מדינת הישראלים

הקדמה

77 שנים אחרי שנולדה, ב־14 במאי 1948, מדינת ישראל עדיין אינה יודעת מה היא. ניתן לה שם – ישראל – אבל היא לא מוכנה באמת לקבל אותו כמגדיר את זהותה. היא חיה איתו, משתמשת בו, אבל אינה נושאת אותו כליבה. כמו תינוק שזה עתה נולד: בימיו הראשונים הוא עדיין בן להוריו, חסר שם, תלוי בזהותם. רק ברגע שבו ניתן לו שם שבמסגרתו הוא מפתח את זהותו, הוא הופך ליֵשות עצמאית, נבדלת, בעלת קיום משלה. לישראל זה לא קרה. אכן ניתן לה שם בלידתה – מדינת ישראל – אך הישראליות עצמה מעולם לא הפכה לזהותה שלה; היא נותרה זהותם של הוריה – העם היהודי לדורותיו והתנועה הציונית. העבר המתמשך נושך ומכרסם ביכולת הישראלים לגבש לעצמם זהות מדינתית.

בכל מדינה אחרת הזהות המדינתית מובנת מאליה, טבעית כמעט כמו נשימה. אמריקאי הוא אמריקאי, צרפתי הוא צרפתי, רוסי הוא רוסי. אין צורך בהסבר ואין צורך בהצדקה. זו עובדה פשוטה של שייכות, ביטוי טבעי לקשר שבין אדם למדינתו. אך בישראל, דווקא כאן, אמירה תמימה לכאורה כמו "אני ישראלי" איננה נחשבת לתיאור מציאות, אלא לאקט טעון, כמעט נפיץ. היא עלולה להישמע כהתגרות, כערעור על יסודותיה של המדינה ולא כהצהרה פטריוטית.

משבר הזהות הישראלי מתגלם בפרדוקס חריף במיוחד – מי שמגדיר את עצמו "אני ישראלי" נתפס כמערער על המדינה שהוא מזדהה איתה. המדינה דורשת את נאמנות אזרחיה, אך נרתעת ממי שמבקש להזדהות עימה באמת. היא מחנכת לאהבת מולדת, אך מתקשה להכיר באהבת המדינה כערך בפני עצמו. היא חוגגת את אזרחיה ביום העצמאות, אך נבהלת כשהם מבקשים להגדיר את עצמאותם בעצמם. הרצון לעצב זהות אזרחית ומדינתית, נחשב לעיתים כאיום על מהותה המטאפיזית היהודית של המדינה – כאילו עצם ההזדהות עם רעיון המדינה ועם עקרון האזרחות היא בגידה בערך הלאומי.

הציונות בבסיסה ביקשה לבנות מדינה מתוך ההיסטוריה היהודית – להפוך את העם היהודי מעם של מיעוט לעם של רוב, מנרדף לריבון. היא ביקשה לגלם מחדש, בתוך צורתה של המדינה המודרנית, את רעיון שיבת היהודים לארצם, ולתרגם את עקרונותיהם הרוחניים למבנה חברתי ופוליטי. מדינת ישראל נועדה להיות נקודת המפגש ההיסטורית שבה הזהות הפוליטית של היהודים מתממשת בהווה ריבוני שבו הם הופכים למדינתיים.

אך המפגש הזה לא התרחש. כאשר היהודי אכן הפך לריבון בארצו, הכשל בתודעה נחשף במלואו. הריבונות נולדה, אך היהודים התקשו להפוך למדינתיים. התודעה ההיסטורית שלהם נותרה רתומה למקומות ולזמנים רחוקים. רבים סירבו להכיר בישראליות וראו בה איום, סטייה או לכל היותר שלב מעבר. הם ביקשו להחזיר את ישראל אל תחום הקהילה, האמונה, הפולחן והלאום המטאפיזי, ולנתק אותה מן העולם המדיני הממשי של מוסדות, חוק וגבולות. כך נוצר הפער: היהודי הדתי רואה במדינה איום על קדושתו; היהודי המשיחי תופס אותה כמכשיר להבאת הגאולה; היהודי המסורתי רואה בה תשתית לקיום היום־יום; והיהודי החילוני – לעיתים – מסתתר מאחורי "הסינר של האימא" של מדינת ישראל – התנועה הציונית.

ובתוך הפער הזה נותר היהודי המדינתי, הישראלי, בודד. הוא הרואה במדינה הישראלית את פסגת ההיסטוריה של עמו, את התגבשות הזהויות הקהילתיות הרבות לכדי זהות אחת, מדינתית, מייצג למעשה רעיון מהפכני ופשוט כאחד: ב־1948, עם הקמתה של מדינת ישראל, הסתיים בהצלחה רבה תפקידה ההיסטורי של התנועה הציונית ונולד לאום חדש – הלאום הישראלי. לאום המוגדר על ידי מציאות ממשית של גאוגרפיה, אוכלוסייה, ריבונות של החוק ותרבות חיה שנולדה כאן. אך מאז הרגע הזה, מזה כמעט שמונה עשורים, נעשים מאמצים כבירים להכחיש את עצם לידתה.

במקום לראות בישראליות את שלב ההתפתחות הטבעי והמתקדם של ההיסטוריה היהודית – את ההומו ספיינס של ההיסטוריה היהודית – בחרו מוסדות המדינה, עם ההנהגות הדתיות והפוליטיות, להמשיך ולקשור את הזהות הקולקטיבית אל רעיון העם היהודי לדורותיו: ישות מטאפיזית, על־זמנית, שאינה תחומה בגבולות, בזמן או בחוק. זהותה של המדינה נטענת באופן וירטואלי מענן של זהות יהודית – מרחב רוחני רחב, המאחסן את זיכרונה של האומה ומטעין במשמעות של נצח כל מי שמבקש להתחבר אליו מכל מקום. אלא שהענן הווירטואלי הזה, שאיננו שוכן בארץ ואיננו נוגע בממשות החיים, מותיר את המדינה תלויה בין שמיים לאדמה – כמו גוף המבקש להתגשם אך נפשו נודדת מעליו.

המתח הזה מתגלם באופן קונקרטי במסמך האזרחי הבסיסי ביותר של המדינה.  אחת המוזרויות הבולטות של תעודת הזהות הישראלית היא ההפרדה המובנית בין אזרחות לבין סעיף לאום, הפרדה שאינה מובנת מאליה במונחים של מדינת לאום מודרנית, ומזמינה בירור היסטורי של מקורותיה וההיגיון העומד בבסיסה.

שני דגמים היסטוריים של זהות שימשו מקור למבנה זה. באימפריה ההבסבורגית התקיימה הבחנה שיטתית בין השתייכות לאומית, דתית או לשונית, שנוהלה ברמת הקהילה, לבין הנתינות לקיסרות. לכל נתין הייתה "תעודת שייכות" שהעידה על שיוכו לאחד מן הלאומים הרבים שבאימפריה, ובכללם היהודים. הנתינות לאימפריה הרב־תרבותית שימשה מסגרת פורמלית ריקה מתוכן זהותי, בעוד הזהויות הלאומיות, הדתיות והאתניות היו מוקדי הזהות המרכזיים. גם המודל הסובייטי פעל על פי עיקרון דומה. תעודת הזהות, "הדרכון הפנימי" כפי שכונתה, קבעה אזרחות סובייטית משותפת, אך ציינה את הלאום לפי מוצא אתני־רפובליקני, כלומר השתייכות לאחת מן הרפובליקות והקבוצות הלאומיות שהרכיבו את ברית המועצות, אוזבקים, גאורגים, אוקראינים, בלארוסים, רוסים, ובכללם גם יהודים. רישום זה הפך את האזרחות הסובייטית למסגרת אזרחית דלה, בעוד שמתחת לפני השטח פעלו הזהויות הלאומיות כגורם המרכזי המגדיר את זהותו של כל אזרח. בשני המקרים לא נוצרה זהות מדינתית מאחדת, אלא מנגנון המבחין בין שייכות אזרחית לבין זהות לאומית.

ראשי הציונות, שבאו מתוך המרחבים האימפריאליים הרב־לאומיים הללו, הפנימו תפיסה שלפיה האזרחות משמשת מעטפת פורמלית חלולה, המכסה מציאות שבה הלאומים האתניים והדתיים נותרו קטגוריות הזהות העיקריות, בעוד הזהות המדינתית נדחקה לשוליים. תפיסה זו עוצבה גם בישראל, אשר בפועל אינה מתפקדת כמדינת לאום שבה הזהות הלאומית והמדינתית חופפות, אלא כמדינה רב־לאומית שבה מוכרות עשרות הגדרות לאום שונות, שאינן מתלכדות לכדי זהות ישראלית אחת. יתרה מכך, הזהות הלאומית הישראלית היא היחידה שאינה מוכרת ואף אסורה לרישום.

לאורך השנים מערכת המשפט דחתה עותרים שביקשו להירשם כישראלים. בשנת 1970 ביקש רפאל טמרין לקבוע את זהותו כישראלי במרשם האוכלוסין, אך בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו בקובעו כי הזהות הישראלית היא תחושה סובייקטיבית שאין לה אחיזה בנסיבות אובייקטיביות, וכי אין הוכחה לקיומו המשפטי והחברתי של הלאום הישראלי. מגמה זו נמשכה גם בפסיקת בית המשפט העליון, אשר בשנת 2013, בעתירה של עשרות אזרחים נגד משרד הפנים, דחה את בקשת העותרים לרשום בתעודת הזהות שלהם בסעיף הלאום, במקום יהודי, ערבי או דרוזי, את ההגדרה "ישראלי", בנימוק כי אין בנמצא, מבחינת החוק והמשפט, לאום ישראלי, וכי "לא הוכח שהתגבשה קבוצה נבדלת שיש לראות בה לאום ישראלי כשלעצמו."

באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון של מדינת ישראל, מוסד שזהותו מדינתית מעצם מהותו, כי מרשם האוכלוסין, תעודת הזהות הישראלית והדרכונים הישראליים אינם אלא כסות פורמלית המוענקת לאזרחים שאין להם למעשה זהות מדינתית משלהם. האזרחות בישראל מצטיירת כך כתחפושת אזרחית, שמתחתיה פועלים יסודות זהותיים שאינם מדינתיים, מעין מנגנון הסוואה המעניק למביט מבחוץ רושם של מדינה ריבונית רגילה, בעוד שזהותה מעוצבת בפועל בידי זרמים לא מדינתיים. בקביעה זו הציב בית המשפט את סמכותו השיפוטית מעל לריבונות האזרחים עצמם, כמי שמגן על רעיון העם ולא על המדינה. המערכת המשפטית, שנועדה לבטא את ריבונות המדינה ואת עליונות החוק, אימצה תפיסה מטאפיזית שלפיה מדינת ישראל איננה ישות ריבונית של אזרחיה, אלא שלוחה של העם היהודי כולו, שהוא, ולא האזרחים החיים בתחומה, הריבון האמיתי. בכך הגדיר בית המשפט, הלכה למעשה, את ישראל כ"מדינת הלא-לאום".¹ הכרעה זו סימנה תפנית רעיונית עמוקה: היא העבירה, באופן רשמי ובכוחו של החוק, את מרכז הכובד של הזהות הישראלית מן הריבונות המדינתית אל השייכות הלא־מדינתית – אל העם החוצה גבולות וזמן.

מגמה זו לא נותרה בתחום הפסיקה בלבד. היא פתחה פתח לעיגונה כעיקרון חוקתי עם חקיקתו של חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. בחוק זה נחרט לראשונה, בלשון רשמית וחוקתית, כי המדינה שייכת לעם היהודי כולו – גם ליהודים שאינם חיים בה ואפילו לאלה שאינם מכירים בה – אבל לא לאזרחיה שאינם יהודים. במילים אחרות, הבעלות על המדינה, כך נקבע, היא של כל היהודים, ורק של חלק מהישראלים. בכך הוענקה למסד המטאפיזי של המדינה חותמת חוקתית: הזהות הלאומית הוגדרה לא על פי אזרחות ולא על פי המציאות המדינית שבה היא מתקיימת, אלא על פי עיקרון החורג מגבולות המקום והזמן.

חוק הלאום קבע למעשה כי גופו של העם היהודי הונח על אדמת ישראל, אך ראשו נותר מרחף הרחק ממנה – בגולה, בעבר, בעולם של חזון ונבואה. המדינה קמה, הישראלים התעוררו לחיי המעשה, אך התודעה המדינתית נותרה רדומה. במקום תודעה פוליטית־מדינתית, הם חיים על בסיס תודעה חולמנית, כמעט מיסטית, שאינה נוגעת באדמה. במובנים רבים סימן החוק את ניתוק הקשר בין הארץ לריבונות, בין החיים הממשיים לאחריות הפוליטית עליהם. הוא כאילו גזר שהחיים הפוליטיים שייכים לעולם הבא, בעוד שהמדינתיות – השקועה כולה בדאגות הארציות של העולם הזה – נותרה חסרת נשמה. הישראלים חיים כאן; נושמים את אוויר המקום; בונים; נלחמים ויוצרים, אך זהותם הקולקטיבית ממשיכה לשכון במרחב לא ארצי, מופשט, חסר גוף. הישראלים הפכו ל"ישן ההולך בשנתו" – חיים לכאורה חיים מדינתיים, אך אינם ערים לחייהם.

במילים אחרות, ההכרעה החוקתית העניקה גושפנקה ממלכתית להכחשת הולדתו של הלאום הישראלי. ברגע זה, כמעט במודע, הכריזו היהודים בישראל כי אינם מבקשים ריבונות מדינית – לא מדינה הם רוצים, אלא שלוחה זמנית של ההיסטוריה היהודית, כלי עזר בזרם עתיק של זיכרון ותפילה. מדינת ישראל חדלה לשמש תכלית והפכה לאמצעי. לא מוקד של זהות חדשה, אלא תחנת מעבר במסע ארוך של אמונה והמתנה. בכך אמר למעשה העם לעצמו: אין לנו צורך במדינה כערך בפני עצמו, אלא רק כחוליה נוספת בשרשרת החלום היהודי.

המוסדות הפוליטיים בשיתוף המערכת המשפטית, קיבעו את התחושה שמדינת ישראל מתקשה להכיר בריבונותה שלה. היא נולדה כדי לסמן את המעבר מחלום למציאות, אך נותרה שבויה בחלום עצמו. היא חיה, אך עדיין לא התעוררה. היא נראית כמדינה לכל דבר – עם מוסדות, ממשלה, גבולות וצבא – אך במעמקים היא ישנה. היא חולמת את עצמה, נאחזת בזיכרונות ובנבואות, מפחדת להתעורר ולגלות כי הריבונות, זו שאותה שאפה להשיג אלפיים שנה, היא כעת מציאות הדורשת אחריות. בין החזון הקדום לבין המציאות היום־יומית נפער חלום, והחלום הזה, יותר מכל אויב חיצוני, הוא שמונע מישראל להפוך למדינה ערה באמת.

כך שבישראל, מדינה בעשור השמיני לקיומה, ההזדהות עם המדינה עצמה – שבכל מקום אחר נחשבת לביטוי המזוקק ביותר של פטריוטיות – הפכה למעשה חתרני. לומר "אני ישראלי" איננו עוד תיאור מקום מגורים או הצהרה ביוגרפית, אלא הכרזה על ריבונות אישית ועל ייעוד היסטורי.

מנגד, הפחד מן הזהות הזו היא בריחה מהמציאות – היא בחירה להתכנס מחדש אל החיק הנוח של הקולקטיב הדתי, ההיסטורי, המטאפיזי – היא נשיכת הגולה שלא מרפה מגופה של המדינה, שקמה כדי לבנות זהות חדשה שממשיכה להילחם בהולדתה שלה.

להגדיר את עצמך כישראלי – לא רק בן לעם היהודי אלא אזרח גאה של מדינה ריבונית של היהודים – הוא אקט פוליטי ולעיתים כמעט מעשה מרד. זהו אומץ לב מדיני והיסטורי מול פחדנות תרבותית. זוהי בחירה להיות שייך להווה עם מבט בונה אל עתיד מבטיח, ולפעול מתוך אחריות מדינית. מי שבוחר לומר זאת באמת, מעז לאמץ זהות שכבר נולדה אך עדיין לא זכתה להכרה.

הישראליות, בתפיסה זו, נוצרת מדי יום מתוך בחירה אקטיבית: להעדיף את הממשי על פני הסמלי, את האזרח על פני המאמין, את החיים כאן על פני החלום שם. להיות ישראלי פירושו להאמין כי מה שכונן את הגורל המשותף שלנו, בני מהגרים מקצוות תבל – בעלי צורות קיום יהודי שונות ואף סותרות – אינו מוצא, דת או מסורת, אלא עצם קיומה של מדינה שהביאה אותנו לכאן וכפתה עלינו חיים משותפים ושותפות גורל. ביסודו של דבר, זהו מאבק על הזכות להיות אזרח ריבוני – לא כמשתתף פסיבי במיתוס קולקטיבי אלא כשותף פעיל בבניין האומה.

כך שזהות המדינה היא השאלה העיקשת שישראל איננה מוכנה, ואולי איננה מסוגלת, לפצח מאז הקמתה. זו אינה שאלה פוליטית או תרבותית גרידא, אלא סוגיה הנוגעת בלב־ליבו של הקיום הישראלי ובאופן התהוותו. כמעט כל מה שמתרחש כאן – יחסי אזרחים, דילמות פוליטיות, כיווני ההתפתחות של המדינה – נובע ממחלוקת יסוד אחת: מהי ישראל.

מאז שנות התשעים, תהליכים חברתיים וכלכליים העמיקו את הפיצול הפנימי של החברה הישראלית. ההפרטה והנאו־ליברליזם החלישו את המרכז הממלכתי והפנו קהילות אל מקורות כוח פנימיים; הרב תרבותיות העניקה לגיטימציה להסתגרות בזהות פרטיקולרית; והלאומנות, מכל צדדיה, העצימה את התודעה השבטית.

ביסוד התהליכים הללו ניצבת תפיסה חדשה של המדינה, תפיסה אינסטרומנטלית הרואה בה אמצעי ולא תכלית. בישראל, המדינה משמשת כל קבוצה לצרכיה, אך כמעט אף אחת איננה רואה בה ביטוי של זהותה. לציונים החילונים היא אמצעי להבטחת ביטחון הקהילה היהודית בארץ ישראל ולשמירת עליונותו של הרוב; לחרדים – חטא שמכשירים, משום שהוא מספק משאבים לעולם הלימוד ומאפשר להיבדל מן הכלל; למשיחיים – שלב בגאולה ובבניין המקדש, מסגרת ריבונית שיש לקדשה אך גם להכפיפה לרצון האל; ולערבים אזרחי ישראל – מסגרת טכנית שכפתה עליהם המציאות, שבה הם אזרחים אך לא בהכרח בני בית.

תפיסה זו של המדינה הולידה בפועל אוטונומיות חברתיות נבדלות, המתפקדות כמעט כישויות מדיניות עצמאיות:

• החברה החרדית שבנתה עולם עצמאי של חינוך, כלכלה ופוליטיקה, הנשען על המדינה מבחוץ אך מבקש להתנהל בלעדיה
• החברה הערבית המנהלת חיים קהילתיים, תרבותיים וחינוכיים עצמאיים, הנעים בין שותפות אזרחית לניכור זהותי
• ההתנחלות המשיחית שהקימה ריבונות מקבילה – צבאית, משפטית ותודעתית – הרואה בארץ יעד קדוש ולא רק מסגרת מדינתית.

וביניהן, בין האוטונומיות המאורגנות הללו, חיים הישראלים המדינתיים – חילונים ומסורתיים, בני הערים הגדולות והמעמד הבינוני – שהם בפועל נושאי הישראליות עצמה. הם חיים, נושמים ופועלים כישראלים; מעצבים את המציאות היום־יומית, את שפת הרחוב, את הכלכלה ואת התרבות. הישראליות שלהם מתקיימת בעולם המעשה, אך מעולם לא זכתה להכרה רשמית או לעיצוב תודעתי מגובש. היא קיימת אך לא פורמלית; ממשית אך נטולת הכרה. וכך נוצר הפער: בעוד שבפועל זהותם נטועה בארץ, בזמן, ובחיים עצמם – הזהות הרשמית שנרשמה להם נותרה כבולה למושגים של עולם הבא, של אמונה ונצח. הם חיים את הישראליות בגופם, אך זהותם הרשמית נותרה כתובה בשפת הנצח ולא בשפת הריבונות, כאילו חייהם מתנהלים במדינה שקיומה אינו אלא הערת שוליים של החלום היהודי.

כך שבמקום שהקמת המדינה תסמל רגע של חופה, של מיסוד היחסים בין העם היהודי למוסד המדינה, היא הפכה לרגע שבו היהודים הודו לראשונה כי הם מתקשים לעכל את מושג המדינה. במקום חופה הפרושה מעל ראשי הישראלים, המדינה נעשתה לבמה של זהויות אנטי מדינתיות, שכל אחת מהן רואה באחרת לא שותפה אלא יריבה. כולן חיות תחת דגל אחד, אך כל אחת מהזהויות מדמיינת מדינה אחרת. במשך עשרות שנים ניתן היה להחזיק באנומליה הזו – מדינה כשלד מאחד וחברה כרקמה מפוצלת – אך בעשורים האחרונים השלד עצמו נשבר. ככל שהאוטונומיות התחזקו, נחלשה היכולת לדמיין אנחנו אחד, וכך החל תהליך פירוק הדרגתי של האתוס המשותף, שבו חדלה ישראל להיות מדינה אחת והפכה לצירוף רופף של עולמות נפרדים, המאוחדים לא מתוך הכרעה משותפת אלא כמעט במקרה.

שאלת הזהות הישראלית לא זכתה עד כה למענה ברור. לעיתים היא נבלעת בתוך שיח משפטי טכני שאיננו נוגע בלב העניין: מי אנחנו, למי שייכת המדינה, מה מחזיק אותנו יחד. במקום להגדיר את מדינת ישראל כפי שמגדירים מדינות – על פי שמה, גבולותיה, אוכלוסייתה והמרחב התרבותי שהיא יוצרת – נותרה ההגדרה תלויה בין יהדות לדמוקרטיה, בין דת ללאום, בין החיים כאן לבין אלה שבגולה.

השאלה הגדולה שמניעה את הספר הזה פשוטה בניסוחה ומטלטלת במשמעותה: מהי זהותה של מדינת ישראל? ובתוך כך שאלות הנגזרות ממנה: אם לא כל היהודים הם ישראלים ולא כל הישראלים הם יהודים, אז מהי אותה ישות שאנו קוראים לה מדינה? כיצד ניתן לבנות זהות מדינתית אחת, שתכיל את כלל אזרחי ישראל, תוך שמירת המטען הגנטי, ההיסטורי והרגשי שהעם היהודי נושא איתו לאורך הדורות?

אין זו מסה תאורטית בלבד ולא רק קריאה להתעוררות, אלא אבחון של סכנה קיומית ממשית. זהות מעורפלת איננה עניין סימבולי בלבד, יש לה השפעה ישירה על המשפט, על יחסי הקבוצות, על האופן שבו המדינה רואה את עצמה כלפי חוץ. בשאלת היסוד הזו טמון לב הכוח של כל חברה, החוסן הפנימי, תחושת השותפות והיכולת של אזרחיה לראות את עצמם כחלק מאחד שלם. הרבה לפני השאלה מה יעשו איראן או סעודיה, מה יהיה עתיד השטחים או כיצד יפעל האו"ם, קיים סדק עמוק יותר שמאיים על עתידה של ישראל והוא היעדר זהות מדינתית אחידה. אם לא תתגבש זהות מדינתית משותפת, ישראל תמשיך להתפצל לאוטונומיות מנוגדות, תאבד את היכולת להיות בית אחד לכולם – להיות מדינה – ולמעשה תתפרק ותחדל להתקיים כמדינה.

לצד מיפוי ההיסטוריה שהובילה למצב הזה, הספר מציע תוואי פעולה חדש. הוא שואל ומדגים: מה יכולה ישראל להיות; מדוע זהות ישראלית כבר קיימת מבחינה מעשית; כיצד קיבוץ הגלויות התלכד במידה רבה מתוך פסיפס גלויות לכדי זהות אחת; כיצד אזרחים ערבים, גם בזהות מובחנת, יכולים להיות בראש ובראשונה ישראלים; כיצד יש לעצב את הקשר עם יהדות התפוצות כך שישראל תיתפס קודם כמדינתם של הישראלים ולא כמדינתם של יהודים שבחרו שלא לחיות בה; ואילו רפורמות חוקתיות ומשטריות נדרשות כדי לעצב זהות אינטגרטיבית השומרת על לכידות, יציבות ועתיד משותף.

הספר נארג במבט בין־תחומי – פילוסופי, היסטורי, מבני וחוקתי. כל פרק מתמודד עם היבט אחר של השאלה ומציע דרכים ישימות לחיזוק הזהות המדינתית.

הפרק הראשון עוסק בהגדרות שונות מתוך המחשבה המדינית העוסקות בשאלה הגדולה "מהי זהות מדינה?" תוך שהוא מציב את התשתית הפילוסופית שעליה נשען הספר. הוא נפתח בשתי תפיסות יסוד של המדינה: האחת רואה בה חוזה חברתי המבוסס על הסכמה חופשית של יחידים ליצירת ריבונות משותפת, והשנייה מתארת אותה כאורגניזם חי, ישות אתית המתפתחת לאורך ההיסטוריה ומגלמת בתוכה את רוח האדם. מן המסגרת הפוליטית נמשך הדיון אל הממד המוסרי, הבוחן את התנאים ההכרחיים לקיומה של מדינה הוגנת – מדינה המאפשרת לפרטים החיים בה לממש את חירותם ולחיות חיים טובים. בהמשך נדונה גם שאלת היחסים בין מדינה לאזרחיה, והאופן שבו חברה נמדדת על פי הגינותם של מוסדותיה. החלק המסיים מרחיב את המבט ומציג את זהות המדינה כמושג משפטי ופוליטי גם יחד, הבוחן את השפעתם של תהליכי הגלובליזציה על ריבונות, שפה, סמלים, ועל המתח המתמיד בין שוק גלובלי, משפט מדינתי וזהות קהילתית. זהו ארגז הכלים המושגי שעליו ייבנה המשך הספר.

הפרק השני עוסק בהתגלגלות של הזהויות השונות שניתנו למדינה לפני ואחרי הקמתה. הוא משרטט באופן סכמטי את חוסר הניסיון ההיסטורי של היהודים בריבונות מדינית רציפה, ומראה כיצד היעדרו של ניסיון מדיני עומד בלב הקושי להגדיר זהות מדינתית עצמאית. הפרק מתחקה אחר השורשים ההיסטוריים של התודעה המדינתית היהודית: הוא נפתח בתודעה הקדומה שחיה בין חסות אימפריאלית לניצני ממשל עצמי, עובר דרך התאולוגיה הגלותית הא־פוליטית אל הציונות כתאולוגיה פוליטית חדשה, המבקשת לאתגר את הגלות ולתרגם את האמונה למבנה של ריבונות. בהמשך הוא עוקב אחר המעבר ממדינת היהודים של הרצל אל רעיון המדינה העברית המודרנית, ומשם אל הנוסחה המורכבת – יהודית ודמוקרטית – שבה ניסה המעשה הציוני ליישב בין שני יסודות מנוגדים. נבחנים בו המתח הפנימי בין היסודות הללו, מוקדי ההתנגשות החוקתית, והאופן שבו פרשנויות שונות עיצבו זהות היברידית שאינה מתגבשת למדינתיות יציבה. חלקו המסכם של הפרק עוסק בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, כצומת שבו הבעלות האזרחית נדחקת מפני בעלות מטאפיזית, ובוחן כיצד הכרעות אלה עיצבו זהות מדינתית חמקמקה, שעד היום נותרה בלתי מוגדרת לגמרי.

הפרק השלישי: ישראל - מדינת הלאום הישראלי מתרגם את שני הפרקים הקודמים – הפילוסופי וההיסטורי – להצעה למדיניות ציבורית חדשה לישראל שתתבסס על הגדרתה כמדינה של הישראלים. הוא מנסח את התנאים הפורמליים לקיומה של זהות מדינתית – גבולות מוכרים, שלטון חוק אזרחי, אוכלוסייה המוגדרת על פי אזרחות, שפה ותרבות ישראליות חיות, והיסטוריה משותפת הנבנית כאן – ובוחן דוגמאות בין־לאומיות לאתגרי זהות דומים. מן המישור הפורמלי עובר הדיון אל המישור הנורמטיבי: הישראליות איננה סתירה ליהדות אלא שיאה ההיסטורי, השלב שבו האחריות היהודית מתממשת בעולם של ריבונות. מתוך כך מתגבשת תוכנית פעולה משולשת: עיצוב זהות אזרחית המעמידה את האזרחות כמסד משותף; עיצוב יחס חדש בין דת ומדינה, זו לצד זו; וחיזוק סמלים, שפה וטקסים אזרחיים היוצרים בית תודעתי אחד. הפרק מבקש להראות כי הגדרה פורמלית וברורה של זהות המדינה היא תנאי לריבונות יציבה כלפי חוץ וללכידות אזרחית כלפי פנים.

בסופה של הדרך הזו מבצבצת תקווה אמיתית, שכן הישראליות איננה רעיון אבוד או חלום שלא הבשיל, היא חומר חי שניתן לעצבו מחדש, בזהירות ובאומץ. היא כבר כאן, טמונה בשפה, בנוף, במעשים הקטנים של חיי היום־יום, וביכולת הישראלית לנהל ויכוח סוער ועדיין להישאר יחד. פורמליזציה של הישראליות איננה מהלך טכני בלבד, אלא טקס מעבר של התבגרות פוליטית – הפיכת חוויה משותפת לזהות מוסדרת, רשמית, הוגנת ומכילה, שמעניקה משמעות אמיתית לאזרחות. ישראל יכולה להפוך למדינה שבה יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, רואים בעצמם שותפים לגורל וגם שותפים בבעלות על המדינה. ברגע שנצליח למסגר את הזהות של המדינה לא כתוצאה של עבר מתמשך אלא כבחירה מודעת בהווה, ישראל תוכל להפוך משם של מקום לשם של עם. זו איננה אוטופיה, זו האפשרות הריאלית הבאה של ההיסטוריה הישראלית.

1 יוסי ברנע, מדינת הלא-לאום: הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל (תל אביב, 2019).