חצוב מהסלע

ראשון.

רישום יומן: 10 במרץ 2009, נתניה

ראשון בשורה של אנשים בלי פנים

כאב עמום התפשט בראשו של רוכב האופנוע הכבד. האופנוע פילח את סוף הלילה בצרחת מנוע, והוא רק פילל שלא יבואו "תופי הגיהינום". לאחרונה תקפו אותו כאבי ראש אכזריים אחת לשבוע שבועיים, כאב שהתריע על בואו. זה התחיל תמיד בצמרמורת קלה בעורף, בקו האוזניים, וטיפס מעלה; בתחילה צמוד לקרקפת, ואז חדר אל תוך הגולגולת, ממש עד החלל שבין האף לארובות העיניים, שם דקר בעומק, עקבי כהלמות תופים: בום, בום, בום. דקה ועוד דקה, שעה ועוד שעה – עד שהתחשק לו למות.

ואז, לפתע, הכאב נעלם כלא היה. פוף! כאילו מישהו דיבר אליו בשפה שאינו מבין.

בדיקות רפואיות? אפס. "אתה בריא וחזק כסוס ערבות מונגולי," הודיע לו הרופא, "ייתכן שאתה צריך רופא נפש."

זה לא הצחיק אותו. הוא עסק בתחום שלא היה בו שמץ צחוק. מאז צעירותו הרג אנשים שאינו מכיר. השוכרים את שירותיו סיפרו לו, נתנו לו כסף – והוא הרג בשמם. תמיד בשמם.

במהלך הקריירה הארוכה שלו חיסל עשרות אנשים רעים ונקלים, כאלה שלא יחסרו לאיש ושלעולם מוטב בלעדיהם: סוחרי סמים מושחתים, סוחרי נשים – חלאות אדם. הוא הרג בעיקר דמויות מהעולם התחתון והאפל, אך גם "כרישים עסקיים": מתעשרים חדשים עמוסי מזומנים, מחוללי מהומות בשווקים שטעו והחלו לשחות בבריכות של "לווייתן טורף". הוא לא היה צדקן, הוא ידע שהוא רוצח סדרתי עם כרטיס אשראי מפלטינה.

פעם סילק מהעולם ברנש מושחת בשליחות סינדיקט מסוים, אותו ברנש ששכר את שירותיו כמה שנים קודם לכן כדי לסלק מתחרה. הוא ישן טוב בלילות כשהראש לא כאב. מצפונו היה נקי, הוא שמר על איזון סביבתי בג'ונגל ההפקר, לפחות עד המשימה האחרונה.

משימה זו, שנטל על עצמו, הייתה משימת ארורים. הוא נשא נטל כבד.

השבח לאל, תופי הגיהינום לא נשמעו. הוא דומם מנוע וניווט את האופנוע הכבד במאה המטרים האחרונים בדחף שנותר, עד קצה רחוב הארז פינת הלילך. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר בעיר נתניה, וכלב לא נראה ברחוב.

צמוד לגדר חיה של בניין מגורים גבוה החנה את האופנוע הגנוב מאתמול ונע במהירות, סוליות נעליו אינן משמיעות רחש, לראשו קסדה שחורה, לגופו סרבל שחור צמוד לכתפיים רחבות ולכפות ידיו כפפות שחורות. כתם שחור בלילה שחור.

כשנכנס לחדר המשק הטמין את הקסדה באחד הפחים והחליפה במסכת רפאים שחורה, עלה בזריזות במדרגות עד לקומה התשיעית, מאזין היטב, ואז פתח את דלת הפלדה המובילה למבואה ופסע בחרישיות לדירה מספר 34.

בשלט אליפטי כחלחל ומהוה, שראה ימים טובים יותר, נכתב: "אהרון ואדה אלמוג". יד נעלמה הוסיפה מתחת לשם אדה בטוש שחור "ז"ל". הוא פרץ את המנעול בעבודת אומן ונכנס לדירה.

אפלולית קיבלה את פניו, והוא כרע ברך והמתין דקות אחדות עד שעיניו התרגלו לחשכה.

על פי פקודת המשימה, היעד נמצא בחדר השני מימין, במסדרון הסמוך למטבח. המסדרון שימש קיר היסטורי: תעודות "נהג מצטיין" של חברת אגד לשנים 1959, 1962, 1970, ותעודת "מנהל מחוזי מצטיין" לשנת 1980. סביבן היו משובצות תעודות הוקרה רבות על התנדבות ותרומה לזולת.

הוא נכנס בשקט לחדרו של המטפל הפיליפיני שישן שנת ישרים מול טלוויזיה מרצדת ללא קול, הוציא מכיסו תרסיס וריסס לכיוון פניו. אחר כך המתין בסבלנות עד שהרפיון פשה בשריריו, בדק לו דופק וסובב אותו על צדו כדי שלא יבלע את לשונו. האיש חף מפשע ולא יומת.

הוא שלף אקדח תופי עם משתיק קול, יצא מחדרו של המטפל והלך בצללים אל החדר הבא. בחדר הרחב ניצב כיסא גלגלים למרגלות המיטה. בלון חמצן על גלגלים היה צמוד אליו, ומסכה כרוכה סביבו, מוכנה לשימוש. על המיטה הגדולה ישן קשיש קטן ממדים, כמעט נבלע בתוכה. צינורית חמצן דקה שהשתלשלה מהמכל הייתה תחובה באפו. מהתמונות שעל השידה נראה שלאיש שני ילדים וחמישה נכדים.

השעה הייתה כמעט חמש. הרוצח טלטל את הקשיש בעדינות עד שהתעורר. "בוקר טוב, דריוס זוכוביצקי!" פתח בעליצות.

הזקן התעורר בבהלה, כמו מתוך חלום רע. דמות לבושה שחורים התנשאה מעליו, ומתוך חריצי מסכת הסקי הביטו בו שתי עיניים קרות.

"מי אתה?!"

"אל תצעק," השיב ברוגע, "אם תתנהג בהתאם זה יהיה קצר. אם לא – אקפוץ לבקר את הנכדים." הוא הצביע בקנה האקדח על מקבץ התמונות.

"אני אהרון אלמוג."

"אתה לא! אתה דריוס זוכוביצקי! למזלך, אדה חשבה שאתה כן."

דריוס או אהרון, הנהן בעוד הדמעות זלגו מעיניו והוא משתנק. הרוצח הגיש לו את מסכת החמצן והגביר את זרם האוויר. הזקן החולה הושיט יד דקיקה, שהשתרבבה משרוול פיג'מה גדול ממידותיו. מספר ירוק ודהוי שהוטבע על זרועו הסגיר אותו סופית.

הקשיש שאף אוויר. "אם אתה מחפש כסף, אתן לך."

הרוצח התעלם. הם תמיד מציעים. מתוך כיסו העליון של הסרבל שלף מעטפה והושיטה לזקן.

"תקרא את הפתק שבפנים, שנשמע אותך."

"מי אתה? מי שלח אותך?"

"תקרא ותדע. זו לא תוכנית ראיונות."

הזקן פתח את המעטפה בידיים רועדות והוציא מתוכה דף מקופל. המעטפה נשמטה לרצפה. הרוצח, שלֵו וסטואי, הרים אותה והחזירה לכיסו.

הזקן כחכח בגרונו, מתקשה להאמין, אולי חלום.

"תקרא!"

הוא קרא:

אתה הראשון שספרתי בשורת אנשים בלי פנים. דקה, שעה, יממה, חודש, שנה – עשור, דור, חצי מאה. חיפשתיך אחי, הנה מצאתיך. הֱיה שלום.

הזקן הרים מבט שואל ומבולבל. קנה חלול של משתיק הקול פגש את עינו והוא נאנק מכאב קר. הרוצח לפת בידו האחרת את דש חולצת הפיג'מה.

בופ! נבח האקדח בשיעול חנוק, מטיח כתם דם ומוח מרוסק על הכר.

בופ! גם לעין שמאל.

הרוצח שחרר את לפיתתו, הניח את הראש המרוסק על הכר, סידר את הפתק בידה של הגווייה ומיהר לצאת.

לפני דלת הכניסה הסיר את הסרבל ואת מסכת הפנים, שלף מכיס חליפתו המוקצעת משקפי שמש כהים וכובע ברט, חבש אותם ויצא.

רישום יומן: עבר, 28 שנים קודם. 1 בספטמבר 1984, עמק הירדן

הרופא התימהוני של העצים

גדעון בן הארבע עשרה נכנס לכיתה מחצית השעה לפני הצלצול, מציץ בקירות המסוידים ובלוח האירועים וחגי ישראל. כשבחן את תמונות העצים והצמחים שתלתה המורה החרוצה לקראת שנת הלימודים חייך לעצמו. הוא לא זקוק לזה; הודות לאביו ידע גדעון לזהות כמעט כל עץ ושיח. האגרונום החרוץ החדיר בבנו את אהבתו היוקדת לעצים ולארץ הקודש. "כל הכורת עץ שלא למטרת דילול נחוץ או רהיט הכרחי הוא פושע ונבל!"

"שאול הסקנדינבי" מרכין ראשו בפני כל עץ מת או מפואר בחיותו. פעמים רבות שינן באוזני בנו היחיד, "עם ישראל ראוי על פי צדק היסטורי לחזור ולהתיישב במולדתו מקדם. אין ניצחון לעם החוזר לארצו הישנה, שהוא יותר משדות מוריקים ועצים מלבלבים. הלא תזכור, בן? חקלאות היא היסוד לתִרבות האנושות. היכן שיש חקלאים יש חיים של קבע. ואתה – שמור עליהם מכל משמר!"

אתמול, כשהלכו בשדה, הם דיברו על לימודים והשכלה לקראת לכתו לתיכון. לפתע עצר אביו במקומו, עיניו בורקות בפניו צרובות השמש וזקנו פראי בדומה לאבותיו הקדמונים מארצות הצפון. הוא הניח יד חמה על ראש בנו והצהיר במבטא סקנדינבי, "לי, אולפן אנדרסון, יש זכות גדולה לחיות בעת הזו, שעת התחדשות לעם היהודי. גם לך, בן! זכור את זה תמיד."

תיכון אזורי "בית ירח" המה תלמידים נרגשים. השמש של שיא הקיץ ריחמה על האנשים ושטפה את הבוקר באור נעים. הנערים והנערות הנרגשים הגיעו מהקיבוצים ומשאר היישובים באזור. הצלצול הראשון של השנה גרם להם לרוץ לכיתות. היום הראשון בתיכון הוא יום מכונן בתקופת ההתבגרות. חברים חדשים, אהבות ראשונות, אולי מורה חדש, אולי מערכת שעות אטרקטיבית, אולי קבוצת ספורט, איזה כיף! בכיתה ט'1 נאלצה המחנכת להרים קול על מנת להשיב את הסדר על כנו. חלק ניכר מהילדים למדו יחד ביסודי. הם הגיעו בקבוצות והחליפו חוויות מהקיץ הארוך. המורה לא הכירה את התלמידים זולת שמם. היא למדה שמכל קיבוץ או יישוב בסביבה ישנם שלושה ילדים לפחות. אף ידעה שישנו ילד בהיר שיער וגבוה ששמו גדעון, שהתחנך במסגרת ביתית, ושישנה נערה שהוריה עקרו בקיץ האחרון מהמרכז לקיבוץ גינוסר. היה עליה לבקש מהם שיציגו את עצמם בפני חבורות הילדים.

המורה סרקה במהירות את הכיתה. ילד צהוב שיער ישב לבד בשולחן האחרון בטור השמאלי ביותר, הוא נראה המום מההמולה, מביט בסקרנות סביבו ולא מכיר אף אחד. "לפני שנכיר זה את זה ונדון במערכת השעות, תחילה נערוך היכרות עם התלמידים החדשים. גדעון! גש אליי בבקשה," והיא נופפה לעברו בידה, מזמינה אותו להתקרב.

הילדים סובבו את ראשיהם וליוו את גדעון הפוסע למורה בהיסוס. הבנים מדדו את גובהו ואת חוזקו, והבנות התלחששו ביניהן על כמה שהוא נאה.

"אנחנו יודעים מי הוא!" קרא פתאום אחד התלמידים, "הוא הבן של הזקן התימהוני, זה הרופא של העצים!"

צחוק מתגלגל פרץ בכיתה, וגדעון נעץ בילד מבט מאיים.

"מספיק עם השטויות שלך!" נזפה בו המורה, "תתנהג בנימוס. גדעון, בבקשה ספר לנו עליך."

גדעון מעולם לא פגש עשרים וחמישה ילדים בבת אחת. גם לא חמישה.

"אני גדעון בן דויד ואני מחוות ארבל שליד מגדל. אימא נולדה כאן ו..."

"למה יש לך שרשרת של מגן דוד ושל צלב? אתה נוצרי?" קטע אותו אחד התלמידים.

"לא, רק חצי. אימא יהודייה אז גם אני. אבא שלי נוצרי שבא לכאן מדנמרק ו..."

"למה הוא בא לכאן?" התערבה נערה סקרנית.

"הוא שמע קול קורא לו ברוח, את בטח מכירה אותו כי הוא אגרונום ידוע מאוד"

שוב קפץ הילד השטותניק, "אמרתי לכם! תימהוני או מה?" וצחוק נשמע סביב.

לרגע הפנה אליו גדעון מבט חד ואז הסתער.

רישום יומן: תשע שנים לפני כן, 15 באוגוסט 1975, 9:00, חיפה

חצוב מהסלע

אישה בוגרת ותמירה, ששערה שחור וארוך ושלגופה חליפת קיץ מוקפדת, פסעה לעבר שולחן יחיד בבית הקפה "ויסוקר" שבחיפה התחתית. השולחן היה צמוד לקיר הדרומי. במבט קפוא היא סרקה את בית הקפה ואת אורחיו, בעוד כל העיניים ננעצות בדמותה העוצמתית והאלגנטית. אמזונה בחליפה, חשב הברמן.

היא לא הייתה כאתמול שלשום. מבטה היה אטום והיא לא ראתה דבר. זה היה שולחנה הקבוע בבית הקפה הקבוע שבו ישבה בכל פעם שהייתה בחיפה. היא התיישבה בכיסא קש רחב מרופד בכריות, הניחה את תיק היד האלגנטי לצד החלון והסירה מעל ידיה כפפות דקיקות שתאמו להפליא לחליפה ולתיק. היא סידרה אותן בקפידה על התיק, מנהג שאימצה לפני שנים רבות בעקבות שיעור נימוסים והליכות בריטיים. מיד אחר כך נחרה לעצמה בבוז, מה לה ולנימוסים והליכות.

מקופסת כסף דקה, מתנה משאול במסעו האחרון לדנמרק, שם שימש מרצה אורח בפקולטה ליערנות וחקלאות באוניברסיטת Studium Generale בקופנהגן, היא שלפה סיגריה.

מלצרית זריזה הציבה לפניה כוס קפה שחור, כוס מים וקרואסון חמאה גדול. "הרשיתי לעצמי להביא לך כרגיל, דוקטור בן־דויד," אמרה בחיוך מבויש. היא הייתה סטודנטית שלה לתואר שני בהיסטוריה של ארצות המקרא, והערצתה כלפי המרצה הנוקשה ניכרה בה.

"תודה, מותק שלי," השיבה אהובה במבט מצועף, לגמה מן הקפה ואז מהמים וחייכה חיוך מאולץ. אחר כך הציתה את הסיגריה ושוב שקעה במחשבותיה.

דוקטור אהובה בן־דויד נולדה בשם אהובה מימון בשנת 1919 בטבריה להורים רבנים, שהביאו לעולם שישה ילדים נוספים אחריה. משפחתה המורחבת חיה באזור הכנרת מאז ומתמיד. כבר במאה הראשונה לספירה התגוררו אבותיה ביישוב יהודי־נוצרי למרגלות הר ארבל, סמוך לחוף המערבי של הכנרת – "מגדל נוניא" או "מגדל הדגים". היוונים קראו ליישוב "טריכיאה".

עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה בשנות החמישים ושהפכה לספר מופת, עסקה בקורות המקום והקהילה היהודית־נוצרית שחייתה בו. בפרט תיארה את חלקם כמרכז ההתקוממות נגד הרומאים לאחר נפילת יודפת במרד הגדול (66–67 לספירה) ועד תום המרד השלישי בהנהגת שמעון בר כוכבא (132–136). בשם אידאולוגיות שונות הותירו הרומאים ושאר הכובשים חורבן במקום. אהובה, בעלה ואחרים שיקמו אותו ובנו מחדש. "אני רק בורג במכונה הציונית," נהגה לומר לתלמידיה בצניעות, "אולי לא בורג קטן, אבל עדיין בורג."

בשנת 1938, בהיותה צעירה מחוננת בת תשע־עשרה, פגשה את שאול, אהבת חייה. כבר אז היה ברור שלא תהפוך לרבנית; היא למדה לתואר ראשון ופרנסה את עצמה כעוזרת ומאבטחת עבור שיירות. היא ליוותה שיירת חמורים וסוסים במעלה צוק ארבל עד הירידה הזהירה אל עבר היישוב המתחדש מגדל.

מנהיג השיירה סיפר לתיירים כי לפני כעשרים שנה הגיעו לכאן מתיישבים יהודים גרמנים, הקימו חוות וחידשו את השם "מגדל". מעשה זה הדהד בעולם הנוצרי הציוני האוהד את ישראל, ומאז שבו לכאן תיירים וצליינים לחבל בחרותם של ישוע ומריה, והעסקים פרחו בהתאם.

אולפן אנדרסון נולד בכפר קטן בדנמרק בשנת 1916 להורים נוצרים אוונגליסטים. לפרנסתו עבד כשומר שדות ויערות עבור בעל קרקעות, ובזמנו הפנוי למד באוניברסיטה אגרונומיה ויערנות. אולפן היה איש ירא שמיים, נבון, גבוה וחסון. בגיל עשרים התבקש לשמש מאבטח של אביו – כומר אוונגליסט שהוביל משלחת צליינים לארץ הקודש.

בליבו של אולפן בערה אש יוקדת שבאה אליו עם הרוח המזרחית וחדרה אל תוכו ביערות הקרים. בשמחה הצטרף למסע והודיע כי לא ישוב עוד לדנמרק. הוא יישאר נוצרי אוונגליסט, אך יחיה בארץ היהודים כרועה צאן וכעובד אדמה במגדל שלמרגלות הר ארבל. שם שינה את שמו לשאול בן־דויד. בתחילה שימש נוטר שדות ועדרים, ובמעט הזמן הפנוי שנותר לו השלים את לימודי האגרונומיה שהחל בארצו.

שלוש שנים לאחר שהשתקע בארץ ישראל פגש את אהובה. זה קרה כשעלה להר ארבל לתצפת על נוף הכנרת. "שאול הסקנדינבי", כפי שכינוהו הפועלים ואנשי היישוב, התאהב עד כלות באמזונה המלומדת: אישה שחורת שיער וגבהת קומה כלבבו, מובילה שיירה, רובה על כתפה, אקדח וגרזן בחגורתה ומבטה נחוש ובטוח. האהבה הייתה מידית והדדית, וכעבור שנה נישאו זה לזה.

יחד עשו הכול: הקימו חווה חקלאית משגשגת על אדמות טרשים, נאבקו בחום, באויב ובכולרה ושימשו נוטרי שדות למען הקהילה באישור הבריטים. עם סיום המנדט השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות: היא הייתה מפקדת מחלקת נוטרים, והוא היה אחד מלוחמיה. היא שימשה השראה לנשים הלוחמות, אותן נשים שנשאו נשק לפני מלחמת השחרור ובמהלכה. הקמטים בפניהם ובידיהם של שאול ואהובה היו למפת ארץ ישראל, על שביליה ונתיביה שטופי הדם והתהילה.

ביום הולדתה הארבעים ותשעה, כשכמעט אבדה כל תקווה שתהיה לאם, התעברה אהובה. שאול, האגרונום הנודע, יצא מגדרו מרוב אושר. "ברור שמן האלוהים הדבר הזה, סימן טוב לנו!" שב ואמר.

ההיריון היה קשה ומסוכן, וטובי הרופאים גויסו ליילד את האישה בת החמישים. התינוק שנולד, בלונדיני כאביו ושחור עיניים כאמו, נקרא גדעון. הוא הוקף באהבה ובחום וגדל כנסיך לבנטיני אירופי, חצוב משני סלעים מפוארים כמו הוריו.

גדעון הילד התרוצץ בין שדות וגידולים לצד רועי הצאן ופטפט בערבית עם אבו רמי והפלחים, בדנית עם אביו, בצרפתית עם סוכנת הבית ובעברית עם אימו, אך כשהחל ללמוד בגן חובה ופגש ילדים אחרים – הבעיות החלו לצוץ.