מחשבות על הדמוקרטיה בצרפת

מבוא

א.

למחשבות על הדמוקרטיה בצרפת שלושה רבדים עיקריים. הראשון והגלוי ביותר, הוא תצרף של תמונות מהוויית החיים הפוליטיים של צרפת, בתקופה המכונה "סוף המאה", המעבר שבין המאות ה־19 וה־20. תקופה אשר הייתה גם מעבר בין שני עידנים תרבותיים וחברתיים, שבה נחשבה צרפת לדמוקרטיה המובילה בעולם. פרקי הספר כתובים בכישרון ספרותי לא מבוטל, ועם זאת מרתקים ומרחיבי דעת בפריסתם מגוון של אנשים ודעות, הפועלים בתוך משטר דמוקרטי.

רובד שני, גלוי פחות, אך עדיין מצוי במידה כזו או אחרת בכל אחד מפרקי הספר, הוא המחשבות המקיפות יותר, שמקדיש המחבר למשטר הדמוקרטיה הפרלמנטרית ולאופן פעולתה, ליתרונותיה ולחסרונותיה, ולמידה שבה אפשר למנוע מחסרונות אלה לערערה עד כדי סיכון קיומה. ברובד הזה, רבות מן ההבחנות הן קרובות בסגנון ובתובנות, לכתיבתו של אלקסיס דה־טוקוויל, ובהחלט ראויות להתייחסות ולעיון, בעבור כל מי שמבקש להבין וללמוד טוב יותר את פעולתה של דמוקרטיה.

הרובד השלישי והייחודי ביותר מצוי רק בכמה מפרקי הספר, בעיקר במאוחרים שבהם, והוא עוסק בחשיבה הנוגעת ביסודות המדינה ובפעולתה. חשיבה זו מתמודדת עם תאוריות שונות בנוגע ליסוד הקהילה המדינית ולמבנה החוקתי והמשטרי המועיל ביותר, באופן שיש לו ערך למחשבה העוסקת ביסודות המבנה המדיני, ויש לו השלכות ממשיות על ההגות והפעולה המדינית, הציונית והישראלית, עד ימינו אנו.

למרות חשיבותו, זהו ספר שתוכנו כמעט אינו מוכר לרוב הישראלים. מחבר הספר, בנימין זאב הרצל, ידוע לכול כחוזה המדינה וכמייסד התנועה הציונית. אשר להגותו, מוכרת אצלנו בעיקר כתיבתו הציונית ובראש ובראשונה מדינת היהודים. נוסף על כך יודעים רבים גם על כתיבתו הספרותית של הרצל, ובעיקר על מחזותיו, אשר זכו בשעתם להצלחה לא מבוטלת על בימות אירופה. לעיתים קיימת היכרות מסוימת עם חיבורו הבדיוני של הרצל אלטנוילנד, אשר באופן מתמיה ישנם לא מעטים המייחסים לו ביטוי ישיר לתפיסותיו בנושאי המחשבה הציונית והמדינית בכלל. זאת אף שראוי להיזהר תמיד בפרשנויות מעשיות לכל יצירת ספרות בדיונית, ואף שאנו יודעים כי יצירה זו במיוחד נכתבה כדי להשיג מטרות הסברתיות מסוימות מאוד. אם מבקשים לבחון את תפיסותיו המדיניות של הרצל על בסיס כתיבת הפרוזה שלו, מן הראוי שיבוא הדבר מתוך בחינת המכלול שבו גם מחזותיו וגם הקובץ המופתי סיפורים פילוסופיים (יצא לאור מחדש בהוצאת "כרמל", התשפ"ב), שבו יש עיסוק בשורת סוגיות, כמו מקומו של היחיד מול ההיסטוריה, מחיר התהילה, משמעות הקבוע והחולף, הגבול שבין הגדולה לבין השיגעון ומהותה של מנהיגות.¹

רק מעטים, מכירים את חיבורי הרצל המוגשים כאן לקורא, באסופה מחשבות על הדמוקרטיה בצרפת. רוב המאמרים, ראו אור באסופה שכותרתה היכל בורבון, כשמו של מעון אספת הנבחרים הצרפתית, אך המהדורה העברית של ספר זה אזלה מהחנויות לפני עשרות בשנים. לא פלא אם כן, שמעטים מאוד הישראלים המכירים את מאמריו החשובים של הרצל מימיו בפריז, והמהדורה הנוכחית מבקשת לתקן זאת. הספר המוגש כאן לקהל הקוראים הישראלי, חשוב מכמה בחינות, הן להבנת הגותו המדינית של הרצל בכלל והן להבנת תפיסותיו בנוגע ליסודות התנועה הציונית והמדינה היהודית העתידה לקום בפרט. הרצל עצמו הבהיר זאת במפורש, פחות משנה לפני מותו, כאשר ציין כי לאחר מדינת היהודים, הספר היכל בורבון הוא "ספרי החשוב ביותר מבחינה פוליטית".²

כדי להיווכח במידה שבה חיבור היכל בורבון ופרסומו היו שזורים בראשית כתיבתו ופעילותו הציונית של הרצל, די להתבונן בחפיפת הזמנים. היכל בורבון ראה אור בלייפציג בחודש אוגוסט 1895, בעת שהרצל כבר החל בחשיבה ובכתיבה של חיבור שיראה אור לאחר גלגולים ותהפוכות כעבור שישה חודשים, בפברואר 1896, בשם מדינת היהודים. כלומר, בעת שעסק בהכנה לדפוס של היכל בורבון, כבר חשב וכתב הרצל באופן יומיומי בענייני העם היהודי. כך, באביב ובקיץ 1895, עת שהה עדיין בפריז והשלים את כתיבת המאמרים האחרונים שיראו אור במסגרת היכל בורבון ואת ההכנות להוצאת הספר, עסק הרצל באופן גובר גם ב"שאלת היהודים" ובעתיד עמו. למשל, אנו מוצאים שב־16 ביוני 1895 כתב הרצל ביומנו מתוך סערת נפש "צעדתי בחורש כשלוש שעות היום, מנסה לשחרר עצמי מהעינוי שבמחשבות חדשות. זה הפך כל העת לגרוע יותר. עכשיו אני יושב ב'פוסאט' וכותב אותן — ואני חש הקלה. למעשה אני גם שותה בירה. מדינת היהודים היא צורך עולמי". היו אלה אותם הימים ממש שבהם עסק הרצל בכתיבת מאמרו "רובץ בנאות דשא" המופיע באסופה זו כפרק 29. אפשר להבחין בקשר הדוק בין התפתחות הגותו המדינית של הרצל לבין מחשבותיו בעניין הציוני, ורעיונות ואפילו פסקאות שלמות המופיעות ביומנו הציוני, משותפים גם למאמריו בנושא הדמוקרטיה בצרפת — למשל, רשימתו על "ליקויי הדמוקרטיה" ביומנו מ־20 ביוני 1895, מקבילה לנושאים העולים בפרק 24 שפורסם כמאמר בפברואר באותה שנה. הקשר הזה, כפי שעוד נראה, גם בא לידי ביטוי מפורש בהתייחסויות הרצל לבסיס הרעיוני של הממשל המדיני, הן בהיכל בורבון והן במדינת היהודים.

בספר זה מקובצים 31 מתוך מאות המאמרים שכתב הרצל בענייני צרפת, בין השנים 1891–1895. ביניהם כל 21 המאמרים שהכניס לספרו היכל בורבון ועשרה מאמרים נבחרים נוספים מאותה התקופה, שצורפו למהדורה זו. הפרקים שנוספו למהדורה זו נועדו להרחיב את היריעה בעבור הקורא הישראלי של הספר, השונה כמובן מקהל הקוראים של המהדורה המקורית. הפרקים הנוספים, בהם "הבולנז'יסטים", מאמרו הראשון של הרצל מפריז, מעבים היבטים מסוימים של הנושאים שבהם עסק הרצל, וגם נוגעים בנושאים שיש בהם עניין מיוחד לקורא הישראלי — כמו הדיון בנושא האנטישמיות בפרלמנט הצרפתי וכמו הדיווח של הרצל על טקס ההשפלה של דרייפוס ושלילת הדרגה שלו, שבו צפה במו עיניו. יחד מספקים הפרקים שבמהדורה זו, מבט נרחב על הדמוקרטיה בצרפת על סף המאה ה־20 וגם בסיס להרהורים מקיפים יותר על המשטר הדמוקרטי בכלל ואף על יסודות הסדר המדיני.³

האופן שבו באו המאמרים שבספר לעולם, משפיע על סגנונו. זה אינו חיבור מתוכנן ושיטתי בנושא הגות מדינית, אלא מקבץ מאמרים שחוברו בזמנים שונים, ומבטאים את התפתחות חשיבתו של מתבונן חודר ומעמיק. לכן, הספר רחוק מאוד ממסכת הגותית שיטתית ומתוכננת ודומה בסגנונו יותר לחיבורים דוגמת מחשבות על המהפכה בצרפת של אדמנד ברק והדמוקרטיה באמריקה של אלקסיס דה־טוקוויל, אשר השתנו והתפתחו במהלך כתיבתם. אצל הרצל, אף שנמצא בכל אחד מהמאמרים השונים הבחנות ותובנות בעלות ערך, רק באחרונים שבהם ניכרת באופן מובהק כוונה שאליה הוא מוביל את הדברים.

ראוי בהקשר זה, להצביע במיוחד על ההקבלות בין ספרו של הרצל לבין הדמוקרטיה באמריקה של טוקוויל, שהעיקרית שבהן היא מבט ביקורתי אך בלתי מתנגח, בחולשות המבניות של המשטר הדמוקרטי. זהו מבט אשר משלב רצון לשמר את יתרונותיה של הדמוקרטיה, בלי לברוח מחולשותיה, ובעיקר בלי להתחמק מהאופן שבו עצם הפעולה הדמוקרטית מעודדת את החולשות הללו ומעצימה אותן לאורך זמן, עד כדי סיכון קיומה. המסקנה של שני הספרים (ובמידה רבה גם של המחשבות מאת ברק) היא שרק מיזוג של יסוד בלתי דמוקרטי מרכזי בתוך המשטר המדיני, מאפשר לאזן את כשלי הדמוקרטיה כך שלא תוביל להתפוררות. כך הדגיש טוקוויל בהדמוקרטיה באמריקה, כי מהותם של חברה דמוקרטית וממשל דמוקרטי בלתי מרוסנים, מובילה בהכרח להתערערות פנימית הדרגתית שסופה קריסה — אם אין בנמצא מנגנוני תיקון נדרשים וקבוצה של אנשים המחויבים לשימור היסוד הבלתי דמוקרטי כחלק מהמשטר המדיני. טוקוויל סבר שארה"ב נהנתה בתחילת דרכה מקבוצה מייסדת כזו, תוצר השילוב בין המורשת החוקתית הבריטית שמתוכה צמחו האמריקאים, לבין התחשלותם בכור מלחמת העצמאות. כך התאפשר לרפובליקה הצעירה לצלוח את הנטיות הדמוקרטיות המופרזות שביסודה, ולבסס חוקה ומשטר המאזנים נטיות אלה. אך טוקוויל גם הבחין בעת שביקר ברפובליקה האמריקאית הצעירה כחצי מאה לאחר ייסודה, בכך שהמגמות הדמוקרטיות הבלתי מרוסנות חזרו לכרסם במשטר האמריקאי, והוא פקפק באפשרות שיימצאו לה שוב מי שיתגייסו להצילה מהסחף הדמוקרטי המוגבר שאיים לפרקה. במידה לא מבוטלת היה הצדק עם טוקוויל, שהרי פחות משלושה עשורים לאחר כתיבתו, הגיעה המדינה הצעירה לשבר החוקתי והחברתי שמפניו התריע, ואיימה להתפרק לשניים עם פרישת מדינות הדרום. מי שהצילו את ארה"ב מהתפרקות היו קבוצת הנהגה מעוררת השראה שבראשה עמדה האישיות רבת ההוד, הנשיא אברהם לינקולן, ומלחמת אזרחים שהייתה למרחץ הדמים הגדול בתולדותיה עד היום הזה (ביחס לגודל האוכלוסייה). לינקולן ותומכיו הצילו את ארה"ב מההתפרקות שהביאו עליה רעיונות דמוקרטיים חסרי מעצורים, במידה רבה באמצעות הצבתו מחדש של העיקרון הלאומי שלפיו הקיום הלאומי המאוחד גובר על הזכויות והרצונות הדמוקרטיים של המדינות השונות בארה"ב ושל אזרחיהן, כליבה של המדינה האמריקאית.⁴

בהמשך מבוא זה יתוארו: (ב) הנסיבות בצרפת שהיו הרקע למאמרי הספר; (ג) התפתחות מחשבתו של הרצל בתקופת שהותו בפריז; (ד) הנושאים והרעיונות המרכזיים שבהם עוסקים מאמרי הספר; ולבסוף (ה) דיון בחידוש המרכזי של הרצל בתחום הרעיון המדיני, והשלכותיו של חידוש זה על המסכת הרעיונית הציונית והישראלית, עד ימינו אנו.

ב.

היכל בורבון, שבו מתרכז רוב הספר שלפנינו, הוא מבנה המשמש גם היום מושב האספה הלאומית הצרפתית. במידה לא מבוטלת, הוא משקף בתולדותיו את תהפוכות תולדותיה של צרפת במאות השנים האחרונות. המבנה המפואר היה במקורו מעונם של נסיכים מן השושלת המלכותית של בני בורבון, אך הוחרם לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית. מיקומו בגדה הדרומית של נהר הסן, מציב אותו בדיוק מול הכיכר הגדולה שבגדה הצפונית, שם הוצבה בעת המהפכה הגליוטינה המרכזית של פריז. בכיכר הזו נערפו בזה אחר זה ראשיהם של המלך לואי השישה־עשר, המלכה מארי אנטואנט, אליזבת נסיכת צרפת, ואחריהם גם רוב מנהיגי המהפכה המדממת שזללה את מחולליה; בריסו, קורדה, גוז', אֶבֶּר ורעייתו, דנטון, דֶמוּלן ורעייתו, רובספייר, סן־ז'סט, פוּקיֶה־טַנְוויל ועוד רבים־רבים. כך במסגרת "שלטון הטרור" המהפכני, נספו בהוצאות להורג ובדרכים אחרות יותר מ־50,000 אזרחים צרפתים, עד שבשנת 1795, העייפות הכללית מהקזות הדם הבלתי פוסקות, הביאה להפיכה פנימית שסיימה את השלב הראשון של המהפכה, שבו הופנתה רצחנותה בעיקר כלפי פנים. בשלב המהפכני השני, כבר הפנתה צרפת הרפובליקנית ולאחר מכן הקיסרית, את עיקר רצחנותה כלפי שכנותיה, ושיקעה את אירופה כולה בנחשולי דמים שהסתכמו במותם של לא פחות מארבעה מיליוני בני אדם. השלטון המהפכני החדש של 1795, שנקרא ה"דירקטורט", החליט לסמל את השינוי הזה, בהסבת שם הרחבה המדממת, מ"כיכר המהפכה" ל"כיכר ההסכמה" (הקונקורד). זו גם הייתה העת שבה החל היכל בורבון לשמש מעון אספת הנבחרים, ייעוד אשר בו המשיך תחת התהפוכות המשטריות התכופות שידעה צרפת לאחר מכן: ימי הקונסולט והקיסרות של נפוליאון הראשון, השבת המלוכה על כנה, רפובליקה שנייה קצרת ימים, חידוש הקיסרות בשלטון נפוליאון השלישי, ולאחר נפילתו של זה בשנת 1870, הקמת הרפובליקה השלישית.

אופן לידתה של הרפובליקה השלישית, עיצב במידה לא מבוטלת את אופייה ואת המשך דרכה. היא נולדה כתוצאה ישירה ובלתי צפויה מתבוסה אדירה בשדה הקרב של הצבא הקיסרי הצרפתי; היא שרדה בשנותיה הראשונות באופן בלתי צפוי לא פחות, בין הפטיש של מרידת "הקומונה הפריזאית" המהפכנית, לבין הסדן של רוב מלוכני בפרלמנט. מרידת הקומונה דוכאה בכוח צבאי. המלוכנים מצידם כשלו בהשבת המלוכה לצרפת רק משום שלא נמצא מועמד מוסכם בין כמה טוענים לכתר. גם לאחר ששרדה את האתגרים הללו בראשית דרכה, לא הייתה כל ודאות שהרפובליקה תשרוד יותר מכמה שנים, והניסיון ההיסטורי לא בישר לה טובות, לאחר ששתי הרפובליקות הקודמות בצרפת קרסו לאחר שנים ספורות בלבד והפכו לרודנויות. הרפובליקה השלישית, הייתה הפעם הראשונה שבה הצליח משטר רפובליקני להתבסס בצרפת לאורך זמן.⁵

נסיבות אלה הולידו ברפובליקה הצעירה מראשיתה כקווי אופי מעצבים, מחד גיסא חשדנות מוגברת כלפי ריכוז עוצמה ברשות המבצעת, שבאמצעותה השתלטו בעבר רודנים על השלטון, ומאידך גיסא פיצול פוליטי עמוק בין שלל מפלגות וסיעות, חלקן רפובליקניות וחלקן אופוזיציה אנטי־רפובליקנית חריפה, מימין ומשמאל. כתוצר ישיר של מאפיינים אלה, ריכזה חוקת הרפובליקה את הכוח המדיני בראש ובראשונה בבית הנבחרים, "האספה הלאומית", שנותרה כל העת מפוצלת בין מפלגות וסיעות רבות, המרבות ללבוש ולפשוט צורה. לא פלא אפוא שהדמוקרטיה הצרפתית של ימי הרפובליקה השלישית, התאפיינה בפיצול פוליטי רב ובקואליציות נזילות וקצרות מועד במיוחד, בין פלגים וקבוצות כוח מהשמאל ומהימין המתונים, לצד אופוזיציה חריפה לרפובליקה הן מהימין המלוכני והן מהשמאל המהפכני. כך עוצבה מערכת פוליטית שהתאפיינה בחילופי גברי תכופים של ממשלות ושל הרכבן, לרוב לא כתוצאה מהכרעות הבוחרים, אלא בשל תמרונים פרלמנטריים קצרי מועד. הרצל העיר על כך בפרק 24, "אני כבר לא זוכר איזו ממשלה נפלה ביום שבו התבוננתי בצעיר אמיץ זה. מי יכול לזכור את כל הממשלות האלו?" התוצאה הייתה מצב פרדוקסלי — תחלופה תכופה בממשלות ובשרים, אך זאת בעיקר מקרב מעגל מוגדר למדי של פוליטיקאים ותיקים, אשר רק המירו ביניהם תפקידים כבמשחק כיסאות מוזיקליים, לרוב בלי שינויים של ממש במדיניות.

השילוב של תחלופת ממשלות תכופה מחד גיסא, ושינויים מזעריים בלבד במדיניות מאידך גיסא, הוליד לפוליטיקאים דימוי נפוץ של רודפי תועלתם ומושחתים, וערער את אמון הציבור במערכת הדמוקרטית, שנראתה מנותקת מרצון הבוחרים. ערעור האמון הציבורי ברפובליקה ובמוסדותיה, התבטא בשורת משברים פוליטיים גדולים במהלך שני העשורים האחרונים של המאה ה־19, שזעזעו בכל פעם מחדש את יציבות המשטר הרפובליקני, ולעיתים נראו כמסכנים את עצם קיומו: החל במשבר בולנז'ה הפוליטי, שבו גנרל פופוליסט עמד כפסע מתפיסת השלטון, דרך שערוריית פנמה הפיננסית, שבה השתרבב חלק מהצמרת השלטונית להונאה כספית גדולה, ועד פרשת דרייפוס האנטישמית, שהולידה עימות חברתי ותרבותי חסר תקדים. אלה רק המשברים הבולטים ביותר של תקופה זו, ואליהם התלוו שלל משברים קטנים יותר, החל באלימות פוליטית אנרכיסטית שגבתה את חיי נשיא הרפובליקה קארנו, ועד "תקרית פאשודה" שבה מתיחות בשל שליטה קולוניאלית באזורים באפריקה, כמעט הביאה למלחמה בין צרפת ובריטניה.

אך אסור שייווצר הרושם כי הכשלים הללו משקפים את התמונה כולה בנוגע לרפובליקה השלישית. לצד חוליי המערכת הפוליטית ולצד האיבה והחשש המחלחל מכוחה המתגבר של גרמניה, ידעה צרפת בתקופה זו פריחה יוצאת דופן מבחינות רבות, ואפילו סוג של תור זהב. ראשית, עלינו לזכור שבתקופה זו הייתה צרפת הדמוקרטיה המקיפה ביותר בעולם — הרפובליקה השלישית העניקה לכל הגברים הבוגרים זכות בחירה שלא הייתה כמוה באותה עת באף מדינה דמוקרטית אחרת; לא בבריטניה, לא בארה"ב ובוודאי שלא ביתר המדינות החשובות ביבשת אירופה. תחת הרפובליקה השלישית גם שגשג המשק הצרפתי, ואף שהצמיחה הכלכלית במדינות כמו גרמניה או איטליה הייתה גדולה אפילו יותר, עדיין ידעה הכלכלה הצרפתית בעת הזו צמיחה אדירה. אם במדינות אחרות היה תיעוש מהיר מבצרפת, הרי שבזו האחרונה עברה החקלאות מודרניזציה גדולה, והביאה לעלייה מתמשכת ברמת החיים של האיכרים — בעת הזו, עדיין רוב האוכלוסייה. נפרשה גם רשת מסילות רכבת בכל רחבי המדינה. מהבחינה המדינית, הרחיבה צרפת את כיבושיה הקולוניאליים באפריקה ובאסיה, והייתה למעצמה הקולוניאלית השנייה בעוצמתה. בד בבד החלה צרפת להתקרב לבריטניה ולרוסיה כדי ליצור גוש מדיני שישמש משקל נגד לכוחה העולה של גרמניה. גם מהבחינה התרבותית, הייתה זו עת של עדנה לצרפת — פריז שמרה על מעמדה כבירת התרבות והאומנות של אירופה, וגם העיתונות והספרות ידעו פריחה גדולה.

אלה היו פניה של הדמוקרטיה בצרפת בעשור האחרון למאה ה־19, עת הגיע לפריז העיתונאי הווינאי הרצל, וישב בה כדי לסקר את המתרחש בהיכל בורבון בפרט ובפוליטיקה הצרפתית בכלל. הוא השקיף על אופן פעולתה, על חולשותיה ועל חוזקותיה של אספת הנבחרים הדמוקרטית, ולמד איך באמת מתנהלת מדינה מאחורי פרגוד הדימויים והמצגים הפורמליים, ועל המשמעות של ממשל בציבור המפולג בתוכו לקבוצות שונות אשר מסוכסכות ביניהן בשאלות יסוד — כפי שתהיה לימים גם התנועה הציונית. כפי שנראה במקומות רבים בספר, ובמיוחד בפרק 14, מתייחס הרצל בפירוט להיבטים שונים של פעילות יו"ר האספה. הלקחים והתובנות של התבוננות זו שימשו את הרצל בהמשך, עת ניהל את הקונגרסים הציוניים. הוא נתן לכך ביטוי מפורש ב־3 בספטמבר 1897, כמה ימים לאחר סיום הקונגרס הציוני הראשון, עת סיכם ביומנו את האירוע ואת הצלחתו לנהלו כך שניטע במשתתפים הרושם כי הם אכן יושבים באספה שיש לה הרשות והיכולת לעסוק בעניין הלאומי היהודי, וציין: "עכשיו התברר מדוע הייתי צריך ללכת במשך ארבע שנים להיכל בורבון. בלי משים הייתי מלא בכל הגינונים של הנוהל הפרלמנטרי. הייתי מסביר פנים ונמרץ... וברגעים קריטיים השתדלתי להמציא ביטויים נשיאותיים".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*