מלאכת הלב

ילד יהודי
 

שמש אביבית שופכת זהבה על בתי העיירה. בוצ'ה, בן השש, יושב בחדר החשוך והקר. עיניו יוצאות אל השמש, וזו ממתיקה לו סוד, "בוא החוצה, בוצ'לה. בחוץ חמים ונעים. בחוץ יש שדות נרחבים, עצים גבוהים, גם נחלים ואגמים".

עץ גבוה ועב כרס מאותת בירוק", "בוא אינגאלע חביב, בוא אליי. האוויר בצמרתי צלול ומתוק. ענפיי חזקים, ופירותיי עסיסיים. בוא ילד".

ציפור כחולה נוחתת על אדן החלון ומצייצת בכתום, "בוא החוצה, בוצ'לה. בוא ונמריא, אל מעבר לים. נעוף לארצות רחוקות. ארצות קסומות. עולם מופלא ממתין רק לך. בוא ילד".

"אבל הרבי, אימא ואבא לא..."

המקל של הרבי נוחת בכוח על כפו הקטנה של בוצ'ה. כאב חד מחזיר אותו באחת אל החדר. המרפק של ברל חברו הגיע מאוחר מדי.

"במקום ללמוד לושן קודש, כמו כולם, אתה פוזל החוצה. אתה גוי או ילד יהודי? ישיבה בוחר כבר לא ייצא ממך", רועם הרבי.

בוצ'ה שותק. היד שלו כואבת, והעיניים מטפטפות. "תגיד לאימא, שאם לא תשלמו עוד השבוע, אגרש אותך אחת ולתמיד", מאיים הרבי. בוצ'ה מרכין את ראשו. הוא לא יגיד לאימא כלום. ולא אכפת שהרבי יגרש. קירות החדר סוגרים עליו והוא חש מחנק.

בבוקר אמר לאימא שכואבת לו הבטן, אבל אימא לא האמינה לו. כשהתעקש ואמר שהוא לא משקר, ושממש ממש כואב לו, אימא כעסה, "כל יום ראשון, כשצריך ללכת לחדר, כואבת לך הבטן". אחר כך לקחה את מטאטא הקש, והודיעה שעכשיו יכאב באמת. ובאמת כואב לו. כואב בטוסיק, וכואב בלב, בגלל שאימא לא האמינה.

אימא עוזרת לבוצ'ה ללבוש את המעיל, ומזכירה לו לקחת את האוכל. הילד יוצא לדרך. צעיף חום לצווארו וכובע צמר מגרד לראשו. הוא מכניס כפות ידיים קטנות לכיסים, ועדיין קר לו. הדרך לחדר קצרה מדי. הוא הולך לאט. למרות שקר נורא, הוא רוצה להמשיך ללכת וללכת. אם ימשיך ללכת, אולי תצא כבר השמש העצלנית ממיטתה. בצדי הדרך מתמוססים אט אט כתמי שלג ומודיעים, "האביב כבר כאן".

שבוע שלם צריך בוצ'ה לחכות לשבת, שבוע שלם עד שיוכל לשחק עם החברים ליד בית הכנסת. איציק וברל הם חבריו הטובים. כל שבת הם ממציאים משחקים חדשים. רצים סביב בית הכנסת, תופסים זה את זה, נופלים, קמים והשמחה גדולה.

באחת השבתות החליק ברל לתוך שלולית גדולה, ויצא ממנה נוטף מים ובוץ, לקול צחוקם של הילדים. בפורים האחרון התחפשו השלושה לקבצנים ודפקו על דלתות של יהודים, כדי לקבל גרושן או שניים. הוריו של בוצ'ה, ברוכע ופישל, לא אהבו את התחפושת, ועוד פחות את קיבוץ הנדבות. הם אומנם עניים, אבל לא קבצנים.

באין תחפושת אחרת, בלעו את העלבון והסכימו. אימא ציירה עם חתיכת פחם על פניו של בוצ'ה שפם וזקן. אבא תרם כובע קסקט. להשלמת התחפושת, שמו בידיו מקל הליכה. אם לא יקבלו מטבע, אולי יתכבדו באוזן המן.

פורים חלף, וגם פסח עבר. בוצ'ה מבטיח לאבא שיהיה ילד טוב, שיגיע לחדר בזמן וישמע בקול הרבי. אמנם הבטיח, אבל קשה לו לקיים. הימים מתחממים והאור גובר. הוא מפנה את גבו לחלון. מקשיב לרבי וחוזר אחריו עם הילדים, "קמץ אלף אה. קמץ בית בה, קמץ גימל גה.... קמץ תו תה". אבא אמר שהוא צריך לשמש דוגמה לאחים הצעירים.

ביום ראשון שלפני שבועות, בוצ'ה מתעורר עם כאבי בטן עזים. אימא שואלת, "שוב כואב בבטן?" בוצ'ה מתחיל לבכות. נורא כואב לו. בין התייפחות להתייפחות הוא בקושי נושם. ביילה, האחות, אומרת לאימא, "אולי באמת כואב לו?" אימא לא מקשיבה. נמאס לה מההצגות שלו. היא לא תיתן לפישער הקטן הזה לעשות ממנה חויזיק. הוא ילך אצלה לחדר כמו טאטאל'ה.

בתוך המהומה מופיעה פייגה השכנה. היא שואלת למה הילד בוכה, ואימא עונה שהוא שוב לא רוצה ללכת לחדר. פייגה שמה יד על מצחו של בוצ'ה ומודיעה, "הילד בוער. צריך מיד להביא רופא".

ביילה רצה לקרוא לרופא שגר בקצה השני של העיירה. בדרך היא מספרת מה קרה לאחיה. השניים ממהרים הביתה. הרופא רואה על השולחן כוס תה ופרוסת לחם ואומר, "זה בטח אפנדיציט. אסור לו לאכול, והוא חייב להגיע מהר לבית חולים".

אימא שואלת, "אתה לא יכול לתת לו משהו פה?"

"ניתוח עושים רק בבית חולים".

"מה פתאום ניתוח?" נבהלת אימא.

"ניתוח ומהר", פוסק הרופא.

בבית החולים מתברר שהאפנדיציט התפוצץ, והמוגלה התפשטה בבטן. עוד באותו יום הוא מנותח. בוצ'ה מתעורר מההרדמה ואינו מבין איפה הוא נמצא. כאב חזק בצד ימין מזכיר לו את הניתוח. הוא כל כך צמא.

בוצ'ה מלקק את שפתיו היבשות. אחות בשביס לבן ניגשת אליו ואומרת שבינתיים אסור לו לשתות. היא מרטיבה את שפתיו, ומבטיחה שבעוד כמה שעות יקבל מים. למחרת מגיעים ההורים לביקור עם סל ממתקים, שאסור לילד לאכול. בעיניים כלות הוא מסתכל על הסל המתוק שחוזר כלעומת שבא.

כעבור שבועיים, אחרי הוצאת התפרים, משחררים את בוצ'ה הביתה. הילד שיצא מהבית שפוף וכואב, חוזר אליו כמלך. כולם עוקבים אחר מוצא פיו ונעתרים לכל בקשה שלו.

הוא מנצל את הרוח הטובה סביבו, ומבקש מההורים לעזוב את החדר. בגיל שבע הוא רוצה ללכת לבית ספר פולני.

עם פתיחת שנת הלימודים, כשהוא לבוש בבגדי חג, פוסע בוצ'ה עם אימו לבית הספר. שמש חיוורת קורצת לו בדרך, וציפור כחולה מצייצת בכתום, "בהצלחה".

"למה אתה רץ?" שואלת אימא.

"איציק וברל מחכים לי בחצר", הוא מסביר בחיוך.

רוחות מלחמה

ספל פח
פולין — אוקטובר 1939
 

בלילה כשכולם כבר ישנים, דוחף בוצ'ה למטפחת המשובצת של אימא, זוג תחתונים וזוג גרביים אפורים בלי חורים. בדרך החוצה הוא מתלבט אם לקחת את שארית הלחם שנותרה על השולחן במטבח. לבסוף הוא משאיר אותה, ויוצא לפגוש את איציק בפינת הרחוב.

בוצ'ה ואיציק הם חברים טובים עוד מימי החדר. יחד למדו, יחד שיחקו, ויחד טעמו את נחת זרועו של הרבי. לפני שלושה ימים יצאו השניים, נערים בני חמש עשרה, מהעיירה ווֹלוֹמין מזרחה.

180 ק"מ מפרידים בין וולומין לביאליסטוק. חלק גדול מהדרך עושים הנערים ברגל. בלילה הראשון הם מתארחים אצל איכר פולני על הגורן, מניחים את הראש ונרדמים מיד. בבוקר בודק האיכר אם האורחים התכבדו בביצים או בתרנגולת. כשחשדו מתפוגג, הוא מצייד אותם בנשיקות לחם שחור ומעט חלב בספל פח.

בכוחות מחודשים הם ממשיכים לצעוד, קילומטר אחר קילומטר. קר להם והם רעבים. הרגליים מתחננות למנוחה, והפה למים. הם מתגנבים לאחת החצרות בתקווה למצוא מים, אך נביחות רמות מבריחות אותם משם. מבוהלים, הם ממשיכים ללכת, והצמא אינו מרפה. הם חייבים לשתות ומהר. הנערים מתיישבים לנוח בצד הדרך, והשמיים מתעננים. כעבור שעה קלה עוברת עגלה, ואיציק מנופף בזרועותיו לעגלון.

"יש בסביבה נחל או אגם?"

"בערך בעוד שני קילומטר יש נחל קטן", עונה העגלון.

הנערים ממשיכים ללכת, וכשהם רואים מרחוק את הנחל, הם מתחילים לרוץ. מתנשפים הם מתבוננים במי הנחל העכורים מסחף, ואז מביטים זה בזה.

"אין ברירה, חייבים לשתות", פוסק בוצ'ה ומתקרב לנחל. רגע לפני שרגליו מחליקות בבוץ הוא נסוג לגדה.

"תן את הספל", הוא מושיט ידו לאיציק.

"אסור לשתות את המים האלה". עונה איציק.

"תן את הספל, אני חייב לשתות", מתעקש בוצ'ה.

"תתאפק קצת", מנסה איציק להרגיע אותו, "עוד מעט נמצא מים נקיים".

בוצ'ה מנסה לקחת את הספל בכוח, אך חברו חזק וזריז ממנו. הוא מתבונן בעיניים צמאות בספל הפח האחוז בידיו השריריות של איציק, ומבין שאין לו סיכוי לקחתו. בחיים לא היה כל כך צמא. חבל שנתן לאיציק להחזיק את הספל. אילו השאיר אותו אצלו, כבר מזמן היה שותה. בוצ'ה מתיישב באין אונים על האדמה וממלמל, "אלוהים שלי, אני מת מצמא".

השמיים נענים לו, וממטירים בנדיבות טיפות גשם רבות וגדולות. סוף סוף גשמי ברכה. "לחיים!" צוחק איציק, ומגיש את ספל מי הגשם לחברו.

לאחר מנוחה קצרה, הם ממשיכים במסעם. ההליכה הופכת קשה יותר ויותר. הבגדים הרטובים נדבקים לגוף, נעליהם כבדות מבוץ, והרגליים נגררות בקושי. עוד מעט יגיעו למלקיניה, ומשם הדרך לצד הרוסי תהיה פתוחה. אבל הדרך סגורה מאוד. הגרמנים חוסמים את הגבול ומשסים כלבים רעבים במסתננים. מדי פעם נשמעת ירייה. בוצ'ה מתכסה בזיעה קרה ונושם בקושי.

"יהיה בסדר, אל תדאג", מעודד איציק, ספק את חברו, ספק את עצמו.

בשעת לילה מאוחרת, מצליחים הנערים לחצות את הגבול לעבר זרמבי קושצ'לנה, שבשליטת הרוסים. בבוקר הם מגיעים לתחנת הרכבת המקומית. הרציפים מלאים ביהודים שהגיעו כמוהם ממערב פולין. עשרות אנשים עטים על דלת הקרון. הנערים נדחסים מבעד לחלון, לקול צעקותיהם של היושבים בפנים והעומדים בחוץ. אנשים צעירים וזקנים, נשים וילדים גודשים את הרכבת. האוויר דחוס וקשה לנשום. איש אחד פותח סדק בחלון.

"פארמאכט דעם פענצטער, ס'איז קאלט"1, מבקש נוסע אחר.

"מיין מאמע האט געחאלישט. זי דארף אביסאלע לופט"2 מגיב הנוסע.

מישהו מגיש בקבוק מים, ומכל עבר מתעופפות עצות, "תשפשף לה את הרקות", "תרימו את הרגליים", "הכי חשוב, שתנשום אוויר נקי". בוצ'ה ואיציק מחליפים חיוך. כמה משפטים במאמע לושן והם מרגישים בבית.

הרכבת העמוסה מתנהלת לאט. היא עוצרת בכמה תחנות, ונוסעים נוספים נדחסים פנימה. אחר הצהריים מגיעה הרכבת לביאליסטוק. מישהו אומר שהקהילה היהודית מחלקת אוכל, ואחר מוסיף שבתי הכנסת פתוחים ללינה. במטבח מאולתר מוצבים כמה סירים גדולים של מרק כרוב עם תפוחי אדמה. הנערים טובלים לחם תפל במרק, ומתענגים על כל ביס. איציק לוקח את ספל הפח ומביא בו תה חם לשניהם.

בית הכנסת חשוך וקר. עשרות פליטים יהודים, יחידים ומשפחות, מצטופפים במקום. תחת אחד הספסלים, על רצפה קרה, שוכב בוצ'ה. הוא מחבק את רגליו הכואבות, ומנסה להתחמם. תחת ספסל אחר שוכב איציק. רגליו הארוכות נתקלות מדי פעם במשהו או במישהו. תינוק בוכה, אולי הוא רעב, אולי קר לו, אולי הוא רטוב. אחרי זמן מה הוא משתתק.

על הרצפה הקרה של בית הכנסת, מתעוררים געגועיו של בוצ'ה, וככל שחולפות השעות הם מתעצמים. לראשונה בחייו הוא עזב לבד את הבית. הוא אינו מצליח להירדם. נחירותיו של האיש ששוכב על הספסל מזכירות לו את אבא. האחים שלו בטח ישנים בשעה כל כך מאוחרת. הכי הוא מתגעגע להרשל, השובב הקטן. אמא בטח משתגעת מדאגה.

מה הוא חשב לעצמו? איך העלה בדעתו לברוח לבד, ולהציל רק את עצמו? הוא חייב לחזור. הוא חייב לקחת את ההורים מזרחה. אבל מה יגיד לאיציק? יחד החליטו לצאת בלי המשפחה, יחד תכננו את מסלול הבריחה. אם ימשיך עם איציק, יבגוד במשפחתו. אם יחזור למשפחה, יבגוד בחבר הכי טוב שלו. הוא מחליט להציע לאיציק לחזור אתו לוולומין. הלוואי שחברו יסכים. יותר קל לעשות את הדרך בשניים.

"אתה לא נורמלי", מזדעזע איציק, "איך נעשה את כל הדרך חזרה?"

"כמו שהגענו, ככה נחזור".

"הגרמנים יתפסו אותנו".

"אולי, אבל אני חייב לחזור הביתה".

"אבא שלי אמר שהדרך מסוכנת, ויותר טוב לא לזוז", מתעקש איציק.

"באמת מסוכנת", מתערב איש צעיר, ומנסה להרגיע פעוט מיילל.

"הדרך מסוכנת, אבל אפשרית", מכניס בוצ'ה לקולו נימה משכנעת. אחרי שתיקה קצרה הוא מוסיף, "תחליט מה שתחליט, אני חוזר".

"ממתי אתה גיבור כזה?" מקנטר איציק, "בהתחלה בכלל לא רצית לבוא".

"אבל באתי, וראיתי שאפשר לעבור לצד הרוסי."

"אם הייתי יודע שתעזוב אותי, הייתי לוקח מישהו אחר".

"מצטער", מביט בוצ'ה בחברו, "אבל אני חייב לחזור הביתה. אל תכעס". בוצ'ה מושיט לחברו את ספל הפח, ומחצית מהלחם שחילקו אתמול בכיכר. איציק מושך בכתפיו, ובוצ'ה מבין שאת הדרך מזרחה יעשה לבד.