מונליט רידג' 2 - תחת ירח אינסופי

פרק 1

אוטו

"הפעם הזאת אמורה להיות קלה," ריבר אמר, אף שזה נשמע כמעט כמו שאלה, כשהוא הביט סביב על הצוות שלנו.

היינו למטה במרתף הסודי של קיינ'ז, שהיה המועדון הכי פופולרי בעיירה הקטנה שלנו, מונליט רידג'.

הדפיקות הכבדות מהמוזיקה חלחלו דרך הסדקים, והרעידו את התקרה והקירות.

פה למטה, היכן שהיינו מוסתרים, החלל הקטן היה אפלולי וטחוב, והאור היחיד היה זה שהגיע מהמנורה שהייתה תלויה מהתקרה.

חמשתנו ישבנו סביב שולחן גדול ועגול. תשומת ליבי עברה בין כל אחד מחברי סובריין סאנקטום:

ריבר, המנהיג שלנו.

קיין, מלבין הכספים שלנו.

תיאו, המגן.

קאש, ההאקר שלנו.

ואני, המוסר.

המתח היה תמיד בשיאו בכל פעם שנפגשנו ככה. אפשר היה לחשוב שאחרי כמעט עשר שנים בהן עשינו את זה, והחיים שניהלנו, זה היה נרגע עד עכשיו. אבל לא, יכולתי לטעום את החשש שלנצח יטפטף מהנשמות שלנו.

"לא. אני לא צופה שום בעיות," אמרתי לו. "הכול מוכן."

ריבר הסיט את תשומת ליבו לתיאו. "אתה בטוח שהם מוכנים להעברה?"

הוא דיבר בשקט כאילו מישהו יצליח לשמוע אותו מהמקום בו היינו, קבורים עשרה מטרים מתחת לאדמה.

אנג'י ושני הבנים שלה הסתתרו בדה סנקטוארי בחודשיים האחרונים — מוטל שהיה בבעלותו ובניהולו של תיאו — מסווה שהשתמשנו בו כבית מעבר. זה היה מקום זמני שבו הסתתרו אלה שעזרנו להעניק להם חיים חדשים, עד שסידרנו להם מגורי קבע.

תיאו הזיז את ראשו בהנהון מתוח, כשהעביר יד מקועקעת דרך רעמת השיער השחורה שלו.

"כן. אנג'י עדיין בלחץ, אבל אני לא חושב שזה ישתנה בקרוב," הוא אמר.

"היא עברה הרבה," קיין הסכים.

ריבר הפנה את עיניו השחורות אליי. "אז יש לך אור ירוק. אתה מוכן?"

לכל אחד מאיתנו היה תפקיד מדויק. משימה בארגון שלנו. התפקיד שלי היה להביא אותם לבתים החדשים שלהם. אני הייתי האדם שהיה שם כשהם יצאו לחופשי.

הענקתי לצוות שלי חיוך ענק, ושידרתי קלילות כמו שתמיד עשיתי. "אני תמיד מוכן."

קיין צחק והניד בראשו. הבחור היה מכוסה קעקועים כמו כולנו, אבל איכשהו הצליח להיראות קצת יותר מתורבת.

"אתה תמיד מתייחס לזה כאילו אתה במשחק," הוא ירה לעברי.

"הדרך היחידה לחיות את החיים, לא?" במיוחד כשמעולם לא ידענו מתי זה יסתיים. אף פעם לא חייתי באשליה שאזכה להזדקן.

אז כבר עדיף שאחיה כמה שיותר ועד הקצה, כל עוד אני יכול. לנצל כל שנייה שניתנה לי. יכולתי להרגיש כמעט את הסוף מתקרב במהירות. גל של תשוקה שרף אותי כשחשבתי על מה שגיליתי. שעליתי סוף־סוף על העקבות של הבני זונות שרדפתי אחריהם בשבע שנים האחרונות.

הסתכלתי על יד שמאל שלי, היכן ששתי אותיות S השתלבו זו מעל זו, עם עין באמצע. מתחתי את היד, בניסיון להרגיע את הזעם, לרסן אותו ולשמור אותו למתי שאוכל להשתמש בו.

הנקמה הלכה והתקרבה, במהירות.

הכרחתי את עצמי לחזור לנונשלנטיות הטיפוסית שלי כשריבר נהם לעברי. החבר הכי טוב שלי היה בן זונה זעפן, על אף שהוא התרכך קצת מאז שהבחורה שלו, צ'רלי, נכנסה לחייו.

"אני רוצה שתיזהר," הוא הורה.

נדנדתי את הגוף הענק שלי לאחור בכיסא העץ. "מתי לא נזהרתי?"

קיין נחר בלגלוג. "אומר הבחור שרץ ישר לתוך הסכנה כאילו הוא מחפש את זה."

משכתי כתפיים בגיחוך. "כשהתפקיד מחייב."

כל השאר חייכו גם כן.

כולם, חוץ מקאש שנעץ בי מבט נוקב מהצד השני של השולחן. הבחור גם ככה לא דיבר יותר מדי, אז זה לא עורר פעמוני אזהרה בקרב שאר חברי הצוות, אבל אני ידעתי בדיוק על מה הוא חושב.

הדחקתי את חוסר הנוחות והבטתי במקום זה סביב השולחן על שאר החבר'ה. "אז אנחנו בסדר? הבחור הזה מוכן לעלות חזרה במדרגות וליהנות קצת."

תיאו צחקק. "אני לא בטוח שקצת זה חלק מהלקסיקון שלך."

"הוא יצטרך להיות רגוע הערב. יש משימה גדולה לפניו מחר בערב," ריבר אמר את זה כאילו היה אימא שלי שאומרת לי לא להישאר עד מאוחר מדי, כי יש לי מבחן בבוקר.

"אדאג להיות במיטה עד חצות, אימא," הקנטתי. השעה כבר הייתה חצות וחצי, אבל מה זה משנה.

הכעס שלו לא הצליח למחוק את המבט המשועשע על פניו, אבל הוא התפכח ואמר, "תשמור על עצמך, אחי."

השפלתי את הראש, וניסיתי להדחיק את האשמה שרצתה לעלות. "תמיד."

הוא הנהן בהסכמה לפני שהושיט את האגרוף שלו, שהיה מקועקע עם אותן אותיות S כמונו, למעט השינוי בקעקוע שלו — סכין שחלפה באמצע. חוץ מזה, לכולנו היה אותו קעקוע, שייצג את השבועה המשותפת שלנו.

כולנו מתחנו אגרופים כדי להיפגש במרכז השולחן.

"השבועה שלנו לסובלים. השבועה שלנו לנשכחים. השבועה שלנו לסובריין סאנקטום," ריבר אמר.

כולנו חזרנו אחריו, על השבועה שנשבענו לפני שנים, לעמוד לצד האנשים שעברו התעללות והוזנחו. בכל דרך אפשרית. המעשים הטובים שלנו נעשו בדרך כלל בצורה מלוכלכת. הידיים של כולנו היו מוכתמות בדם, אבל גם ככה התחלנו את החיים שלנו כפושעים, כשנפגשנו לראשונה חמשתנו ברחובות אל־איי.

לא היינו קרובי משפחה, אבל היינו אחים, בלב ובנשמה. והשבועה הזו? היא הייתה עמוקה.

כיסאות חרקו כשכולנו קמנו מהשולחן, ותוך שנייה, האווירה הפכה קלילה כשהתחלנו לעלות במדרגות הצרות שהובילו לקומה הראשית.

אני לא הייתי היחיד פה שאהב ליהנות.

כולם, חוץ מקאש שברור שיתגנב ישר החוצה וייסע לבקתה המבודדת שלו בהרים. המקום האחרון שהוא ירצה להיות בו זה מועדון עמוס.

ריבר הוביל את הדרך, זז מהר יותר מכולנו כי הבן זונה השפוט היה בלחץ לעלות חזרה לצ'רלי ולאחותו הקטנה, רייבן.

רייבן.

עשיתי כמיטב יכולתי לרסן את התאווה שהציתה את גופי רק מהמחשבה עליה. אסור היה לי לאפשר למוח שלי לנדוד למקום הזה.

הגענו למעלה, וריבר פתח את הדלת שהובילה מהמרתף לתוך המשרד של קיין בקצה הבניין.

נכנסנו לחדר, והוא סגר את הדלת מאחורינו, מוודא שהיא נעולה ומוסתרת מאחורי מדף הספרים המזויף שכיסה את כל הקיר האחורי. אי־אפשר היה להבחין בזה, אם לא ידעת שזה שם.

כולם צעדו לדלת הכניסה למשרד שלו, וקיין פתח אותה ונתן לכולם לצאת. הדציבלים של המוזיקה התגברו פי עשרה כשנכנסנו למסדרון האפלולי, והצוות שלי צחק והתבדח כשחלפנו דרך הדלת המסתובבת בקצה ויצאנו לאזור המרכזי במועדון.

תוך שנייה, שקעתי באנרגיה התוססת שהציפה את החלל דמוי המערה.

הלהקה כבר סיימה לנגן, והדי־ג'יי השתלט. המוני אנשים נדחסו על רחבת הריקודים, מתפתלים ורוקדים בלי דאגות.

קיינ'ז היה פעם כנסייה ענקית, ומעל, התקרה הקמורה נראתה כמו נעלמת לתוך האינסוף. חלונות ויטרז' ארוכים ודקים היו ממוקמים גבוה על הקירות. האורות מהפנסים הכו בהם, ופיזרו ניצוצות של צבע בכל המקום.

מצד ימין שלי היה בר שהתפרש על כל הקיר, עם לפחות חמישה ברמנים מאחוריו, מכינים משקאות כשהמוני אנשים ניסו להתקרב מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם.

אבל תשומת הלב שלי? היא נסחפה במהירות שמאלה — לתא הפרטי והמבודד בקצה המועדון, שהיה תמיד שמור למשפחה שלנו. ריבר ביקש מקיין להקיף אותו בחבל, כי הוא בן זונה מגונן, אבל לא יכולתי להאשים אותו כי הסכמתי איתו במאה אחוז.

כי שם היא הייתה.

רייבן. פאקינג. טייט.

אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי.

הילדה הכי מתוקה על פני האדמה.

ולצערי הרב מאוד, גם הכי סקסית.

היא הייתה מאחורי החבל עם צ'רלי, ושתיהן פטפטו וצחקו. הזרוע של רייבן הייתה כרוכה סביב כתפה של צ'רלי, כשהן חלקו משהו שנראה כמו סוד אפל.

תסמכו על רייבן שהיא תתלבש כולה בשחור, עם החצאית הכי פאקינג קצרה שראיתי בחיי ומחוך מעור שחור שהבליט את הציצים שלה. היא גם הייתה חייבת להתאים את הלבוש למגפיים הגבוהים האלה עד הירך עם העקבים בגובה חמישה־עשר סנטימטרים.

היא נראתה כאילו המקום היחיד שאליו היא שייכת הוא המושב האחורי באופנוע שלי.

שיער שחור שופע חצי אסוף וחצי פזור, הדגיש את הזוויות החדות בפניה המהממות, ועליהן שכבה עבה של איפור, כמו שהיא אהבה, וכמובן שפתיים מוכתמות באדום, אבל העיניים השחורות כדיו שלה הן אלה שנעלו אותי במקום. שחורות כל־כך ומהפנטות, שהן אחזו בי כמו מלכודת.

גל של תאווה סוחפת שטף אותי, אבל הדחקתי אותו והעליתי חיוך ענק כשצעדתי לעברה, מזכיר לעצמי בכל צעד מי היא ומה היא תמיד תהיה בשבילי.

כשהיא ראתה אותי מגיע, היא צווחה והרימה את המשקה הנשי שלה מעל ראשה.

"אוטו! הגיע הזמן שתזיז את התחת המתוק שלך לפה! חשבתי ששכחתם מאיתנו לגמרי."

אין סיכוי לעזאזל.

בטח אם לשפוט על פי הדרך שבה ריבר ניגש ישירות לצ'רלי ומשך אותה לזרועותיו, כדי שיוכל לטרוף אותה בנשיקות.

"היי, גנבת לי את הבסטי!" רייבן צעקה לעבר הגב של אחיה. הוא רק ירה לעברה חיוך מעבר לכתפו, כשדחק את צ'רלי עמוק יותר לתוך פינה חשוכה.

"היית מאמין עליו?" היא שאלה, ושיחקה אותה נעלבת.

שאר הצוות שלנו, חוץ מקאש כמובן, נכנסו לתוך התא הגדול בצורת פרסה.

ניגשתי למקום בו רייבן עמדה, מעמיד פנים שלא מזיז לי, כמו תמיד, כי מה עוד הייתי אמור לעשות, וכרכתי זרוע סביב כתפיה בחיבוק. "את לא צריכה לקנא, רייבן. יש לך אח גדול יותר וטוב יותר לבלות איתו."

כן. הכרזתי על עצמי כעל אחיה הגדול. זה היה הרבה יותר בטוח להכניס אותה לתבנית הזו, כשבחיים לא אוכל להיות איתה כמו שבאמת רציתי.

"אני לא מודאגת מהקטע של האח, אוטו. הוא גנב ממני את הבסטי שלי. גנב אותה ממש מתחת לאף שלי. בדיוק כמו שהוא עשה מהתחלה. הוא כל הזמן אומר שהוא ראה אותה קודם, אבל זה לא נכון. אני זאת שהזמינה אותה לבוא לבלות איתנו בפעם הראשונה, ומכיוון שאחי הוא טמבל גדול, הוא בחיים לא היה לוקח על עצמו לעשות את זה. איפה הוא היה בלעדיי? ותראה אותו עכשיו, גונב אותה ממני שוב כשהוא אמור לנשק את האדמה שאני דורכת עליה."

היא שרבבה לעברי שפתיים בהבעה המזויפת הכי מגוחכת שראיתי בחיי. לא הייתי בטוח איך אישה אחת יכולה להיות מקסימה כל־כך וסקסית בו־זמנית.

צחוק גס שרט את גרוני, וחיבקתי אותה קצת יותר חזק. "נראה לי שתצטרכי פשוט לחלוק את הבסטי שלך. מבט אחד על צ'רלי, ואחיך נהיה חיית פרא."

האף שלה התכווץ. "אני לא צריכה את המראה הזה בתוך הראש שלי, תודה רבה לך."

צחקתי, והיא התרפקה עליי מהצד, כאילו זה מה שהיא נועדה לעשות.

ההילה שלה פלשה אל חושיי.

היה לה ריח של סיגליות מתוקות, פרח לֵילִי פאקינג מתוק.

כמעט התרגלתי להתעלם מהדחף שהיה לי להצמיד אותה אליי חזק, לדחוף את האף לתוך התלתלים השחורים העבים בשערהּ ולנשום את המתיקות שלה עמוק לתוך הריאות. רציתי להטביע את עצמי בתוך הריח הפרחוני המשכר שלה.

אבל בחיים לא אעשה את זה.

רייבן הייתה טהורה.

העולם הזה אולי הפך אותי למפלצת, אבל לפחות היה לי מצפון כדי להודות בזה. כמעט עשיתי את הטעות הזאת פעם אחת, והיא הוכיחה לי בדיוק למה לעולם לא אהיה ראוי למישהי כמוה. תמיד פגעתי באלה שהכי אהבתי.

חוץ מזה, ריבר יחסל אותי אם אשקול בכלל לחצות את הגבול הזה עם אחותו. פאק, הוא היה עושה את זה ברגע זה, אם רק היה מעלה בדעתו את הפנטזיות שהיא עוררה בי בכל פעם שהסתכלתי עליה. אם הוא היה יודע איך הרגשתי בפעם ההיא שהוא התעמת איתי לגבי זה, ושיקרתי במצח נחושה.

הדחקתי את הרגש לתוך החלקים הכי עמוקים בתוכי והעמדתי פנים שהוא לא קיים, התעלמתי מהתשוקה המורעבת ההיא, והובלתי את רייבן לתא.

תיאו זז לאמצע, רייבן נכנסה, ואני מייד אחריה.

כרכתי זרוע חזרה סביב הכתף שלה.

המלצרית שלנו הופיעה מייד, מחזיקה מגש עם משקאות. "הנה. עוד סיבוב לשולחן האהוב עליי ביותר."

"אה, טיף, את תמיד שני צעדים לפני כולם," קיין אמר לה. הבחור נשען לאחור בתא המרופד עם המשענת הגבוהה ונראָה כמו איזה מלך. נראה שפה, זה באמת מה שהוא היה. הבעלים של המקום, שגם נקרא על שמו. המקום בו נעזרנו כדי להלבין את כל הכספים שלנו.

"חייבת לדאוג שהבוס יהיה מרוצה," היא אמרה, בנימה משתובבת.

לא פספסתי את האופן שבו היא הסתכלה עליי כשהניחה את הוויסקי שלי מולי.

הזמנה חשאית.

הלכתי אליה הביתה כמה פעמים. האישה הייתה סקסית בטירוף ויותר מאשר רק סטוץ, אבל הרגשתי שהיא מתחילה לפנטז על משהו מעבר, כאילו חושבת שתוכל לרסן אותי, כשמהרגע הראשון הבהרתי לה שאין סיכוי. "תודה," אמרתי לה, החוויתי בסנטרי לעברה לפני שהיא עזבה באי־רצון.

הרגשתי את עוצמת הזעף של רייבן.

"מה?" שאלתי אותה, בקול משועשע למרות הבטן המתהפכת שלי.

"לא יודעת איך אתה מצליח לעשות את זה."

"לעשות מה?"

"נו באמת, אוטו, אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת. אתה כזה פלייבוי."

"טוב, ברור שאני פלייבוי, מתוקה, ואת יודעת בדיוק איך אני עושה את זה." עצבנתי אותה בכוונה.

"אוף," רייבן גנחה. "יהיר כל־כך."

"כאילו את לא יודעת שאת הדבר הכי פאקינג סקסי במועדון הזה," יריתי חזרה.

שיט.

אולי הגזמתי קצת, כי תיאו הרים גבה חשדנית כשלגם מהוויסקי שלו, והיה לי ברור שהוא חושב שאני צריך אזהרה.

קיין פלט גיחוך שקט.

"טוב, באמת קשה לא להסתכל עליי," רייבן אמרה. "ראית את הטופ הזה?"

טופ?

לא הייתי קורא לזה ככה.

היא נענעה בכתפיה, מקניטה אותי כמו שהיא אהבה לעשות. כאילו לא שמתי לב גם ככה. כאילו לא ראיתי את הפנים שלה בכל פעם שמצמצתי לעזאזל.

לפעמים חשבתי שהיא מנסה בכוונה לדחוף אותי לקצה.

"באמת, אני לא מאמין שריבר נתן לך לצאת מהבית לבושה ככה," קיין אמר והניד בראשו בהלם.

"כן, אחותי הקטנה כוסית רצינית. אצטרך להשגיח עלייך הלילה ולוודא שכל הסוטים לא יתקרבו," אמרתי בצורה הכי קלילה שיכולתי לגייס.

לקרוא לה ככה היה כמו דלי של מי קרח על הראש. תזכורת לכל הסיבות שבגללן לעולם לא אוכל ללכת לשם.

כלומר, פאק, הכרתי אותה מאז שהיא הייתה רק ילדה קטנה בת תשע, אז, כשריבר הופיע איתה באל־איי אחרי שהוא הציל אותה מההתעללות של האבא הזבל שלהם.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותה. ילדה קטנה ומבועתת שהייתה עטופה בשמיכה ורעדה בפינה של הבניין הנטוש שבו גרנו.

צמרמורת של זעם ישן הרעידה אותי. הידיעה של מה שהיא עברה. אז, וגם מאוחר יותר.

הבזק של כעס השתלט על פניה, וידעתי בוודאות שהיא שנאה שקראתי לה ככה. היא העלתה מבט חצוף על פניה, שהיה כולו אתגר. "אולי זה בדיוק מה שאני מחפשת הלילה... איזה בחור סקסי שירצה לקחת אותי הביתה."

הייתי חייב לרסן את הנהמה שרצתה לברוח מהחזה שלי. ידעתי שהיא יצאה עם איזה מניאק לפני חודש. לא יכולתי לסבול את המחשבה הנוראית על הבן זונה ההוא כרוך סביב הגוף הסקסי והמהמם הזה.

שמעתי אותה מספרת לצ'רלי שהיא נפרדה ממנו. הן החלו ללחוש כשהבינו שאני מצותת, אז לא הצלחתי לשמוע את כל הסיפור. הדבר היחיד שידעתי בוודאות זה ההקלה המזדיינת שהרגשתי מהחדשות.

אם היא תלך הביתה הערב עם איזה לוזר אחר, אאבד את זה.

"אתה יודע, מישהו קשוח כזה," היא המשיכה, נעצה את הסכין פנימה. "אולי אחד החברים האופנוענים שלך."

היא הביטה סביב השולחן כאילו ביקשה מאחד מאיתנו למצוא לה מישהו.

הפעם, כן נהמתי. "תיזהרי, רייבן, אחרת כל שמוק שתחליטי לכבד בנוכחותך הערב ייעלם בסוף."

"מסכים לגמרי," תיאו אמר, והרים את הכוס שלו כאילו כרתנו ברית.

היא צחקה כאילו זה היה מגוחך. היא הייתה צריכה לדעת, ובכל זאת היא הצביעה סביב השולחן ואמרה, "כולכם, כולל אחי, תצטרכו להפסיק עם השטויות האלה." היא החוותה עם האגודל על החזה שלה. "אני בת עשרים וחמש. עשרים וחמש. אני כבר לא ילדה קטנה. הגיע הזמן לקבל את זה, כי הילדה הזאת מוכנה לפרוש כנפיים."

הייתי די בטוח שפרישת הכנפיים שלה תהיה הסוף שלי.

השיר השתנה ורייבן השתנקה, ותשומת הלב שלה ננעלה עליי מייד, וקצות הציפורניים השחורות שלה חפרו לתוך השריר בזרוע הימנית שלי. "זה השיר שלי! קדימה, החוצה. אנחנו רוקדים. אתה יודע, כי הבסטי שלי עסוקה כרגע."

היא דחפה אותי מהתא לעמידה ויצאה אחריי, עוקפת אותי. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מללכת אחריה, כשהיא הניעה את התחת המהמם שלה, המכוסה עור, לרחבת הריקודים, על עקבים גבוהים כל־כך שלא יכולתי לנשום לעזאזל.

ואז היא הסתובבה אליי וחייכה כשהחלה להניע את האגן ההוא.

אולי הייתי צריך לקבל את זה כגזרת גורל. שזה נגמר כבר. אולי הייתי צריך לדעת שרייבן טייט תהיה באמת הסוף שלי.

פרק 2

רייבן

"אז החלטנו. אני מתכוונת למצוא לי את אחד מהאופנוענים ההם הלילה." קרצתי לעבר החבר הכי טוב של אחי כשנענעתי את האגן לפי הקצב האפל שהדהד במועדון. אורות הבהבו, והבזקים צבעוניים האירו על ההמון המתפתל שנדחס ברחבת הריקודים.

ההכרזה שלי הייתה קורעת מצחוק לאור העובדה שלא יכולתי להסתכל על אף אחד אחר באותו רגע.

אבל אפשר להאשים אותי?

אוטו הדסון היה סקסי כל־כך, שזה היה לא הוגן.

סקסי כל־כך, עד שזה כאב פיזית.

לבהות בו היה כמו לעמוד בשמש ולדעת שתישרפי, אבל עשית את זה בכל זאת כי התחושה הייתה נהדרת להיצלות תחת הקרניים הלוהטות.

הגבר היה כמו הר של אבן.

חיה בלתי ניתנת לריסון כמעט.

דובי ענק מכוסה קעקועים.

לא היה ספק בכך בהתחשב באופן שבו האדמה רעדה בכל צעד שלו. רעם מתגלגל שהרעיד אותי בגלים מתנפצים.

הוא הסתפר, צד אחד קצר יותר והשני קצת יותר ארוך, וזיפים בני יום כיסו את הלסת החזקה והאלימה שלו.

אבל מה שגרם לי לרעוד מבפנים היה העיניים שלו — כחולות חודרות ומהפנטות שתמיד גרמו לי להרגיש כאילו שיפדו אותי במקום. כאילו יכלו לחרות ולחצוב ולראות כל הדרך עד עמקי נשמתי.

הגבר יכול היה להיות מפחיד בטירוף אלמלא הגיחוך הקבוע בקצה שפתיו וההתלוצצויות שתמיד עמדו על קצה לשונו. למרות זאת, ידעתי היטב שהוא קטלני בדיוק כמו שאר הצוות של אחי.

רק שהייתי בטוחה שהגיחוך שהופיע כרגע על פניו המהממות היה מזויף. "משחקת באש הלילה, מה?" הוא נהם, בקול מחוספס אבל מספיק גבוה כדי להישמע מעל הדציבלים המחרישים של המוזיקה.

אוטו צעד קדימה וכרך זרוע סביב מותניי, מניע אותי לפי הקצב כמו שתמיד עשינו.

אש התפשטה מתחת לעורי.

הייתי בת תשע־עשרה כמעט כשהוא לימד אותי לרקוד. זה היה אחרי שהוא נשלח לכלא ואז שוחרר. כשהכול השתנה עבורי. כשהרגשות שתמיד הרגשתי כלפיו התעצמו למשהו גדול יותר, והבנתי לחלוטין את המשמעות שלהם.

ידעתי שבשבילו, זה היה תמים, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה... זה היה תאוותני. כמו נגיעות גנובות שלא נועדו לי, אבל רציתי לקחת אותן לעצמי בכל זאת.

הוא משך אותי אליו ונשען קרוב לאוזן שלי. "אם תמשיכי ככה, אצטרך לסחוב אותך מפה על הכתף שלי."

נשמתי התכווצה מול האיום שלו, כשחלק מאוד מטופש בי התחנן בפניו לעשות את זה.

"אתה לא תעז," אמרתי לו במקום זה.

"תנסי אותי, מתוקה." הגיחוך שלו התפשט. "נראה שאת מחפשת הרבה מאוד צרות... לבושה ככה. כל הגברים פה בטח נטרפים לגמרי."

אלוהים, הוא היה בלתי אפשרי, מטיף לי על האמיתות שחלקתי איתו, כאילו אין לי זכות לצרכים ולתשוקות משלי, ואז באותה נשימה, סוחף אותי בחזרה אל תוך כל זה.

זה תמיד היה ככה איתו. מאז שהייתי בת שמונה־עשרה ותמימה מספיק להאמין שיש סיכוי שהוא יסתכל עליי כמו שאני תמיד

הסתכלתי עליו.

הדבר היחיד שאי־פעם רציתי זה שהוא יסתכל עליי באמת, וכשזה יקרה, שהריק שתמיד ידעתי שחי בתוכו יתחיל לפעום, להאיר... רציתי שהוא ירגיש את זה. שיֵדע שמאז ומתמיד נועדתי להיות הרבה יותר מידידה שלו.

הרבה יותר מאחותו הקטנה.

רק המחשבה על הכינוי הזה הספיקה כדי לעצבן אותי.

אבל זו הייתה מערכת היחסים שנרקמה בינינו: הוא היה הגבר שהיה שזור בבד שלי, ובכל זאת — התפר שהיה אמור לחבר בינינו, נפרם.

"אני פה כדי להטריף כמה ראשים." אמרתי בקול מקניט, והבטן שלי רעדה מהקרבה אליו.

"בדיוק כמו שחשבתי. רק צרות," הוא מלמל. "מה אני אמור לעשות איתך?"

"לרקוד איתי?"

"אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות," הוא אמר, ומשך אותי עוד יותר קרוב.

ההילה שלו הקיפה אותי.

פצ'ולי ופאי תפוחים חם. אף גבר לא אמור להריח כל־כך טוב.

רציתי לשקוע בתוכו.

להיעלם.

"נראה לי שאולי אשאיר אותך איתי... בדיוק ככה." המילים שלו היו ויברציה חמימה שהחליקה על עורי.

מה לא הייתי נותנת כדי לשקוע בזה לגמרי. שהוא יעטוף אותי בין הזרועות העצומות שלו. יחבק אותי כמו שתמיד חלמתי שיעשה.

ידעתי שלא כדאי לי לפתח ציפיות כאלה. הדבר היחיד שזה אי־פעם עשה, זה לגרום ללב שלי להתרסק. הגיע הזמן שאתגבר על זה.

ניסיתי. ניסיתי להימלט מהכלוב בו הייתי כלואה.

הבעיה היא, שבכל פעם שניסיתי, התחרפנתי. החיצוניות שלי אולי נראית אמיצה, אבל הפנימיות שלי הייתה זו שהזדעזעה מהרעיון להמשיך הלאה.

אבל אוטו לא היה צריך לדעת את זה.

"אני לא כזאת מדהימה, נכון?" אמרתי בנימה קלילה יותר כשהבטתי מעלה אל פניו המחוספסות.

צחקוק הדהד עמוק מחזהו. "אני חושב שאת יודעת בדיוק עד כמה את מדהימה, רייבן טייט."

"עד כמה?" לחצתי בצחוק.

"אה, הכי מדהימה."

"מה אתה אומר?"

"מממם...."

שקעתי, התמזגתי עם הגוף שלו כשרקדנו לפי הקצב.

"זזנו."

אוטו נרתע לאחור כאילו נתפס מבצע פשע, כשהקול העמוק הכה בנו מהצד.

אחי עמד שם, כרוך סביב הבסטי שלי.

עשיתי מאמצים לסלק את התשוקה מפניי, ועשיתי פרצוף מזועזע. "מה? אתם לא יכולים לעזוב כבר. רק התחלנו."

הושטתי יד ואחזתי בידה של צ'רלי, מנופפת בה בינינו. "הבטחתי שהערב שלך יהיה פיצוץ, והלו, אני הפצצה. אין צורך להמשיך לחפש, הכיף עומד ישירות מולך."

"נראה לי שהיא תבלה איתי. נולאן עם הבייביסיטר הערב, אז זה רק אנחנו," ריבר נהם.

ניסיתי לא להשתנק ממה שהוא רמז. קשה שהחברה הכי טובה שלך יוצאת עם אחיך.

כיווצתי לעברו את האף. "גנב. אתה גנבת אותה ממני."

צ'רלי צחקקה כשנשענה לאחור עליו. "בואו נגיד שאני שייכת לשניכם. שווה בשווה."

"לא, בורחת קטנה, את שלי," ריבר נהם על הלחי שלה.

היא הסמיקה, והאהבה שלה כלפיו זרחה.

אני אולי עושה להם חיים קשים, אבל הם מושלמים יחד. אהבתי אותם כל־כך, אבל גם התחלתי להרגיש כמו גלגל שלישי.

"אני אקפיץ את רייבן הביתה." קולו של אוטו היה קליל, והוא כרך זרוע סביב כתפיי כמו שתמיד עשה.

צמרמורת חלפה בגבי.

רציתי להסתובב ולהצמיד את האף לצוואר הרחב שלו. לנשום אותו עמוק לתוך כל המקומות הסודיים בתוכי, בהם רציתי לנצור אותו.

"אתה בטוח שלא אכפת לך?" ריבר שאל.

"אתה יודע שאדאג לה."

ריבר הושיט יד ולחץ על כתפו של אוטו. "אני מעריך את זה, גבר. אתה תמיד שומר עליה."

"תמיד."

הייתי מתווכחת שאני יכולה להגיע הביתה בעצמי, אבל לרכוב על האופנוע של אוטו מאחוריו, היה לגמרי הקטע שלי.

"אז נתראה בבוקר," ריבר אמר, והתקרב לנשק אותי ברקה. "תשמרי על עצמך."

"אתה לא צריך לדאוג לה כשהיא איתי."

צ'רלי התקרבה וחיבקה אותי. "מצטערת שאני מבריזה. זה רק..."

היא לא המשיכה, והיה ברור לגמרי למה היא התכוונה ב'זה רק'.

נופפתי לה ללכת בחיוך. "לכי תהיי עם הגבר שלך. אני אהיה בסדר גמור. יש לי את אוטו פה איתי."

דחפתי אותו עם המותן, אבל הוא היה גבוה כל־כך, שאפילו על עקבים המותן שלי בקושי הגיע לחלק העליון בירך שלו.

"נכון מאוד," הוא נהם בצורה הקשוחה שלו, עם החיוך ההוא על שפתיו המפתות והעסיסיות.

"טוב, אז נתראה מאוחר יותר." הבעתו של ריבר הפכה קודרת כשהוא הפנה את תשומת ליבו לאוטו. "תשמור על עצמך מחר. סמס לי כשהחבילה נמסרה ואתה בדרך הביתה."

הבטן שלי התכווצה.

זה היה החלק בחיים שלהם שפילח את ליבי בחרדה. ידעתי שמה שהם עשו היה שווה את זה, אבל זה לא אומר שלא דאגתי בכל פעם שאחד מהם יצא למשימה. נדיר שידעתי את הפרטים. זה היה אחד החוקים של סובריין סאנקטום. ככל שיֵדעו פחות, כך עדיף. זה היה בטוח יותר בשביל כולם.

אבל לפעמים שנאתי להישאר באפלה.

*המשך הפרק זמן בספר מלא*