היועץ

האתמול

תמוז, שנת עשרים וחמש למלך דָארַיַוַהוּשׁ (498 לפנה"ס)

"זו נמייה!"

הילד שרץ מהר יותר צעק אל חברו, המפגר מאחוריו. הם היו כבני שמונה, לשניהם אותה קומה, אותה בלורית שיער כהה, אותו עור זית ואותן עיניים שחורות. הדמיון הרב ביניהם היה מטעה, ורבים חשבו אותם לאחים, אפילו לתאומים.

"הבטוח אתה שאין זה שועל?" התנשף חברו. "הוא ברח בטרם אספיק לראותו."

"נתפוס אותה ונדע," צעק הראשון, והגביר את מהירות ריצתו.

"פתחיה, חכה לי!" נאנח חברו בעודו מנסה להדביק אותו. למזלו, החיה נעלמה מטווח ראייתו של פתחיה, שעצר במרכז השדה והביט לכל עבר, תר בעיניו למצוא תנועה או טביעת רגל שיסגירו את נתיב הבריחה.

השמש כבר נטתה מערבה, מבשרת את סופו של היום. אורה הרך שטף את שדה החיטה בגוני האש, מעמיק את הצללים. מתבונן מהצד עלול היה לטעות לרגע ולחשוב שזוהי רק הרוח המנשבת, אך פתחיה הצביע לעבר תנועת החיטים בלהט מחודש.

"לשם!" קרא והחל שוב לרוץ, בדיוק כשהגיע חברו, שואף ונושף בכבדות, למקום שבו עמד אך לפני רגע קט.

"שמעי, אל תפגר. וָלא, נאבד אותה!" צעק פתחיה אל חברו.

שמעי עדיין התאמץ להסדיר את נשימתו. "החמה כמעט נסתלקה. נחזור נא הביתה!"

"אתה תמיד אומר נואש בלא עת. הנה, ראה, יש שם מערה. היא ודאי מסתתרת בה!"

פתחיה רץ עתה לכיוון פי מערה נמוך שנפער אליהם בגבעה בקצה השדה. מאחוריו ניסה בן דודו שמעי להדביק את צעדיו, כשהוא נאנח בייאוש.

הם היו החברים הכי טובים. שניהם היו בנים יחידים להוריהם, ובמות אביו ואימו של פתחיה, לקח דודו, אביו של שמעי, את פתחיה לו לבן, ושמעי לקחו לו לאח.

אביו של שמעי היה איש חיל וגדל חיש מהר בשורות צבא מלך המלכים דָארַיַוַהוּשׁ. כעת, כשהיו הוא וחייליו חונים מחוץ לעיר שושן, מצאו בכך הנערים הזדמנות להפסקה מבורכת משינון מגילות משמימות, ובמקום זאת העבירו את זמנם במחנה הצבא. שם היו מאכילים את סוסי המלך ומצחצחים אותם, או שואבים מים למלא את נאדות החיילים.

בכל יום עם תום מלאכתם מיהרו השניים ללכת ולצפות בחיילים המתאמנים בחניתות. פתחיה אהב לנצל את ההשגחה הרופפת כדי לצאת ולחקור את הסביבה מחוץ לעיר. הוא שש לכל הזדמנות להרפתקה נועזת. שמעי לעומתו חשש מחיות רעות או מאנשים זרים העלולים להרע להם, אך לא היה אפשר לעמוד בפני ההתלהבות של פתחיה. יחד עלו בעצי התמר ואכלו מפריים, יחד שתו ממעיינות המים המתוקים, יחד טבלו ביובלי הנחלים הנסתרים מעיני הפרסים, ויחד רדפו אחר חיות הבר.

עתה קרבו השניים למערה. פתחיה כרע על ארבעותיו, מתכונן לזחול אל תוך הפתח הנמוך.

"פתחיה, נחזור נא למחנה." שמעי עדיין התנשם בכבדות. "חיה רעבה או מפוחדת עלולה לתקוף, וכאשר אתה על ארבעותיך אינך יכול להגן על עצמך."

פתחיה היסס לרגע, ואז אמר: "אל תהא פוחד כעכבר." הוא החל לזחול פנימה, משכנע את עצמו בליבו שבן דודו טועה.

פתח המערה התברר כפיר צר וחשוך היורד בשיפוע אל תוך ההר. מעט אור נכנס מאחורי פתחיה אל תוך המחילה החשוכה, אך עד מהרה גם אור זה נעלם, כאשר שמעי נכנע לרצון בן דודו וזחל פנימה בעקבותיו.

לפתע הרגיש פתחיה שאין המקום צר עוד. האוויר סביבו זרם באופן חופשי. הוא הושיט ידיו לצדדים וגילה שעתה הגיע אל חלל גדול יותר. הוא קם בזהירות על רגליו, מרים ידו לראות שאין ראשו נתקל בתקרת המערה, אך נראׂה שהתקרה רחוקה דיה. דבר מה התחכך ברגלו והוא נבהל לרגע, אך אז הבין שזהו שמעי, שהגיע אחריו.

"קום. אפשר לעמוד כאן," אמר לחברו. שמעי אחז בו והתייצב על רגליו. כעת, משלא חסמו השניים את פתח הכניסה, יכלו לראות באור הקלוש שחדר מבעד למחילה שגודלו של החלל היה כחדר קטן, ובו פתחים נוספים. רוב הפתחים היו צרים מדיי בעבורם, אך פתח אחד היה גדול דיו להמשיך את מסע החקר אל עומק המערה. ניחוח קל של טחב עמד באוויר, מעורב ברמז של צואת חיות ופרווה רטובה. ללא ספק, הם הגיעו למערת מסתור של חיות האזור.

פתחיה צעד אל הפתח הגדול יותר וכבר עמד לרדת בו.

"עצור!" קרא שמעי בבהלה. "תכף ירד הלילה. כיצד נמצא את דרכנו חזרה באין לנו לפידים? נשובה עתה למחנה ונבוא לכאן ביום אחר, מוקדם יותר ועם לפידים."

"אזחל רק מעט פנימה ומיד אשוב. הסר דאגה מליבך. רק אראה אם יש טעם לחזור מחר או שזו כל המערה." בליבו פנימה ידע פתחיה שחברו צודק, אך סקרנותו וגאוותו לא נתנו לו לעצור עכשיו. הוא החל זוחל פנימה בעוד בן דודו קורא לו מאחוריו לחזור. המחילה הלכה וצרה. פתחיה זחל עתה על גחונו וכבר הבין שיותר מכך לא יצליח לנוע. הוא החל לחזור על עקביו, ואז גילה שאין המרחב מספיק כדי לדחוף את גופו לאחור בידיו. הוא ניסה לפתל את גופו כדי לסגת, אך הקרקע הייתה עשויה אבנים זעירות, שהידרדרו תחת גופו בעודו נשאר במקומו. ידיו החליקו עליהן ללא מקום אחיזה. הוא היה תקוע, בלא אפשרות להמשיך ובלא יכולת לצאת, והחשכה סגרה עליו.

"שמעי! עזור לי," קרא לבן דודו, מתאמץ לייצב את קולו ולא לתת לבהלה להישמע בו.

תחילה לא ידע אם שמע אותו בן דודו, ואז הרגיש את ידיו של שמעי מתהדקות סביב קרסוליו ומושכות אותו לאחור. לבסוף, במאמץ גדול, הצליח שמעי למשוך את פתחיה מהפתח הצר. פתחיה נפל עליו, והשניים התיישבו על הקרקע מתנשפים. פתחיה החל צוחק צחוק של רווחה. הבהלה שאחזה בו עד אותו רגע נשכחה חיש קל. אך שמעי לא צחק. פתחיה רק שמע את נשימותיו לצידו.

"ובכן, הבה נצא מכאן," אמר פתחיה לבסוף. הוא קם על רגליו בזהירות, ואז, למגינת ליבו, נוכח שאינו יודע היכן הפתח. אפלת המערה הייתה כה דחוסה שאפשר היה ממש לחוש את כובדה על העור. שני הילדים היו כסומים.

"שמעי, עזור לי למצוא את הפתח," אמר פתחיה לבן דודו. הוא סייע לו לקום על רגליו, בעוד שמעי מוחה: "הן אמרתי לך שהחמה עומדת להסתלק בקרוב. מדוע לא שעית לדבריי?"

השניים גיששו את דרכם אל קיר המערה ואז החלו ממששים את הסלע, תרים אחר פתח היציאה.

"אם לא נצליח, נמתין עד אור הבוקר. כאשר ייכנסו קרני השמש נמצא את הפתח, נצא, ויהיה לנו סיפור לספר על תלאותינו."

"ואבא ואימא יוכלו לספר כיצד דאגו כל הלילה וכיצד נדדה שנתם, וחייליו של אבי יספרו כמה חיפשו אותנו וכמה זעמו כשגילו ששנת הלילה היקרה שלהם אבדה רק בשל משובתנו. חייבים אנו למצוא את היציאה ולחזור למחנה."

הם המשיכו לגשש בקיר. הפתח חייב להיות כאן. אך היכן?

"עמוד רגע בשקט ואל תנוע," אמר שמעי. הוא היטה אוזן עד ששמע אוושת רוח חרישית וחש במשב קריר על רגלו. הוא נע לעבר הנקודה שממנה נשבה הרוח, מימין למקום שבו חיפשו את הפתח.

"הפתח כאן," קרא בעודו מתחיל לזחול החוצה. הוא המשיך לקרוא בקול בעוד פתחיה עוקב אחר קולו ויוצא אחריו.

השניים מיהרו לזחול החוצה אל האוויר הצח. הערב כבר ירד, ומחצית הירח שבשמיים האירה מעט את השדות. "כדאי שנמהר לחזור בטרם ישלחו לחפש אחרינו," אמר שמעי, והשניים מיהרו לעשות את דרכם חזרה אל מחנה הצבא. אם יספיקו לחזור בטרם יבחין מישהו שיצאו לשוטט לבדם, אולי תיחסך מהם נזיפה.

יללות תנים נשמעו מהגבעות הסמוכות והביאו את הילדים להחיש את צעדם אף יותר.

כאשר נגלו לעיניהם אורות הלפידים והמדורות של מחנה הצבא, הרשו לעצמם לנשום לרווחה, ואפילו שמעי צחק.

פתחיה הביט בשמעי וחשב לעצמו כמה בר מזל הוא שזכה לחבר ואח שכזה. פתחיה היה ההרפתקן ושמעי השקול; פתחיה היה מסתבך ושמעי מחלץ ושומר סוד; פתחיה היה אש ורוח, ושמעי אדמה ומים.

שמעי החל לרוץ אל עבר המחנה, כשסנדלו החליק על אבן והוא נפל אל הקרקע.

"לאט לך," צחק פתחיה ומיהר אליו. "אין אני רוצה להציגך חבול אל מול אביך."

שמעי לא ענה.

פתחיה מיהר אל חברו וראה שראשו של שמעי נחבט בסלע ודם שותת מפצעו.

"שמעי! שמעי! ענה לי!" פתחיה טלטל את חברו, אך ללא הועיל.

פתחיה הרים את בן דודו ונשא אותו על גבו, מנסה ללכת מהר ככל יכולתו לעבר מחנה הצבא, אך שמעי הלך וכבד יותר ויותר, והדבר האט את מהלכו. הוא התפלל לאלוהי השמיים שיתן לו כוח להגיע אל המחנה. הוא התקשה לאזן את שמעי על גבו, וכשהתקרב מספיק אל המחנה, החל זועק לעזרה. למרבה המזל שמעו אותו חיילים ששהו בקצה המחנה, ואחדים מהם באו לבדוק מה זה ועל מה זה.

פתחיה הניח את שמעי על הארץ. כשחרדה גוברת בקולו, החל להסביר לחיילים, שלא הכיר, ששמעי הוא בנו של הקצין אביחיל, ושהנערים הצעירים שייכים למחנה הצבא. אחד החיילים יצא להביא את אביחיל, וחייל אחר הלך להזעיק את הרופא.

הרופא, עבד יווני לבוש בגדים פרסיים, הגיע בריצה. הוא כרע לצד שמעי, הצמיד את אוזנו לחזהו ואחר נקש והאזין. בפנים מודאגות הפך אותו על צידו והצמיד את אוזנו לגבו של שמעי, נקש על גבו והאזין. פניו הרצינו עוד יותר.

בינתיים הגיע גם אביחיל בריצה ועמו החייל שרץ לקרוא לו.

"שמעי, שמעי, אני כאן. החזק מעמד!" אביחיל כרע לצד בנו, ופניו אומרות אין אונים.

פתחיה צפה בדודו מן הצד, חושש להוציא מילה מפיו. אלוהי השמיים, עשה ששמעי יחיה, שרק יחזור לפקוח את עיניו. הוא אחי היחיד והאדם היקר לי ביותר בעולם. אקדיש את חיי לעבודתך. רק הצל אותו!

אחרי פרק זמן שנדמה כנצח, נענע הרופא בראשו והתרחק מגופו חסר החיים של שמעי.

פתחיה הליט פניו בידיו, גופו רועד בבכי. הוא הביט בגווייתו הקטנה של חברו כאילו הביט בגווייתו שלו עצמו. החיים ללא שמעי נדמו בלתי אפשריים. הוריו מתו, ועתה גם חברו הטוב ביותר, בן דודו שהיה כאח לו. כל אשר אהבתי מתו, אמר בליבו. קללה רובצת עליי, ואלוהי השמיים שוב לא היה בעזרי.

דרך הדמעות ראה את דמותו המטושטשת של אביחיל הכורע ליד בנו, גבו שפוף כאילו משקל העולם כולו נפל על כתפיו.

הכול באשמתי, חשב פתחיה. דודי ודאי יגרש אותי מביתו עכשיו. איך אוכל להסתכל בעיניה של דודתי טליה?

הוא הושיט יד אל דודו בבקשת סליחה. להפתעתו אביחיל אחז בה ומשך אותו אליו, אוחז בו לנחמה.

חבוק בזרועות דודו, נתן פתחיה לכאב לשטוף אותו.

***

אחרי כמה ימים של אבל, דעך מעט הכאב שפילח את גופו ואת נשמתו של מרדוכא. מותו של אביחיל הציף בו זיכרונות מאותו יום מר ונמהר לפני חמש עשרה שנה שבו איבד את בן דודו. הוא ניסה לברוח מגורלו; שינה את שמו; פנה עורף לדת אבותיו. כמה מחלוקות היו לו עם אביחיל בנושא הזה, רק אלוהים יודע.

לא. אין אלוהים. אף אחד לא יודע.

אך גורלו ממשיך לרדוף אחריו. כל מי שאהב מתו.

מרדוכא אחז בידו מגילה קטנה שמסרו לו זה עתה שליחים מיוחדים של מלך המלכים חְשַׁיָארְשָׁא בן דאריווהוש: מילות ניחומים על מותו של מפקד משמר העיר, והבטחה להעניש בחומרה את הפורעים. הוא צחק צחוק מריר והשליך את המגילה בפינת החדר. המגילה נכתבה בשמו של המלך. חה! המלך נמצא בהַנְגְמַתָאנַה, מרחק מספר ימי רכיבה על סוס מהיר. הוא מן הסתם לא שמע אפילו על מותו של אביחיל. ברור שהמגילה נכתבה על ידי אחד הפקידים שנשארו בשושן כי לא היו חשובים מספיק לעבור עם החצר להנגמתאנה.

וההבטחה להעניש את הפורעים. חה! מרדוכא לא היה כבר נער תמים. זאת לא הייתה התקיפה הראשונה של יהודים בשושן, ולבטח לא האחרונה. אלו היו הבטחות שנכתבו על הרוח.

הדסה, בתם הקטנה של אביחיל וטליה, שנולדה שנים אחרי מות שמעי, סירבה לצאת מחדרה מהבוקר.

מרדוכא נאנח במפח נפש בעודו צועד בחדר הלוך ושוב. מה יעשה בה עכשיו? יהיה עליו לקחתה לו לבת, להיות אומן אותה עתה במות אביה ואימה. את זאת היה חייב להוריה. הם לקחו אותו אליהם באומנה במות עליו הוריו.

אבל הם היו זוג הורים. הוא רווק. הוא אינו יודע כיצד לגדל ילדה בגילה. בת כמה היא, בעצם?

בעוד כמה שנים יוכל אולי לשאת את בת דודו הצעירה לאישה. זה המנהג. אין ספק שלכך יצפו כולם.

מרדוכא עצר את צעדו וקפא במקומו.

כל מי שאהב מתו.

הוא נזהר עד היום. הדסה הייתה ילדה חביבה. הוא מעולם לא הרשה לעצמו להתקרב אליה יותר מדיי. אבל אם יישא אותה לאישה היא עלולה יום אחד להיכנס אל ליבו, ואז יאבד גם אותה. הוא לא יוכל לשאת עוד אובדן שכזה.

ויתרה מזו: אם גורלה יהיה כגורלם של כל האנשים האחרים שאהב בחייו, הוא גם יפר את הבטחתו לאביחיל.

אסור לו להפר את הבטחתו לאביחיל. אביחיל וטליה נתנו לו חיי משפחה, והוא חייב להם לפחות את זאת: עליו לשמור על בתם היחידה מכל סכנה. כן, אין ספק: עליו לשמור עליה מפניו. ובכך ישמור גם על עצמו.

אולי ישיא אותה לחְוַרְנַה, הנער המטופש שאביחיל התעקש להביא מירושלים? גם אותו אימץ אביחיל וגידל אותו כשם שגידל את מרדוכא. לסבול את נוכחותו עד שיגיע לגיל חופה כבר היה מעל לכוחותיו של מרדוכא – עצם נוכחותו של חוורנה והפה המיותר להאכיל. הוא טיפל בכך כבר הבוקר כשגַ'מְבַּכָּא, אחד הקצינים בחיל, הגיע להביע את תנחומיו. כשימלאו לו שמונה עשרה, כנהוג בקרב היהודים, יוכל להשיא לו את הדסה ולקיים הבטחתו לאביחיל.

הוא עצר ועמד ליד החלון. הרוח החמה הנושבת מבחוץ העלתה לאוויר את ריח הבשמים שבחדר. הבית היה כולו ספוג בריחות הבשמים של טליה. הריח העיר בו שוב את הכאב, אך הוא לא הרשה לעצמו לדמוע.

הוא יצטרך לקחת את הדסה מכאן למקום אחר, מקום שאינו ספוג בכל כך הרבה זכרונות כואבים.

החייל המחושב שבו גם העיר שהוצאות הטיפול בבית כה גדול יהיו גבוהות ומיותרות. כעת, ללא מסחר הבשמים של טליה וללא שכר מפקד המשמר של אביחיל, הבית יהיה יקר מדיי למרדוכא.

הוא לא יבזבז את כספו על טבחית ומשרתות. הוא יצא מהחדר ופסע לעבר המטבח. המשרתות נפוחות העיניים ניסו לסדר את המטבח בעוד חוורנה, ילד האשפתות מירושלים, מסתובב ביניהן ומפריע להן לעבוד.

"חוורנה!" קרא מרדוכא, והנער קפץ בבהלה, כמעט מפיל את סלסילת הבצלים שהחזיק. "חוורנה, גש הלום. עלינו לדבר."