המנהיג הבא

מבוא

בשעות הקטנות של ליל יום רביעי, 24 במאי שנת 2000, התקשר חייל אלמוני לאמו מהטלפון הנייד שלו כדי להודיע לה חגיגית ש"צה"ל יצא מלבנון".¹ באותו שבוע, כל אמצעי התקשורת בישראל עסקו באופן משמעותי ונרחב ביציאת צה"ל מלבנון - התמונות הוצגו, הקולות הושמעו וקיצור תולדות ימי צה"ל בלבנון נסקר - "המבצע שהחל כפריצת בזק לשטח של 40 ק"מ ביוני 1982: מבצע שלום הגליל, כיבוש הבופור, הקרבות עם סוריה, טבח סברה ושתילה, רצח אמיל גרינצוויג, התפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין, הנסיגה הראשונה, הופעת החיזבאללה, עסקת ג'יבריל, מבצע דין וחשבון, מבצע ענבי זעם, אסון המסוקים, אסון השייטת ולבסוף הנסיגה הסופית (?!) ב-24 במאי 2000"²

הסיקור באמצעי התקשורת כלל תמונות של חיילי צה"ל שמחים וחוגגים בהתלהבות על רקע כותרות ענק אשר ייחסו את המעשה ההיסטורי של הנסיגה לראש הממשלה דאז, אהוד ברק - "אין נפגעים לכוחותינו", "סוף סוף ברק", "מעתה הוא ראש ממשלה בליגה אחרת" ו"הנסיגה זה אני". כל זאת בשילוב סקרים המנבאים תמיכה רחבה בברק³. יחד עם זאת, נשמעה גם ביקורת. עיקרה נסוב סביב הביצוע החפוז של הנסיגה (ניתנו לכוחות צה"ל שעות בודדות על מנת לסגת) והתחושה שצה"ל בורח מלבנון ולא נסוג בצורה מאורגנת, מתוכננת ומסודרת, כפי שמצופה מצבא חזק".⁴

שמונה עשרה שנים שהה צה"ל בלבנון. הביטוי "הבוץ הלבנוני" הפך למטבע לשון שגור היטב בשיח הישראלי, אשר בא לתאר את שקיעתה של ישראל על מכלול הקרבות, המבצעים, ימי המילואים, הפסדי התוצר, מציאות היפר-אינפלציונית ואחזקת צה"ל בעת לחימה רציפה ומתמשכת שהכבידה מאד על תקציב המדינה. מעל לכל, האובדן ומחיר הדמים הכבד של מאות רבות של חיילים במרוצת אותן שנים. רבים בציבור בישראל ראו בהחלטת ממשלת ברק לסיים את נוכחות צה"ל בלבנון ולשים קץ למלחמה מיותרת, ממושכת ומרובת קורבנות, דבר חיובי והכרחי כדי להיחלץ מאותו בוץ טובעני וקטלני.

מאז הקמתה נמצאת מדינת ישראל במצב של מתח בטחוני תמידי ומתמשך. היא נולדה בעיצומה של מלחמה קשה שנכפתה עליה, ניצחה אותה, אך נדרשה להתמודד עם שורה של מלחמות נוספות - מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת חרבות ברזל. בין המלחמות היו אלפי פעולות ומבצעים צבאיים בתגובה לפעולות צבאיות ופיגועי טרור שאויבי ישראל הפעילו נגדה.

בקרב עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שאלת הלגיטימיות על עצם קיומה של ישראל מלווה אותה מיום היווסדה ותורמת רבות להיותה של החברה הישראלית חברה מגויסת, או קהילה לוחמת. תפיסת האיום הקולקטיבי מכיוון עולם ערבי-מוסלמי גדול ועוין, משאיר את האפשרות הממשית שתפרוץ מלחמה אשר עלולה לקבוע את גורל קיומה של המדינה.

הנרטיב הישראלי, אשר החל עוד בתקופת הישוב הישן וקיבל תצורה של ריבונות מדינית אחרי 1948, מייחס חשיבות עליונה לענייני ביטחון. על כן, אין זו הפתעה גדולה שנושאי הביטחון הלאומי, הביטחון האישי ותחושת הביטחון הכללית מהווים נושאים מרכזיים בחיי המדינה ותושביה. ניהול ענייני הביטחון ומתן תחושת ביטחון מהווים מאז ומתמיד נושא מרכזי המעסיק באופן משמעותי ונרחב את הנהגת המדינה בכלל ואת קהילת הביטחון בפרט - הביטחון הלאומי הוא היעד הפוליטי העליון.

מרכזי הכוח הפוליטי-פרלמנטרי עברו שינויים משמעותיים במרוצת השנים - ממבנה פוליטי הנשען על דומיננטיות של מפלגה אחת (1948-1977), דרך מבנה הנשען בעיקר על שתי מפלגות גדולות (1981-1992) ועד מבנה ללא דומיננטיות של מפלגה אחת אלא מארג רב-מפלגתי (1996-2025). הבחירות בשנת 1992 היו האחרונות שבהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה ליותר מ-40 מושבים בכנסת, מאז ועד היום, אף מפלגה לא חצתה את רף ה-40 מושבים. חרף כל השינויים הללו, נושאים ביטחוניים-לאומיים תמיד זכו לאידיאליזציה בישראל, וזאת לצד מעורבות גבוהה של הציבור. החל מאמצע שנות התשעים העמיק משבר המשילות בישראל, קרי ביכולת של מוסדות הממשל המרכזיים לעצב, ליישם ולהעריך את המדיניות שהם מבקשים לקדם, ובשנים האחרונות אנו גם עדים לתהליכי דה-לגיטימציה כלפי מוסדות ממשל מרכזיים, דבר שמשפיע גם על מידת האמון הציבורי במוסדות אלו.

התקשורת שיחקה ועודנה משחקת תפקיד מרכזי בסוגיות ביטחוניות בישראל. היא למעשה הכלי המרכזי והיחידי, עד להופעת הרשתות החברתיות, לדיווח, פרשנות וביקורת בנושאי הביטחון הלאומי. כתוצאה מכך, היא זו שממוקמת בין השלטון לבין הציבור - היא מתווכת את המידע, מסקרת את המתרחש ומפרשנת את המציאות עבור הציבור. גם מערכת היחסים בין השלטון לבין התקשורת השתנתה, כששני תהליכים עיקריים הביאו להתחזקות התקשורת ככלי לביקורת ופרשנות נגד השלטון בעיקר בנושאי הביטחון הלאומי.

ראשית, ההשלכות של מלחמת יום הכיפורים על מידת האמון בממסד הפוליטי. השינוי המהותי בתפקידה של התקשורת החל לאחר המחדל והטלטלה שאחזו בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הביאה להתחזקות התקשורת ולשינוי פניה והפיכתה לכלי הביקורת העיקרי נגד השלטון, בעיקר באמצעות העיתונות הכתובה. עד מלחמת יום הכיפורים, התאפיינה התקשורת בצייתנות לממסד הפוליטי ולא הציבה אתגר של ממש למעצבי המדיניות. התקשורת, ברובה, היתה מגויסת לטובת מפא"י, מפלגת השלטון דאז, ועיקר עיסוקה בנושאי צבא וביטחון היה במישור הדיווח בלבד, בעוד שהפרשנות והביקורת לא באו לידי ביטוי אלא רק בפורום המצומצם של העיתונות המפלגתית הן מימין והן משמאל. עם זאת, הביקורת בנושאי הביטחון הלאומי לא היתה בהיקף וברמה שחייבו או אילצו את מעצבי המדיניות להתחשב בה.

שנית, השפעות מלחמת יום הכיפורים על המרחב הפוליטי - מוקדי הכוח ויחסי הכוחות בין השחקנים והארגונים השונים, שהגיע לשיא בשנת 1977 עם חילופי השלטון, לראשונה מאז הקמתה של המדינה, והקמת ממשלה בראשות הליכוד. הליכוד, לעומת מפא"י, הציג התייחסות שונה בכל הנוגע לסוגיות ביטחוניות, וכתוצאה מכך הועמקו ההבדלים בין שני המחנות הפוליטיים הללו בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני והפתרונות המוצעים. הליכוד דבק בעמדות אקטיביות לגבי שימוש בכוח, ואילו מחנה העבודה נטה עתה לתפיסה פסיבית יותר מאשר בעבר ודרש יוזמת שלום ישראלית המבוססת על פשרה טריטוריאלית.

על קרקע שני התהליכים הללו, תפקידה של התקשורת הפך למרכזי, פעיל וביקורתי יותר מאשר בעבר, והגיע לשיא סביב סוגיית לבנון עם הרחבת היקפו של מבצע שלום הגליל ביוני 1982, אשר הפך לאחר מכן למלחמת לבנון הראשונה.

מלחמת לבנון הראשונה היתה ונשארה נושא שנוי במחלוקת אשר פרץ ממש אל תוך המרכז של המערכת הפוליטית. במלחמותיה הקודמות ביקשה ישראל לסכל איום ממשי לעצם קיומה של המדינה או לכל הפחות סכנה ביטחונית מיידית ומשמעותית, אולם מלחמת לבנון הראשונה היתה סטייה מן התפיסה הביטחונית-לאומית שעוצבה והתפתחה מאז קום המדינה - היא הפכה למלחמת ברירה, ולכן כה רבו המחלוקות במהלכה ולאחריה. צה"ל שקע יותר ויותר בבוץ הלבנוני וככל שמספר הנופלים גדל, כך גם גדלה המחאה הציבורית והפוליטית.

הויכוח סביב הנושא הלבנוני בין האליטות הפוליטיות, הן מימין והן משמאל, (שהיו שוות פחות או יותר בכוחן הפוליטי) הוא זה שהביא למעורבותם של יחידים וארגונים חוץ-פרלמנטריים רבים יותר מאשר בעבר, אך הפעם גם מעורבות משמעותית של התקשורת.

התקשורת סיקרה את מהלכי המלחמה, דיווחה על המתרחש במהירויות שלא היו מוכרות עד כה, השתתפה בפולמוס הציבורי ואף לא חסכה ביקורת חריפה כנגד הממסד הפוליטי והממשלה. האקטיביזם הצבאי של הליכוד, שאריאל שרון שר הביטחון דאז היה מייצגו המובהק, היה בלתי מקובל על חלקים נרחבים בציבור הישראלי. לראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, הפכה התקשורת לפה של החברה הישראלית ולא של הממשלה ומוסדות המדינה, תוך שהיא בוחרת להתמקד באופן חסר תקדים בדיווח לציבור הרחב על מעשי ההנהגה הפוליטית ועל מחדליה. כך הפכה מלחמה זו, הכל כך שנויה במחלוקת, לאחת המלחמות המדווחות והמצולמות ביותר בתולדות המלחמות של ישראל, עד אז, אם לא המצולמת ביותר, וכתוצאה מכך, התקשורת הפכה להיות שחקן מרכזי ומשפיע בפוליטיקה הישראלית.

תהליך התחזקותה של התקשורת הביא עימו גם שינויים משמעותיים מאד בהיבטים מבניים של שוק התקשורת בישראל, היבטי סגנון ואמצעים טכנולוגיים, בדומה לתהליכים שהתרחשו גם בחברות מערביות אחרות.

הרבה נכתב על סוגיית התקשורת ככלי לדיווח, פרשנות וביקורת בנושאי הביטחון הלאומי ועל השפעת סוגייה זו בתחומים שונים. אך דומה, שמחקר הבוחן איזו השפעה יכולה להיות לנושא ביטחוני של פעולות צבאיות מוגבלות המכוסות היטב (על ידי התקשורת) על דפוסי ההצבעה של קהל הבוחרים, טרם נעשה, לפחות לא באופן פורמלי וממוסד.⁵

ספר זה עוסק בדינמיקה המתקיימת בין מבצעים צבאיים שמדינת ישראל יוזמת בסמיכות למערכות בחירות כלליות, לבין האופן שבו הם מתווכים ומעוצבים בזירה התקשורתית והפוליטית, ובשאלה אם וכיצד הם עשויים להשפיע על עמדות הציבור ועל התנהגות הבוחרים. נקודת המוצא היא שמבצע צבאי יזום סמוך לבחירות אינו רק אירוע ביטחוני, אלא גם אירוע ציבורי־תודעתי בעל פוטנציאל פוליטי: הוא מייצר סדר יום חדש, מצמצם זמנית את הבולטות של נושאים אזרחיים־כלכליים ומעמיד במרכז את שאלת הכשירות, ההרתעה והמנהיגות. בהקשר זה, מבצע כזה הוא במידה רבה אירוע משמעותי שמטבעו נתון במחלוקת. הוא עשוי לחזק אמון ומסוגלות בעיני חלקים מן הציבור ובאותה עת לעורר ביקורת, חשדנות או התנגדות בקרב אחרים.

עם זאת, עצם יציאה למבצע צבאי יזום בסמוך לבחירות אינו מבטיח בהכרח אפקט פוליטי זהה בכל המקרים. ההשפעה, אם מתקיימת, נוצרת מתוך מפגש בין שלושה ממדים מרכזיים: (א) פעולת הדרג המדיני והצבאי והדרך שבה היא מתורגמת למסרים וליעדים ברורים (ב) האופן שבו התקשורת מתווכת, ממסגרת, מבקרת ומתחרה על אמינות בתוך מרחב רווי מידע (ג) תגובת הציבור, שנבחנת לא רק דרך תחושות כלליות של תמיכה או שביעות רצון, אלא גם דרך מדדים של אמון, הערכת מנהיגות, ותזוזה אפשרית בכוונות הצבעה. לכן השאלה המנחה איננה האם המבצע הצבאי עובד פוליטית, אלא באילו תנאים הוא עשוי לייצר יתרון, למי, ובאיזה מנגנון תיווך.

בהתאם לכך, ספר זה מבקש לזהות דפוסים חוזרים ומנגנוני פעולה לאורך זמן, ולא להישען על הסבר סיבתי חד־ממדי. ארבעת מקרי הבוחן נבחרו לא רק בשל סמיכותם למערכות בחירות, אלא גם משום שהם מאפשרים לבחון רצף היסטורי שבו משתנים במקביל הן מבנה המערכת הפוליטית, הן סוגי הקמפיינים והן הזירה המוסדית של התקשורת בישראל - מעידן שבו המסגור התקשורתי היה מרוכז ומוגבל יחסית, ועד מציאות רב־ערוצית שבה מרחב דיגיטלי צפוף מאיץ הפצה, מחריף ויכוחים ומטשטש לעיתים את הגבולות בין דיווח, פרשנות ותעמולה.

בכל אחד ממקרי הבוחן נבחנים הרקע הפוליטי, על מגוון אילוצים קואליציוניים, יחסי כוחות בין ממשלה לאופוזיציה, חולשות או יתרונות של הנהגה ותמריצים הנוצרים בתוך מערכת בחירות פעילה, וכל זאת לצד סקירת מהלכי המבצע העיקריים כפעולה צבאית יזומה וכפעולה תקשורתית־תודעתית. בנוסף, ההשפעות על ציבור הבוחרים תוך כדי מערכת הבחירות, נבחן אף הוא. מנקודת מבט זו, המערכת אינה מורכבת רק מהדרג המדיני והדרג הצבאי, אלא ממכלול שחקנים הפועלים בסינכרון ולעיתים בעימות. ישנם השחקנים היוזמים (ראש הממשלה ושר הביטחון), השחקנים המבצעים (צה"ל ומערכת הביטחון) ולצידם נמצאים השחקנים המתווכים (אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות) שדרכם מעוצב הסיפור הציבורי בזמן אמת.

עיסוק בהיבטים הללו מעורר שורה של שאלות שנדון בהן: מהי משמעותה של פעולה יזומה בסמוך לבחירות? כיצד פועלת התקשורת בזמן פעולה צבאית יזומה? ומה משתנה כאשר סביבת התקשורת נעשית מהירה, מרובת מקורות ותחרותית? האם מבצע קצר ומוגבל יוצר בהכרח חיזוק תדמיתי למנהיגות, והאם חיזוק כזה מסוגל להתגלגל לשינוי אלקטורלי או שהוא נותר בגבולות של הערכת דימוי בלבד? ובאילו נסיבות דווקא ביקורת, שחיקה או כשל תודעתי עשויים להפוך את המבצע לנטל פוליטי?

הספר אינו מבקש להכריע בשאלת הצדקת המבצעים או בשאלות מוסריות־נורמטיביות, ואף אינה טוענת לקשר סיבתי קשיח בין פעולה צבאית לבין תוצאת בחירות. מטרתה היא למקם את נקודת המפגש, הרגישה והחמקמקה, בין מבצע צבאי יזום, סיקור תקשורתי, ומערכת בחירות, ולדון בה. על כן, הפרק הראשון עוסק בסוגיית דוקטרינת הביטחון של ישראל ומקומן של פעולות צבאיות יזומות בתוך תפיסה זו; הפרק השני מציג את השינויים המרכזיים שהתחוללו בתקשורת הישראלית במרוצת השנים; הפרקים הבאים מוקדשים לארבעת מקרי הבוחן: מבצע 'אופרה', מבצע 'ענבי זעם', מבצע 'עמוד ענן' ומבצע 'עלות השחר'. כל אחד מהם ינותח לפי אותם צירים: ראשית, הרקע הפוליטי ומהלכי המבצע, ושנית נקודת המפגש בין המבצע, קמפיין הבחירות והתקשורת.