עדיין חי

פרולוג

ג'ני

עשיתי את זה שוב. הפעם ההרגשה הייתה נורמלית יותר, פחות רגשות אשם.

‏פחות הלקאה עצמית.

‏אני יודעת שהיית רוצה שאמשיך הלאה, אבל המחשבה הזאת הורגת אותי.

‏אלה היו רק שעתיים, והן עזרו לי להרגיש חופשייה, קרובה יותר אליך.

‏אתה לא חושב שזה מוזר שעברנו יותר זמן יחד בתוך מועדונים צפופים מאשר בכל מקום אחר?

פרולוג

ג'ייק

התזמון שלי בחיים תמיד היה גרוע, בכל דבר. בתיכון, עד שנזכרתי לומר לג׳סיקה שאני מאוהב בה, היא כבר התחילה לצאת עם החבר הכי טוב שלי ולא יכולתי להיות איתה, גם כשהגיעה אליי שיכורה וסיפרה לי שהיא מאוהבת בי מאז כיתה י'.

בדיוק כשהתחלתי את התואר שלי במחנה הצבאי בניו יורק, אבא שלי נרצח.

ואם זה לא הספיק, חצי שנה אחרי שהתחלתי טירונות אינטנסיבית בצבא האמריקאי, אבחנו את אימא שלי עם המחלה.

לא יצאתי עם ג׳סיקה, לא הספקתי להיות עם אימי בחודשים הראשונים של המחלה שלה, וכשאבא נרצח במהלך מבצע לא דרשתי פיצויים כמו שהייתי אמור לעשות והפסדתי מאות אלפי דולרים.

עכשיו, כשאימא שלי סופרת את נשימותיה האחרונות, הוצבתי בתפקיד מעבר לאוקיינוס. הפעם אני לא מוכן להיכנע לתזמון הגרוע ולפספס גם אותה.

קילפתי מעליי את האגו ופניתי אל אותו בחור שגרם לאבי לעזוב את המשפחה. ביקשתי ממנו שישלם את החוב שלי לממשל ויגייס אותי לעבודה – ביטוח הבריאות יקר, והטיפולים שעברה אימי היו יקרים אף יותר.

הוא שיבח את אבי ארוכות, העלה בחיוך זיכרונות מימיהם יחד ולאחר שקיבל אותי לעבודה, ביקש שאהיה אכזרי לא פחות מאבי. באותו היום הודעתי לאימי שאני מתכוון להיות לצידה עד הרגע האחרון. כשעיניה התמלאו דמעות, כל מה שעברתי היה שווה את זה.

האיש מינה אותי להיות המאבטח האישי של הבן שלו. הוא ביקש ממני להעמיד אותו במבחנים ולחשל אותו, בדיוק כמו שאבא שלי היה עושה, אם עדיין היה חי. אם הוא היה יודע שאבא שלי עבד עבור ארגון הביון האמריקאי, היחס שקיבלתי בוודאי היה אחר, אך כל עוד הסוד הזה יישאר קבור איתו, הייתי אמור להיות בסדר.

בבוקר יומי הראשון בעבודה נשאתי את הנשק של אבא שלי בחגורת מכנסיי. זו הייתה מתנה מהברון שרצה להבטיח שאכנס לנעליו. לראשונה בחיי לבשתי חליפה שחורה במקום מדים.

היה מוזר להיכנס לאחוזה, שהייתה מוקפת חומות ומצלמות אבטחה, כאחד העובדים. ביום שבו אבא נכנס אל הבית הזה, התחיל הניתוק ההדרגתי שלו מאיתנו. בהתחלה עוד היינו פוגשים אותו מדי פעם, אך מהר מאוד הוא נשאב לעבודה וביקר מדי פעם בחגים. זה היה אירוני שאני נכנסתי לבית הזה רק מפני שהצבתי את המשפחה שלי בעדיפות הראשונה.

התדריך היה קצר. אחריו מנהלת משק הבית החביבה ערכה לי סיור והראתה לי את הבקתה שתהיה שלי, בפרדס בשולי השטח שהקיף את הבית. נותרו לאימי שלושה חודשים לחיות. לא הייתה לי כוונה להישאר בכלוב הזהב הזה יום אחד מעבר לכך.

לאחר הסיור מצאתי את עצמי עומד בכניסה לחדר השינה של הנסיך המיוסר, נער בן שש־עשרה שגדל אל תוך המשפחה הדפוקה הזאת, אחד שבדומה לי נפל בין הכיסאות והתמודד עם גורל שלא נהג לחייך אליו לעיתים תכופות.

"אתה לא צריך להיות פה כשאני ישן," אמר בקול צרוד כשראה אותי והתהפך במיטתו, מתעטף בשמיכת הפוך שכנראה הייתה חונקת אותי אם הייתי צריך לישון בה בעצמי מפני שהייתי מתעורר בשלולית של זיעה או שהייתי מת מחום מתישהו בלילה.

"נאמר לי להיות פה, ואני מתכוון למלא אחר הפקודות שקיבלתי," הבהרתי. הוא הרים את ראשו מבעד לענן הפוך שבתוכו ישן ושלח אליי מבט מבולבל ועייף.

"בסדר, מר סרגל. איך שאתה רוצה. אבל אני לא מתכוון לקום מהמיטה בשעתיים הקרובות ואין כאן שום דבר שמסכן אותי, אז אתה מבזבז את הזמן שלך."

נותרתי לעמוד במקומי.

אחרי יותר משעתיים, כשהואיל בטובו לקום, הוא גרר את עצמו לחדר האמבטיה בתחתוני בוקסר שחורים ונתקע שם במשך קרוב לארבעים דקות. הייתי רגיל לשעות שמירה ארוכות עוד מימי הצבא, כך שלא הייתה לי בעיה לעמוד במקום לפרקי זמן ארוכים, במיוחד לא במה שקרוב לוודאי הייתה האחוזה הכי מאובטחת בעמק. אפשרתי למחשבותיי לנדוד לאימא שלי ולפרחים שתכננתי לקנות לה. תכננתי את הארוחה שנכין כדי לחגוג את ההצבה שחשבה שקיבלתי קרוב לבית.

שיקרתי לה, אבל עשיתי את זה מתוך אהבה. אם הייתה יודעת שעזבתי את הצבא, היא הייתה מגרשת אותי מהבית שלה ולא מאפשרת לי לחזור בלי מדים ותפקיד מסודר.

מצאתי שלווה בחוסר המעש, הדבר היחיד שעצבן אותי היה צלצול הטלפון המעצבן של דניאל, שלא הפסיק בזמן שהיה בחדר האמבטיה.

כשדניאל הואיל בטובו לצאת, הוא ניגש לטלפון בחוסר חשק, ענה לשיחה והעביר אותה לרמקול לפני שהחזיר את הטלפון לשידה והתיישב על המיטה.

"עכשיו אתה עונה?" שאל קול צווחני של בחורה.

דניאל קבר ראשו בין ידיו ונראה מיואש. "בוקר טוב גם לך, סטפני."

"אני לא מבינה מה עשיתי שמגיע לי היחס הזה!" התלוננה.

"לא עשית כלום."

"אז למה אתה מתייחס אליי ככה?" תקפה. "אחרי כל מה שאמרת לי באותו לילה ציפיתי שתעריך אותי מעט יותר!"

"אני עומד מאחורי כל מילה שאמרתי. את מוצצת פנומנלית, בא לי לזיין אותך כל לילה. זה לא אומר שאני רוצה לשמוע אותך בכל בוקר. קחי את המחמאות שנתתי לך כמו ילדה טובה ותעזבי אותי בשקט."

הוא ניתק את השיחה, נאנח בייאוש ונשכב לאחור על המיטה.

1

ג'ני

למה אלוהים שלח אותך כדי להיות איתי, אם תוך שבועות ספורים הוא לקח לי אותך?

רשמית, הגעתי לשפל המדרגה. לא הייתי במצב רע כל־כך אפילו אחרי שנודע לי על מותו של ג'ייק. כנראה הייתי צריכה להגיע למקום הנמוך ביותר בחיי כדי לטפל בעצמי באמת. לא עוד שיחה עם פסיכולוגית מזדמנת או עם קוראת בקלפים שכולם המליצו לי עליה. הייתי צריכה עזרה.

שלוש־עשרה שעות טיסה ושלוש שעות נסיעה, זה הזמן שלקח לי כדי להגיע לצפון מדינת ישראל, למוסד השיקומי שדניאל מימן עבורי. אחד התנאים שלי היה למצוא מקום רחוק ככל האפשר מהרדאר של ההורים ההיסטריים שלי. לא רציתי להדאיג אותם יותר מכפי שכבר הדאגתי בשנה וחצי האחרונות.

נעמדתי מול הקיר בכניסה שעליו התנוסס משפט באותיות ברזל גדולות. "לא כל סערה נועדה להרוס את החיים שלך, חלקן נוצרו כדי לנקות עבורך את השביל," מלמלתי לעצמי.

אישה מחויכת נעמדה לצידי. היה לה שיער כתום שופע, שפתיים דקות, לחיים תפוחות ומבט מכיל בעיניים.

"אני אוהבת את הציטוט הזה," אמרה והחוותה אל הקיר בראשה, "בחרתי אותו בעצמי."

"הוא יפה." רציתי לחייך אליה בחזרה, אבל לא היו בי את הכוחות הנדרשים.

"שמי מיקה," היא הושיטה את ידה ללחיצה, "ואני הפסיכיאטרית הראשית."

מיקה ואני שוחחנו במשך שעה שלמה בחדר הטיפולים. שפכתי בפניה את כל הסיפור שלי ושל ג'ייק ולא הבנתי כמה זמן עבר עד שהסתכלתי על השעון. החדר היה מעוצב בסגנון בוהו מזרחי שהיה קצת כמו הגרסה המודרנית של הסרט 'אלאדין'. עציצים מילאו את החלל והיו מראות עצומות כמעט על כל קיר. גם פה אחד הקירות עוטר בציטוט. הפעם זה היה משפט מתוך 'פו הדוב', ולמיקה לא היה שום דבר חכם לומר עליו.

פעם אולי הייתי חושבת שזה חמוד, היום לא היה לי מספיק כוח כדי להתרגש מזה, או מכל דבר אחר.

"אז מי זה ג'ייק עבורך?" מיקה שאלה, כאילו לא דיברתי עליו במשך שעה שלמה.

"ג'ייק הוא האהבה הנכזבת שלי," אמרתי לאחר שלקחתי כמה שניות כדי לזקק את התשובה שלי למשפט אחד. "הוא גרם לי להתאהב בו ואז הלך."

"עברה שנה וחצי מאז."

לא הייתה ביקורת בקולה. זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו העיר לי את ההערה הזאת, אבל משום מה הלב שלי התכווץ. הנהנתי.

"אז למה את פה, בעצם?"

לא ידעתי לענות על השאלה הזאת. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה ולישון עד שאצטרף אל ג'ייק בשמיים. או שינשק ויעיר אותי כמו בספר 'היפהפייה הנרדמת'.

הכרחתי את עצמי לדבר. "בשבוע שעבר נסעתי עם חברות למסיבת רווקות בלאס וגאס. דמיינתי שאני רואה אותו בבר. לא סתם ראיתי אותו מרחוק, לא ראיתי אותו בצורה מעורפלת, כמו תמיד. דמיינתי שדיברתי איתו ממש! הוא אמר לי לחכות לו בחוץ, אז יצאתי. חיכיתי לו באופוריה שהתנפצה חזק יותר מהפיצוץ שהיה במועדון."

"היה פיצוץ במועדון?"

"מישהו שתל שם פצצה. הסיפור עדיין נמצא בחקירה. החברות שלי לא נפגעו, וגם אני לא, אבל זה היה רק בזכותו."

היא חייכה. "הוא ממש שומר עלייך מלמעלה."

"זה העניין. אני לא חושבת שהוא למעלה." היא רכנה מעט לפנים, נותנת לי להמשיך לדבר בקצב שלי. "סיפרתי לחבר הכי טוב שלו מה קרה, והוא בודק את האפשרות שהוא עדיין בחיים. הסיכוי קלוש, אבל אני מקווה שהוא אכן בחיים."

"למה את נאחזת בזה?"

"כי זה קשה?"

"ומה בעצם כזה קשה לך?"

היא שאלה אותי עוד שאלה שכבר נשאלתי עשרות פעמים, ולרגע שבריר של ספק גרם לי לתהות אם עשיתי את הדבר הנכון כשהגעתי עד לכאן. "קשה לי לחשוב על להמשיך הלאה, לפרק הבא בחיים שלי."

"למה?"

היא התחילה להישמע כמו תקליט שבור. "כי כואב לי לדעת שהוא לא יהיה שם." הקול שלי נשבר, אבל הדמעות לא הופיעו.

"הסיפור שלך חייב להמשיך. זה ששלו נגמר לא אומר שגם שלך צריך להסתיים."

הנהנתי. "ועדיין, הלוואי שהייתה לי הזדמנות לאהוב אותו באמת. הלוואי שיכולתי להחזיר אותו לחיים בעזרת האהבה שלי. חברה אמרה לי פעם שלפעמים הפוטנציאל המפוספס כואב יותר מלאבד אדם שבאמת הכרת."

"את חושבת שזה המקרה? שאת לא משחררת בגלל פוטנציאל מפוספס?"

"לא." התגובה יצאה ממני בטבעיות. "הקשר שלנו היה טהור, משהו בינינו היה מוזר, קסום אפילו. מעולם לא הרגשתי את זה עם אף אחד. כאילו לא הספיק לי ממנו. אני רוצה לראות אותו שוב, ונגמרת מהידיעה שזה בלתי אפשרי. לפעמים אני נכנעת לעצמי ומדברת איתו כאילו הוא עומד לצידי, אומרת את הדברים שאני מאמינה שהוא היה אומר אם היה לידי. זה הזוי, אני מתגעגעת לרוח רפאים ומרגישה כאילו הוא חי, כאילו הוא ממש פה, לידי. משהו לא מסתדר. אני יודעת שזה לא אמור היה להסתיים ככה. זה יישמע מוזר, אבל הבחור למעלה עשה טעות. אין מצב שזה הסוף שלו, אין מצב שזה הסוף שלנו!"

לא ידעתי למה ניסיתי לשכנע אותה באמת שלי. היא הסתכלה עליי בעיניים מלאות רחמים כשקינחתי את אפי. ידעתי שאני נשמעת כמו משוגעת, אבל זה היה התפקיד שלה לשנות את זה כך שלא הייתה לי שום סיבה להעמיד פנים.

"אני חושבת שיעזור לך לכתוב," אמרה. "וכמה שיותר. תני למילים להוביל אותך, ואל תחשבי יותר מדי. זה שלב חשוב באבל." היא ניגשה לארון עשוי במבוק. "כתבת פעם?"

"לא ממש," אמרתי.

היא חזרה אליי והגישה לי מחברת. על הכריכה הקשיחה היה ציור של גלקסיה בכחול, עטורת כוכבים.

"אנחנו צריכות לסיים את המפגש, אבל ניפגש מחר שוב."

לקחתי את המחברת ויצאתי מהחדר, מלאת מועקה. רציתי להבריז משיעור הפילאטיס שאליו נרשמתי וללכת לישון. מכיוון שאסור היה ללכת לישון באמצע היום בין כותלי המוסד, בחרתי מיטת שיזוף ליד הבריכה המקורה, נשכבתי עליה וניסיתי להשתלט על הדחף לפרוץ בבכי.

ההרגשה הייתה מוכרת, ולמרות הזמן שעבר, היא הייתה חזקה מאוד. הרגשתי כאילו היקום לחץ עליי, חנק אותי במציאות שלא רציתי, מכריח אותי להתמודד איתה ולהמשיך הלאה. לפני שבוע הייתי בטוחה שהוא קיים. לפני שבוע עמדתי מחוץ למועדון וחיכיתי לו בהתרגשות, בדיוק כמו שביקש שאעשה. לפני שבוע שמעתי את הפיצוץ החזק ודלתות המועדון נפתחו בבת אחת כשנחיל של רקדנים יצא החוצה ופאניקה הציפה אותי כשניסיתי למצוא את החברות שלי. לפני שבוע המשכתי לחכות כל הלילה, בדקתי בכל אמבולנס, חיפשתי אותו בכל מקום.

לפני שבוע איבדתי אותו שוב.

דניאל אמר שאין סיכוי שהוא בחיים. אבל מה אם הוא כן?

זה לא הוגן, כמה שזה כואב.

2

ג'ייק

זה היה די אירוני שחמש־עשרה שנים אחרי אותו היום בו הועסקתי בלית ברירה על ידי משפחת פוקס, עמדתי מרצון מחוץ לבית צנוע בעמק והסתכלתי על אותו ילד מגודל נהנה מערב עם אשתו היפה. מי שהיו פעם שני החברים הכי טובים שלי ישבו במטבח וניהלו שיחה קלילה עם לינדה, אותה מנהלת משק בית חביבה שהראתה לי את החדר שבו גרתי במשך שנים, לא חודשים, כמו בתכנון המקורי. ידיה של אלה ליטפו את בטנה כשהיא ישבה מרוחה על אחד הכיסאות ודניאל עיסה את כתפיה.

מרחוק, נראה שהם לא השתנו, אבל לא יכולתי שלא לתהות כמה פספסתי בכל הזמן הזה, שבו לא הייתי נוכח.

הם חיו את החיים שלהם, ואני עמדתי כמו מטרידן ובחנתי אותם בלי שידעו, כפי שעשיתי לפחות פעם בשבוע בחודש האחרון. הדחף להיכנס ולחבק אותם בער בחזה שלי, כל מה שרציתי היה להניח את ידי על הבטן העגלגלה של אלה ולחבק את דניאל, שסוף־סוף יוכל ליצוק תוכן שונה לתפקיד האב, להיות אבא שונה מאביו, שאותו לא סבל.

הייתי צריך את זה, ולו בשביל התקווה שאצליח לחזור להיות מי שהייתי פעם, לפני שאייס השתלט ולפני שלוּ טוֹן הצליח להרוג אותי בדרך האכזרית ביותר שידועה לאנושות.

"בוקר טוב!" קול גברי עמוק קרא. העיניים שלי עדיין הציגו מסך שחור כשניסיתי להיזכר איפה אני ואיך פוקחים אותן. הבטן שלי כאבה כאילו נחצתה לשניים. הראש שלי הלם בכאבים.

איפה אני ומי מדבר איתי?

צפצוף מונוטוני נשמע בקצב איטי, ניסיתי להבין מאיפה הוא מגיע. הקול הגברי פנה אליי שוב והפריע לחשיבה שלי.

"ג'ייק, השפעת חומרי ההרדמה פגה לפני שעות, הדופק שלך יציב, תפסיק להיות עצלן ותתעורר."

פקחתי את עיניי הצורבות. שני אנשים ניצבו מולי בחדר אפור, אחד במדי צבא מגוהצים והאחר לבוש בשחור. לא הכרתי את המייג׳ור, או לפחות לא זכרתי אותו משירותי הצבאי. פנים לבנות, שערות שיבה מסודרות ומסורקות ימינה, לחיים שמנמנות.

"אמרתי לך שהוא יתעורר בסוף," אמר המייג'ור.

האיש בשחור הנהן. "אתה לא יכול להאשים אותי על כך שהייתי פסימי, שמעת את הרופאים, הוא כמעט מת."

"הוא כמו אבא שלו, עקשן."

"מה?" מלמלתי, פי היה יבש, כאילו ישנתי במשך חורף שלם. ראייתי התחילה להתבהר, אך עדיין לא הצלחתי לזהות אותם. ״מי אתם?״

"ג'ייק, אני מייג'ור חייט מהסי־איי־די, זה קולין בטס מהאף־בי־איי. הגשת מועמדות לעבודה אצלנו לפני זמן מה, ואחרי חודשים של תצפיות ומבחני אישיות שעברת ללא ידיעתך, מצאנו אותך מתאים."

"מה אני עושה פה? איפה אנחנו?" שאלתי, והמבצע בבית של מייקל התחיל לחזור אליי בערפול.

"אתה פה כי אנחנו צריכים אותך, יש לנו תפקיד שרק אתה תוכל למלא." מייג'ור חייט שילב את זרועותיו.

ניסיתי לקום, אבל הכאב בבטן החריף ונאנקתי.

"לא הייתי עושה את זה אם הייתי במקומך," אמר קולין. "נורית בבטן במבצע שעשיתם אצל מייקל."

התחלתי להיזכר, אבל נותרתי מבולבל. "מה אתם עושים פה?" שאלתי.

"אנחנו יודעים מי הרג את אבא שלך, ואנחנו רוצים שתעזור לנו להפיל אותו."

"כשניסיתי להתקבל אליכם נאמר לי שאני לא מתאים לשירות.״ מייג'ור חייט וקולין הסתכלו זה על זה והיה לי ברור ששניהם לא הסכימו עם ההחלטה של הארגונים שלהם לא לקבל אותי לעבודה אצלם. "צניחת התרגול ההיא בצבא,״ הבהרתי. ״הרופאים שלכם קבעו שאני לא כשיר פיזית."

"אנחנו רוצים להפוך את ההחלטה שלהם," אמר קולין, "ראינו שתפקדת לא רע בשנים האחרונות, זה גרם לנו לפתח קונספירציה שאם נאושש אותה זה יעלה לך לא מעט זמן בכלא. היה לי חבר לצוות שעשה את השטות שלך, כשתפסו אותו הפכו אותו לשעיר לעזאזל. עבר עשור והוא עדיין מרצה את העונש שלו."

אומנם הייתי מטושטש, אבל ידעתי שהם צדקו, זיוף של פציעה יכול להוביל לעונש חמור. לא הייתה להם את היכולת לאשש את זה. אם הייתה להם, הרופא היה עומד לצידם ואני כבר מזמן הייתי נלקח מהבית של דניאל.

"אנחנו לא רוצים לעשות את זה," מייג'ור חייט אמר לקולין, שלא העז להסתכל עליו.

"אתם גם לא יכולים לעשות את זה," אמרתי.

"אתה בטוח? כי יש לי את כל המידע הדרוש."

"אז תפילו אותי," סיננתי מבין שיניים חשוקות. אולי הייתי מסומם ממשככי הכאבים, אבל לא היו מספיק סמים בעולם שיגרמו לי להתעלם מדבריו של הטמבל שעמד מולי.

"אנחנו צריכים אותך כדי להפיל את ראש המאפיה היפנית בלאס וגאס, אתה שירת בכוחות המיוחדים, אתה האדם המושלם לתפקיד, אבל אסור שאף אחד ידע שאתה בחיים."

הנדתי בראשי. "אני חייב לחזור לתפקיד שלי."

בחנתי את הסביבה שלי. דלת לבנה שמעליה חלון זכוכית שלא ניתן לפתוח כדי לברוח, גם אם הייתי חזק מספיק כדי לשבור אותו עכשיו. בפינת החדר בתקרה הותקנה מצלמת אבטחה שגרמה לי להבין שאני אורח וי־איי־פי. התאורה הייתה חלשה וסימני רטיבות הופיעו על התקרה, מה שרמז לי שככל הנראה היינו במרתף והחלון היה תעתוע בלבד, או חלון אנגלי שהוביל לפיר.

"ג'ייק, שמעת מה אמרתי? אנחנו צריכים אותך כדי לתפוס את האיש שרצח את אבא שלך, ואל תזיין לי את השכל על פציעה כי ברגע אדאג לרופאים הנכונים שיבצעו הערכה מחדש."

קולין היה מהאף־בי־איי, הוא יכול היה לעשות כמעט כל דבר שרצה, ואם הצבא שיתף פעולה עם האף־בי־איי, המצב כנראה היה גרוע מאוד. "ההצעה שלכם מחמיאה לי, אבל אבא שלי מת לפני שנים, ואני לא הולך לסכן את חיי בשביל נקמה שאתם כנראה תשיגו גם בלעדיי." שמרתי על קור רוח. "אתם אולי לא יודעים, אבל אני אמור לעזוב את העולם הזה עכשיו, לצאת לפנסיה מוקדמת."

"גם אני אמרתי את זה עשרות פעמים. לעזאזל, אם הייתי עומד במילה שלי אולי לא הייתי גרוש פעם שנייה," קולין אמר. מייג'ור חייט שלח אליו מבט מאיים. "מה, זה נכון! אבל הדגל קורא לנו בכל פעם שיש משהו חדש."

"ג'ייק, אין לנו ברירה, אין אף אחד אחר שמתקרב אליך מבחינת ההתאמה למשימה הצפויה. הידע שלך על העולם התחתון נחוץ עבור המשימה הזאת. כשהתגייסת לצבא ידעת שגם אחרי שחרורך נוכל לגייס אותך במקרי חירום, והנה הגיע הרגע."

"תן לי לספר לך קצת מה הבחור הזה עושה," אמר קולין והסתכל על מייג'ור חייט לאישור. המייג'ור הנהן והגיש לו את הגיליון. "לוּ טוֹן פועל בווגאס במשך שנים. הוא עינה את אבא שלך במשך שבועות על שבגד בו. לפחות הייתה לו הצדקה, לרוב הוא הורג אנשים גם בלי סיבה."

הוא הראה לי תמונה של בחור יפני מחויך שישב ועישן סיגריה בתוך מה שנראה כמו אורגיה שטופת דם שהתנהלה בתוך ארמון. המוניטור התחיל להגביר את קצב הצפצופים שלו בהתאם לפעימות הלב שלי לנוכח התמונה המזעזעת שראיתי.

"הוא מתייחס אל זה כאל אומנות. יש לי גם תמונות ברורות יותר שצולמו על ידו ולא על ידי מצלמות האבטחה של המלון. הן היו בכספת שלו."

הסטתי את מבטי כדי להימנע מהזוועה שהציג בפניי, אבל אותן גופות שהוצבו כדי שייראו כאילו הן מענגות זו את זו נשארו מולי.

"אנחנו לא מרבים להתערב בענייני העולם התחתון, אבל פה נחצו קווים אדומים. הוא פסיכופת שיושב על כס מלכות." הוא העביר תמונה והעברתי את מבטי הזועם אל פניו השעירות.

"ידעתם שאסרב ובגלל זה הכנתם את הפולדר הזה? כמה פסיכולוגים ופרופילאים ניתחו את האישיות שלי כדי שתדעו על איזה כפתורים ללחוץ?" הלב שלי כאב מהתמונה שראיתי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לחזור אל המערכת.

הוא הגיש למייג'ור חייט את הפולדר והתיישב על קצה המיטה. "לא מעט מומחים מכל התחומים. השקענו משאבים עצומים בלהבין בדיוק איזה תמונות לבחור. אתה לא טיפש, אז אני גלוי, אני רוצה אותך בצוות שלי, אני רוצה שתנהל את המבצע ואעשה את כל מה שצריך כדי שזה יקרה."

"אני חושב שזה צריך להחמיא לו, לא?" קולין פנה אל מייג'ור חייט, שהנהן והפך את הפולדר כדי שאראה את התמונה הבאה. זאת הייתה תמונה של מכולה אדומה. בדרך כלל השתמשנו בכאלה כדי להעביר נשק, אבל בזו ישבו ילדים עירומים בצפיפות מעוררת רחמים. ניסיתי להישאר אדיש, אבל הייתי עייף מדי והמוניטור הסגיר אותי שוב. הסתכלתי על קולין בתיעוב.

"הוא סוחר בהם, איזה מקסים! לוקח אותם מהמשפחות שלהם בדרום אמריקה ונותן להם בית פה בארצות הברית," אמר קולין.

"תנו לי ללכת," ביקשתי וקולין הסתובב אל מייג'ור חייט. המייג'ור הנהן והעביר תמונה. הסטתי את מבטי שוב, אבל לא מהר מספיק והראש של אבא שלי, מנותק מהגוף, הופיע לנגד עיניי.

"אני חושב שנשאיר אותך לחשוב," קולין אמר והמזרן שלי זז כשקם מהמיטה. נותרתי עם עיניים עצומות ועם בחילה נוראית.

ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע, אבל כשפקחתי את עיניי שוב, גיליתי שהתמונות מודבקות על הקיר מולי, לא משאירות לי מקום לברוח אליו.

לא הייתי קשור, אבל לא יכולתי לברוח. לא היה טעם לנסות. הייתי פצוע, חלש ומסוחרר. ניצלתי את הזמן כדי לאסוף מידע, אבל מהר מאוד עיניי נעצמו ונפלתי לשינה עמוקה.