מעבר לזמן או איך (אולי) הצלנו את העולם

פרק 1:

שבו נגלה את המקלט בבניין, למרות שבטח כבר יצא לכם לגלות מקלטים משל עצמכם

את האזעקה הראשונה, בשלוש וחצי לפנות בוקר, בכלל לא שמעתי. "גילי!" אמא שלי העירה אותי בבהלה, הדליקה את האור בחדר השינה ותפסה בזרועי, "בואי! יורדים למקלט!" רק בחדר המדרגות הבנתי שהיללה העולה ויורדת שמפלחת את האוויר החם היא בכלל אזעקה. "הכול בסדר," היא אמרה בטון לא משכנע, "יש לנו דקה וחצי." כשהגענו לקומת הקרקע, כל השכנים כבר הזיעו יחד במקלט. לא שהיו יותר מדי מהם, בבניין שלנו יש בסך הכול שש דירות, אבל איכשהו גם דיירי הקומות מעלינו כבר הספיקו להגיע. טוב, תמיד ידענו שאנחנו איטיות. אבא טען שקיבלתי את זה מאמא, ושאיכשהו ביחד אנחנו אפילו יותר איטיות מאשר בנפרד. שזה עקרונית מצחיק, אבל לא כשיש לנו רק דקה וחצי עד שיפגע בנו טיל.

מקס טוען שאפשר להתווכח לגבי הדקה וחצי, כי בעצם מדובר בדקה וחצי וסטטיסטיקה. "גם הסטטיסטיקה לטובתכן, גילי, ולפי הסטטיסטיקה לא יפגע בכן טיל."

מקס הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי ההערה הזאת בטח כבר הבנתם שהוא חכם מאוד. חכם באופן שלפעמים מעצבן אנשים, אבל לא אותי. אני מכירה אותו טוב מדי. ובכלל, אנחנו לא רק חברים, אנחנו גם שותפים עסקיים. כשנגדל אנחנו מתכננים להיכנס ביחד לתחום הקולנוע. עד אז אנחנו נפגשים כל יום, רואים סרטים ועובדים על היצירה הגדולה שלנו.

"מה קשור סטטיסטיקה?" עניתי לו בזעף, אני אפילו לא בטוחה לגמרי מה זה בדיוק אומר.

"סטטיסטיקה זה דבר מעודד," מקס התעקש, "כי מבחינה הסתברותית אין סיבה שמשהו מחריד באופן יוצא מגדר הרגיל יקרה דווקא לך."

"אז גם שום דבר מעולה באופן יוצא מגדר הרגיל לא יקרה דווקא לי," אמרתי, "ובגלל זה סטטיסטיקה זה דבר גרוע!" לא היה לו מה לענות לזה.

נחזור לאזעקה. אמא ואני ניצלנו את כל הדקה וחצי כדי לרדת למקלט הדוחה שלנו. אני לא יודעת מה אתם מדמיינים כשאתם חושבים על מקלט, אבל אם עולה לכם בראש מין סטודיו מטופח שילדים לומדים בו נגינה או ג'ודו, תשכחו מזה. מדובר במקום מוזנח ומאובק מספיק בשביל לחטוף את כל התקפי האלרגיה בעולם. לריח הטחוב והמחניק התלוותה אפלולית־עד, שלא הובסה על ידי הנורה המרצדת שהשתלשלה מתקרתו וחשפה צלליות רהיטים מכוסים בבדים וציוד ארוז של שכנים שהחליטו שהמקלט הוא בעצם מחסן. בקיצור, מקום שאתם לא רוצים לשהות בו, גם לא במהלך מתקפת טילים, אפילו לא לעשר דקות. ואמא שלי התעקשה על כל עשר הדקות, גם כשכל השכנים יצאו אחרי שש או שבע.

הבטתי על השכנים במקלט באותה אזעקה ראשונה. רובם היו יחפים. האזעקה הראשונה תמיד מגיעה בהפתעה, לשנייה כבר כולם יגיעו עם כפכפים שהכינו מראש ליד דלת הכניסה. חדוָה שועלי מהקומה למטה, שהיא גם המורה שלי ללשון וגם אדם שנוא מאוד, ישבה בכיסא היחיד שהיה שם. הדירה שלה היתה בקומת הקרקע, ממש ליד הירידה למקלט, אז היא בטח הגיעה ראשונה ותפסה את הכיסא. בקומה מעליה גרו, מלבדנו, גם אברהם וצילה צרפתי, שהיו הרבה יותר מבוגרים מחדוה שועלי. לדעתי אחד מהם היה צריך לקבל את הכיסא אבל כמו שכבר הסברתי, חדוה היא אדם רשע.

"כן, היא מלאת זדון," הוסיף לאחר מכן מקס בטלפון. הוא טיפוס של מילים ישנות, אבל אני סולחת לו גם על זה, לא רק על החיבה שלו לסטטיסטיקה. שנינו לא סובלים את חדוה, אני לא מכירה מישהו שכן, והיא בדיוק האדם שיגזול כיסא פלסטיק מזוג קשישים מבוהל. למשפחת אילני, שני אבות בשם אייל ואיתמר, היו זוג תאומים בני שלוש שנראו ישנוניים, כל אחד מהם נתלה על הורה, גם הם בטח היו שמחים לכיסא. שרונה ודודי, שגרו בדירה לידם, לדעתי בכלל לא התעוררו. מי חסר? עדן מקומת הקרקע, סטודנטית בשנקר. היא בטח לא היתה בבית.

הבניין שלנו ישן וסדוק, אמא שלי תמיד מתלוננת על הצנרת הישנה והריח הטחוב בחדר המדרגות. היא רוצה לגור בבניין חדש, בדירה עם ממ"ד, אבל מחירי השכירות גבוהים ורק הולכים ועולים. "אנחנו משק בית עם משכורת אחת," היא הזכירה כל הזמן, לא הייתי בטוחה אם לי או לעצמה. בכל פעם שהיה מבצע צבאי — היו כמה כאלו שזכרתי — היא נשבעה שזהו, אנחנו עוברות. אבל אני דווקא חושבת שממ"ד הרבה פחות שווה ממקלט. נכון שבמקלט צריך לרדת למטה בלילה, אבל אפשר להיות עם עוד אנשים ולהסתכל עליהם, או סתם לא להרגיש לבד. בבית של מקס יש ממ"ד. פעם אחת יצא לי להיות אצלו באזעקה וזה היה משעמם, הדקות עברו הרבה יותר לאט.

"חייבים לסדר פה קצת," מלמלה אמא, מבטה נעוץ בדאגה במכשיר הסלולרי שלה, "אנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך."

"אני אביא כמה כיסאות בבוקר," הכרזתי בקול, "ואשאב."

"תיקחי מאיתנו פוף," אמר איתמר אילני, "נביא גם שישיית מים."

"אולי נחליף נורה," הרגשתי שאני מתחילה להתלהב, "בטח גם ככה לא יהיו לימודים," הוספתי בחשש וזרקתי מבט חטוף אל עבר חדוה שועלי. זכרתי שהיתה פעם אחת שהיו אזעקות בערב ולמחרת כבר למדו, ואת עוגמת הנפש הכללית בכיתה. אבל הרגשתי שהפעם זה לא המקרה. לא שאני בעד מלחמה או משהו, אבל אני בהחלט בעד ביטול לימודים. אם כבר יורים טילים, שייתנו לנו כמה ימים בבית.

סקרתי בזריזות את החלל החנוק. השכנים התקבצו בתחתית גרם המדרגות, שם גם הוצב הכיסא היחידי שנחטף על ידי חדוה שועלי. המקלט היה עמוס בשידות, מזנוני עץ, טלוויזיה ישנה ומאובקת, ארגזי קרטון מלאים בחוטי חשמל, כלי עבודה ובית. הכול ישן ודביק ומכוער. בקיר שבקצה המקלט, מאחורי ערמה של ארגזים, היה פתח חירום צר ורבוע, סגור בדלת פלדה שהיתה מכוסה בשכבה עבה של אבק. שנה לפני כן, באזעקה אחרת, שאלתי את אברהם צרפתי לאן הוא מוביל, והוא אמר שלחצר האחורית של הבניין. "אם הבניין קורס ונחסמת היציאה מהמקלט," הוא הסביר, "הפתח הזה הוא בעצם מנהרה שמובילה החוצה." הוא עצר רגע, "אני חושב, לפחות, אף פעם לא ניסיתי." הזזתי כמה מהארגזים וניגשתי אל הדלת שחסמה את הפתח, אבל מקרוב הבנתי שהאבק שמצפה את ידית הפלדה הוא למעשה שכבות של קורי עכביש, שבתוכן היו משובצים יתושונים וזבובונים קטנים וחסרי מזל. דמיינתי את הפרוותיות המצמררת של העכביש העצום שככל הנראה מתגורר במקלט, אורב בסבלנות באחד הארגזים לקורבנות חדשים. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו מחליק בחשאיות לתוך החולצה שלי וזינקתי בבהלה.

"מה את קופצת שם?" צחק איתמר השכן.

"אה, חשבתי שראיתי משהו," אמרתי.

"יותר מדי סרטים מפחידים, זה מה שראית," אמרה אמא שלי.

בסופן של עשר הדקות עלינו אמא ואני הביתה ושטפנו ביחד את כפות הרגליים במקלחת, כי אמא אמרה שלהיכנס ככה למיטה זה גועל נפש. בחדר ראיתי שמקס סימס לי, אתן בסדר? ומיד התקשרתי אליו. "ירדנו למקלט," סיפרתי בהתלהבות, "זוכר איזה מגעיל הוא? איך היה לכם?"

"סתם, משעמם," ענה.

אמרתי לכם שמשעמם בממ"ד.

בשעות הספורות שהצלחתי לישון חלמתי שאני זוחלת אל תוך הפתח שבקיר המקלט, גוררת את עצמי קדימה בעזרת מרפקיי. החלום היה כל כך מוחשי, שהרחתי את הריח הטחוב של המקלט. זחלתי קדימה בלי לראות דבר, האור הקלוש שמאחוריי כבר נעלם והאפלה היתה מוחלטת. התחלתי לנוע מהר יותר בתחושה מבשרת רע, הבטון המחוספס שפשף את מרפקיי. המנהרה הפכה לדחוקה יותר ויותר, הרגשתי מחנק, עוד רגע אגיע למבוי סתום ואגלה שאני תקועה בפנים. לפתע נעלם המשטח תחתיי, ידיי נופפו בחלל ריק לכמה רגעים — כמו דמות בסרט מצויר שמגלה שהיא פוסעת מעל תהום — והתחלתי צוללת מטה, אל תוך החשכה. פקחתי עיניים והתיישבתי בבהלה במיטתי, ספוגת זיעה. "גילי!" אמא שלי צעקה מהסלון, "עוד אזעקה! בואי!"

פרק 2:

שכולל ניקיון יסודי, עכבישים וחיות מחמד אחרות

"יעדי המבצע הם מיטוט הטרור והחזרת השקט לכל רחבי המדינה," אמר ראש הממשלה במסיבת העיתונאים שבה הכריז על המבצע הצבאי החדש, ״להב בוהק״ שמו. אמא גלגלה עיניה מול הטלוויזיה, מסרבת להתרשם, "אני שונאת שמות של מבצעים," אמרה. "וגם מבצעים," הוסיפה לאחר כמה שניות.

"אני יורדת למקלט," הכרזתי, בידי האחת שואב האבק, בשנייה דלי עם סמרטוטים, שבו גם הסתרתי חבילת שוקולד לבן שתכננתי לאכול עם מקס.

"את בטוחה שכדאי שתלכי?" שאלה אמא בדאגה.

"גם מקס בא," אמרתי לה. אמא שלי תמיד רגועה כשמקס נמצא, כי היא יודעת כמה הוא זהיר ואחראי, לעומתי. היא לא יודעת שבהכרעה בין הזהירות והאחריות שלו לבין הפזיזות והסכנה שלי, אני זאת שמנצחת, אבל עדיף גם שלא תדע.

"היו כבר שתי אזעקות הבוקר," הזכירה בדאגה.

"אנחנו במקלט," אמרתי. "אנחנו מראש במקום שאנחנו אמורים ללכת אליו אם יורים טילים, מה יותר בטוח מזה?"

"בסדר," היא נאנחה. "כשתרצו אוכל אמיתי, תעלו," היא הבהירה שהשוקולד לא חמק מעיניה.

למרות ששאבתי את המקלט באופן די יסודי, ואפילו רוקנתי פעמיים את כלי הקיבול של השואב בפח, מקס לא הפסיק להתעטש. "אני בסדר!" הכריז אחרי כל סדרת עיטושים, ומיד פצח באחת חדשה. הורדנו ביחד כיסאות פלסטיק מהגג, ובעזרת איתמר אילני גם הוצאנו לרחוב כמה מהרהיטים הישנים שמילאו את המחסן וככל הנראה לא היו שייכים לאיש. וגם אם כן, הם היו מכוערים אז הנחנו שיסתדרו בלעדיהם. אט־אט הפכנו את המקלט ממקום דוחה שאיש לא רצה להיכנס אליו, למקום טיפה פחות דוחה שאיש לא רצה להיכנס אליו.

לקראת הצהריים עמדנו מקס ואני, מזיעים, אל מול פתח החירום האטום וציפוי קורי העכביש שעיטר אותו כמו עוגה. "לדעתי העכביש שגר פה כבר מת מזמן," אמר מקס, "הקורים נראים ישנים."

"ואם לא? ואם הוא כאן?" הרגשתי את שערות ידיי סומרות.

"אני חושב שאת ארכנופובית," אמר מקס את אחת המילים המסובכות שלו. "זה אומר שיש לך פחד מעכבישים," הבהיר אל מול מבטי התוהה.

"למישהו אין?" שאלתי.

"לי," הוא אמר, "עכבישים טובים לנו. הם אוכלים חרקים, יתושים, זבובים, כל אחד צריך עכביש בבית."

"אין בעיה," הגשתי לו בכעס את המטלית שבידי, "לך תפרק אתה את הקורים של עכביש המחמד שלך."

מקס ניגש באיטיות אל הדלת הרבועה, הקטנה, והושיט בחשש את המטלית אל עבר הידית. הקורים נקרעו ללא התנגדות וצנחו על רצפת המקלט בהיסוס, כמו עננים, מפזרים גוויות של יתושים וזבובונים לכל עבר. התקרבתי אליו, שלחתי יד מהוססת אל עבר דלת הפלדה ותפסתי בידית. היא לא זזה. לא ימינה ולא שמאלה. גם מקס לא הצליח להזיז אותה, ולא הצלחנו גם ביחד.

אחרי כמה ניסיונות עליתי לקומה השלישית וביקשתי מאיתמר אילני לרדת לעזור לנו, אבל גם הוא לא הצליח להזיז את הידית, אפילו לא טיפה. "חתיכת יציקה," הוא נכנע, "אולי היא מולחמת איכשהו?" הוא ניסה לבחון את בסיס הידית. "לא," הוא משך בכתפיו, "כנראה פשוט לא פתחו את הדלת הזאת אף פעם, אולי צריך לשמן את זה או משהו."

"אבל מה אם נצטרך את יציאת החירום?" שאלתי בדאגה.

"למה שנצטרך אותה?" הוא נראה הרבה פחות מודאג ממני.

"אם הבניין יקרוס כתוצאה מפגיעת טיל ופתח המקלט ייחסם?"

"הסיכוי שזה יקרה מאוד־מאוד נמוך," השיב איתמר אילני.

"סטטיסטית," מיהר מקס להוסיף. נעצתי בו מבט זועם. אני שונאת סטטיסטיקה.

בבית, מקס ואני ראינו בפעם המיליון את הסרט "גרמלינס", שהוא על ילד שמקבל חיית מחמד פרוותית וחמודה, שההוראות היחידות לגביה הן שאסור להרטיב אותה ולהאכיל אותה אחרי חצות. ברור שהוא עושה את שניהם, והחיה החמודה הופכת למלא יצורים לא חמודים ואפילו מרושעים. אני מתה על הסרט הזה, אבל לדעתי הוא לא פֵיירי, כי הוא מאשר להורים את ההנחה המוקדמת שאסור לסמוך על ילדים עם חיות מחמד. איך אמא שלי תרשה לי לאמץ חיה כלשהי אם אני רואה את הסרט הזה לפחות פעמיים בשנה?

תרשמו לעצמכם: לראות את "גרמלינס". אבל בלי ההורים, אלא אם כבר יש לכם כלב.