קומה שנייה על עמודים

1

הבית ברחוב הנדיב

הבית שלנו ניצב על עמודים, פניו נוטות אל הרחוב הראשי, אשר משני צדדיו עצי צפצפה והוא מוביל הרחק־הרחק אל בית הקברות שבמושבה. אוושת העצים הנעימה את השעות שזלגו בעצלתיים, כמו ששעות זולגות בילדות. העגלה הרתומה לסוס, הנושאת מת אחד מאנשי המקום ושיירת המלווים שהשתרכה אחריה ברחוב, הזכירו לכל אחד מהתושבים מאין אתה בא ולאן אתה הולך.

ממרום הכורסה שבפינת המרפסת נגסתי בענבים הקרירים של הקיץ, מתבוננת בפניהם העצובות של החולפים. ספר על ברכיי ובכל פעם שהפסקתי לקרוא חשבתי על ההולכים ולא שבים.

אבא דויד – שהכול כינוהו דוקטור דרויאן, רופא מומחה לאף־אוזן־גרון – היה דמות ידועה וגם מעט שונה בנוף גלריית הדמויות שהילכו על מדרכות הרצליה.

הוא חבש מגבעת לבד אפורה, חליפה וחולצה מגוהצת ועניבה כהה. כך הייתה הופעתו ברוב הבקרים. גילו היה בלתי מוגדר ואולי רק בגדיו העידו על שנותיו.

מסלולו היה די קבוע: לכיוון המרפאה של קופת חולים, לסניפה המקומי, או לבית החולים "מאיר" בכפר סבא. לעיתים נדירות נסע באוטובוס המקומי לעיר הגדולה תל אביב כדי לרכוש ספר רפואה חדש, כובע לבד חדש, או לסדר עניינים רבי־חשיבות: טיפול במסמכים הנוגעים לפיצויים מגרמניה.

אבא ניהל מרפאה פרטית בביתנו, בנוסף למשׂרתו בקופת החולים. אחרי שעות העבודה במרפאה הציבורית באו לא מעט אנשים, לרוב עם ילדיהם החולים, לקליניקה שהייתה צמודה לכניסה של דירתנו. הוריי תכננו את הספסל, שולחן האירוח ואף דאגו לספרים וירחונים שנועדו להנעים את זמנם של הממתינים למפגש עם הרופא המומחה.

אבי קיבל את הבאים במאור פנים, לבוש בחלוקו הלבן ועל פניו חיוך מרגיע. הוא ניסה לבדר את הילדון המפוחד לפני הבדיקה של אוזניו וגרונו או אפו. קריאות ה״קוקו״ שנשמעו מהחדר שלו בישרו לי שהילד נמצא בידיים טובות ועוד דקות אחדות הפחד של הפציינט הקטן יתפוגג. החולים הצעירים הלכו שבי אחר משחקי הרופא הלץ, והטיפול עבר עליהם בלי שירגישו טרדה כלשהי. ההורים והילדים יצאו ממרפאתו של אבא כשחיוך נסוך על פניהם.

נהגתי להציץ דרך חרך בדלת ההזזה שהפרידה בין חדר הטיפולים ובין חדר השינה של הוריי. את הדלת טרחתי להשאיר סגורה לכאורה, אבל הותרתי לעצמי רצועת פתח צרה אשר דרכה סיפקתי את סקרנותי לגבי המתרחש בחדר הטיפולים, שבעיניי היה סודי.

במיוחד משכו אותי הניתוחים שאבי עשה בבית שלנו. זו הייתה עבורי חוויה מיוחדת במינה. ידעתי שאין בכיתתי ילדים אחרים שאבא שלהם עושה בביתו דברים כל כך מורכבים.

ראשית הדברים הייתה בהופעתו הקולנית והשמחה של האח המרדים, אהרון טייכנר, שסייע לאבי בהרדמת הממתינים לניתוח. אהרון היה מתייצב בחגיגיות בכניסה לביתנו, שמח על ההזדמנות ליטול חלק במלאכת הריפוי שהביאה לאבי פרסום רב גם ברחובות הסמוכים. קומתו הזקופה וקולו הרם של אהרון נכחו בכל החדרים, והוא עבר חדר אחר חדר ובירך את כולנו בבוקר טוב מתנגן, כאילו בא לזמר בקונצרט חגיגי ולא להשתתף בניתוח בכלי הנשימה או בבית הבליעה. אחר כך הגיע לאפי ריח הנרקוזה, שבישר ליושבי הבית על תחילת הניתוח וקרא לי להיצמד לרווח שבדלת ולעקוב אחר תנועת המספריים המעוגלים והמוארכים. בעזרתם הסיר אבי את השקד או הפוליפ מהגרון או מהאף, ואחר השליך את הרקמה המדממת אל הפח. הניתוח הסתיים והילד המתעורר זכה להמלצה לאכול גלידות כיד המלך.

אהבתי לבלות בחדר העבודה של אבא, הקליניקה שלו, כשעבד מחוץ לבית. זו הייתה עבורי מעבדת קסמים מרתקת. חיטטתי במגירת השולחן שלו ומצאתי בין החותמות ובין הצנצנות הקטנות המכילות חומרים שונים גם דבק שהיה לו ריח חריף ומשתק, דבק שהתאים יותר לסדנה של סנדלר מאשר לחדר טיפולים של רופא.

כשהתפוצץ לי כדור או כשמגפי הגומי שלי נבקעו וצריך היה להדביק את הקרע שנפער בהם, אבא הזדרז לפתוח את המגירה ולשלוף במהירות דווקא את הדבק המצחין הזה. הוא נראה אז מרוצה על ההזדמנות שנקרתה בדרכו, ואני תהיתי מה כל כך משמח בשימוש בדבק ובאיחוי כל החפצים שנפלו בהם פגעים.

ומה לדבק ולמרפאה של רופא? הרהרתי פעמים רבות. לא התביישתי, חזרתי ושאלתי, עד שאבא הפטיר ואמר, ״בזכות הדבק הזה נשארתי בחיים.״ זה לא היה משפט רגיל שאחריו קוראים לאכול או מבקשים עזרה בשיעורי המתמטיקה המסובכים. זה משפט שמלווה אותך כצליל עמום שמפריע את שלוותך ואת מנסה לגלות מה מקור הקול וכיצד הוא מתגלה לפתע.

אימי, מאשה דרויאן, נכחה בכל החדרים כמעט בו־זמנית, כאילו הייתה גיבורת־על. היא הייתה גבוהה מאבי בראש, שערותיה השחורות והמתולתלות עיטרו את פניה המעוגלות. עיניה הכהות הסתכלו על העולם בפליאה, ואם היא לא שרה לעצמה באותו רגע, אולי כתבה שיר או חייכה לעצמה בעקבות מפגש אקראי עם אדם שריגש מסיבה שלנו לא הייתה ידועה.

אימא מעולם לא הייתה רזה. היא אהבה לחם ותפוחי אדמה, וכמובן גם עוגות. היא נהנתה כמעט מכל דבר שהעולם זימן לה, אפילו מארוחה פשוטה, מה שלא היה מובן לי כל כך באותם ימים רחוקים שבהם האוכל היה עבורי סוג של מטרד מיותר.

בני אדם ריתקו אותה יותר מכל דבר אחר. היו לה חברות למכביר, והן באו מעולמות שונים ולעיתים מקוטבים. רעיה חברתה הייתה טיפוס חטטן, רגיש ופגיע ביותר. סוניה לעומתה הייתה חמה, ארצית ושמחה כמעט תמיד, וממנה אימא למדה כנראה להיות נכונה בקביעות לארח מהרגע להרגע בלי להסס. רוזה הייתה אם טוטלית ואדם קורבני והייתה מוכנה להקריב הכול למען בנה ושלום משפחתה הגרעינית.

אימי טענה באוזניי פעמים רבות שמכל חברה היא לומדת דבר חדש, וזו מבחינתה הייתה חוויה קיומית הכרחית. היא לא הייתה סובלנית לדיבורים רכלניים, והשמצות היא גינתה בכל תוקף – נטייה שעד היום מעוררת בי רגשות אשם כשאני משמיעה הערות עוקצניות מעת לעת.

ספרים היו חבריה הטובים, ומוזיקה ואומנות היו צורך יום־יומי עבורה. ערבים רבים התחילו בהנחת תקליט של שופן על הפטפון, ואני חשבתי לתומי ששום רוחות רעות לא יכולות לחדור לדירה הקטנה והחמימה שלנו.

כשאימא חזרה מביקורה אצל אחותה בפריז, אחרי שנים רבות שהאחיות לא יכולות היו להתראות, היא הביאה העתק של תמונות של סזאן, "טבע דומם", ותמונת הילדות הפורטות על פסנתר של רנואר. ציור האחיות המנגנות היה טבעי ביותר לביתנו, שבו ניגנו שתינו על פסנתר, כפי שעשו אימה ואחותה רעיה בבית ילדותה.

ואיך אפשר לשכוח את הפרחים, שבלעדיהם חשה אימא שחדרי הבית אינם שלמים? ״וילונות, תמונות, מפות שולחן ופרחים רעננים משרים על הבית חום ויופי,״ שיננה באוזניי פעמים רבות. היא יצאה בכל יום שישי לחנות הפרחים שבפינת הרחוב. בשובה הייתה מעטרת את חדרי הבית בזרי גלדיולות, גרברות וציפורניים שרכשה במיטב כספה. הטקס הזה היה אהוב עליה, וגם עליי.

בחודשי הקיץ הארוכים לבשה שמלות צבעוניות ובעיקר פרחוניות, ובגלל הסגנון שלה, שלא היה רגיל בעיר הקטנה שלנו, כולם, וגם אני, התקשו לאמוד את גילה.

אימי הייתה שונה בהשוואה לאימהות של חברותיי. אפילו הקבצן של הרצליה – שהוזמן אלינו לאכול מרק עם אטריות כל יום שישי בצוהריים – זכה לקערה שהייתה חלק מהסרוויס החגיגי הצ׳כי שנקנה בחנות יד שנייה כדי שירגיש מכובד וראוי כמו כל אחד מבני משפחתנו. עיטורי פרחים עדינים סבבו כל קערית וצלחת.

לאימא היה מבטא רוסי נעים ומתנגן, וגם כשהיא אמרה משפט פרוזאי לגמרי הדברים נשמעו כמו מוזיקה מרגיעה עם הניגון של שפתה, שהגיע מתרבות רחוקה ואחרת. לאנשים שאהבה נהגה להמציא באופן טבעי שמות חיבה וסיומת מקרבת, כאילו היו חלק מהמשפחה שלנו, בין הייתה זו השכנה מהקומה השלישית או בעלת המכולת השכונתית.

כשהיא חזרה מנסיעה לתל אביב לבקר חברות, סיפרה בהתרגשות על אישה או איש שישבו לידה באוטובוס והלהיבו אותה בסיפורם או באישיותם. על אף שהדרך הביתה לא ארכה יותר משעה קלה, היא נסחפה אחר מסעם האישי, הכירה את מסלול חייהם והשתתפה בצערם או בשמחתם כאילו מדובר בקרבה ממשית.

אפילו אחרי פגישה מקרית כזו פניה נהרו. היא הייתה מוכנה לחתן את הנערה הזרה והמקסימה שפגשה זה עתה עם אחיינה שחי בפריז, בנה של אחותה הבכורה והאהובה. פייר האחיין הודיע שהוא, לא עלינו, עומד לשאת לאישה את חברתו, צרפתייה נוצרייה, ואימי הייתה טרודה מאוד בשל ידיעה זו. היה בה תום רב והיא הייתה משוכנעת ששכנתה לספסל האוטובוס מתאימה יותר והבעיה היחידה שנותרה היא רק להפגיש ביניהם וכל השאר כבר יסתדר לטובה.

אימא הייתה אשת ספר. נהגנו לקחת אחת מהשנייה את ספר הקריאה כבר כשהייתי בכיתות הנמוכות בבית הספר התיכון והשתתפנו יחד בחוויית הקריאה כמעט בו־זמנית, מחליפות רשמים על הגיבור או הגיבורה וחיות את הספר כאילו גם אנחנו היינו דמויות בין דפי הספר.

הדמות הנערצת עליה הייתה נטאשה מ״מלחמה ושלום״, והיא דיברה עליה ואליה כאילו הייתה חברת נעורים אהובה ונוכחת, ולא רק דמות ספרותית. היא סיפרה לי פעם שנטאשה סייעה לה כשהיא נקלעה למשבר. הדמות הצליחה להפיח בה אומץ ותקווה מאחר שגם היא עברה משבר קשה ומצמית של אובדן אהבת חייה.

אימי הייתה עורכת דין במקצועה. היא סיפרה לי על המורכבות של העיסוק במלאכת הדין – הסתייגות מהפושע לעומת מידה של חמלה שכל יצור אנושי זכאי לה. המורכבות הזו טלטלה אותה לעיתים קרובות. כדי לעסוק במשפטים בארץ אימא נזקקה להסמכה, והיא שקדה על לימודים אלו ברצינות רבה. התמונה העולה בזיכרוני היא של אימא וחבר מ״שם״ בשם סומה ניבייסקי ישובים במרפסת, רוכנים מעל ספרי משפט עברי ומנדטורי. הם ממלמלים מושגים שאינני מכירה ואני לומדת מהם שכדי להשיג מטרה צריך לעמול קשה.

בינתיים אימא מצאה מקור פרנסה נוסף. היא ידעה להקליד בשיטה עיוורת וניצלה את הידע הזה כדי ללמד נערות להקליד במהירות במכונת כתיבה. אני מתפעלת גם היום מהיכולת הזו של אימא להמציא את עצמה כל פעם מחדש ולרענן את חייה בעשייה שונה ומקורית. אני נזכרת שהיא סיפרה לי שהייתה בתנועה הפמיניסטית בליטא, ואני מבינה מכך שרצתה שנערות תהיינה עצמאיות למצוא את פרנסתן ולא תלויות בבן הזוג.

אני מקשיבה לתקתוק המכונה שתחילה נשמע בקצב איטי ומשיעור לשיעור הקצב נעשה מהיר יותר עד כדי שיר שאפשר להניע את האיברים בו או לתופף על השולחן…

הייתה בה ילדות שאינה נגמרת לעולם, ונדמה לי שהיא האמינה כמעט תמיד לכל מה שאומרים לה. בינתיים אבא מכין לנו ארוחת ערב טעימה עם חביתיות ממולאות בגבינה וצימוקים ועוזר לנו לסיים את היום בהרגשה שכולם עוזרים לכולם וכל אחד בתורו זוכה לרגעי חסד של ריכוז והתחשבות.

אימא עמדה בהצלחה בבחינות ההסמכה למשפטים ושירכה דרכה בשני קווי אוטובוס לבית המשפט המחוזי בחדרה מדי יום. היא נוכחת לגלות שהנסיעה הממושכת והשהות הארוכה בבית המשפט מצמצמת את השעות שבהן היא רוצה לבלות איתנו, והיא מחליטה על מסלול עבודה אחר.

התפנית התרחשה באקראי לגמרי. בני דודי, הילדים פיי וסמי מניו ג'רזי, שיחקו בחוף הים באטלנטיק סיטי עם ילדים זרים שהכירו במקום. הילדים המשחקים יחד גילו שהם קרובי משפחה רחוקים, וכך זה קרה: כששבו כל אחד לביתו ראו דיוקן של סב המשפחה שאיננו אלא אותו הסבא מתנוסס בסלון שני הבתים הזרים. שיחות טלפון בין ההורים, שהגיעו במהרה, בישרו לנו שנמצא קרוב משפחה שלנו בהרצליה, ומדובר בבעל משרה בכירה בעירייה.

ההתרגשות רבה ביותר. אחרי המלחמה ההיא כל קרוב משפחה הופך לנס מהלך. אנחנו מוזמנים לדירתם הנאה של הגלפרינים ומתרגשים ממערכת היחסים החמה שנוצרת איתם ועם שני ילדיהם, מיכאל ופליאה. מיכאל הוא בן גילה של מירי אחותי והם לומדים באותה כיתה, הפתעה גדולה כשלעצמה. אנחנו חוגגים את התרחבות המשפחה. אימא מספרת ליחזקאל האב על כישוריה ועל יוזמתה לפתוח ספרייה מכובדת בתיכון העירוני שבו שתינו למדנו וגם ילדיהם לומדים, והחלום של אימא מתחיל לקרום עור וגידים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*