילנה, 1720 – 1797), כפי שלימד אותה תלמיד של תלמידו, רבי יוסף זונדל מסלנט (1786 – 1865, ליטא), רב ציוני זה בן זמננו כתב: "אין אדם מת אלא אם כן כך גזר ה' עליו. לא יתכן שה' יגזור עליו חיים, ובחירתו החופשית של רוצח יהיה חזק יותר מריבונו-של-עולם."² אם אדם נפגע מאבן, או נהרג מקליע, זהו אות לכך שהדבר נקבע מלמעלה. אדם אינו מת אלא אם אלוהים גזר כך.

למעשה, כתב הרב: "אין הפקרות. אם אדם מת, אין זה מפני שזרקו עליו אבן או ירו עליו, אלא מפני שה' גזר שתם זמנו. ולכן," הוא המשיך: "אם יאמר אדם: אני יודע שעל-פי הלכה אני חייב לצאת למלחמת-מצווה, אך אני מפחד; אמור לו: אל תפחד, לכל כדור יש כתובת, יש השגחה פרטית. אם הגיע קצו, מלאך המוות ימצאהו בכל מקום; אם לא הגיע קצו, מלאך המוות לא ישיגהו בשום מקום. אם מצווה להסתכן בעבור עלייה לארץ, בניין הארץ ומלחמה על הארץ, אין לך מה לחשוש. ואם אדם שהלך במצוות בוראו בכל זאת קרה לו משהו, סימן שהקיץ הקץ שלו ותם זמנו. זה היה קורה לו גם אם נשאר בבית, כי מלאך המוות, מה לו פה, מה לו שם, הוא יגיע לכל מקום, או ליתר דיוק יביא את האדם למקום הנכון בזמן הנכון."³

הייתי המום. האם זאת דעת תורה, העמדה הפילוסופית המקובלת שנועדה לנחם ולהעניק משמעות לטרגדיות הבלתי מוסברות שהקיפו אותנו? האם זהו ההסבר הטוב ביותר לטבח המתמשך של אחינו האזרחים? שבא זמנם! חשבתי על שלהבת פס בת העשרה חודשים; על קובי מנדל ויוסי איש-רן; על נרצחי הדולפינריום ומשפחת סחיווסחורדר. האם באמת לכולם "בא הזמן"?

התחלתי לחלוק את "פילוסופיית הכדור" הזאת עם בני משפחה וחברים, וגיליתי שרבים חשו כמוני – ההסבר הזה לא סיפק אותנו. עם זאת, היו שהגיבו: "מי אנו שנבין את דרכי האל?". זוהי העמדה המסורתית המבוססת על הפסוק: "מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ."⁴

אולם, אפילו הרמב"ן (1135 – 1204) ציין שאין די בקבלה פסיבית:

וכן חובת כל גברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת... כדי שתתישב דעתו בענין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שיכיר וידע, יכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו.... ⁵

עבור מי שמתייחס לטרגדיה כך, ספר זה יציג רעיונות רבים ו"הצדקות" אפשריות לסבל כפי שנכתבו במהלך הדורות. אך האם תמיד חייבת להיות סיבה? האם כל טרגדיה נועדה להוכיח טענה? כרב קהילה לשעבר, וכמי שחווה חורבן אישי, גיליתי שיש גישות אחרות במסורתנו, כאלו שנשכחו או נדחו.

מטרתי בכתיבת ספר זה לא הייתה מעולם להחליט מהי "הגישה הנכונה." מטרתי היא לחשוף את הקורא לטווח הגישות הנרחב שהובאו על ידי חכמינו; תשובות יהודיות קלסיות המנסות להבין טרגדיה אישית בלתי מוסברת. אני כותב מתוך הבנה שאנשים שונים ימצאו נחמה בדרכים שונות מאוד.

כפי שכתב הרמב"ם:

"כל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה, אלא שהוא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם."⁶

ובמורה נבוכים הוא מוסיף:

"ואני אודיעך בזה מה שנאמר בספרי נביאנו... ואודיעך גם את דעתי אני בזה."⁷

כיום, כאשר המערכה הצבאית והקיומית עדיין ניטשת במזרח התיכון, אנו ניצבים בפני שאלות קשות של אובדן בנפש, בגוף וברכוש. אך בתוך המציאות המדממת הזו, אנו עדים גם לגבורה עילאית, לתקווה שאינה דועכת ולתחושת נס שמלווה רבים מאיתנו בתוך המטחים וההתקפות. העלאת התרגום העברי של ספרי לפורמט דיגיטלי נועדה להנגיש את התכנים הללו לציבור הישראלי הרחב ברגעים קריטיים אלו.

כשם שתורות אלו העניקו נחמה ותובנה למאות קוראים מאז פרסומו המקורי של הספר, תפילתי היא שגם מול האתגרים הכבירים הניצבים לפתחנו כעת, הדברים הכתובים כאן ימשיכו להביא להבנה עמוקה יותר ולאמונה מחוזקת בקרב הקוראים, היום ולימים רבים שעוד יבואו.

חודש ניסן תשפ"ו

מֵה’ מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ⁸

בהתמודדות עם סבל, ישנם כאלה שיחפשו וימצאו הסבר מניח את הדעת, אשם כלשהו או לקח שאפשר להפיק מהאסון. אחרים יניחו שיש הסבר צודק, אלא שהוא מעבר ליכולת ההבנה שלנו.

עם זאת, אפילו הרמב”ן (1135–1204) שהיה חסיד נלהב של העמדה השנייה, ציין שלמרות זאת, אין די בקבלה כזאת:

וכן חובת כל גברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת... כדי שתתיישב דעתו בעניין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שיכיר וידע, יכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו... ⁹

עבור מי שמתייחס כך לאסונות, יוצגו בספר זה רעיונות רבים, “הצדקות” אפשריות רבות לסבל שנכתבו על ידי חכמינו במהלך הדורות. אפשר שהדבר יעזור לאדם כזה בעמידה באתגר שהציב לפנינו הרמב”ן — לא רק להתייחס לאסונות כרצון האל, אלא גם למצוא בהם צדק ויושר.

ושוב, האם תמיד חייבת להיות סיבה? האם כל אסון נועד להוכיח איזו טענה?

כרב קהילה לשעבר, התמודדתי עם אסונות בהזדמנויות רבות, לרבות חורבן אישי כאיש צעיר. גיליתי שאלה אינן התשובות התיאולוגיות היהודיות האותנטיות היחידות שהוצעו על ידי חכמינו. יש גישות אחרות, שמסיבות אלו ואחרות, נשכחו או נדחו.

בשבת, כ”ז באלול תשס”א, החלטתי לכתוב ספר זה, להציג מסורות חלופיות אלה כפי שתועדו במקורותינו ולדון בהן. מטרתי בכתיבת ספר זה לא הייתה מעולם להחליט מהי ה”גישה הנכונה”. אין דרך לדעת, אלא מטרתי היא לחשוף את הקורא לטווח הגישות הנרחב שהובעו על ידי חכמינו; תשובות יהודיות קלסיות המנסות להבין אסונות אישיים בלתי מוסברים.

אני כותב ספר זה בידיעה שאנשים שונים ייטו לגישות שונות, וימצאו נחמה אישית בדרכים שונות. הניסיון לימד אותי שכל גישה תביא נחמה ומשמעות לאחדים, אך תביך ותכעיס אחרים. אני מאמין שגיליתי גישה במסורתנו העשירה המדברת אליי יותר מכולן, כפי שיתברר לך, הקורא.

תקוותי היא שספר זה יציע תובנה, משמעות, ויותר מכול, נחמה בדרכים שונות לאנשים שונים.

כאשר מדובר בסוגיות של אמונה, היה זה הרמב”ם שהצביע על כך שאיננו מחויבים להעדיף מסורת אחת על פני השנייה. בפנותו אל הקורא, הוא כותב:

“כבר זכרתי לך פעמים רבות, שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה, אלא שהוא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם.”¹⁰

ביצירתו “מורה הנבוכים”, מציין הרמב”ם שתחום זה של הגות יהודית פתוח לדעה אישית. בנוגע לעמדת היהדות בסוגיית השגחה פרטית, הוא כותב:

“ואני אודיעך בזה מה שנאמר בספרי נביאנו, והיא הדעה שקיבלוה רוב חכמינו, וגם אודיעך מה שסברו מקצת האחרונים ממנו, ואודיעך גם את דעתי אני בזה.”¹¹

בהסכמה חשובה זו אני מתחיל את עבודתי, ומעודד אותך לגלות בעמודים אלו גישה המדברת אל רגישויותיך האישיות; דרך אמונה המובנת לך. אציג מגוון השקפות על רוב הסוגיות, ואסביר את אופן חשיבתי האישית. מדי פעם אציע הבנה חדשה במקור מסוים לתמיכה בדעתי.

לעונג לי להזמין אותך להצטרף אליי למסע אמונה זה.

1 . "באהבה ובנאמנות," פרסומי מכון מאיר, ירושלים, מס' 321 (כ"ז אלול, 5761).

2 . אתר ספריית חווה.

3 . שם.

4 . משלי: כ, כד

5 . רמב"ן, "תורת האדם," בכתבי הרמב"ן, שעוול, ח.ד (ירושלים, מוסד הרב קוק, 1988), ב: רפא.

6 . רמב"ם, פירוש למשנה, סנהדרין י ג.

7 . רמב"ם, מורה נבוכים, ג יז.

8 . משלי כ, כד.

9 . רמב”ן, “תורת האדם”, ב”כתבי הרמב”ן”, עורך חיים שעוועל, ירושלים, מוסד הרב קוק, 1988, ב: רפא.

10 . רמב”ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, ג.

11 . רמב”ם, מורה הנבוכים ג, יז.