אלם

פרולוג

הספר הזה הוא מסה פוליטית־אינטלקטואלית המחברת את האקטיביסטית ואת האנתרופולוגית שבי. בשונה מפרסומיי האקדמיים עד כה, הוא לא נסמך על ממצאים של מחקר שיטתי. אני לוקחת בו חירות להשתמש באופן סלקטיבי בהיכרות העמוקה שלי עם החברה הישראלית — כבת לחברה זו וכאנתרופולוגית החוקרת אותה מזה שנים רבות — כדי לנסח נקודת עיוורון שלתפיסתי ממלאת תפקיד מרכזי בתקיעות הפוליטית המתמשכת שלנו ביחס לסכסוך עם הפלסטינים, וכדי לקדם גישה בת־קיימא להתמרת הסכסוך ("התמרה" מלשון תמורה או שינוי; sustainable conflict transformation). הספר מתמקד במי שאני מכנה "הישראלים היהודים חפצי החיים", והם גם קהל הקוראות והקוראים העיקרי שעמד מול עיניי במהלך הכתיבה. הם כוללים מנעד רחב של קבוצות, על הרצף שבין הימין המתון, המרכז והשמאל הציוני, וגם את המחנה שבו אני עצמי ממוקמת, השמאל הפמיניסטי, המתנגד למיליטריזם, לכיבוש ולהשמדה וחותר לכינון של חברה צודקת ושוויונית בישראל/פלסטין. הישראלים חפצי החיים כוללים, כמובן, גם את האזרחים הפלסטינים, שגם עם רבים ורבות מתוכם אני מצויה בשיחה מתמשכת ושאני מקווה מאוד שגם הם יקראו את הספר. בין הקבוצות שהזכרתי כאן יש שסעים פוליטיים עמוקים. גישת ההתמרה בת־הקיימא של הסכסוך מתייחסת להבדלי העמדות הללו ברצינות רבה ושואפת ליצור שיחה פוליטית שלא תבטל אותן. זאת מתוך הכרה מפוקחת שחתירה להכרעות חד־משמעיות — בין עמדות פוליטיות כמו גם בין הקבוצות השונות — היא הרת אסון.

הקהל המגוון שתיארתי כולל רבים מהא.נשים היקרים לי ביותר, שביומיום כמעט ואינני מצליחה לקיים איתם שיחה פוליטית. אני מודה לבנות ולבני משפחתי האהובים על הקבלה שלי למרות חילוקי הדעות בינינו, ומקווה שהספר יאפשר להם להבין את ההשקפה הפוליטית שלי יותר לעומק ואולי אפילו לשוחח עליה. אני מודה גם לחברות ולחברים בקהילת השמאל הרדיקלי, לנשות "אשה לאשה — המרכז הפמיניסטי החיפאי" שהוא ביתי מזה שלושים וחמש שנה, ולעוד רבים ורבות, יהודיות ופלסטיניות, במעגלים החברתיים, המקצועיים והפוליטיים השונים של חיי, שנותנים לי אוויר לנשימה, תקווה ושפה משותפת המאפשרים להתקיים בתוך מציאות אלימה ומייאשת. גם הם עמדו מול עיניי במהלך הכתיבה.

אני מודה לחדווה אייל, לדלית שמחאי ולנדים כרכבי על הקריאה של כתב היד ועל ההערות החשובות שלהן. גרסאות של שניים מהפרקים של הספר התפרסמו בבמות שונות של מכון ון ליר ואני מודה למכון על מתן מרחב בטוח לחשיבה אינטלקטואלית ביקורתית. המאמר "הצפה רגשית של הפוליטי" פורסם בכתב העת המקוון הזמן הזה, ו"בזות ורצח עם" פורסם בתיאוריה וביקורת. הפרק "החיילים הם הילדים של כולנו" הוצג בשני פורומים סגורים של המכון, וכן בסמינר המחלקתי של החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אני מודה על המשוב ועל ההערות שקיבלתי בהזדמנויות אלה.

לבסוף, תודה עמוקה להוצאת פרדס — לדוד גוטסמן, לזהר אפרון ולשלומית הרלינג העורכת — על הבית הנפלא שנתתם לספר הזה ועל הליווי התומך שהעניק לי חוויה מעצימה ומרגשת. תודה למשוררות ולמשוררים הנהדרים שהסכימו לאפשר לי לצטט את שיריהם: חדוה הרכבי ז"ל, שקד קפלן, אלי אליהו ואיאת אבו שמיס. ותודה לתמר סער המוכשרת על הדימוי שעל העטיפה.

הקדמה

מִטִּיבָם שֶׁל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם

כַּשּׁוּרָה, שֶׁצִּפּוֹר שֶׁבִּפְנִים

עוֹמֶדֶת בַּחוּץ

וְלִבָּהּ שֶׁקָּפוּא לוֹהֵט מִשִּׂמְחָה

וּפִיהָ דָּבִיק

וּפִיהָ פָּעוּר

וְצִפּוֹר שֶׁיּוֹשֶׁבֶת כִּמְעַט לְצִדָּהּ

נֶאֱבֶקֶת אִתָּהּ עַל

פֵּרוּר.¹

כישראלית שמזדהה עם מחנה השלום, אני עסוקה כבר שנים בשאלה איך ייתכן שהישראלים היהודים (שמעתה אכנה "ישראלים") מתקשים להכיר באלימות המתמשכת שישראל מפעילה כלפי הפלסטינים ולנקוט כלפיה עמדה מפוכחת, שאני מאמינה שהיא חיונית לצורך דיון ציבורי ריאליסטי על עתיד פוליטי בר־קיימא; כיצד ייתכן שישראלים שאינם מזוהים או מזדהים כימין פוליטי מובהק אינם מתנגדים באופן פעיל לכיבוש של הגדה המערבית, של רצועת עזה, של מזרח ירושלים ושל הגולן; איך ייתכן שלעיתים הם אפילו לא חושבים על השטחים הללו כעל שטחים כבושים אלא כעל חלק אינטגרלי ולגיטימי ממדינת ישראל, למרות שאינם כאלה על פי החוק הבינלאומי. ככל שהתבגרתי לתוך האקטיביזם והכרתי מקרוב שותפות ושותפים פלסטינים (בעיקר מקרב אזרחי ישראל), הבנתי ש"הכיבוש" — המתוארך ל־1967 — הוא מושג יחסי. ההבנה המתפתחת שלי כללה נגיעות, מרפרפות בהתחלה ומפורשות יותר בהמשך, בקשר בין מפעל ההתנחלויות שהחל ב־1967 בגדה המערבית, בעזה ובירושלים המזרחית, להתיישבות הציונית שהחלה עם קום המדינה ולזו של תקופת המנדט. ולא שלא ידעתי את "העובדות"; בכל זאת, אני קוראת, חוקרת ומפרסמת מאמרים וספרים על החברה הפלסטינית בישראל כבר כמה עשורים. אלא שידיעה מתקיימת ברמות שונות, והמעבר מידע לידיעה, וממנה לידע בר־הפעלה (רוזנפלד, 2017) — כזה המאפשר פעולה פוליטית — הוא עניין שדורש כנות רגשית והתמודדות עם סתירות פנימיות עמוקות. בהקשר של הסכסוך, בחינה ביקורתית של הקשר בין האלימות של ישראל לפגיעוּת שלה מזמינה פירוק של הזהות ושל ההזדהות של מי שנכנסים לתהליך הזה והרכבתן מחדש. עבורי, כמי שגדלה בבית ציוני־ליברלי, חילוני ואשכנזי, בחינה מחדש של הנרטיב ההיסטורי הישראלי הייתה למשך שנים חוויה מאיימת. כי אם הסיפור של שואה ותקומה ושל ציונות כנאורות הוא לא בדיוק כפי שתיארתי לי, מה זה אומר לגבי מי שאני ומי שהיו הוריי כשעזבו את ארגנטינה ו"עלו" לישראל? אם אנחנו היהודים, שנרדפנו וכמעט הושמדנו, נישלנו עם אחר, מה זה אומר לגבי זכות הקיום של מדינת ישראל? אם אנחנו, ששרדנו דורות של אנטישמיות, הפכנו להיות מעצמה צבאית שמדכאת את הפלסטינים — יש לנו מדינה עצמאית, צבא חזק, כלכלה חזקה ותמיכה בינלאומית, ואנחנו ממשיכים לנגוס במעט הקרקע שהותרנו להם, במים ובאוויר הנקי, לחמוס את כלכלתם, להשתיקם, להרוג ולכלוא אותם, ולחסום בפניהם כמעט כל אפיק של התפתחות — האם הפיגועים שהם מזנבים בנו הם טרור או התנגדות לגיטימית? ואם אני מעיזה להבין שבעיני הפלסטינים ישראל היא מקרה מובהק של קולוניאליזם התיישבותי, האם אני עדיין יכולה לחתור להפוך את ישראל למדינה צודקת ודמוקרטית שיש בה שותפות בין יהודים לפלסטינים?

שנים של אקטיביזם, של מחקר ושל מפגשים מגוונים סייעו לי לחשוב על הנושאים הללו באופן שהלך והפך להיות פחות שחור־לבן ולכן גם פחות מאיים. התהליך הארוך הזה היה נחוץ כדי להפוך את הידע האקדמי שרכשתי לידיעה ולהבנה הוליסטית יותר של הישראליות שלי, שבתורה אפשרה לי לגבש עמדה פוליטית שוחרת שלום שגם מחוברת למציאות המורכבת ולא משטיחה אותה. בין היתר, נבטה בי ההבנה שעצם היישרת המבט לפריווילגיות שלי כישראלית ולאלימות הישראלית הוא מרכיב חיוני בחשיבה על פתרון פוליטי בר־קיימא. והבנתי שבמקום לחשוב על "פתרון" הסכסוך, נכון יותר לדבר על "התמרה" שלו — השתנות או המרה ממצב למצב — כלומר שחתימה על הסכמים חייבת להיות מלווה בתהליך של שינוי תודעתי קולקטיבי ושל הנחלה רחבה של שפה שמאפשרת לחשוב ולדבר על פשרה ועל קבלה הדדית. הבנתי שכדי שנהיה מסוגלים להגיע להסכמים פוליטיים שיחזיקו מעמד, אנחנו נדרשים להגיע להכרה אזרחית רחבה בכך שאומנם הזהויות הישראלית והפלסטינית מוציאות זו את זו (בגרסה הלאומנית, כל קבוצה מפנטזת בעוצמה שהשנייה תיעלם), אך בו בזמן גם סבוכות זו בזו לבלי התר, ולכן ההצלה, כפי שמנסחת זאת נטע עמר־שיף (2025), מנכ"לית הקולקטיב המזרחי־אזרחי, חייבת להיות הדדית. דרושה הכרה בכך שהטראומה, הכאב והחרדה מתקיימים בשני הצדדים. ובצד הישראלי, שבו עוסק הספר הזה, תהליך התמרתו של הסכסוך צריך לכלול גם הכרה בא־סימטריה הקיצונית שמתקיימת בין שתי הקבוצות ובכך שישראל חייבת לוותר לפחות על חלק מהפריווילגיות שלה. כמו כן, התגבשה בי ההבנה שהכרה במרכיבים האלה, אין פירושה להניח להם להכתיב לנצח את פעולותינו אלא בדיוק להפך.

ואז הגיע שבעה באוקטובר עם הטבח המזוויע שכמותו לא העזתי לשער, ומייד אחריו מלחמת נקם שגם את תהומותיה לא שיערתי, אפילו שמהרגע הראשון היה לי ברור שהנקמה בוא תבוא. בימים ובשבועות הראשונים לאחר הטבח צפיתי כמו כולם בחלחלה מתגברת בזוועות שהלכו וקיבלו ממדים מפלצתיים. בחודשים שלאחר מכן, בצד התכווצויות חוזרות של הלב על כל בניין שקרס בעזה אך עוד לפני ההבנה שמתפתח שם רצח עם, הרגשתי שליבי מאבד פעימות מרוב דאגה לחטופות ולחטופים — לא העזתי לדמיין מה עובר על הוריהם — ושותת על החיילים הצעירים שנפלו במאותיהם. בחודשים הראשונים הקפדתי להתייחד עם שמותיהם ועם פרטי חייהם ולהתאבל מרחוק עם המשפחות שלהם, קיימתי טקסים יומיומיים של שינון השמות ושל סקירת התמונות של הנרצחים והנרצחות, חיילים ואזרחים, ושל החטופות והחטופים. שיקעתי את עצמי בדיווחים על יישובי העוטף שחרבו ועל נפגעות ונפגעי הנובה והתנדבתי בסיוע למפונים. במקביל, הלכתי למחאות. התנגדתי למלחמה מיומה הראשון. תגובתי הפוליטית הספונטנית, עוד בשיא ההלם והחלחלה, הייתה (ונותרה) שעל ישראל להודות בתבוסה, לשחרר אלפי אסירים פלסטינים תמורת החזרת החטופות והחטופים, להבין סוף־סוף שמלחמה היא לא הפתרון ולחתור להסכם עם הפלסטינים. לדאבוני, מהר מאוד התברר לי שהרוח הציבורית מנשבת בכיוון ההפוך.

ככל שנקפו החודשים והמלחמה הפכה לעובדה קבועה בחיינו, שקעה בי ההבנה שעבור רבים בממשלה המלחמה היא הזדמנות. עבור נתניהו היא הזדמנות להוריד מסדר היום את משפט השוחד שלו ואת סכנת הדחתו וכליאתו, ועבור שותפיו הקנאים ותומכיהם היא הזדמנות להרחיב את ההתנחלויות ברוח החזון המשיחי של ארץ ישראל השלמה ולחולל טיהור אתני מסיבי של הפלסטינים גם בגדה המערבית. בשלב מסוים השתלטה האלימות הישראלית בעזה על תשומת הלב שלי. גם במהלך מתקפות הנגד העוצמתיות של חמאס, חיזבאללה, החות'ים ואיראן, שזרעו בי פחד אישי חזק והזדהות עם הנפגעים בתוך ישראל, המשיכו המבט והלב שלי לפנות לעזה — לגירוש, להרס, לתינוקות שקפאו למוות במחנות האוהלים, להפצצת בתי החולים במיוחד ולמחסור הקטסטרופלי במזון, במים ובתרופות, לידיעות על אלימות מינית איומה מצד חיילי צה"ל ולעינויים הנוראיים בבתי הכלא הישראליים. וזאת תוך שאינני מכחישה לא את האונס ההמוני שביצעו אנשי הנוח'בה בתושבות העוטף² ולא את המחסור בתרופות ובמזון של החטופים ואת היחס המחפיר שקיבלו, שבחלק מהמקרים גבל אף הוא בעינויים קשים.

חלחלה קיצונית אחזה בי ככל שהתברר שישראל, ביודעין ובאכזריות בלתי־נתפסת, יוצרת בעזה הרעבה המונית למוות. בלי משים, לטקסי האבל הפרטיים שלי על נפגעי העוטף ועל חיילי צה"ל הצטרפו טקסי אבל חדשים, מהולים באשמה חזקה, על הקורבנות הפלסטינים. בשום שלב לא העסיקו אותי הפלפולים המשפטיים בשאלה האם מה שישראל מחוללת בעזה הוא רצח עם. בכל מקרה, במועד כתיבת הספר — אוגוסט-אוקטובר 2025 — כבר לא היה בכך כל ספק (ראו בפרק השלישי). וכך, ספר זה, העוסק באלם של הישראלים נוכח האלימות של ישראל, מתייחס בראש וראשונה לרצח העם ולחורבן שאנחנו מבצעים בעזה ולטיהור האתני האלים שמתרחש במקביל בגדה המערבית, וזאת בלי להכחיש כלל ועיקר את ההיסטוריה שהובילה לרגע הזה.

הכחשה

הכחשה היא מנגנון מורכב ורב־פנים שאנשים, קבוצות, ממשלות וחברות מאמצים בתגובה למידע קשה ומבהיל על אודות מציאות חייהם; לענייננו — מידע שההכרה בו מאיימת לשנות באופן בלתי־הפיך את זהותם ואת תפיסתם העצמית כאנשים מוסריים. ישראל קמה מתוך מאבק עקוב מדם עם הפלסטינים שהיה כרוך בנישול, בגירוש מסיבי ובהרג. אלה התרחשו באופן מרוכז ב־1948 (מנאע, 2017; Sabbagh-Khoury, 2024) ושוב במלחמות העוקבות, ובאופן פחות דרמטי אך שיטתי מאוד גם בין המלחמות. במקביל, זמן קצר לאחר שהמדינה הוקמה היא נכנסה לתהליך אינטנסיבי לא פחות של הלבנת האלימות שלה עצמה. זאת דרך שילוב של הוראה סלקטיבית של ההיסטוריה ושל הגיאוגרפיה ושינוי פני הארץ, הכולל מחיקה של כפרים ושל קהילות פלסטיניות דרך הסבת הכפרים ליישובים יהודיים, נטיעת יערות על שרידי הכפרים שחרבו ומתן שמות עבריים ליישובים ולרחובות שהיו להם שמות ערביים — ולצד זה, בניית דימוי עצמי קולקטיבי של חברה ושל מדינה נאורות ומודרניות, כאלה שיש בהן מקום וסובלנות למיעוטים.

הזיכרון הקולקטיבי הממוסד שאני, קודמיי ואלה שבאו אחריי גיבשנו דרך בית הספר, הטלוויזיה והטקסים הלאומיים, התמקד במעבר ההרואי "משואה לתקומה" — כלומר באלימות ההיסטורית כבירת הממדים שהופנתה כלפי קבוצת הלאום היהודית וביכולת ההתנגדות וההישרדות הנשגבת שלה — תוך כדי הכחשת האלימות האקטיבית והמתמשכת שלנו עצמנו כלפי הפלסטינים. בתוך כך, ובהתאמה לאנטגוניזם החברתי והפוליטי שהתפתח עם השנים בחברה הישראלית־היהודית, ולעובדה שהפלסטינים ממשיכים לחיות בתוכנו ולצידנו, צורות ההכחשה קיבלו וממשיכות לקבל פנים מגוונות.

בספרו States of Denial, סטנלי כהן נותן שורה ארוכה של ביטויי הכחשה:

לא לראות; לקבור את הראש בחול; לראות מה שאת רוצה לראות; לשמוע רק מה שאתה רוצה לשמוע. בורות היא ברכה; לחיות בשקר; קשר השתיקה; להתקמצן על האמת; זה לא קשור אליי; אל תעשי גלים; הם היו עוברי אורח אופייניים; אין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לכך; אני לא מאמינה שזה קורה; לא רוצה לדעת/ לראות/ לשמוע יותר, לא מסוגלת; זה לא יכול לקרות לאנשים כמונו (Cohen, 2001: 1).

בצד הגרסה הלא מודעת או החצי־מודעת שביטויים אלה ודומיהם משקפים, יש בישראל של שנת 2025 גם צורות בלתי־מתנצלות של הכחשה מודעת — כמו הודעות שקריות בעליל של דובר צה"ל ש"אין רעב בעזה" או ש"לא היו שם אמבולנסים" (בהקשר של רצח עובדי החירום וקבורת האמבולנסים בעזה, המתוארת בפרק השלישי). אך לרוב, הכחשה היא מצב שבו אנשים, אפילו חברה שלמה, יודעים ולא יודעים בעת ובעונה אחת. כי ידיעה, כאמור, היא עניין מורכב. יש דברים שאנחנו יודעות במילים ואחרים שאנחנו יודעות דרך הגוף או באינטואיציה ומסרבות לתת להם מילים. כי אנו חוששות שהמילים יהרסו אותנו או יחייבו אותנו לפעולות שנדמות מעל לכוחותינו. יש מצבים שבהם אנחנו מסכימות על העובדות (כן, נהרגים ילדים בעזה) אך לא על הפרשנות (הם נהרגים בטעות, לא בכוונה), או שאנחנו לא מסכימות על כל העובדות (הם נהרגים כי חמאס משתמש בהם כמגן אנושי, לא כי צה"ל מפציץ אוכלוסייה אזרחית).

בשיח הציבורי היהודי בישראל, היחס לאלימות הצבאית של המדינה נע בין קטבים מנוגדים של הכחשה ושל התפארות. מצד אחד, בגלל המרכזיות הרבה של הצבא בחיי האזרחים — כקולקטיב וכמשפחות — לעיתים קרובות הודאה באלימות הצבא פירושה הודאה באלימות של החיילים, כלומר, שלנו עצמנו או של היקרים לנו, מה שנוגד באופן חריף את הדימוי העצמי המוסרי שלנו. לכן הדיבור על הצבא נוטה להדגיש באופן מופשט וכללי את התרומה ואת ההקרבה של החיילים, ולדלג על פעולות האלימות הקונקרטיות הכרוכות בשירות הצבאי. אחד הביטויים המובהקים של הנטייה הזו הוא המושג "שירות משמעותי" שעליו אני מרחיבה בפרק השני, מושג המדגיש את רוח ההתנדבות, החברות, הציונות והתרומה לקולקטיב, ובהקשר של לוחמי היחידות הקרביות הוא כולל גם אידיאלים גבריים של אומץ ושל לקיחת סיכון. הדפוס של הימנעות מדיבור על אלימות צבאית חל גם על אלימות המופעלת בתוך הצבא עצמו — הצקות קשות, בידוד חברתי, התעללות גופנית ורגשית, הטרדות מיניות ואונס של חיילות ושל חיילים,³ או טראומות שנגרמות לחיילים ולחיילות בעקבות השתתפות באירועים אלימים במסגרת הלחימה או חשיפה להם (הראל ודפנה־תקוע, 2021). מצד שני, הרשתות החברתיות מתמלאות בהתרברבות של חיילים המציגים תיאורים גרפיים או תיעוד מצולם של עצמם מבצעים אלימות פיזית קשה. לפי יגיל לוי (2023), התופעה הזו, שהחלה עוד לפני המלחמה הנוכחית, היא חלק מ"המיליטריזציה החדשה", כאשר בעקבות עליית כוחן של קהילות דתיות־לאומניות בזירה הפוליטית והצבאית התגברה מאוד הלגיטימציה הציבורית לשימוש בכוח (ראו גם בן ישי ולוי, 2021). תהליך זה הואץ עוד יותר בעקבות מתקפת החמאס של שבעה באוקטובר, וכיום ניתן לזהות בחלקים רחבים של החברה הישראלית מעבר מתרבות של הכחשה קולקטיבית לתרבות של נקמה (הלמן, טרם התפרסם).

מעבר לאלימות הפיזית הניתנת לתיעוד, שאני מכנה אותה בהמשך "אלימות אירועית", מתקיימת בישראל הכחשה מורכבת לגבי האלימות המבנית, הלא היא האלימות ההיסטורית שהשתזרה לתוך המבנה הכלכלי־פוליטי של המדינה. כפי שאני מסבירה בפרק השלישי, המושג "אלימות מבנית" מתייחס למכלול הדרכים השגרתיות של הדרה, של דיכוי ושל גרימת עוול — הליכים בירוקרטיים, הגדרות של זכאות, כישורים שניתן לתרגם להישגים וכאלה שלא, וכן הלאה — והמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא שקופה עבור מי שנהנים מפירותיה. כך למשל, ביישובים היהודיים הוותיקים שמעבר לקו הירוק ("חמש דקות מכפר סבא"), שתושביהם חוצים יום־יום את הגבול פנימה לישראל בקלות ובלי כל עיכובים, שהמים והחשמל זורמים בהם בשפע ושניתן לצאת בהם לריצה ספורטיבית מסביב לגדר המערכת, לא יורים בפלסטינים שמגיעים לעבוד בבניין או בגננות או לתקן משהו שנשבר. האלימות הגלויה — הפוגרומים, הירי על מנת להרוג, גנֵבת הצאן, הריסת קווי המים — שייכת ל"חבר'ה מהמאחזים", לצעירים הפרועים והרומנטים שהמתנחלים הוותיקים קצת סולדים מהם וקצת גאים בהם, ובעיקר מעלימים עין ממעשיהם. באופן דומה, ביישובים היהודיים הוותיקים שבתוך הקו הירוק, בין אם נבנו על חורבות יישובים פלסטינים, על אדמות מופקעות של יישובים שממשיכים להתקיים או על קרקעות אחרות, האלימות ההיסטורית התקפלה לתוך פריווילגיות קבועות (דירות יפות בבעלות פרטית, כבישים טובים, פיתוח סביבתי), ובכך הפכה לאלימות מבנית, בעוד שהאלימות האירועית הגלויה שאותם תושבים מבצעים במהלך שירותם הצבאי בגדה המערבית או בעזה נשארת תחומה ל"שם" — לא מדוברת, לא מסופרת, לכאורה לא שייכת לשגרה הנוחה בבית. אלה הן דוגמאות זעירות ולא ממצות של מציאות החיים הישראלית שנמצאת ברקע המנגנון המורכב והדינמי של ההכחשה — הכחשת הכיבוש, ההשמדה, הנישול, הנכבה שהייתה וזו הגרועה ממנה, שמתרחשת מול עינינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*