עד־כה הוא ספרו השלישי של גלעד חי. קדמו לו שפה מדוברת (2016) וגדר אוהבים (2019) – אף הם יצאו בהוצאת עיתון 77.
איזה דוֹק של ניגוד לכאורה שרוי על השירים הללו, הכרוכים בספר הזה. המשורר מהלך אט־אט, בזהירות, בעולם שנחרב לפניו; עולם שאין בו כדי להשכין איזו גאולת נפש. אלא שלצד המפלט הכמו־שמימי של השירה עצמה, של עצם כתיבתה, נדמה שהמשורר נטוע יותר – וזה שכלול של שירתו – בעולם ההוא, שחורבתו עדויה עד אין קץ בפלאים חד־פעמיים כל העת: האדמה, העצים, הלילה, וכמובן – המשפחה, הילדים; סוגים שונים של משפחות ואֵי־אילו ילדים במרחבי הארץ הזאת – ועל מרחבים אלה נסוכה התמיהה הזאת: אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא, מדוע תחדל האהבה בגבול? – וכולן דורשות גאולה, דרך מילוט, היפָּדות.
וגם כאשר "מה רע הוא העולם" – לוינס דיבר על "רוע ההוויה" – אנו רואים התרחשויות כמוסות, ניסיוֹת: צפצפה רוחשת ברוח, פרפרי לילה, עיניים שנוצרות זוועות איומות אך אינן נוטות לגווע, כמין עדות של סוף העולם; וגשמים בלילה, ומבט רך של פעוטות.
בעד־כה גלעד חי מצעיד אותנו בעולם ההוא, אוחז בידינו, ומעליו רוח עוועים – ומבטו חד ומלא־חיוּת, בשל וחסר פניוֹת. ו"מי שקינה היא כל קניינו" – נמעניו כל כך כרויים.
"מהי שירה?" שואל המשורר בשיר המסיים את הקובץ, ומשיב: "עליו האחרונים של עץ, מפוזרים על ענפיו, ככבשים המצפות להאספן". כן. שמא נֵאָסֵף אצל שם.
– נמרוד ברקו
