עלילות גילגמש

פתח דבר

לפני כחמש שנים, בשיחת טלפון ארוכה, גמלה בליבנו ההחלטה לתרגם את עלילות גילגמש לעברית ולהביא יצירה ספרותית מרהיבה זו לקוראות ולקוראים בישראל בתרגום שיהא מדויק וגם ישמור על כוחו הספרותי של המקור הקדום. תוצאתה של אותה שיחה הם דפים כרוכים אלו.

יופיו של הטקסט הקדום, על פשטותו ומורכבותו, רק הזדכך עבורנו במשך שנות העבודה המשותפת על התרגום – גם בזמן מגפה עולמית קשה ומלחמה מקומית נוראה. אנו מקווים שכך ימצא אותו גם קהל הקוראים.

עם סיום המלאכה, אנו מבקשים להביע תודה עמוקה לישראל כרמל אשר ליווה ספר זה כמעט מלידתו, תמך ועודד אותנו ללא הרף. תודות גם לצוותי הוצאת ״כרמל״ ו״משכל״ אשר טרחו על התקנת הכרך. תלמידי אשורולוגיה באוניברסיטה העברית קראו קטעים מהתרגום במסגרת סמינרים והעירו הערות מועילות על קטעים בתרגום. תודה מיוחדת לגיא שפירא, תלמיד המכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, על תיקוניו הטובים בתרגום ובקטעי הפרשנות.

נתן וסרמן – ירושלים

יורם כהן – תל אביב

מבוא

ההתחלה

בשנת 1872 ישב ג’ורג’ סמית’, אשורולוג צעיר, אחד מאותם גאוני הרוח של התקופה הוויקטוריאנית, באולם קריאת הלוחות היתדיים במוזאון הבריטי. בשנה זו הגיעו כבר ללונדון אלפי לוחות בכתב היתדות, בעיקר אלה שנחפרו באתר קויונג’יק הסמוך למוסול שבעיראק, הלא היא נינווה העתיקה. בבירה זו של האימפריה האשורית נתגלה אוסף גדול של לוחות, שמאוחר יותר התברר שהיה חלק מהספרייה הפרטית של אשורבניפל, המלך האשורי הגדול האחרון. בעודו יושב וקורא במוזיאון באחד הלוחות קפץ סמית’ ממקומו כנשוך נחש והחל לרקוד בחדר (מקורות מהימנים מספרים אף שעשה זאת תוך התפשטות מבגדיו). ההתרגשות שאחזה בו נבעה מתגלית שהתבררה כמכרעת, תגלית טקסטואלית שערערה את מחקר המקרא המסורתי והבהירה עד כמה עמוקה זיקת המקרא לתרבות המזרח הקדום. סמית’ מצא שבר של לוח יתדי כתוב אכדית ובו תיאור שהזכיר במדויק אירוע מקראי שאותו הכיר היטב – המבול. הלוח שסמית’ קרא מִסְפָּרוֹ היה K.3375. היה זה “לוח המבול”, לוח י”א של עלילות גילגמש, המופיע בתרגום זה.

הייתה זו תגלית קופרניקאית, שלאחריה הובן כי אי אפשר עוד לראות במקרא טקסט מנותק מהקשר היסטורי שנובע אך ורק מהתגלות אלוהית ונבואית, אלא יש לראות בו גוף של טקסטים – אומנם ייחודי ומקודש לרבים – אשר כדי להבינו לאשורו חייבים להכיר את הקשרו ההיסטורי־תרבותי הקדום.

ב־3 בדצמבר 1872, בהרצאה של החברה לארכאולוגיה מקראית לפני קהל מלומדים, ובהם גם ויליאם אוורט גלדסטון, ראש ממשלת בריטניה דאז, קרא סמית’ את תרגומו האנגלי של “לוח המבול”. בעקבות ההרצאה הציע העיתון “דיילי טלגרף” לממן מסע של סמית’ לנינווה כדי למצוא את חלקיו האחרים של סיפור המבול, וזאת בתנאי שהעיתון ידווח בבלעדיות על המסע ועל הגילויים שיתגלו בו. ב־1873 הגיע סמית’ לנינווה, ובמהירות (שמעידה אולי על השגחה אלוהית) הצליח לגלות שבר נוסף ובו תחילתו החסרה של ״לוח המבול״, חלק שחובר לשבר הלוח שכבר היה במוזאון הבריטי. ב־1876 ערך סמית’ עוד מסע לנינווה. בדרכו חזרה לאנגליה חלה בעיר חלבּ שבסוריה, ושם מת ונקבר והוא בן 36 שנים בלבד.

גילויו ופענוחו של “לוח המבול” מסמנים את ראשיתם של תחומי המחקר האקדמיים הנקראים היום אשורולוגיה וחקר המזרח הקדום. הם בישרו את שעתיד להיות מובן יותר ויותר: עד כמה גדול החוב שהתרבות האנושית כולה חבה לאותם מסופוטמים קדומים, שחיו מאות שנים לפני שהתנ”ך ויצירות הומרוס עלו על הכתב – בספרות, בהמנונות דתיים, בכתיבת ההיסטוריה, ובעיקר במתמטיקה ובאסטרונומיה.

״לוח המבול״ שגילה סמית’ היה רק הראשון מן הלוחות של עלילות גילגמש. עד ראשית המאה העשרים נתגלו לוחות נוספים של האפוס, השמורים במוזאון הבריטי ובמוזאונים אחרים באירופה ובארצות הברית. לאחר שפוענחו אלה התברר כי ״לוח המבול״ הוא רק חלק מסיפור אפי רחב ממדים המקיף אחד עשר לוחות, הלא הוא עלילות גילגמש. מלאכת השחזור נמשכת עד ימינו, ועד היום אשורולוגים שעניינם בספרות הקדומה עמלים על השלמת הפערים באפוס הקדום.

תרגומנו משקף את מצבן הנוכחי של עלילות גילגמש. יש לקוות שהקטעים החסרים יושלמו עם גילוי לוחות חדשים בחפירות ארכאולוגיות בעיראק וברחבי המזרח התיכון. אזי נפרסם מהדורה שנייה ומעודכנת של התרגום.

תמצית העלילה

גילגמש הוא מלך העיר אוּרוּךּ. הוא רודה בבני עירו, רב און וחסר מנוח. כדי להקל על בני העיר האלים בוראים עזר כנגדו, את אנכידו, יצור פרא, ספק אדם ספק בהמה, אשר חי בערבה. לאחר שזונה שנשלחה אליו מפתה אותו, אנכידו מאבד את אופיו הפרוע ומגיע אל העיר. שם הוא נפגש עם גילגמש, ולאחר עימות ראשוני השניים נעשים רעים בלב ובנפש. יחד גילגמש ואנכידו מחליטים לעשות לעצמם שם עולם. הם יוצאים ליער הארזים אשר בהרי הלבנון, הורגים את חומבבה, שומר היער הקדוש, וכורתים עץ ארז אדיר כדי לעשות ממנו דלת למקדש האל אנליל, מלך האלים.

בשובם לאורוך מתאהבת אישתר, אלת האהבה והמלחמה, בגילגמש ומציעה לו להיות אהובה ולשכב עימה. גילגמש מסרב, ומזכיר לאלה את מאהביה הקודמים שגורלם היה רע ומר. האלה נעלבת ומצווה על שור השמיים לרדת לארץ ולהחריב את אורוך. גילגמש ואנכידו נלחמים בשור והורגים גם אותו.

אישתר הפגועה קוראת לנקמה, והאלים מחליטים שעל אחד משני הרעים למות. אנכידו רואה בחלום שגורלו נחרץ, ואכן כעבור כמה ימים הוא מת, מריר ומלא כעס. עם מות רעו גילגמש מבין לפתע כי גם הוא צפוי למות, ורוחו מתנפצת אל מול הבנה זו. הוא עוזב את עירו, יוצא לשוטט בעולם ועובר דרך מקומות מופלאים ובלתי מוכרים כדי להשיג את חיי הנצח. לבסוף נודע לו כי אכן קיים אדם אשר זכה בחיים אלו – אותנפישתי. בעזרת המלח אור־שנבי גילגמש מגיע אליו ומבקש להבין כיצד עלה בידיו לגבור על המוות. גילגמש נכשל במבחן שאותנפישתי מעמיד בפניו, וחוזר לביתו, לאורוך, בלי שהשיג את חיי הנצח.

הרקע ההיסטורי לאפוס

היצירה המובאת כאן בתרגום היא גרסה מאוחרת ומעובדת של סיפור קדום שנתחבר ככל הנראה בעיר אוּרוּךּ (Warka) שבדרום עיראק של היום, היא אֶרֶךְ המקראית (ר’ ספר בראשית פרק י’).

בסוף האלף הד’ ובראשית האלף הג’ לפנה״ס (תקופת אורוך ג׳ ותקופת ג׳מדת נאצר) הייתה אוּרוּךּ העיר החשובה והגדולה בכל רחבי המזרח הקדום – מגאלופוליס של ממש. בשיאה הייתה אוּרוּךּ עיר־ממלכה ענקית, מוקפת חומה בקוטר של עשרה קילומטרים, ובליבה מכלול של מקדשים המוקדשים לאלי העיר. בראשם עמד מקדש האֵאָנָה – משכנה של אלת העיר אִינָנָה (כך בשומרית), או אישתר (בשמה האכדי).

אוּרוּךּ נוהלה בידי מערך סבוך של פקידים וכוהנים, בני מעמד שזכה ליוקרה רבה בזכות אוריינותו. ואכן, הכתב, שהומצא זה לא כבר, היה הכלי המרכזי שבאמצעותו ניהלו הפקידים את עבודתם של אלפי פועלים שעסקו בבניין ובחפירת תעלות השקיה, של פועלות שטוו ואפו, של ציידים ודייגים שהביאו את מרכולתם לעיר, ושל סוחרים שבאו ממרחקים והביאו אליה סחורות מגוונות ומוצרי יוקרה. בראשה של אוּרוּךּ עמד מלך (lugal בשומרית ו־šarru באכדית). היחסים שבין המלך לבין הכהן הגדול (en בשומרית) אינם ברורים כל צורכם, אך יש לשער שהראשון ניהל את העיר מבחינה פוליטית־צבאית, ואילו השני היה אחראי למערך הכלכלי והדתי של המקדשים.

על פי המסורת ההיסטוריוגרפית המסופוטמית, אחד המלכים הקדומים של אוּרוּךּ היה גילגמש, או בשמו השומרי בּילגמש. משמעות השם אינה ברורה. קיימות אמנם עדויות היסטוריות בודדות לקיומו של גילגמש כמלך היסטורי בשר ודם, אבל מעט מאוד ידוע עליו. מלבד תהילתו שבאה לו בזכות מחזור הסיפורים על אודותיו, שברבות הזמן נטוו לכלל יצירה אפית שלמה, גילגמש מוכר לנו מהיצירה ההיסטוריוגרפית המכונה ״רשימת המלכים השומרית״. שם גילגמש נזכר כאחד ממלכי אוּרוּךּ אשר מלכו לאחר המבול:

במקדשה של אישתר, האֵאָנָה, מֶשׁ־כִּי־אַג־גָּשֶׁר, בנו של אאתתוּ, היה מלך. הוא מלך 324 שנה. מֶשׁ־כִּי־אַג־גָּשֶׁר נכנס לים ונעלם.

אֶנְמֶכָּר, בנו של מֶשׁ־כִּי־אַג־גָּשֶׁר, מלך אוּרוּךּ, אשר בנה את אוּרוּךּ, היה מלך. הוא מלך 420 שנה.

לוּגַל־בַּנְדָּה האלוהי, רועה הצאן, מלך 1,200 שנה.

דּוּמוּזִי האלוהי, הדייג, אשר עירו הייתה כּוּ־אָרָה, מלך 100 שנים.

גילגמש, אשר אביו היה רוח רפאים, אדון כּוּל־אַבָּה, מלך 126 שנים.

אוּר־נוּנְגָּל, בנו של גילגמש האלוהי, מלך 30 שנים. ...

״רשימת המלכים השומרית״ היא הטקסט ההיסטוריוגרפי המרכזי המשמש אותנו להכרת ההיסטוריה של ראשית מסופוטמיה. הרשימה, כשמה, מציינת את השושלות בערים הקדומות בשומר, על מלכיהן ושנות מלכותם. בכל עידן שלטה רק שושלת הגמונית אחת, עד שנפלה, ואחרת קמה במקומה. השושלת הראשונה הייתה של מלכי העיר הקדומה ארידו. לאחר נפילתה עברה המלוכה לעיר באד־תיבירה, וכך הלאה. לאחר נפילת השושלת של גילגמש וצאצאיו באוּרוּךּ עברה המלוכה לעיר אוּר. אמינותה ההיסטורית של הרשימה היא חלקית ואין לסמוך עליה – בוודאי לא על תחילתה, שם מתוארת ההיסטוריה הקדומה ביותר. בחלקיה הראשונים של ״רשימת המלכים השומרית״ משולבים שבבי זיכרונות של היסטוריה עתיקה לצד מיתולוגיה. הדבר ניכר קודם כול בשנות המלוכה המופלגות של המלכים הקדומים, כמו שאפשר לראות בקטע הקצר שלעיל. באופן דומה המקרא מעניק אריכות ימים חריגה לבני הדורות הראשונים אשר חיו בשחר ההיסטוריה, לאחר בריאתו של אדם ולפני המבול.

ביצירה דו־לשונית הכתובה שומרית ואכדית מן התקופה הבבלית התיכונה (1500 לפנה״ס בקירוב), יצירה שמכונה ״הבלדה לגיבורים מימי עבר״, נזכר גילגמש כאחד מן המלכים האגדיים אשר כמותם אין בנמצא:

היכן הוא גילגמש אשר ביקש חיי נצח כמו של אתרחסיס?

היכן הוא חומבבה אשר ...?

היכן הוא אנכידו, אשר הכריז על כוחו בכל רחבי הארץ?

היכן הוא המלך בָּזי? היכן המלך זִיזִי?

היכן הם המלכים הגדולים, אשר כמותם אינם נולדים עוד?

מלכי שומר מן השושלת השלישית של אור, בסוף האלף השלישי לפנה״ס, עודדו את פולחנו של גילגמש, וראו בו, על אף היותו בן אורוך, בעל זיקה עמוקה לשושלתם שבעיר אור. ניתן לומר שגילגמש נעשה לגיבור הלאומי של השומרים, ושסביבו נרקמו סיפורי עלילה וגבורה. סיפורים נפרדים אלו, שכנראה נמסרו בתחילה בעל פה, הועלו אחר כך על הכתב בשפה השומרית. הם היו השלב הראשון בהתגבשות היצירה האכדית “עלילות גילגמש”.

בסיפורים שומריים אלו אנו שומעים לראשונה על התמודדותו של גילגמש עם המפלצת חומבבה. התרחשות זו תמצא את דרכה גם ליצירה האכדית, המאוחרת יותר. גם על אודות מפגשו של הגיבור עם אלת האהבה איננה או אישתר, ועל אנכידו, חברו של גילגמש למסע, אנו שומעים בסיפורים אלו. מנגד, סיפורים שומריים המספרים על הישגיו של גילגמש בקרב מול צבאות האויב לא נכללו ביצירה האכדית (כמו הסיפור המכונה ״גילגמש ואָגָה”). הישגיו ההיסטוריים של גילגמש לא עניינו את עורך האפוס המאוחר. אותו עורך עשה תפנית מרתקת מן המודל ההרואי המוכר של מלך או גיבור המכניע את אויביו, ותיאר את גילגמש כאדם מורכב ורב־ממדי שיש לו חוזקות וחולשות, אדם אשר נמצא במסע נפשי ופיזי לחיפוש חיי הנצח.

תולדות חיבור עלילות גילגמש

על סמך מחזור הסיפורים השומריים, שכנראה הועלו על הכתב בסביבות 2100 לפנה״ס, החלו סופרים דוברי השפה האכדית לקבץ את מכלול הסיפורים בשומרית על אודות גילגמש ולעבדם לכדי סיפור אחד רציף באכדית. הסיפור בשפה האכדית היה שונה בבסיסו מן הגרסאות הקודמות בשומרית, שכן עכשיו הייתה לו תמה מרכזית: גילגמש, מלך אוּרוּךּ, יוצא למסעותיו כדי לעשות לעצמו שם, וכשחברו מת הוא יוצא למצוא את חיי הנצח.

הסיפור על אודות גילגמש החל מתגבש בתקופה הבבלית הקדומה (סביבות 1500–2000 לפנה״ס). אף שנשתמר בידינו בצורה חלקית מאוד, עדיין אפשר לשחזר את עלילתו, וזאת, במידה רבה, על סמך הסיפור המאוחר והשלם יותר מסוף האלף הב’ לפנה״ס. אנו יודעים שהאפוס האכדי הקדום נפתח במילים šūtur eli šarrānī, ״נישא מכל המלכים״. מילות הפתיחה היו גם השם של היצירה כולה בתקופה זו.

בתקופה הבבלית הקדומה, וכן בתקופת השושלת הכאשית שלאחריה (סביבות 1200–1500 לפנה״ס), היה הסיפור של גילגמש פופולרי עד כדי כך שעותקים שלו נמצאו בכל רחבי המזרח הקדום, ולא רק במסופוטמיה עצמה. יש בידינו פרגמנטים של עלילות גילגמש מהעיר חתושה, בירת החיתים, במרכז תורכיה. חלק מן הפרגמנטים כתובים אכדית, אך נשתמרו גם שרידיו של תרגום (או אולי אף עיבוד) לשפה החיתית (שפתם של אנשי חתי), וגם לשפה החורית (שפתם של שכניהם של החיתים ממזרח). נוסף על כך, כתבי יד של עלילות גילגמש נמצאו בעיר אוגרית אשר בחוף סוריה (ליד לטקיה המודרנית) וגם בעיר אימר (אשר על גדות הפרת התיכון). שבר קטן של עלילות גילגמש גם נמצא בארץ ישראל, בסמוך לתל מגידו. מתברר כי כבר בימי קדם לא היו עלילות גילגמש יצירה פנים־מסופוטמית המוגבלת לקהל הבית, אלא – כמו יצירות בבליות אחרות – יצירה שעוררה עניין רב בכל רחבי הסהר הפורה.

לקראת סוף האלף הב’ לפנה״ס קיבל האפוס את צורתו הסופית ונעשה מקובע, כמעט בלתי ניתן לשינוי. טקסט זה, שאנו יכולים לכנות “קנוני”, הוא בעל אחד עשר לוחות, ובמחקר הוא מכונה ״הגרסה הסטנדרטית״. על פי המסורת המסופוטמית היה האחראי לקיבוע הטקסט הקנוני סופר בשם סין־לקי־אוניני (פירוש שמו: ״האל סין, אנא קבל תחינתי!״). סין־לקי־אוניני ערך את הטקסט האכדי הקדום, וכנראה גם שכתב אותו בכמה מקומות. נראה שהוא גם שהוסיף לו את המבוא ההמנוני, בתחילת לוח א’, ואת סיפור החזרה לאורוך, בסוף לוח י”א. ברור עם זאת שסין־לקי־אוניני איננו מחבר היצירה במובן המודרני של המונח. הוא לא כתב אותה לראשונה, אלא ערך את החומרים הקודמים שהיו מונחים לפניו ועדכן אותם ללשון תקופתו. מעט מאוד, אם בכלל, ידוע על הסופר סין־לקי־אוניני. בתקופות מאוחרות יותר, מאמצע האלף הא’ לפנה״ס, בעיקר בדרום בבל, טענו כמה משפחות של מלומדים כי הן מזרעו של המלומד הקדום סין־לקי־אוניני, אך אין דרך לקבוע את מהימנותן של טענות אלו.

הגרסה של סין־לקי־אוניני, או ״הגרסה הסטנדרטית״ בת אחד עשר הלוחות, הייתה הגרסה המוכרת והנפוצה בעת העתיקה. היא מוכרת לנו מעותקים רבים. היצירה כונתה על שם גיבורה העיקרי: ״הסדרה של גילגמש״. עותקים של עלילות גילגמש מצויים היו בנינווה בירת אשור, בספרייתו הפרטית של המלך אשורבניפל. עותקים אחרים באים מן העיר אשור, הבירה הישנה של האימפריה האשורית, ומן העיר כלח’ (נמרוד). העתקים אלו מתוארכים לתקופה שבין המאה התשיעית למאה השביעית לפנה״ס, שיאה של האימפריה האשורית. מתקופות מאוחרות יותר, מימי האימפריה הנאו־בבלית, יש בידינו עותקים מערי דרום מסופוטמיה, כמו בבל ואורוך. אף בימי האימפריה הפרסית (בין המאות השישית לרביעית לפנה״ס) נלמדה היצירה ונקראה בכמה מקומות.

בשלב כלשהו באמצע האלף הא’ לפנה״ס נוסף לעלילה עוד לוח, הוא לוח י”ב. גרסה זו של שנים עשר הלוחות מכונה במחקר ״גרסת נינווה״. ואולם, לוח י”ב איננו חלק אינטגרלי מעלילות גילגמש. זהו תרגום לאכדית של יצירה קדומה בשומרית שבה גילגמש משוחח עם אנכידו אשר נמצא בשאול. במחקר הועלו כמה הצעות באשר לשאלה מדוע התווסף לוח י”ב לעלילה אשר הסתיימה כבר בלוח י”א, אך הסיבה לתוספת זו עדיין נתונה במחלוקת.

קשה לדעת בוודאות מי היו הקוראים או השומעים של היצירה, אבל אין ספק שקטעים ממנה היו חלק מתוכנית הלימודים של הסופר או הפקיד הצעיר בבתי הספר הקדומים. לא מן הנמנע שגם בני מלכים ואף נסיכות הכירו את היצירה. היום אנו יודעים שבני המעמדות הגבוהים ומשפחת המלוכה למדו קרוא וכתוב לצורך מילוי תפקידי פיקוד וניהול בממלכה. בהקשר זה אפשר לדמיין שהאפוס הוא סיפור חניכה בעל מסר דידקטי. דווקא משום שאינו פשטני ואף מכיל סתירות הילך האפוס קסם על שומעיו, פשוטי עם ושועים כאחד. נוכל אולי לראות בעיני רוחנו את הנערים הצעירים מתקבצים סביב הסופר הבכיר אשר מקריא באוזניהם את עלילות מלך אוּרוּךּ, בדומה לילדי האבירים והאצולה הפאודלית באירופה אשר התחנכו על סיפוריהם של רונסאר (Ronsard) או המלך ארתור. עלילות גילגמש שימשו, כך אפשר לשער, מעין מדריך רוחני, סיפור המגולל את מסעו של אדם צעיר מימי נעוריו ועד לבגרותו, מימי הרהב שלו ועד להכרתו הבוגרת בסופיות חיי האדם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*